מיקרופדיה תלמודית:בעל קרי

הגדרה^[1] - אדם שיצאה ממנו שכבת זרע

הגדרתו

בעל קרי נקרא מי שיצא ממנו זרע, ואין חילוק בזה בין שיצא ממנו בשינה מעצמו, ובין שיצא ממנו בהקיץ, לרצונו או לאונסו (כלים א א; פסחים סז ב; רמב"ם שאר אבות הטומאות ה א), בין שלא בדרך תשמיש, ובין בדרך תשמיש (ירושלמי ברכות ג ד, יומא ח א, תענית א ו - מחלוקת; שו"ת תשב"ץ ח"א סי' קא-קב; תשב"ץ א קא-קב. וראה מלאכת שלמה ברכות ג ד).

נקרא "בעל קרי" על שם הכתוב: כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה (דברים כג יא. תשב"ץ שם)^[2], ואמרו: מקרה לילה, אין לי אלא קרי לילה, קרי יום מנין, תלמוד לומר: אשר לא יהיה טהור, מכל מקום, אם כן למה נאמר מקרה לילה, אלא שדיבר הכתוב בהווה (ספרי כי תצא רנה).

אף האשה ששימשה מטתה, או שפלטה שכבת זרע שקיבלה מהאיש בתשמיש, היא כבעלת קרי (ראה להלן), אך הנוגע בשכבת זרע, אף על פי שהוא טמא מן התורה (ראה ערך שכבת זרע), כיון שאין הטומאה יוצאה מגופו, אינו בעל קרי (ראה ערך הנ"ל).

טומאתו

בעל קרי טמא (זבים ה יא; רמב"ם שאר אבות הטומאה ה א,טו), שנאמר: וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב (ויקרא טו טז).

ראשון לטומאה

אף על פי שהטומאה יוצאה מגופו, וחמור ממי שאין הטומאה יוצאה מגופו (ראה ערך קרבן פסח), מכל מקום אינו אב הטומאה, שיטמא אדם וכלים (ראה ערך אבות הטומאות), אלא הוא ראשון לטומאה (ראה ערך ולד הטומאה), שאינו מטמא אלא אוכלים ומשקים בלבד (רמב"ם שם א, ופירוש המשניות לרמב"ם כלים א א, ורא"ש שם, על פי זבים ה יא).

גדר הטומאה

בגדרה של טומאת בעל קרי נחלקו אם היא משום נגיעה, שהבעל קרי נגע בשכבת זרע שיצאה ממנו (רב הונא בנדה כב א); או שהיא משום ראיה (גמ' נדה מב א, ורש"י ד"ה ולטמא במשהו).

שיעור הראייה

ונחלקו תנאים ואמוראים אם הרואה קרי צריך שיעור לראייתו:

• יש סוברים שמטמא בכל שהוא, אפילו כעין החרדל ובפחות מכן (משנה נדה מ א; רבי חנילאי משום רבי אלעזר ברבי שמעון שם מג ב)^[3], וכן הלכה (רמב"ם שם).

• ויש סוברים שצריך שיעור, ושיעורו כחתימת פי האמה, היינו כדי סתימת נקב פי אמתו (פסחים סז ב, לדעת רבי שמעון, ורש"י ד"ה כחתימת; רש"י נדה כב א ד"ה אינו מטמא, לדעת רב הונא, לגירסתו).

הרואה קרי בקיסם

הרואה קרי בקיסם, שהכניס קיסם בפי האמה והוציא בו זרעו, אינו טמא (רב הונא שם, ורש"י ד"ה הרואה), ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שהטעם הוא שכיון שהכניס קיסם חסר מהשיעור של חתימת פי האמה כדי הקיסם (רש"י פסחים שם, לגירסתו; ראב"ד שם).

• ויש סוברים שטעם הוא לפי שהקרי צריך שיגע בחתימת פי האמה, שטומאת בית הסתרים אינה מטמאה (ראה ערך בית הסתרים), וכשמוציא דרך קיסם הרי הקיסם מפסיק בין הקרי לבשר (תוספות שם ד"ה ואיתקש, ורשב"א שם, לגירסתם).

