מיקרופדיה תלמודית:בעל

הגדרה^[1] - איש ביחס לאשתו

גדרו

משמעות

בעל הוא לשון אדנות, כמו: וּבַעַל הַשּׁוֹר (שמות כא כח), ולכן נקרא האיש בעל אשתו (שיטה מקובצת כתובות עא ב, בשם רש"י במהדורא-קמא) שהיא קנויה לו לביאתה, ומשועבדת לו לכך (נדרים טו ב).

משעת אירוסין

ונקרא בעל כבר משעת האירוסין, כמו שכתוב: וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי (הושע ב יח), ואמרו: ככלה בבית אביה (גמ' שם, ושיטה מקובצת שם, בשם רש"י במהדורא-קמא).

וכן דיני התורה שכתוב בהם "בעל" נוהגים משעת אירוסין, כמו במחזיר גרושתו שכתוב: לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן וגו' (ראה ערך מחזיר גרושתו. דברים כד ד), אלא אם כן יש לימוד מיוחד למעט ארוס, כמו בעבד עברי היוצא לחירות, שכתוב: אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא (שמות כא ג), ואמרו: יכול אף בארוסה, תלמוד לומר: וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ (שם) - להוציא ארוסה שאינה עמו (מכילתא משפטים נזיקין א).

אף בלשון חכמים שם בעל עליו משעת אירוסין, כמו שאמרו: נערה המאורסה - אביה ובעלה מפירין נדריה (משנה נדרים סו ב)^[2].

משעת נישואין

ומכל-מקום אין האשה אשתו גמורה לכל דבר עד שתיכנס לרשות הבעל על ידי חופה, היינו עד הנישואין (רמב"ם אישות י א-ב, על פי משנה כתובות מח א), ועיקר חיובי הבעל וזכיותיו נוהגים משעת נישואין (רמב"ם שם ב א)^[3].

גוי

בן נח, שאין לו אישות באירוסין או נישואין, אלא בבעילה לבד (ראה ערך בן נח), אין שם בעל עליו אלא אחר בעילה, שנאמר: וְהִיא בְּעֻלַת בָּעַל (בראשית כ ג), ואמרו: בעולת בעל יש להם, נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם (סנהדרין נז ב).

חובותיו

כשנושא אדם אשה, בין בתולה בין בעולה, בין גדולה בין קטנה, אחת בת ישראל, ואחת הגיורת, או המשוחררת, מתחייב לה בעשרה דברים (רמב"ם אישות יב א; טוש"ע אבן העזר סט א), מהם מן התורה, ומהם מדברי סופרים (רמב"ם שם):

• מזונותיה;

• כסותה;

• עונתה;

• כתובתה;

• רפואתה;

• פדיונה;

• קבורתה;

• מזונות באלמנותה;

• מזונות בנותיה אחר מותו;

• ירושת בניה הזכרים את כתובתה (רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[4].

רפואתה

גדר החיוב

חיוב רפואתה הוא שאם חלתה חייב הבעל לרפאותה (משנה כתובות נא א; רמב"ם אישות יב ב, ושם יד יז; טוש"ע אה"ע עט א) עד שתבריא (רמב"ם שם יד יז).

ונחלקו ראשונים בגדר חיוב זה:

• יש אומרים שחיוב זה אינו תלוי בחיוב מזונות, אלא תקנה בפני עצמה היא (ריטב"א כתובות נב ב ונח ב, בשם רבנו הגדול) מפני שהיא חייבת לשמשו (ריטב"א שם נח ב), וכעין חיוב פרקונה (ראה להלן. רא"ש כתובות ד כג), ולכן חייב הבעל אף ברפואה שיש לה קצבה, שאינה דומה למזונות (ראה ערך אלמנה), ולא אמרו לחלק בין יש לה קצבה לאין לה קצבה, אלא באלמנה, שרפואתה בכלל חיוב מזונותיה, ולא בחיי בעלה (רא"ש שם; ר"ן שם; ריטב"א שם; מאירי שם), וכן הלכה (טוש"ע שם).

• ויש אומרים שאף בחיי בעלה רפואתה בכלל מזונותיה (כן משמע ברש"י שם נא א ד"ה חייב לרפואתה; בעל העיטור ח"א כ, דף לז טור ב במהדורת רמ"י), ואינו חייב אלא ברפואה שאין לה קצבה, שדומה למזונות, ולא ברפואה שיש לה קצבה (בעל העיטור שם, על פי ירושלמי בבא בתרא ט ד, ריטב"א ורא"ש ור"ן שם, בשמו; שיטה מקובצת שם נא א, בדעת רש"י במהדו"ק)^[5].

וכן אשה שאין הבעל חייב במזונותיה, כגון שאמר צאי מעשה ידיך במזונותיך, באופן שיכול לומר כן (ראה להלן):

• לסוברים שאין הרפואה בכלל תקנת המזונות, חייב ברפואתה (ריטב"א שם).

• לסוברים שהרפואה בכלל תקנת המזונות, אינו חייב ברפואתה (ט"ז שם סק"א).

חולי על ידי פשיעה

חלתה על ידי שפשעה בעצמה:

• יש אומרים שאינו חייב ברפואתה (ריטב"א כתובות נא א; ב"ח חו"מ קעז ג).

• ויש אומרים שחייב (ש"ך שם סק"ג; עין יצחק אה"ע ע ב-ג).

כשחפץ לגרשה מחמת אורך החולי

ראה הבעל שהחולי ארוך ויפסיד ממון הרבה לרפואה, ואמר לה הרי כתובתך מונחת ורפאי עצמך מכתובתך, או הריני מגרשך ונותן כתובה והולך, שומעים לו (רמב"ם שם, על פי משנה כתובות נא א; טוש"ע שם ג), שאין אדם חייב לזון גרושתו (רש"י שם ד"ה רשאי), אבל אין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ (רמב"ם שם, על פי ספרי כי תצא ריד; טוש"ע שם), והדבר מכוער וראוי לבית דין לגעור על כך (מאירי כתובות שם). ואמרו חכמים על יפת-תואר, שאם היתה חולה ימתין לה עד שתבריא, קל וחומר לבנות ישראל שהן קדושות וטהורות (ספרי שם)^[6].

ההבדל בין רפואה לפדיון

הטעם להבדל בין רפואתה לפדיונה, שברפואתה יכול לומר רפאי עצמך מכתובתך, מה שאין כן בפדיונה (ראה להלן):

• לפי שרפואה היא בכלל מזונות, שהם נגד מעשה ידיה, והרי קיבלה כנגד מעשה ידיה שעד עכשיו; אבל פדיונה, שהוא נגד פירותיה (ראה להלן) הרי לא קיבלה תשלום הפירות שאכל עד עכשיו (תוספות כתובות נב ב ד"ה אמר).

• או לפי שברפואתה אינו מתחייב בכל רפואתה בבת אחת, שאילו נתן לרופא כפלי כפליים לא היה יכול לרפאותה מיד, אלא בכל יום ויום הוא מתחייב דבר יום ביומו, ונמצא כשמגרשה אינו פוטר עצמו מדבר שכבר נתחייב בו, שברפואת מחר עדיין לא נתחייב; אבל בפדיונה משעה שנשבית חל עליו מיד כל החיוב בבת אחת (שיטה מקובצת שם נא א, בשם הרא"ה).

חולי שאינו ארוך

הפוסקים נחלקו אם "חולי ארוך" הוא בדוקא, שמפני שכבר קבלה בעד מעשה ידיה מזונותיה ורפואתה שעד היום יכול לומר: הרי כתובתך ורפאי את עצמך (בית שמואל עט סק"א); או שהוא לאו דוקא, והוא הדין בכל חולי שהוא (חלקת מחוקק שם סק"ב).

