מיקרופדיה תלמודית:בעור שביעית

הגדרה^[1] - מצות כילוי פירות שביעית מן הבית, על ידי איבודם מן העולם או על ידי הפקרתם

מצותו

חייב אדם לבער פירות שביעית שבביתו בזמן שכלו הפירות מן השדה, שנאמר: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל (ויקרא כה ז), ואמרו: מה תלמוד לומר "ולבהמתך", אם חיה שאינה ברשותך אוכלת, בהמה שהיא ברשותך אינו דין שתאכל, אלא מקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת בשדה - בהמה אוכלת בבית, כָלָה לחיה שבשדה, כַלֵה לבהמתך שבבית (ספרא בהר א א; פסחים נב ב; רמב"ם שמיטה ויובל ז א).

ואפילו כשהפירות אינם מאכל אדם, אלא מאכל בהמה צריך לבערם (ספרא שם; רמב"ם שם ו).

יש ממוני המצות שמנה מצוה זו במנין המצות (הלכות גדולות הקדמה מנין המצוות קנט).

אבל כל שאר מוני המצות לא חשבוה למצוה בפני עצמה, ומכל מקום מצוה מן התורה היא אף לדעתם, אלא שהיא כלולה בכלל מצות שביעית (מנחת חינוך שכח סק"ז, וביאור הרב ירוחם פערלא על ספר המצוות לרב סעדיה גאון עשה סא, בדעת הרמב"ם שמיטה ויובל ז א, והסמ"ג עשין קמח, והיראים השלם קנח).

ויש מהראשונים שמצדד שכל עיקר מצות הביעור היא מדרבנן, והדרשה מהפסוק אינה אלא אסמכתא בעלמא (רמב"ן ויקרא כה ז).

מצוה זו נוהגת בין בזכרים ובין בנקבות (דרך אמונה שמיטה ויובל א א, ביאור ההלכה ד"ה מ"ע).

מהותו

דעות הראשונים

הראשונים נחלקו במהותו של הביעור, ושלש דעות בדבר:

• יש אומרים שהביעור הוא איבוד הפירות מן העולם, וכשמגיע זמן הביעור - אם היו לו פירות מרובים, מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד^[2], ואם בשעת הביעור לא מצא מי שיאכל את הפירות, שורף אותם באש, או משליך לים המלח, או לכל דבר שמאבד (רמב"ם שמיטה ויובל ז ג).

אלא שלדעה זו יש מחלוקת תנאים בדבר: ר' יהודה אומר שאחר הביעור רק העניים, דהיינו אותם שלקטו הפירות משדה של אחרים מן ההפקר (רמב"ן ויקרא כה ז), מותרים לאכול את הפירות, ולא עשירים, דהיינו בעלי השדות עצמם שלקטו אותם משדות שלהם (רמב"ן שם); ור' יוסי אומר שאחד עניים ואחד עשירים אין אוכלים (שביעית ט ח, לגירסת הרמב"ם).

הלכה כר' יוסי (הרמב"ם בפירוש המשניות שביעית שם, ובשמיטה ויובל ז ג). ולפיכך חייב לאבד את הפירות מן העולם (רמב"ם שם); או להפקירם במקום דריסת רגלי חיה ובהמה (רש"י פסחים נב ב ד"ה משום).

• יש אומרים שישנם שני מיני ביעורים:

כשכלו הפירות בעיר ותחומיה, מביא פירותיו לבית דין, והם מחלקים מזון שלש סעודות לכל אדם בכל יום עד שיכלו הפירות בכל אותה הארץ (ראה להלן: זמנו); וכשאין שם בית דין מוציאם לשוק ומפקירם, ואחר כך יכול אף הוא בעצמו לחזור ולזכות בהם ככל אדם, ואוכל הזוכה בהם עד שיכלו הפירות מאותה הארץ, וזהו הביעור הראשון. וכשכלו הפירות מכל אותה הארץ חייב לבערם ולאבדם מן העולם, והוא הביעור השני (ראב"ד בהשגות שמיטה ויובל ז ג).