אף להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שאין הרואה טמא עד שיחתום פי האמה, ואפילו ראה בקיסם הואיל והגיע לפי האמה, נטמא (רמב"ם שם. וראה כסף משנה שם, וחידושי חתם סופר נדה מג ב בטעם הדבר).

• ויש פוסקים שאין צריך חתימת פי האמה (ראב"ד שם).

כשלא יצאה שכבת הזרע לחוץ

אין הרואה קרי טמא עד שתצא ממנו שכבת הזרע לחוץ (משנה נדה מ א; רמב"ם שאר אבות הטומאה שם), שנאמר: וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע (ויקרא טו טז) - עד שתצא טומאה חוץ לבשרו (תורת כהנים מצורע, זבים פרק ו ב; גמ' שם מג א).

כשלא הרגיש ביציאה

הרואה קרי בלי הרגשה, נחלקו בגמרא בדינו:

• יש אומרים שכל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה, שנאמר: שִׁכְבַת זָרַע (שם), בראויה להזריע, אבל אם נעקרה מגופו בהרגשה - טמא, אפילו שיצאה אחר כך שלא בהרגשה (שמואל, בלשון ראשונה בנדה מג א. וראה תוספות שם ד"ה בראויה בטעם הדבר).

• כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינה מטמאה, ולכן אפילו נעקרה בהרגשה, כל שיצאה שלא בהרגשה, אינו טמא (שמואל, בלשון שניה שם).

• אפילו שנעקרה בלי הרגשה - טמא, שנאמר: כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה (דברים כג יא), אפילו קרי בעלמא (שמואל שם, בלשון שלישית, ותוספות ד"ה הא).

אף להלכה נחלקו הדעות: יש פוסקים כדעה הראשונה, ולפיכך אם ראה בלא קישוי ובלא תאוה אינו טמא, אבל נעקרה בהרגשה ויצאה שלא בהרגשה טמא (רמב"ם שאר אבות הטומאה ה ד); ויש פוסקים כדעה השלישית (ראב"ד שם).

באונס

אף הרואה קרי לאונסו - כגון שבא מחמת רוב מאכל ומשתה (רש"י פסחים סז ב ד"ה מטמאה) - טמא (גמ' שם; רמב"ם שם א).

קטן

קטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד הרואה קרי אינו טמא, שאינו בן ביאה (תורת כהנים שם א; נדה לב ב), והלכה למשה מסיני היא (ראה ערך ביאה), וסמכוה לכתוב (גמ' שם): וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע (ויקרא טו טז) - "איש", פרט לקטן^[4], "ואיש" - וי"ו החיבור של "ואיש" - מרבה בן תשע ויום (תורת כהנים שם; גמ' שם)^[5].

גוי

הנכרי אינו מטמא בקרי, שנאמר: כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה (דברים כג יא) - "בך", ולא באחרים (ספרי כי תצא רנה).

מדרבנן

חכמים גזרו על המהרהר והמטיל מים טומאה לתרומה, אבל לא לחולין (רמב"ם שאר אבות הטומאה ה טו, על פי תוספתא מקוואות (צוקרמאנדל) ו ז-ח, לגירסתו, שהיא גירסת הר"ש שם ח ד).

מהרהר

המהרהר שאמרו, הוא המהרהר בלילה ועמד ומצא בשרו - אברו (רש"י נדה מג א ד"ה בשרו) - חם (מקואות ח ג), והוא שראה ששימש מיטתו בחלום, שכיון שהרגיש ששימש בחלום - ראה בהרגשה (גמ' שם, לשמואל, בלשון הראשונה; רמב"ם שם ה), ולפיכך מצא בשרו חם, והיתה מעט שכבת זרע, ונתקנחה בבשרו או בכליו, ולכן לא מצא לחלוחית (רמב"ם שם).

הרהר ולא מצא בשרו חם, או שמצא בשרו חם ולא הרהר - טהור (תוספתא שם ה; רמב"ם שם)^[6].