בזמן הזה

בזמן הזה שאינו יכול לגרשה בעל כרחה (ראה ערך חרם דרבנו גרשם), אינו יכול לומר הרי כתובתך ורפאי עצמך (ב"ח שם ב, וט"ז שם סק"א, בשם המהרש"ל; חלקת מחוקק עז סק"ג)^[7].

אשה שנשתטית

אשה שנשתטית, שאינו יכול לגרשה (ראה ערך גרושין), נחלקו בדבר:

• יש אומרים שאינו חייב לרפאותה (רמב"ם גרושין י כג; שו"ע אה"ע קיט ו), שהרי הוא רוצה לגרשה, אלא שחכמים מנעוהו, שלא ינהגו בה מנהג הפקר, אבל לא חייבוהו בחיובי ממון (מגיד משנה שם).

• ויש אומרים שאם בת רפואה היא חייב לרפאותה (ראב"ד שם; שו"ע אה"ע ע ו; רמ"א שם קיט ו, בשם יש אומרים), שמאחר שאינו יכול לגרשה, אפילו שהאיסור הוא ממצות חכמים בלבד, נסתחפה שדהו וחייב בכל חיובי ממון (חלקת מחוקק שם סק"י)^[8].

הכל מודים שאם נשתטית באופן שאף מן התורה אינה יכולה להתגרש, כגון שאינה יודעת לשמור את גיטה (ראה ערך גרושין), לא נפטר מחיוב רפואתה (חלקת מחוקק שם סק"ט; בית שמואל שם סק"י).

והכל מודים שבזמן הזה שאפילו אם לא היתה נשתטית לא היה יכול לגרש בעל כרחה (ראה ערך חרם דרבנו גרשם) - חייב ברפואתה (חלקת מחוקק שם סק"ט וס"ק יב).

פדיונה

אם נשבית אשתו חייב לפדותה (משנה כתובות נא א; רמב"ם אישות יב ב, ושם יד יח; טוש"ע אה"ע עח א), ואפילו אין לו אלא כדי פדיונה (רמב"ם שם יד יט; טוש"ע שם ג) תיקנו חכמים חיוב פדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה (כתובות מז ב; רמב"ם שם יב ג), דבר שאינו מצוי לשאינו מצוי (כתובות שם), ששביה אינה מצויה, ואשה שיש לה נכסי-מלוג (ראה ערכו), אינה מצויה (רש"י שם ד"ה מזונות).

כשהבעל אינו חפץ בפדיונה ובקבלת פירותיה

מכיון שעיקר התקנה היה פדיונה, ותחת חיוב הפדיון תיקנו הפירות לבעל, לפיכך אם אמר הבעל איני רוצה לא לאכול פירות ולא לפדות, אין שומעים לו, שאין התקנה לטובתו, שיוכל לומר אי- אפשי-בתקנת-חכמים (ראה ערכו), אלא עיקר התקנה לטובתה (תוספות שם ד"ה זמנין, ובבא בתרא מט ב ד"ה יכולה, על פי גירסתם בירושלמי כתובות ד ו)^[9].

כשהאשה אינה חפצה בפדיונה ובנתינת פירותיה

אף האשה אינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות, ומספר טעמים לדבר:

• שתקנת הפדיון היא כדי שלא תיטמע בין הנכרים (תוספות כתובות שם; טוש"ע אה"ע סט ה).

• שאין דעתה גומרת למחול על פרקונה, ולא אמרה כן אלא שסבורה שלא תבוא לידי כך (מאירי שם).

• שיש בפרקונה אף משום טובת הבעל, שתעמוד לפניו לשרתו (ר"ן שם).

• שאם תאמר איני נפדית ואיני נותנת פירות היא עוקרת את תקנת הפדיון לגמרי, שהרי פירות של כל ימיה הם תחת פרקונה, ואינו דומה לאיני נזונית ואיני עושה (ע"ע הנ"ל) שלמחר אם תרצה תעשה ותהא ניזונית, ועוד שהבעל כבר זכה בגוף הקרקע לפירות, ואינה יכולה להפקיע במה שכבר זכה (תוספות שם)^[10].

כשחפץ ליתן כתובתה ושתפדה עצמה

אמר הבעל: הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה, אינו רשאי (משנה כתובות נא א), אלא כופים אותו ופודה אותה (רמב"ם שם יד יט; טוש"ע אה"ע עח ג), שכבר נתחייב בפדיונה משנשבית (רש"י שם ד"ה אינו רשאי), ועוד שהיא לא קיבלה תשלומי פירותיה שאכל עד עכשיו (תוספות שם נב ב ד"ה אמר).

כשהשבאים דורשים יותר מכדי שוויה

היו מבקשים בדמיה יותר מכדי שוויה, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שחייב לפדותה אפילו עד עשרה בדמיה (חכמים בכתובות נב א), ואף על פי שאין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם (ראה ערך פדיון שבוים) - אשתו כגופו, וכל אשר לו יתן בעד נפשו (תוספות גיטין מה א ד"ה דלא).

• ויש אומרים שאינו פודה אותה יותר מכדי דמיה (רבן שמעון בן גמליאל בכתובות שם)^[11].

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה (רא"ש שם ד כב, בשם הרמ"ה, ובמסקנתו; רמ"א שם, בשם יש אומרים); ויש פוסקים כדעה השניה (רי"ף שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

כשהשבאים דורשים יותר מכדי כתובתה

היו מבקשים בפדיונה יותר מכדי כתובתה, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שחייב לפדותה אפילו בכדי עשרה בכתובתה (חכמים שם ב), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

• ויש אומרים שאם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה, ואם לאו אינו פודה (רבן שמעון בן גמליאל שם), שהפדיון הוא תנאי כתובה (ראה להלן), ולא יהא הטפל חמור מן העיקר [ראה ערכו] (רש"י שם ד"ה כנגד).

כשנשבית פעם שניה

במה דברים אמורים כשנשבית בפעם ראשונה, אבל פעם שניה - רצה פודה, רצה אינו פודה (גמ' שם א-ב), ונחלקו בפירושו:

• יש אומרים שבפעם שניה אינו חייב כלל לפדותה, שלא תיקנו חכמים אלא פדיון אחד (רש"י שם א ד"ה רצה; רא"ש שם ד כב; רמב"ם שם, לפי הבית יוסף אה"ע עח ג; רמ"א שם), ואם רצה מגרשה ונותן לה כתובתה, והיא תפדה את עצמה (רמב"ם שם; שו"ע שם).

• ויש אומרים שבכדי דמיה ובכדי כתובתה חייב בפדיונה אפילו כמה פעמים, ולא אמרו לפטרו בפעם שניה אלא ביותר מדמיה, או ביותר מכתובתה (תוספות שם ד"ה רצה, בשם רבנו חננאל).

• ויש אומרים שההבדל בין פעם ראשונה לשניה הוא בזה שבפעם ראשונה אינו יכול לומר הרי גיטך וכתובתך ותפדי את עצמך, ובפעם שניה יכול לומר כן, אבל כשאינו רוצה לגרשה אין חילוק בחיוב פדיונה בין פעם ראשונה לשניה (רמב"ם שם, לפי ב"ח שם).