בזמן הביעור הראשון של אותה העיר, נחלקו התנאים: ר' יהודה סובר שעניים בלבד אוכלים, ור' יוסי סובר שבין עניים ובין עשירים אוכלים (כגירסתנו במשנה שביעית שם, וזוהי גירסת רוב הראשונים).

• יש אומרים שאין חיוב כלל לאבד מן העולם, ואין מצותו אלא להוציא הפירות מן הבית, כענין שנאמר במעשר: בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת (דברים כו יג). ולפיכך הוא חייב להפקירם, ואחר ההפקר מותרים הם באכילה - לר' יהודה לעניים, ולר' יוסי בין לעניים ובין לעשירים (לגירסתנו במשנה שביעית ט ח).

הלכה כר' יוסי, ויכול להפקירם אפילו בפני שלשה מאוהביו, שיודע בהם שלא יזכו בפירות, או שמפקירם בשעה שכלתה רגל מן השוק, וחוזר וזוכה בהם (רמב"ן ויקרא כה ז; תוס' פסחים נב ב ד"ה מתבערין, בשם ר"י; סמ"ג עשין קמח; ר"ש שביעית ט ז)^[3].

האחרונים נקטו להלכה כדעה האחרונה שהביעור הוא הפקר הפירות (כסף משנה שמיטה ויובל ז ג, בשם הר"י קורקוס; פאת השלחן כז ג; ערוך השלחן העתיד כז ח; שו"ת משפט כהן פג; חזון איש שביעית יא ס"ק ו-ז, כו סדר השביעית א)^[4].

הלכותיו

יש אומרים שצריך להוציא את הפירות לרשות הרבים ולהפקירם בפני שלשה (חזון איש שביעית כו סדר השביעית א); ויש אומרים שמספיק אחד מהם, או להוציאם לרשות הרבים, או להפקיר בביתו בפני שלשה (דרך אמונה שמיטה ויובל ז, ציון ההלכה ס"ק לא, בדעת הגר"א על הירושלמי שביעית ט ד)^[5].

לענין בעור שביעית הולכים אחר חנטה, ולכן של ששית שנכנסה לשביעית פטורה מביעור, ושל שביעית שנכנסה לשמינית חייבת בביעור (ראש השנה טו א, ובפירוש הר"ח שם)^[6].

עבר זמן הביעור ולא ביער, הפירות אסורים באכילה. ואפילו לדעת הסוברים שהביעור אינו אלא הפקר והוצאה מרשותו, מכל מקום כשהגיע הזמן ולא הפקיר, נאסרו הפירות באכילה (רמב"ם שמיטה ויובל ז ג, לשיטתו; תוס' פסחים נב ב ד"ה מתבערין, ורמב"ן ויקרא כה ז, לשיטתם).

אם לא ביער את הפירות משום שלא ידע את זמן הביעור, או שהיה שוגג, או אנוס - יש אומרים שלא נאסרו הפירות (שערי צדק יט ה; ספר השמיטה ט י; מנחת שלמה א נא יז); יש סוברים שגם בשוגג או באונס נאסרו הפירות (של"ה שער האותיות ק; שו"ת גדולת מרדכי ט; חזון איש שביעית יד ס"ק יג); ויש סוברים שבשוגג נאסרו, ובאונס לא נאסרו (פירות שביעית כ ס"ק קפג, בשם הגרי"ש אלישיב).

פרי שהגיע זמן ביעורו ולא נתבער, אם מכרו נאסרו המעות, וחייב לבערן מן העולם (חזון איש שביעית י ס"ק יג).

בדמים

כשם שמבערים את הפירות, כך מבערים את הדמים. כיצד: אדם שמכר רמונים של שביעית, והרי הוא אוכל את דמיהם, כשהגיע זמן הביעור (ראה להלן: זמנו) חייב לבערם (רמב"ם שמיטה ויובל ז ז).