המטיל מים

המטיל מים, הוא מי שראה מים חלוקים - שהטיפות חלוקות כמין שלשלת (פירוש המשניות לרמב"ם מקואות ח ב; ברטנורא שם), או שהם חלקים ואינם נדבקים זה בזה (פירוש הרא"ש שם) - או עכורים (מקואות שם; רמב"ם שם ו), ויש חילוק בדבר:

• ראה אותם בתחילה - טהור;

• ראה אותם באמצע או בסוף - טמא;

• מתחילה ועד סוף - טהור (מקואות שם; רמב"ם שם)^[7].

היו לבנים ונמשכים - שמתדבק קצתו בקצתו (פירוש המשניות לרמב"ם שם; פירוש הרא"ש שם; ברטנורא שם) - טמא (תנא קמא שם; רמב"ם שם); ויש מהתנאים הסובר שאין חילוק בזה (רבי יוסי שם).

המטיל טיפות עבות מתוך האמה - טהור (תנא קמא במקואות שם, לפי כסף משנה שם ו, ותוספות יום טוב שם ג; רמב"ם שם); ויש מהתנאים הסובר שטמא (רבי אלעזר חסמא שם ג).

בעל קרי שלא הטיל מים קודם שטבל

בעל קרי שטבל, ולא הטיל מים קודם שטבל, כשיטיל מים - טמא (מקואות שם ד), שמא נשתייר קצת מן הקרי ויוצא עכשיו (פירוש המשניות לרמב"ם שם; רש"י חולין כד ב ד"ה לכשיטיל), שצחצוחי שכבת זרע אינם יוצאים אלא כשיטיל מים (רמב"ם שם ז). ואף על פי שעכשיו יוצא בלי הרגשה, הרי מתחילה נעקרה מהגוף בהרגשה (נדה מג א, ללשון הראשונה של שמואל שם), או לפי שרובה בהרגשה היתה (גמ' שם, ללשון השניה שם).

במה דברים אמורים בחולה ובזקן, אבל בילד ובבריא - טהור (רבי יוסי שם; רמב"ם שם ז), שבילד ובבריא יוצא בתחילה הכל ואינו משתייר (פירוש המשניות לרמב"ם שם; רש"י שם ד"ה בילד); ויש מהתנאים שאינו מחלק בזה (תנא קמא שם).

עד כמה הוא ילד, כל זמן שעומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו (חולין שם ב), ואם אינו יכול לעשות כן מפני חוליו הרי זה חולה לענין זה (רמב"ם שם).

שוטה ורוכבי גמלים

עוד שני מיני אנשים גזרו עליהם מדרבנן שיהיו טמאים בטומאת קרי, ואסורים לאכול בתרומה, אבל לא בחולין:

• השוטה שישן, שמא נתחמם וראה קרי, אלא אם כן עשו לו כיס של נחושת, שאם ראה קרי אינו נבלע בכיס (נדה יג ב; רמב"ם תרומות ז ה).

• רוכבי גמלים אסורים לאכול בתרומה (גמ' שם יד א; רמב"ם שם ו), שהרכיבה על עור הגמל מחממת ומוציאה קרי (רש"י שם ד"ה רוכבי; רמב"ם שם).

משמשת

האיש ואשה ששימשו מיטתם, שניהם טמאים (רמב"ם שאר אבות הטומאה ה ט,טו), שנאמר: וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב (ויקרא טו יח), ואף על פי שהאיש טמא מן הקרי לבדו, בלי תשמיש, הוצרך הכתוב להודיענו דין זה משום האשה, שאפילו לא נגע בשרה בקרי מבחוץ, ונגיעת בית-הסתרים אינה מטמאה (ראה ערך בית הסתרים), גזרת הכתוב היא שמחמת תשמיש היא טמאה (תורת כהנים מצורע, זבים פרק ו י; נדה מא ב ורש"י ד"ה מה בא), והרי היא כרואה קרי, ושניהם ראשון לטומאה הם מדין תורה (רמב"ם שם ט).