להחזירה לו

בכלל חיוב פדיונה להחזירה לו לאשה לאחר שפדה אותה כמו שהיתה (משנה כתובות נא א; רמב"ם שם יד יח; טוש"ע אה"ע עח ו), אלא שאם רצה אחר כך מגרשה ונותן כתובתה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

היה כהן, שהשבוייה אסורה לו (ראה ערך שבויה), מחזירה לבית אביה (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואפילו היה בעיר אחרת, מטפל בה עד שמחזירה למדינתה, ומגרשה ונותן לה את כל כתובתה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ישראל שאשתו אסורה לו

אכן ישראל שאשתו אסורה לו, כגון שהיתה ממזרת ונתינה, אינו חייב לפדותה (גמ' שם נב א; רמב"ם שם כב; טוש"ע שם ז), ואף על פי שבשאר החיובים של תנאי-כתובה הוא חייב (יבמות פה א), הרי זה בחיובים שתוכל ליטול ולצאת, אבל חיוב הפדיון הוא בשביל שתחזור לו לאשה, והרי היא אסורה לו (רש"י כתובות שם ד"ה ממזרת וד"ה שאין), ואינו דומה לכהן, שפודה ומחזירה לבית אביה, לפי שחיוב הפדיון של כהן הוא מעיקרו על מנת להחזירה לאביה, אבל חיוב הפדיון שתיקנו לישראל הוא שיחזירנה לו לאשה, וזו שאסורה לו לא נשתעבד בחיוב זה כלל (רש"י שם ד"ה רבא; ר"ן שם).

כהן שהיה אסור לשאת אשתו מלכתחילה

היתה אלמנה לכהן גדול, או גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שחייב לפדותה, כיון שאף מבלי איסור זה הרי היא אסורה לו מחמת השבייה, ונמצא שלכתחילה כל חיוב פדיונו היה רק על מנת להחזירה לבית אביה, וחיוב זה הרי אף עכשיו יכול לקיים (אביי שם).

• ויש אומרים שאינו חייב לפדותה, ששיעבודו לכתחילה להחזירה לבית אביה היה רק אם תהיה אסורה לו מחמת השבייה בלבד, אבל זו איסור דבר אחר גרם לה, שאף קודם לכן היא אסורה לו, ועל איסור זה לא התנה שיחזירה לבית אביה (רבא שם), וכן הלכה (רמב"ם שם כב; טוש"ע שם ז).

ישראל שחוששים שמא אשתו השבויה נבעלה ברצון

היתה אשת ישראל, ובשבייתה היתה באופן כזה שחוששים שמא נבעלה ברצון ונאסרה לבעלה (ראה ערך שבויה), אינו חייב לפדותה, שאף על פי ששבייתה גרמה לה, מכל מקום לא השבייה עצמה גורמת האיסור, אלא מפני שנבעלה ברצון (ר"ן שם נא א, על פי תוספתא כתובות (ליברמן) ד ה; רמ"א שם ו).

כהן שאשתו השבויה נבעלה ברצון

אשת כהן שזינתה ברצון בשבייתה, נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שחייב לפדותה, שהרי בשעת שבייה כבר נאסרה עליו, ונתחייב בתנאו לפדותה ולהחזירה למדינתה (חלקת מחוקק שם סק"ח).

• ויש אומרים שאפילו אחר שבייתה כשנאסרה לו מחמת איסור דבר אחר אינו חייב לפדותה (בית שמואל שם סק"ז).

המדיר אשתו מליהנות ממנו וחייב לגרשה ונשבית

המדיר את אשתו מליהנות ממנו, באופן שהוא חייב לגרשה וליתן כתובתה (ראה ערך גרושין), ואחר כך נשבית, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שפודה ונותן כתובתה, לפי שאנו הולכים אחר זמן ההתחלה, בשעה שהתנה, ואז היה ראוי לחול חיובו שיחזירנה לו לאשה (רבי אליעזר בכתובות נב א, לפי הגמ' שם).

• ויש אומרים שנותן כתובתה ואינו פודה, לפי שאנו הולכים אחר זמן הסוף, שכשנשבית כבר אין התנאי שיחזירנה לאשה ראוי להתקיים, כשהוא ישראל, וכן כשהוא כהן אינו ראוי להתקיים התנאי שיחזירנה למדינתה מחמת שבייה להבא, שכבר היא אסורה לו מחמת דבר אחר (רבי יהושע שם, לפי הגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם כא; טוש"ע שם ה).

ודוקא אם נשבית אחר שהדירה, אבל אם הדירה אחר שנשבית חייב לפדותה, שלא יבוא להערים ולהדיר אותה בכוונה כדי להיפטר מפדיונה (סומכוס שם; חלקת מחוקק שם סק"ו; בית שמואל שם סק"ה).

נשתטית

אם נשתטית, חיוב פדיונה כחיוב רפואתה (ראה לעיל).

קבורתה

חייב הבעל לקבור את אשתו כשמתה (משנה כתובות מו ב; רמב"ם אישות יב ב; טוש"ע אה"ע פט א), וחייב לעשות לה מספד וקינות כדרך כל המדינה (רמב"ם שם, על פי גמ' שם מח א; טוש"ע שם), ולטפל בכל צרכי קבורה, ובכלל זה הקמת המצבה (שו"ת הרא"ש יג יט; טוש"ע שם), ואפילו לחזור ולקברה אם חטטוה, אפילו אלף פעמים (תשב"ץ ב קיא).

חיוב זה תיקנו חכמים כנגד ירושת נדונייתה שהכניסה לו (גמ' שם מז ב, ורש"י ד"ה תחת כתובתה; רמב"ם שם ד)^[12], ומכל מקום אפילו אם כנסה ערומה ואינו יורש כלום, חייב בקבורתה, שלא חלקו חכמים (בית שמואל פט סק"א, בשם תשובת מהרי"ל).

ואין הבעל יכול לומר: איני קובר ואיני יורש, וכן האשה אינה יכולה לומר: איני נקברת ואיני מורישה (מגיד משנה שם; ר"ן שם; רמ"א אה"ע סט ה)^[13].

לא רצה הבעל לקוברה וקברה אחר

לא רצה הבעל לקוברה וקברה אחר, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאם האב קבר, חוזר ומוציא מהבעל מה שהוציא על קבורתה, כי מה היה לו לאב לעשות כשהבעל אינו קוברה; אבל אם קברה אחר, אינו חוזר וגובה מהבעל, שהרי לא עליו היתה מוטלת הקבורה, ולא נתכוין אלא לשם מצוה (רבי חגיי בירושלמי כתובות ד ו, ופני משה שם).

• ויש אומרים שבין שקבר האב, ובין שקבר אחר - חוזר וגובה מהבעל, שלא יעלה על הדעת שתהא אשתו מושלכת לכלבים, ובדין שישלם לכל מי שיטפל בקבורתה (רבי יוסי שם, ופני משה שם), וכן הלכה (רמב"ם שם יד כד; טוש"ע אה"ע פט ב), והוא הדין אם בעלה בעיר, ובא אחד ולא נמלך בו ועמד וקברה, שמוציאים מבעלה (בית שמואל שם סק"ג)^[14].

מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו, בית דין יורדים לנכסיו וקוברים אותה, לפי ממון הבעל ולפי כבודו או לפי כבודה (גמ' שם מח א; רמב"ם שם; טוש"ע שם ג).

תשלומי חובותיה

קרבנות

הבעל חייב להביא הקרבנות שאשתו חייבת, ואם הוא קרבן-עולה-ויורד והוא עשיר מביא בשבילה קרבן עשיר (נגעים יד יב; רמב"ם שגגות י ו), ואין הבעל יכול לומר: היא אין לה כלום, ותיפטר בקרבן עני (רש"י בבא מציעא קד א ד"ה אדם), אף על פי שכל אשה שיש לה בעל אינה עשירה, שהרי כל מה שקנתה אשה קנה בעלה (ר"ן נדרים לה ב ד"ה אם פטרה), לפי שאשתו כגופו (פירוש המשניות לרמב"ם נגעים שם).