כיצד הוא עושה, קונה בהם מאכלות, ומחלקם מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, או ישליכם לים המלח אם לא מצא אוכלים (רמב"ם שם ח). ולדעת הסוברים שהביעור הוא הפקר, מפקירם בפני שלשה, ויחזור ויזכה בהם (פאת השלחן כז ח). והוא הדין אם מכר מאכל בהמה, צריך לבער את הדמים (רדב"ז שם ז).

זמנו

שלש ארצות

זמן הבעור מתחיל כשכלו הפירות לחיה מן השדה (ראה לעיל: מצותו), ואין זמן זה שוה בכל מקום. ולכן אמרו חכמים: שלש ארצות לביעור, יהודה ועבר הירדן והגליל (שביעית ט ב; רמב"ם שמיטה ויובל ז ט). שקיבלו חכמים שאין חיה מתרחקת והולכת מיהודה לגליל ולעבר הירדן, ולא מן הגליל ליהודה ולעבר הירדן, ולא מעבר הירדן לגליל וליהודה (פסחים נב ב). ומותר לאכול פירות של כל אחת מהארצות עד שיכלו הפירות מאותו מין בארץ זו, ואין אחת מהן סומכת על חברתה, שמשכלו בה, אף על פי שלא כלו בחברתה, אינה אוכלת (רש"י פסחים שם ד"ה שלש; פירוש המשניות לרמב"ם, ור"ש שביעית שם).

כל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים (משנה שביעית ט ג; רמב"ם שמיטה ויובל ז יא) ולחרובים (ירושלמי שביעית ט ב; רמב"ם שם). ופירות אלו מותרים באכילה כל זמן שיש מהם באיזו ארץ שתהיה מארץ ישראל (פירוש המשניות לרמב"ם שביעית שם). ויש מצדדים לומר שאף בענבים וגרוגרות כל הארצות כאחת (תוס' אנשי שם שביעית ט ג, בשם שושנים לדוד; שבת הארץ להראי"ה קוק ז יא, לדעת הר"ש).

כיום לא נוהגת החלוקה של שלש הארצות, משום שהחיה עוברת ממקום למקום, וגם התוצרת החקלאית מתחלקת בכל הארץ; ועוד שאין אנו יודעים בדיוק את גבולות שלשת הארצות, ולכן זמן הביעור בכל הארץ הוא אחיד (שערי צדק יט ט; פירות שביעית כ ס).

פירוט סוגי הפירות

ישנם פירות שקבעו להם חכמים זמנים מיוחדים:

אוכלים בזיתים עד שבועות, ובתמרים עד הפורים, שבזמנים אלה הם אוכלים בכל ארץ ישראל (פסחים נג א; רמב"ם שמיטה ויובל ז א).

וכן קבעו זמנים לענבים עד הפסח, ובתאנים עד חנוכה (פסחים שם; רמב"ם שם). יין ושמן זמנם כענבים וזיתים (ירושלמי שביעית ז א)^[7].

וכל הזמנים הללו הם בשנה שמינית, שכל הביעורים הם בשמינית (סמ"ג עשין קמח)^[8].

זמן הביעור של תבואה יש שכתבו שנראה שהוא עד זמן חרישת השדות של תבואה, שאז כלתה שארית העשב לחיה מן השדה (שו"ת מבי"ט ג מה). ואם ראינו שיש מאוחרים מזמנים אלה במקומות ידועים, אוכלים על סמך שלהם (פסחים נג א; ר"ש שביעית ט ב; מאירי פסחים נב ב).

זמן הביעור של העלים שיש להם ביעור (ראה להלן: החייבים בביעור) הוא בעת שיבולו ונושרים מאילנותיהם (רמב"ם שמיטה ויובל ז טז).