הבועל ולא הוציא זרע

הבועל את האשה ולא הוציא זרע, הוא והאשה טהורים (רמב"ם שם י), שנאמר: וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע (שם) - "שכבת זרע", פרט למערה (תורת כהנים שם ג,ח; יבמות לד ב) שלא הזריע (רש"י שם ד"ה להעראה).

קטנה

קטנה הפחותה מבת שלש שנים ויום אחד ששמשה אינה טמאה (תורת כהנים שם ז; נדה לב א; רמב"ם שם ט), והלכה למשה מסיני היא (ראה ערך ביאה), וסמכוה לכתוב (גמ' שם): וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ (שם) - "אשה", פרט לקטנה, "ואשה" - וי"ו החיבור של "ואשה" - מרבה בת שלש ויום (תורת כהנים שם; גמ' שם)^[8].

כשהבועל קטן

וכן אין האשה טמאה עד שיהיה האיש השוכב עמה מבן תשע שנים ומעלה (רמב"ם שם יט), שנאמר: אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ (שם) - "איש" ולא קטן (תורת כהנים שם ח; רמב"ם שם).

כשהבועל גוי או בהמה

וכן אם בא עליה נכרי או בהמה, הרי זו טהורה (רמב"ם שם).

הבועל שלא כדרכה

בא עליה שלא כדרכה - טהורה (רמב"ם שם), שנאמר: אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ (שם) - "אותה", פרט לדבר אחר (תורת כהנים שם), היינו שלא כדרכה (יבמות לד ב).

ביאה ראשונה

הכלה, שבא עליה בעלה ביאה ראשונה, נחלקו בה תנאים:

• יש אומרים שהיא טמאה (אמרו לו לרבי יהודה בתורת כהנים שם; חכמים ביבמות שם), וכן הלכה (כן משמע מהרמב"ם שלא הביא חילוק בכלה)^[9].

• ויש אומרים שאינה טמאה, שנאמר: אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ (שם) - "אותה", פרט לכלה (רבי יהודה שם ושם), שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה, ואין הזרע בביאה ראשונה ראוי להזריע, אלא שמכל מקום אין למעטה מ"שכבת זרע", שהמקום הרי ראוי להזריע בביאה שניה (רש"י שם ד"ה לפי).

פולטת

האשה שפלטה שכבת זרע שקיבלה מן האיש, אף על פי שכבר טבלה ונטהרה מטומאת תשמישה קודם שפלטה, הרי היא טמאה (נדה מב ב; רמב"ם שאר אבות הטומאה ה יא), בין לתרומה ובין לחולין (תנא קמא בתוספתא מקואות (צוקרמאנדל) ו ז)^[10].

טומאתה אינה בתורת נוגעת בזרע, אלא בתורת רואה קרי (גמ' שם מג א; רמב"ם שם), ואינה צריכה שיעור לפליטתה, אלא טמאה בכל שהוא (נדה מב א; רמב"ם שם).

טומאה זו נלמדת מפרישת מתן תורה, שנאמר לישראל: הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה (שמות יט טו), ולא היה די להם בפרישת יום אחד, שיוכלו לטבול וליטהר מטומאת תשמישם, אלא שחשש הכתוב שמא תפלוט האשה את הזרע ותיטמא, ולפיכך הפרישם שלשה ימים, שאפילו אם תפלוט אחר כך לא תיטמא, שכבר נפסד ונתקלקל הזרע, ואינו ראוי ליצירת ולד, ואינו מטמא (שבת פו א, ורש"י ד"ה לשלשת).

כשלא יצא ממנה הזרע לחוץ

הפולטת טמאה אפילו שלא יצא ממנה הזרע לחוץ אלא נעקר ממקומו, ועדיין הוא בפנים, בבית החיצון, שנאמר בנדה: יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ (ויקרא טו יט) - "בבשרה", שמטמאה בפנים כבחוץ (תנא קמא בנדה מא ב)^[11], ולמרות שהכתוב הוא בנדה, מכיוון שכתוב לשון זיבה, אנו למדים מהמילה "יהיה" לכל הזב מבשרה (גמ' שם, לפי תורה תמימה שם, על פי רש"י שם ד"ה תלמוד).