ונחלקו תנאים באיזה מקרבנותיה מתחייב הבעל:

• יש אומרים שאינו חייב אלא בקרבן שמכשירה לו, כגון זבה ויולדת, אבל קרבן שאין מכשירה לו, כגון שנדרה בנזירות, או שחיללה את השבת, וחייבת קרבן חטאת, הרי זו מביאה משלה, ומנכה לה מכתובתה (חכמים בספרי נשא פסקא ח), שנאמר במנחת-סוטה: וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ (במדבר ה טו), ואמרו: יכול אף בזמן שחיללה שבת, תלמוד לומר: קרבנה, כשאמר "את קרבנה" לרבות קרבן נגעה וזיבתה, ומה ראית לרבות את אלו ולמעט את אלו, מרבה אני את שהם באים לטהרה, וממעט אני אלו שאין באים אלא לכפרה (ספרי זוטא שם).

• ויש אומרים שבכל הקרבנות הבעל חייב (רבי יהודה בספרי שם), מלבד נדרים ונדבות (רש"י בבא מציעא קד א ד"ה כל; תוספות שם ד"ה ה"ג), שאם כן תפסידנו במתכוין על ידי שתידור ותנדב, ואינם דומים לנזירות, שאין לחוש שם שתידור ותפסידו, שהרי היא מקבלת על עצמה דיני נזירות (תוספות שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).

קרבנות שהתחייבה קודם הנישואין

בקרבנות שהתחייבה קודם הנישואין נחלקו ראשונים אם חייב להביאם (רש"י נזיר כד א ד"ה דתניא; תוספות בבא מציעא שם; שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד); אם לאו (תוספות נזיר שם ד"ה דתניא, בשם ר"י; מאירי שם).

מדאוריתא או מדרבנן

חיוב זה של הבעל נחלקו ראשונים אם הוא מן התורה (שיטה מקובצת בבא מציעא שם, בשם הראב"ד); או שתנאי בית דין הוא ככל תנאי-כתובה [ראה ערכו] (ראב"ד לתורת כהנים מצורע פרשה ד טז; תוספות נזיר שם ד"ה אפילו וד"ה איכא)^[15].

פריעת חובות

לסוברים שהבעל חייב בקרבנותיה שמקודם נישואין, יש מי שמחייב אף לפרוע חובותיה שלוותה קודם שנישאת (תוספות בבא מציעא שם, בשם רב אחא), אבל נחלקו עליו והוכיחו שאף מה שלוותה כשהיא תחתיו לצורך מה שאינו משועבד לה אינו חייב לשלם, שאם לא כן אם יקניטנה תלוה ותשליך לאיבוד, ותחייבנו מאה מנה בכל יום (תוספות שם; מהרי"ק יח; בית שמואל צא סק"ט), ואף אם קיבל עליו הבעל אחריותה, לא קיבל אלא חובות הגוף של האשה, שהם עליה בעל כרחה, ולא חובות שקיבלה עליה מדעתה (ריטב"א שם).

פריעת קנס כשעוברת על תקנת הקהל

קהל שעשו תקנות בקנסות (ראה ערך בני העיר), ועברה האשה על התקנה:

• יש סוברים שהרי זה דומה לחיוב קרבן שהבעל חייב להביא בשבילה, ואם עברה על התקנה קודם שנשאת ונתחייבה בקנס, הרי זה תלוי במחלוקת הראשונים בקרבן שנתחייבה קודם הנישואין (תרומת הדשן רפב; רמ"א אה"ע צא ד), ודוקא שעברה בשוגג, אבל עברה במזיד פטור, שאם יקניטנה תלך ותעבור במתכוין כדי להפסידו (חלקת מחוקק שם סק"ז).

• ויש סוברים שאין להוציא ממון מן הבעל, כי אין הנדון דומה כל כך לחיוב קרבן (ט"ז שם; בית שמואל שם).

זכויותיו

תשמיש

הבעל קונה מן התורה את האשה לביאתה, שנאמר: כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ (דברים כב יג. כן משמע בנדרים טו ב; משיב דבר אה"ע לה), שהיא לקוחה לו לתשמיש, והיא משועבדת לו לכך (נדרים טו ב), וזהו עיקר קנינו של האיש באשתו, בביאה עליה (משיב דבר שם).

נדרה בהנאת תשמישו

מכיון שהיא משועבדת לו לתשמיש, נדרה ואמרה: הנאת תשמישי אסורה עליך, כופה אותה ומשמשתו (כתובות עא ב; רמב"ם נדרים יב ט; טוש"ע יו"ד רלד סז), הא למה זה דומה לאדם שאוסר פירות חברו על בעל הפירות (רמב"ם שם).

אבל אם אמרה: הנאת תשמישך עלי, הנדר חל, שהרי היא נדרה על עצמה, ואין מאכילים לו לאדם דבר האסור לו (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), אלא שהרי זה מדברים שבינו לבינה שהבעל יכול להפר (נדרים פב ב)^[16].

זכויות נוספות

מדברי סופרים כשנושא אדם אשה זוכה בארבעה דברים: במעשה ידיה, במציאתה, בפירות נכסיה ובירושתה (רמב"ם אישות יב א,ג)

מעשה ידיה

מעשה ידי האשה לבעלה (משנה כתובות מו ב; רמב"ם אישות כא א; טוש"ע אה"ע פ א). בכלל תקנה זו שמה שהיא עושה קנוי לבעל, ושהיא משועבדת לעשות לו המלאכות שתיקנו חכמים (ראה להלן).

לטובת מי התקנה

זכות הבעל במעשה ידיה תיקנו חכמים כנגד מזונותיה שהוא חייב בהם (כתובות מז ב; רמב"ם שם יב ד) - דבר המצוי לדבר המצוי (גמ' שם), ונחלקו אמוראים:

• יש אומרים שעיקר התקנה היתה לטובת האשה, והיינו חיובו במזונות, שחששו שמא לא יספיקו לה מעשה ידיה למזונותיה, ושוב תיקנו לו מעשה ידיה, כדי שלא תהיה לו איבה (גמ' שם נח ב, בדעת רב הונא אמר רב שם, ורש"י ד"ה מזוני עיקר), ולכן יכולה האשה לומר: איני ניזונת ואיני עושה (רב הונא אמר רב שם), וכן הלכה (כתובות קז ב; רמב"ם שם יב ד; טוש"ע אה"ע סט ד), ואפילו כשלא אמרה בפירוש איני ניזונית ואיני עושה, אלא שתקה ולא תבעה, מעשה ידיה שלה אם אינה ניזונית מבעלה, ואין הבעל יכול לומר שויתרה (רמב"ן כתובות סד ב; ריטב"א ור"ן שם, בשמו).

• ויש אומרים שעיקר התקנה היתה לטובת הבעל, שמעשה ידיה יהיו שלו, ושוב תיקנו שחייב במזונותיה תחת מעשה ידיה, ולפיכך אין האשה יכולה לומר: איני ניזונית ואיני עושה (גמ' שם, בדעת ריש לקיש, ורש"י ד"ה ופליגא), ואף הם מודים שכשאין האשה ניזונית ממנו, כגון שהוא עני ואין לו במה לזונה, אין מעשה ידיה שלו, שאפילו בעבד-עברי שנאמר: כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ (דברים טו טז) אינו יכול לומר לו: עשה עמי ואיני זנך (ראה ערך עבד עברי), קל וחומר באשתו (גמ' שם, לדעה זו), ואין רצון חכמים שהיא תעשה מלאכה ותמות ברעב (ריטב"א שם).

אמר איני זנך ואיני נוטל ממעשה ידיך

אמר הבעל: איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידיך, אין שומעים לו, שמא לא יספיקו לה מעשה ידיה למזונותיה (רמב"ם שם יב ד; טוש"ע אה"ע סט ד), ואפילו לדעה שמעשה ידיה הם עיקר התקנה, מכל מקום לא אמרו שזהו עיקר אלא לענין שהיא לא תוכל לומר: איני ניזונית ואיני עושה, אבל מודה הוא שאף הבעל אינו יכול לומר: איני זנך ואיני נוטל מעשה ידיך, שהתקנה לטובת שניהם (תוספות שם מז ב ד"ה תיקנו).