עשבים לחים זמן ביעורם הוא כשייבש המתוק, דהיינו לחלוחית הארץ הממתקת את הפירות; ויבשים זמנם כשתרד רביעה שניה. וכן עלי גפנים יבשים זה זמן ביעורם (שביעית ט ו, ופירוש רבי עובדיה מברטנורא שם; רמב"ם שמיטה ויובל ז יט)^[9].

כל מה שהופק מהפרי כגון משקים, מיץ, אבקה, שמן, וכן תבשיל שנעשה מפירות שביעית, זמן ביעורו כזמן הביעור של הפרי (פסחים נב ב; חולין קכ ב; שו"ת מהרי"ט ג מה-מו; ספר השמיטה ט ב; חזון איש שביעית טו סק"ז).

דמי שביעית

בזמן הביעור של דמי שביעית, נחלקו הראשונים:

• יש סוברים שזמנם כזמן הביעור של הפירות עצמם; כגון שמכר רמונים של שביעית, וכלו הרמונים מן השדה, ונשאר אצלו מן הדמים שמכר בהם - חייב לבערם (רמב"ם שמיטה ויובל ז ז).

• ויש סוברים שדמי שביעית אינם תלויים בזמן של הפירות, אלא זמנם לביעור הוא בראש השנה של שמינית (תוס' נדה ח א ד"ה יש להן; ר"ש סירליאו שביעית ז א).

מופקר ושמור

אוכלים על המופקר, אבל לא על השמור (שביעית ט ד). דהיינו שאוכלים על סמך הפירות המצויים לחיה בשדה במקום מופקר, אבל אם כבר כלה במקום הפקר, אף על פי שנמצא מאותו המין במקום השמור - בבתים או בגנות ופרדסים - חייב לבער, שהחיה לא תוכל לאכול משם (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

ויש מי שפירש שדוקא כששמרם באיסור, שעבר על מצות עשה של תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ (שמות כג יא. ראה ערכים: פרות שביעית, שביעית), ולא הפקיר את הפירות כדין - אין אוכלים עליהם, אבל אם לא שמרם באיסור - אוכלים עליהם (מלאכת שלמה שם).

ר' יוסי אומר שאוכלים אף על השמור (שביעית ט ד), אם שמור זה הוא מחובר לאילן, שלא בצרו עדיין (תוספות יום טוב שם).

הלכה כחכמים (רמב"ם שמיטה ויובל ז ד); ויש מי שפסק הלכה כר' יוסי (הר"ש סירליאו, הובא במלאכת שלמה שם).

אוכלים על הירק של בית השלחין - שדה שמשקים אותה - לפי שאינו כלה (תוספתא שביעית (ליברמן) ז יז). ויש גורסים: אין אוכלים (הגר"א שם; פאת השלחן כז יא; שבת הארץ ז יא), שאין זה נקרא לא כלה לחיה מן השדה, לפי שהמופקר לחיה, ואין שם אדם שישקה אותו הרי הוא כלה (שבת הארץ שם).

החייבים בביעור

סוג הפרי

כלל גדול אמרו בשביעית: כל שהוא מאכל אדם, או מאכל בהמה, או ממין הצובעים, אם אינו מתקיים בארץ, שאפילו אם יניח אותו מחובר לקרקע בחורף, ירקב ויכלה לחיה מהשדה - חייב בביעור, הוא ודמיו (שביעית ז א, ותפארת ישראל שם; רמב"ם שמיטה ויובל ז יג).

ואם הוא מתקיים בארץ, אף על פי שיש להם קדושת שביעית - אין לו ביעור, ואין לדמיו ביעור (שביעית ז ב, לגירסת המשנה שבירושלמי, וכך גורסים הערוך ורש"י והראב"ד והר"ש והרא"ש ועוד); ר' מאיר אומר דמיהם מתבערים עד ראש השנה (משנה שם).