ונחלקו ראשונים אם יכול הבעל לומר לאשתו: צאי מעשה ידיך למזונותיך, כשמעשה ידיה מספיקים לכדי מזונותיה:

• יש אומרים שיכול לומר לה כן בעל כרחה, ואפילו אם אין המזונות מספיקים, יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך, ומה שלא יספיק אשלים לך (ר"ן שם; רמ"א שם).

• יש אומרים שאינו יכול לומר כן בעל כרחה (רש"י כתובות קז א ד"ה בששמעו וד"ה חיישינן; רמב"ם שם יב כ; בית שמואל שם סק"ד).

• ויש מחלקים: כשלא מספיקים לה מזונותיה אלא על ידי שתטרח לעבוד יותר מדאי צריכים להסכמתה, אבל כשמספיקים לה בלי טרחה יתרה, לדברי הכל יכול הבעל לומר אפילו בעל כרחה (שיטה מקובצת שם, בשם הריטב"א והרא"ה, בדעת רש"י).

מותר מעשה ידיה

מותר מעשה ידיה, מה שעשתה יותר מהשיעור שקצבו לה חכמים (ראה להלן), הם גם כן של הבעל (כתובות נח ב), אלא שנחלקו אמוראים:

• יש סוברים שעיקר מעשה ידיה, שהם שכיחים, תיקנו כנגד מזונות, שהם שכיחים, והמותר, שאינו שכיח, תיקנו כנגד מעה כסף שהוא נותן לה לצרכיה הקטנים בכל שבוע (רב ושמואל בכתובות נט א), וכן הלכה (רמ"א אה"ע פ א), ולפיכך כשהבעל נותן לה רק דבר אחד, מזונותיה או כסף לצרכיה, מעשי ידיה שלה, והמותר של בעלה (גמ' שם).

• ויש סוברים להיפך, שמעשה ידיה, ששיעורם קצוב (ראה להלן), תיקנו כנגד כסף לצרכיה, ששיעורו קצוב, והמותר כנגד מזונותיה, ששניהם אין שיעורם קצוב (רב אדא בר אהבה שם).

ונחלקו ראשונים אם היא יכולה לומר: איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת את המותר, כדרך שהיא יכולה לומר: איני ניזונית ואיני עושה (ראה לעיל):

• יש אומרים שיכולה לומר כן, שהתקנה היא לטובתה (שאילתות ס; ר"ן כתובות נח ב; שיטה מקובצת שם, בשם הרמב"ן והריטב"א והר"י מטראני; טור אה"ע פ, בשם הרמ"ה; רמ"א שם א), ואם במעשה ידיה השכיחים יכולה לומר כן, כל שכן במותר שאינו שכיח (ר"ן שם).

• יש אומרים שבמותר אינה יכולה לומר כן, שהתקנה היתה משום חינא - שיהיה לאשה חן בעיניו, ולטובת הבעל נתקנה (פרישה שם) - שהמותר יהיה לו, ואחר כך תיקנו כנגד זה שיתן לה מעה כסף (טור שם, בשם רבנו יונה; שיטה מקובצת שם, בשם הר"י מיגאש; מהר"ם שיף שם, בדעת רש"י).

• ויש שמצדדים לחלק: קודם שעשתה יותר מהשיעור הראוי יכולה להסתלק ולומר: איני ניזונית ולא נוטלת מעה כסף, אבל כשכבר עשתה והותירה אינה יכולה להסתלק (שיטה מקובצת שם).

וכתבו אחרונים שאין המחלוקת אלא כשהיא מסתלקת גם מהמזונות וגם מהמעה כסף, ורוצה לזכות בין בעיקר מעשה ידיה ובין במותר, אבל אם היא ניזונית, לדברי הכל אינה יכולה להסתלק מהמעה כסף בלבד ולומר: איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת את המותר (פני יהושע שם סו א; הפלאה שם סו א וקונטרס אחרון פ א; העמק שאלה שם ד).

עודף המלאכה שעל ידי הדחק

וכל זה במותר מעשה ידיה שעשתה שלא על ידי הדחק, אבל בהעדפה - עודף המלאכה - שעל ידי הדחק, כגון מה שהיא עושה בלילה בשעה שבני אדם ישנים (תוספות שם סו א ד"ה והא), נחלקו תנאים: יש אומרים שאף זו של בעל (חכמים שם); ויש אומרים שהיא לעצמה (רבי עקיבא שם).

אף להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים כדעה הראשונה (רי"ף שם, כח ב מדפיו, ורא"ש שם ו ב, וטור אה"ע פ, בשם רב האי גאון; רי"ף שם כד א מדפיו, בשם איכא מאן דאמר ובמסקנתו; תוספות רי"ד שם, שכן פסקו כל הגאונים; רמב"ם אישות כא ב; שו"ע שם א);

• ויש פוסקים כדעה השניה (רי"ף שם כד א מדפיו, בשם איכא מאן דאמר; רא"ש וטור שם, בשם רבנו חננאל), וכתבו אחרונים שכן המנהג במדינות אשכנז (ב"ח שם; בית שמואל שם סק"ב).

עשתה כמה מלאכות בבת אחת - כגון שומרת קשואים, וטווה פשתן, ומלמדת שיר לנשים בשכר, ומחממת ביצים בחיקה, או ביצי תולעים העושות משי שהנשים מחממות אותן בחיקן (רש"י שם ד"ה שתים שלש) - הדבר ספק (גמ' שם), ונחלקו ראשונים אם הספק הוא לדעה הראשונה, שאפשר שכשעושה שתי מלאכות בבת אחת היא מודה שאינה חייבת ליתן לו אלא ממלאכה אחת (רא"ש שם, בשם רב האי גאון), או שהספק הוא לדעה השניה, שאפשר שזה נקרא שלא על ידי הדחק, כיון שעושה בשעה שבני אדם רגילים לעשות (כן משמע ברש"י שם ד"ה מהו; רא"ש שם, בשם רבנו חננאל).

להלכה, כיון שהדבר ספק, מותר זה של כמה מלאכות בבת אחת הוא לעצמה, בין לפוסקים כדעה הראשונה, ובין לפוסקים כדעה השניה (טור שם, בשם רב האי גאון ובשם רבנו חננאל).

מלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה

המלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה, שלשה מינים הם:

• מלאכות הרוחה.

• מלאכות חיבה.

• מלאכות הבית.

מלאכות הרוחה

במלאכות הרוחה הכל כמנהג המדינה, מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה (רמב"ם אישות כא א, על פי תוספתא כתובות (ליברמן) ה ד; טוש"ע אה"ע פ א).

אפילו לא היה דרך נשי העיר לעשות במלאכה כופה אותה לעשות בצמר (רמב"ם שם א; טוש"ע שם א) אבל לא בפשתן, שהפשתן מסריח את הפה, ומזיק את השפתים (כתובות סא ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

כשאינו כופה אלא משום בטלה, אינו כופה לעשות מלאכה כל היום כולו, אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה (רמב"ם שם ב; טוש"ע שם), ונחלקו ראשונים כשעושה משום בטלה אם מעשה ידיה של בעלה (ר"ן כתובות סא ב, בשם הרשב"א); או של עצמה (ר"ן שם, בשם יש אומרים).

מלאכות חיבה

המלאכות של חיבה הן המלאכות שכל אשה עושה לבעלה מפני שהן דרך קירוב ואהבה (ירושלמי כתובות ה ו; רש"י שם סא א ד"ה אבל): רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המיטה (גמ' שם; רמב"ם אישות כא ג; טוש"ע אה"ע פ ד) - דהיינו מיטתו ולא שאר כל המיטות שבבית (תוספות שם ד ב ד"ה והצעת, במסקנה) - בסדינים, שהם דרך חיבה ובלי טורח (רש"י שם סא א ד"ה אבל), וסכה לו את הגוף (ירושלמי שם), ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתתן לו מים או כלי או תטול מלפניו וכיוצא בדברים אלה (רמב"ם שם; טוש"ע שם ד), אבל אינה משמשת בפני אביו או בנו (גמ' שם סא ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[17].

ואפילו אמרה: איני ניזונית ואיני עושה, היא חייבת במלאכות הללו (תוספות כתובות סג א ד"ה רב), ואפילו יש לה כמה שפחות, מלאכות אלו עושה אותן היא בעצמה (גמ' שם סא א; רמב"ם שם ד; טוש"ע שם ה), אלא שנחלקו ראשונים: יש אומרים שאין זו אלא עצה טובה שהשיאו חכמים להנהיג כן בישראל (רש"י שם ד"ה אבל; טור שם, לדעת המשנה למלך שם, והבית שמואל שם סק"ז); ויש אומרים שמחוייבת היא בכך (כן משמע בהגהות אש"רי שם ה כג).

מלאכות הבית

המלאכות של בית הן: מטחנת - מכינה צרכי הטחינה, נותנת באפרכסת, וקולטת הקמח (רש"י כתובות נט ב ד"ה מטחנת) - אופה את הפת בתנור, מכבסת הבגדים, מבשלת התבשילים, ומניקה את בנה (משנה שם; רמב"ם אישות כה ה; טוש"ע אה"ע פ ו)^[18], ומציעה לו את המיטה (משנה שם) אף באופן שאינו של חיבה (עי' לעיל), כגון המיטות של כל הבית (תוספות כתובות ד ב ד"ה והצעת, במסקנה; רמ"א שם ד), או הצעת כרים שהוא דבר של טורח (רש"י שם סא א ד"ה אבל).

לא מנו אלא את גופי המלאכות, והשאר לא הוצרכו למנות (תוספתא שם (ליברמן) ה ד; ירושלמי שם ה ו), כגון צרכים קטנים שבבית שאין בהם טורח: סידור כלים שבבית, ועריכת שולחן, והכנת כלי בישול ואפיה לשפחות, וכיוצא בדברים אלו (מאירי שם), שדבר פשוט הוא שצריכה לעשות כל צרכי הבית (טור שם).

אמרה: איני ניזונית ואיני עושה, נחלקו ראשונים אם היא פטורה ממלאכות אלו (תוספות שם סג א ד"ה רב; ר"ן שם; רמ"א שם טו, בסתם); או לא (ריטב"א שם נח ב, בשם רבנו אפרים; רמ"א שם, בשם יש אומרים).

הנקה

דינים מיוחדים נאמרו בחיוב הנקתה:

• זמן הנקתה עשרים וארבעה חודש, אחד זכר ואחד נקבה (רמב"ם אישות כא יב, על פי כתובות ס א; טוש"ע אה"ע פב א).

• אינה מחוייבת להניק את בן בעלה מאשה אחרת (ירושלמי שם ה ו; ר"ן שם ס ב; רמ"א אה"ע פ ו), ואפילו מת בנה, וכל שכן שאינה מחוייבת להניק בשכר וליתן לו השכר (ר"ן שם; רמ"א שם). ואם רצתה היא להניק עם בנה את בן חברתה, ואפילו את בנה מאיש אחר, הבעל יכול לעכב (גמ' שם ס ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם יד). מת בנה, יש אומרים שמכל מקום הבעל יכול לעכב עליה שלא תניק את בן חברתה (חלקת מחוקק שם ס"ק כד); ויש אומרים שאינו יכול לעכב, שהחלב שבדדיה מצער אותה (בית שמואל שם ס"ק יז).

• היא אומרת להניק את בנה, והוא אומר שלא להניק - כדי שלא תתנוול (רמב"ם שם יג) - שומעים לה - ואפילו יש לה כמה שפחות (רמב"ם שם) - שהצער שלה הוא (גמ' שם סא א; רמב"ם שם; טוש"ע שם ב), שהחלב שבדדיה מצער אותה (רש"י שם ד"ה צערא), או שצער הוא לפרוש מבנה (רמב"ם שם).

• נחלקו ראשונים אם כופים אותה להניק תאומים (רא"ש שם ה יז, לפירושו בירושלמי שם; רמ"א שם יג, בשם יש אומרים); או שאין כופים, אלא מניקה אחד, ובעלה שוכר מניקה לשני (רמב"ם שם יב, לפירושו בירושלמי שם; שו"ע שם).

• היתה מניקה, פוחתים לה ממעשה ידיה משיעור הראוי לה (משנה כתובות סד ב; רמב"ם שם יא; טוש"ע שם יא), וכתבו ראשונים שלאו דוקא מניקה, אלא הוא הדין לכל אשה שעושה מלאכות הבית של טחינה ואפייה וכיוצא, פוחתים לה ממעשה ידיה (תוספות שם סג א ד"ה רב; מאירי שם נט א; טור שם), ואינה חייבת לעשות אלא לפי המנהג שדרך נשים לעשות (טור שם).

מציאתה

הדין

מציאת האשה לבעלה (משנה כתובות מו ב, ושם סה ב; רמב"ם אישות כא א; טוש"ע אה"ע פד ד) מתקנת חכמים, ונחלקו אמוראים בטעם התקנה:

• יש סוברים כדי שלא תהיה לה איבה (סתמא דגמ' בבא מציעא יב ב) וקטטה (רבי חגיי בירושלמי כתובות ו א), ונחלקו ראשונים אם פירוש הדבר שלא תהיה איבה של קטטה - שאם לא תתן לו מציאתה ירגיל קטטה עמה (קרבן העדה שם) - ולא שהאיבה היא מפני שהוא זן אותה, כדרך שאמרו במעשה ידיה (ראה לעיל. תוספות כתובות מז א ד"ה משום); או שהאיבה היא משום המזונות שנותן לה, כמו במעשה ידיה (תוספות שם סו א ד"ה מציאתה; שיטה מקובצת שם סה ב, בשם תלמידי רבנו יונה)^[19].

• ויש סוברים שטעם התקנה הוא כדי שלא תהא אשה מברחת זהובים מבעלה ותאמר מציאה מצאתי, ואפילו מצאת מציאה בעדים גזרו משום כך (רבי יוסי בירושלמי שם)

הסובר שעודף העדפה על ידי הדחק לעצמה

לדעה שעודף העדפה על ידי הדחק לעצמה, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שדעה זו חולקת על עיקר התקנה שמציאת האשה לבעלה, שרוב מציאות צריכים לחזר אחריהן, כמו דגים שנשארו ביבשה, או צבי שבור, או לחפש מטמון (רש"י כתובות סו א ד"ה ומשני, בפירוש הגמ' שם).

• ויש סוברים שמודה לעיקר התקנה, ורק חולק על מציאתה שמצאה באופן שאינה בטלה ממלאכתה, כגון שהגביהה מציאה יחד עם מעשה ידיה, שאם בטלה ממלאכתה חייבת שכר הפקעת מלאכתה שנתבטלה בשעת הגבהת המציאה (תוספות שם ד"ה והא; רא"ש שם ו ב).

וכתבו ראשונים שמכל מקום בזו הכל מודים שאין הלכה כמותו, ושמציאת אשה לעולם לבעלה (רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[20].

האומרת איני ניזונית ואיני נותנת לך מציאה

אשה שאומרת: איני ניזונית ואיני נותנת לך מציאה, נחלקו ראשונים: יש אומרים שמציאתה לעצמה, ואין חוששים לאיבה (רא"ש שם ו א וטור שם, בשם הרמ"ה); ויש אומרים שמציאתה לבעלה, שאף כאן שייך חשש איבה (רא"ש וטור שם)^[21].