הלכה כחכמים (רמב"ם בפירוש המשניות שם, ושמיטה ויובל ז יג, לגירסתנו); ויש שפסק כר' מאיר (פאת השלחן כז ס"ק לג, בדעת הרמב"ם לפי גירסתו ברמב"ם).

דבר שאינו מיוחד לא למאכל אדם, ולא למאכל בהמה, ואינו ממין הצובעים - נחלקו הראשונים בדינו:

• יש אומרים שאפילו כשיש בו קדושת שביעית, כגון שאינו עומד להסקה (ראה ערך שביעית), אין לו ביעור, אף על פי שאינו מתקיים בארץ (רמב"ם שמיטה ויובל ז יד). ובדמיו - לחכמים אין ביעור, ולר' מאיר הדמים מתבערים עד ראש השנה (שביעית ז א-ב, לגירסא זו), והלכה שנהנים בו או בדמיו עד ראש השנה (רמב"ם שם).

• ויש אומרים שכשאינו מאכל אדם, ולא מאכל בהמה, ולא ממין הצובעים, ואינו עומד לעצים - הרי הוא תלוי במחשבה, שאם חשב עליו למאכל יש עליו קדושת שביעית, ואם חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים. וכשיש עליו קדושת שביעית דינו לענין ביעור כדין הקודם: כל שהוא מאכל אדם, או בהמה, או מהצובעים, שיש בו הבדל בין מתקיים בארץ לשאינו מתקיים (הראב"ד בהשגות שם).

קליפי רמון והנץ שלו - הפרח שעל הפטמא (ר"ש שביעית ז ג), קליפי אגוזים והגרעינים, שיש להם קדושת שביעית (ראה ערך שביעית), נחלקו בהם בנוגע לביעור:

• יש אומרים שאלה מהם שדרכם לישור וליפול בשעת גמר הפרי, ואינם מתקיימים - יש להם ביעור; ושאין דרכם ליפול - אין להם ביעור (ירושלמי ז א, לפירוש הפני משה והגר"א שם).

• יש אומרים שכולם אין להם ביעור (רמב"ם שמיטה ויובל ז טו).

• ויש אומרים שיש להם ביעור (תוספות יום טוב שביעית ז ג).

אוצר בית דין

חיוב הביעור הוא בין בפירות שליקט משדהו, ובין בפירות שליקט משדה אחר (חזון איש שביעית יא סק"ו), או שקיבל אותם מאוצר בית דין לפני זמן הביעור (חזון איש שם סק"ז; מנחת שלמה נא יז).

אבל מי שקיבל פירות מאוצר בית דין אחר זמן הביעור אינו חייב לבערם, וכן האחראים על האוצר בית דין אינם צריכים לבער (חזון איש שם).

פירות נכרי

פירות של נכרי - אפילו לדעת הסוברים שנוהגת בהם קדושת שביעית (ראה ערך שביעית מחלוקת הפוסקים בדבר) –

• יש אומרים שמכל מקום אין הישראל שקנה מהנכרי חייב בביעור, לפי שביעור הוא דין ממון לחלק לעניים ולהפקיר, ויכול הישראל לומר באתי מכח איש שאין אתם יכולים ליטול ממנו כלום (שו"ת מבי"ט א שלו, בשם ר"ש הזקן). ולדעת הסוברים שדין הביעור הוא איבוד מן העולם (ראה לעיל: מהותו), אין הבדל בין פירות של ישראל לשל נכרי בדין הביעור, לדעות שקדושת שביעית נוהגת בהם, והם חייבים בביעור (שו"ת מהרי"ט א מג).

• ויש סוברים שאף אם הביעור הוא הפקר - אין לחלק בין ביעור לשאר דיני שביעית בפירות של נכרי (כפתור ופרח מז ד"ה קדושת שביעית; ר"ש סירליאו על הירושלמי שביעית ז א, ט ח; חזון איש שביעית ט ס"ק יז, יא סק"ז).