פירות

הדין

הבעל זכאי לאכול בחיי האשה כל הפירות של נכסיה (משנה כתובות מו ב; רמב"ם אישות כב ז; טוש"ע אה"ע פה א), או להשתמש בדבר הניתן לשימוש, כבגד וכלי וכיוצא (כן משמע ברמב"ם שם לד, וטוש"ע שם יג), ושלשה טעמים נאמרו לתקנה זו:

• משום פרקונה (גמ' שם מז ב; רמב"ם שם יב ד; טוש"ע שם א), שלא ימנע מלפדותה אם נשבית, שאילו היה מניח את הפירות שיפדנה מהם, לפעמים לא יהא בהם כדי פדיונה, ועכשיו שאכלם ולא ידוע כמה, יפדנה אפילו לא אכל אלא מעט (גמ' שם, ורש"י ד"ה דלא מלו).

• כדי שהבעל יהיה מפקח על נכסי אשתו (ירושלמי שם ד ו), ולכן בעל שאמר אי אפשי לא לאכול ולא לפקח, אין שומעים לו (ירושלמי שם, לגירסתנו).

• כדי שיהיה ריוח בהוצאות הבית (כתובות פ א-ב, לדעת רבא שם ב), שיהא מזון הבית מצוי וייטב לה (רש"י שם ד"ה משום רווח), ויהיה שפע בבית (מאירי שם), ולפיכך בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה ולא כלום (רבא שם; רמב"ם שם כב ב; טוש"ע אה"ע פה יז)^[22].

ודוקא כשמוכר הקרקע לפירות לשנים מרובות ומקבל הדמים בבת אחת, שמא יוציאם ולא יהיה ריוח בבית, אבל יכול למכור הפירות עצמם בכל שנה ושנה, שיש ריוח בדמים, וגם נהנים מן הפירות קודם שמכרם (רא"ש שם ח יא; טוש"ע שם)^[23].

מכר לסחורה

מכר הפירות ולקח אותן המעות לסחורה, ממכרו ממכר, שגם בזה יש ריוח בבית (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), אפילו כשמוכר אותם לשנים מרובות (טוש"ע שם), והוא הדין כשהקרקע רחוקה, וטוב יותר למכור הפירות מלטרוח ולהוציא הוצאות מרובות (המקח לרב האי ד מד; רא"ש שם, בשמו; טוש"ע שם יח), שממכרו ממכר אפילו לשנים מרובות (רא"ש שם; טוש"ע שם).

פירי פירות

פירות תיקנו לבעל, ולא פירי פירות (כתובות עט ב; בבא קמא פט א), כגון הכפל שמשלם הגנב שגנב ולד בהמת נכסי מלוג (כתובות שם; רמב"ם שם כב כח), שהולד הוא פירות, והכפל פירי פירות (רש"י שם ד"ה פירא וד"ה פריא דפירא), וכן כשמכרה את כתובתה לאחרים בטובת הנאה (ראה ערך כתובה) אין לבעל פירות אותם הדמים, שהם פירי פירות (בבא קמא שם). ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שדוקא בפירי פירות שבאים מן החוץ אין לו, אבל פירי פירות שבאו מתוך גוף הנכסים, כגון ולדי ולדות עצמם, הם של הבעל, שכן שנינו: לעולם אוכל פירי פירות (משנה כתובות פג א. תוספות כתובות עט ב ד"ה פירא ובבא קמא שם ד"ה פירא).

• יש אומרים שאין בכלל הבדל בין פירות לפירי פירות, אלא כל שבא מבחוץ, אפילו פירות עצמם - אין לבעל, כגון הכפל מהבהמה עצמה של נכסי מלוג, וכל שבא מגוף הנכסים, אפילו פירי פירות יש לו (תוספות כתובות שם, בשם ריב"ן; רא"ש שם ח ו; טור שם).

• ויש מחלקים: כשהבעל נוטל את הפירות אין לו בפירי פירות, וכשאינו נוטל את הפירות, כגון שמכרם ולקח בדמיהם קרקע, יש לו פירי הפירות (הרי"ף שם)^[24].

הבדלי הרגילות שביניהם

בין בחובותיו של הבעל ובין בזכויותיו, אם יש הבדל בין הרגלו להרגלה, או בין דרך בני משפחתו לדרך בני משפחתה, האשה עולה עם בעלה ואינה יורדת עמו (כתובות סא א), והסמיכו הדבר לפסוקים (שיטה מקובצת שם, בשם רש"י במהדורא-קמא):

• יש שהסמיכוהו לכתוב: וְהִיא בְּעֻלַת בָּעַל (בראשית כ ג) - בעלייתו של בעל, ולא בירידתו של בעל (רב הונא שם).

• ויש שהסמיכוהו לכתוב: כִּי הִיא הָיְתָה אֵם כָּל חָי (שם ג כ), לחיים ניתנה ולא לצער (כתובות סא א), שלטובתה נזדווגה לו (שיטה מקובצת שם, בשם רש"י במהדורא-קמא).

חיובי הבעל

לפיכך בחיוב המזונות, כסות ומדור, אם הוא היה עשיר נותן לה לפי עשרו (רמב"ם שם יב יא ויג ה; טוש"ע אה"ע ע ג ועג ד). וכן אם היא היתה רגילה או דרך בני משפחתה בדברים ידועים, צריך הוא ליתן לה, שאינה יורדת עמו (כן משמע בגמ' שם סה א, ושם ע ב, וטוש"ע אה"ע ע א).

היו בני משפחתה שעושרם הוא כבעלה רגילים להתנהג כמו בעלה, אלא שאביה שהוא עשיר יותר רגיל בדברים יתרים, כל זמן שהיא עמו אינו מחוייב ליתן לה אלא כהרגלו, וכשאינה עמו צריך ליתן לה כדרך שהיתה רגילה בבית אביה (גמ' שם ע ב, ותוספות ד"ה והאידנא).

דרכו לישון על כרים וכסתות, ואין דרכה בכך, או להיפך, עולה עמו ואינה יורדת (כתובות סה א).

חיובי האשה

וכן בזכותו במעשה ידיה אין האשה חייבת אלא באותן המלאכות שדרך משפחתו ומשפחתה לעשותן (ראה לעיל), ואם הכניסה לו ממון שאפשר לקנות בהן שפחות, או שיש לו ממון כדי לקנות, היא עולה עמו ואינה יורדת עמו (ירושלמי כתובות ה ו).

בחיוב הנקתה, אם היתה עניה והוא עשיר, שראוי לו שלא תניק אשתו, אם רצתה שוכר מניקה, שהיא עולה עמו (גמ' שם סא א; רמב"ם שם כא יד; טוש"ע אה"ע פב ג). אם דרך משפחתה שלא להניק, והוא אומר להניק, שכן דרך משפחתו, אין שומעים לו, שאין היא יורדת עמו (גמ' שם, ורש"י ד"ה דלאו אורחא).

לאחר מיתתה

נחלקו תנאים אם אחרי מיתתה היא עולה עמו:

• יש אומרים שאינה עולה עמו אלא בחיים, אבל לא לאחר מיתה, ולכן אם היה דרך משפחתו בקבורה של כבוד יותר ממשפחתה, אינו חייב לקוברה אלא לפי כבודה (כתובות מח א, בדעת תנא קמא במשנה שם מו ב).

• ויש אומרים שאפילו לאחר מיתתה עולה עמו, ולכן קוברה לפי כבודו (גמ' שם, בדעת רבי יהודה במשנה שם), וכן הלכה (גמ' שם; רמב"ם שם יד כג; טוש"ע אה"ע פט א).