המקום

פירות שביעית שיצאו מארץ ישראל לחוץ לארץ, נחלקו תנאים על מקום ביעורם:

חכמים ורבי אומרים שהפירות מתבערים בכל מקום שהם (תוספתא שביעית ה א; פסחים נב ב), ואין מטריחים אותו להחזירם לארץ לבערם שם (רש"י פסחים שם ד"ה בכל); ר' שמעון בן אלעזר אומר שמביאם לארץ ומבערם, שנאמר (ויקרא כה ז): בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ (פסחים שם; תוספתא שם).

הלכה כחכמים שמתבערים בכל מקום (פסחים שם; רמב"ם שמיטה ויובל ז ב), אבל לא יעבירם ממקום למקום (רמב"ם שם).

לכתחילה אף חכמים מודים שכשהגיע זמן הביעור אסור להוציאם לחוץ לארץ לבערם שם (ר"ש שביעית ו ה). ולא עוד אלא אף קודם זמן הביעור אסור להוציאם לחוץ לארץ, מפני שכשיגיע זמן הביעור צריך לבערם בארץ (ראה ר"ש ורבי עובדיה מברטנורא שביעית שם)^[10].

הוציא מארץ לחוץ לארץ, והגיע זמן הביעור ורוצה להחזירם לארץ – מותר, ותבוא עליו ברכה, שלא אמרו אלא שאין מטריחים אותו לכך (שבת הארץ ז י).

בתערובת

הכובש שלשה מיני ירק בחבית אחת, של חומץ או של ציר, כדי שיתקיימו יחד (ראה ר"ש שביעית ט ה), ואחד מן המינים כלה מן השדה קודם לשאר המינים, נחלקו תנאים בדבר:

ר' אליעזר אומר אוכלים על הראשון, שכיון שכלה מין אחד מהם מן השדה נאסרו כולם, אפילו אותם שלא כלו; ר' יהושע אומר אוכל והולך עד שיכלה האחרון שבה; רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית (ספרא בהר ב ג; שביעית ט ה).

הלכה כרבן גמליאל (גירסתנו במשנה: והלכה כדבריו; רמב"ם שמיטה ויובל ז ו). ואף על פי שפירות שביעית אוסרים בנותן טעם (ראה ערך בטול איסורים: בפירות שביעית), הרי זה לענין שצריך לאכלם בקדושת שביעית, אבל לחיוב ביעור הטעם הוא כמבוער (תוס' רבי עקיבא איגר שביעית שם).

וכן אם נתערבו אחר הביעור אוסרים בנותן טעם, שאז הם כשאר איסורים, שהרי ההיתר בלע מדבר שכבר אסור, אבל הטעם שנבלע קודם הביעור הוא כמבוער (פירוש הראב"ד לספרא בהר ב ג; ערוך השלחן העתיד כח טו); ויש אומרים שאם נתערבו אחר הביעור אוסרים בכל שהוא (ר"ש שביעית ז ז; נודע ביהודה ב יו"ד נג, בדעת הרמב"ם שמיטה ויובל ז כב. וראה ערך ביטול איסורים).

אם התחיל להשתמש מהחבית, הרי הכל כמבוער (רמב"ם שמיטה ויובל ז ו), ואין צריך לבער יותר (מאירי פסחים נב ב). ויש שמפרש שהרי זה כמו שהגיע זמן הביעור לכולם, שאפילו אם מין אחד בלבד כלה מן השדה, חייב לבער את כולם (הרדב"ז על הרמב"ם שם), שעל ידי זה שהתחיל בה, נעשית החבית כולה כמין אחד (שבת הארץ ז ו).

אין צריך לבער או להגעיל כלים שבלוע בהם טעם פירות שביעית משום שהטעם הוא כמבוער (מנחת שלמה א נא יט; חוט שני שמיטה ז ו).

הערות שוליים