ולדברי הכל אינה יורדת עמו לאחר מיתתה, ואם כבודה בקבורה יותר מכבודו, קוברים אותה לפי כבודה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

היחסים שביניהם

חובת הבעל

ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו (רמב"ם אישות טו יט, על פי יבמות סב ב), והעושה כן עליו הכתוב אומר: וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ (איוב ה כד. גמ' שם), ויכבד את אשתו יותר ממה שיש לו, שהיא תלויה בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם (חולין פד ב), ויהא זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר: וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ (בראשית יב טז. בבא מציעא נט א).

ולא יטיל אדם על אשתו אימה יתרה (גיטין ו ב; רמב"ם אישות שם), שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתרה והפילה כמה רבבות מישראל (גמ' שם), ויהיה דבורו עמה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רגזן (רמב"ם שם).

ולעולם יהיה אדם זהיר באונאת אשתו, שלא יצער אותה בדברים, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה להיפרע (בבא מציעא נט א, ורש"י ד"ה באונאת וד"ה אונאתה), וישמע לעצתה בענייני הבית (לשון ראשונה בגמ' שם), או בענייני העולם (לשון שניה בגמ' שם), אך לא בענייני שמים (גמ' שם), ואמרו בתורת משל: אם אשתך קטנה, כפוף עצמך אליה ושמע דבריה (גמ' שם, ורש"י ד"ה אתתך).

חובת האשה

וכן ציוו חכמים על האשה שתהא מכבדת את בעלה ביותר מדאי (רמב"ם שם כ, על פי משנה כריתות כח א וקידושין לא א), ויהיה מוראו עליה, ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך (רמב"ם שם, על פי מגילה יב ב), מהלכת בתאוות לבו ומרחקת כל מה שישנא (רמב"ם שם), ואין לך אשה כשרה בנשים, אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה (תנא דבי אליהו רבה ט).

אין רשות לאשה לדבר במקום בעלה, שנאמר: וְאָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל הַזְּקֵנִים (דברים כב טז. ספרי כי תצא רלה), ולא נאמר גם "אמה", כמו שכתוב בפסוק הקודם: וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָה וְאִמָּהּ (שם טו. רבנו הלל שם)^[25].

המכה את אשתו

המכה את אשתו יש יותר להחמיר בו מבמכה את חברו, שבחברו אינו חייב בכבודו, ובאשתו חייב בכבודה, ודרך הנכרים בכך, וחלילה לשום בן ברית מעשות זאת, והעושה כן יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולענשו בכל מיני רידויים (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) פא; בית יוסף אה"ע קנד, בשם תשובת רבנו שמחה; רמ"א שם ג)^[26]. אכן אם היא מתחילה בקטטה ומקללתו בחנם, או מזלזלת באביו ואמו, והוכיחה בדברים ואינה משגחת עליו - מותר להכותה (רמ"א שם, בשם יש אומרים, ושכן עיקר); ויש אוסרים (רמ"א שם, בשם יש אומרים).

השוברת כלים

משום שלום בית תיקנו חכמים שהאשה ששברה כלים בתוך הבית פטורה, ואינה חייבת אפילו כשומר-חנם (ירושלמי כתובות ט ד; רמב"ם אישות כא ט; טוש"ע אה"ע פ יז), שאם אין אתה אומר כן אין שלום בתוך הבית לעולם, אלא נמצאת נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות, ונמצאת קטטה ביניהם (רמב"ם שם)^[27], ומטעם זה אמרו חכמים שאין אדם יכול להשביע את אשתו על פילכה ועל עיסתה, שלא לקחה משלו כלום, שאם אתה אומר כן אין שלום בתוך ביתו לעולם (ירושלמי שם).

אחד שאומר שאין רצונו שמשפחת האחר יבואו

האומר לאשתו שאין רצונו שיבואו לביתו אביו ואמו אחיה ואחיותיה, שומעים לו, ותהיה היא הולכת אליהם כשיארע להם דבר, ותלך לבית אביה פעם בחודש, ובכל רגל ורגל, ולא יכנסו הם לה, אלא אם אירע לה דבר, כגון חולי או לידה, שאין כופים את האדם שיכנסו אחרים ברשותו (רמב"ם אישות יג יד; טוש"ע אה"ע עד ט).

וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך, ואיני שוכנת אתם בחצר אחת מפני שמריעים לי ומצירים לי, שומעים לה, שאין כופים את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו (רמב"ם שם; מגיד משנה שם, בשם תשובת הרי"ף; טוש"ע שם), ודוקא כשנראה לבית דין שיש ממש בדבריה, שהם מריעים לה וגורמים קטטה בינה לבעלה, ואם לא כן אין שומעים לה (מגיד משנה שם; רמ"א שם), ונוהגים להושיב עמהם איש או אשה נאמנים, ותדור עמהם עד שיתברר על ידי מי נתגלגל הריב (רמ"א שם)^[28].

אחד האומר שאין רצונו לגור במקום מסוים

האיש שאמר איני דר במדור זה מפני שבני אדם רעים או פרוצים או גוים בשכונתי ואני מתירא מהם, שומעים לו, ואף על פי שלא הוחזקו בפריצות, שכך ציוו חכמים (אבות א ז): הרחק משכן רע, ואפילו היה המדור שלה - מוציאים אותה ממנו, ושוכן בין בני אדם כשרים; וכן היא שאמרה כן, אף על פי שהוא אומר: איני מקפיד עליהם, שומעים לה, מפני שהיא אומרת: אין רצוני שיצא עלי שם רע בשכנות אלו (רמב"ם שם טו; טוש"ע שם יא-יב).

המדיר את אשתו בדבר הגורם לה נזק

אין רשות הבעל להטיל על אשתו דברים שיש בהם זלזול ובזיון או צער, ואם הדיר אותה שתקיים דברים אלה, באופן שהנדר חל, הוא חייב להתיר את נדרו, או להוציאה בגט וליתן כתובה (משנה כתובות ע א, וגמ' שם ב, ושם עב א; ירושלמי כתובות ז ד; רמב"ם אישות יב י,כג, ושם יג ט; טוש"ע אה"ע עד ג,ז, ושם יו"ד רלה ב), ומספר דוגמאות לדבר, כגון:

• המדיר אשתו שלא תשאל ולא תשאיל מכלי הבית, שדרך כל השכנות לשאול אותם ולהשאילם, כגון נפה וכברה וריחיים ותנור וכיוצא בהם, יוציא ויתן כתובה, לפי שמשיאה שם רע בשכנותיה (כתובות עב א; רמב"ם אישות יג י; טוש"ע אה"ע עד ג).

• המדיר אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה, יוציא ויתן כתובה, לפי שנועל בפניה (משנה שם עא ב; רמב"ם שם יג; טוש"ע שם ו) דלת של שמחה בבית המשתה, ודלת של גמילות חסד בבית האבל, שכשם שהיא לא תגמול חסד, כך לא יגמלו לה (גמ' שם עב א, ורש"י ד"ה איכא וד"ה סופנה), והרי זה כמו שאסרה בבית הסוהר (רמב"ם שם).

אשה הנודרת נדר הגורם נזק לבעלה

אף האשה שנדרה נדר הגורם נזק לבעלה, והוא דבר שאינו יכול להפר, תצא בלא כתובה, כגון שאסרה עליה כלי שכניה כדי שלא תשאל מהם או שאסרה על עצמה כלי בעלה שלא תוכל להשאילם, כדי שלא יחזיקו להם טובה, או שנדרה שלא תארוג בגדים נאים לבניו, שמשיאתו שם רע בשכניו (כתובות עב א; רמב"ם שם יג י; טוש"ע שם ג).

הערות שוליים