ספירת זבה

הפולטת סותרת את מנין ספירתה לטהרתה מטומאת זיבה (ראה ערך ספירת זבה. נדה מב א, ורש"י ד"ה לסתור; רמב"ם שם), ואינה סותרת אלא יום אחד בלבד, היינו אותו יום שפלטה בו, כשם שבועלה שראה קרי אינו סותר אלא אותו יום בלבד (נדה לג ב; רמב"ם שם), ואין חילוק אם בועלה זב או טהור, ואם הבועל בעלה או אחר^[12]. לפיכך המשמשת מיטתה וראתה אחר כך דם ופסקה, אינה מתחילה למנות שבעה נקיים עד שיעבור עליה הזמן שהזרע מסריח, שמא תפלוט ותסתור (תוספות שם א ד"ה רואה, בשם רבנו חננאל ור"י; רמב"ם איסורי ביאה ו טז; טוש"ע יו"ד קצו יא). ונהגו להחמיר עוד שלא לחלק בין שימשה ללא שימשה, וכל אשה שצריכה לספור שבעה נקיים ממתינה קודם הספירה זמן של הפסד הזרע (ראה ערך ספירת זבה).

פליטה לאחר שנפסד הזרע

בזמן שבו נפסד הזרע ואם תפלוט אחר כך תהיה טהורה, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שהפולטת ביום השלישי טהורה (רבי אלעזר בן עזריה במקואות ח ג).

• יש אומרים שפעמים שהן ארבע עונות, פעמים שהן חמש עונות, פעמים שהן שש עונות (רבי ישמעאל שם), ועונה נקראת יום ולילה, שלדעתם יש צורך בשני ימים שלמים המתחילים קודם הנץ החמה ומסתיימים אחר שקיעת החמה וקצת מיום השלישי, ומשתנה דין הפליטה לפי זמן השימוש (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

• יש אומרים שלעולם חמש עונות (רבי עקיבא שם), ואם יצאה מקצת עונה ראשונה נותנים לה מקצת עונה ששית (רבי עקיבא בשבת פו א) להשלים את חמש העונות, וכל הפולטת בתוך חמש עונות שלימות - טמאה (רש"י שם ד"ה נותנין).

• ויש אומרים לעולם שש עונות שלימות (חכמים שם ב, לגירסתנו), וכן הלכה (תוספות נדה לג א ד"ה רואה; טוש"ע יו"ד קצו א)^[13], ונהגו בקהילות אשכנז להחמיר להמתין ארבעה ימים בספירת השבעה נקיים, היינו עוד יום נוסף על שש העונות, שחוששים שמא תשמש ביום ראשון בין השמשות ותסבור שהוא יום, ואפשר שהוא לילה, ואם תתחיל למנות מהיום החמישי יהיה תוך שש עונות לשימושה, על כן תוסיף עוד יום אחד, שמעתה אי אפשר לבוא לידי טעות (תרומת הדשן רמה; רמ"א שם).

תקנת עזרא

מן התורה בעל קרי מותר לעסוק בתורה בעודו בטומאתו ככל הטמאים, ועזרא ובית דינו תיקנו שלא יקרא בעל קרי בתורה עד שיטבול (בבא קמא פב א-ב; רמב"ם קריאת שמע ד ח; טוש"ע או"ח פח א)^[14], כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים (ירושלמי ברכות ג ד; רמב"ם תפילה ד ה; טוש"ע שם)^[15], וסמכוהו לכתוב (תוספות שם ב ד"ה אתא): וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב (דברים ד ט-י), מה להלן - בחורב - בעלי קרי אסורים, שהרי הזהירה תורה: אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה (שמות יט טו), אף כאן בעלי קרי אסורים (ברכות כא ב).

למי תוקנה התקנה

בבריא, נחלקו אמוראים: יש אומרים שאם הוא בריא - שהרגיל והמשיך את הקרי עליו בכך ששימש מיטתו – תיקן עזרא טבילה במקוה של ארבעים סאה, ואם הוא בריא וראה קרי לאונסו - היינו שראה קרי בשינה – תיקן עזרא נתינת תשעה קבים מים עליו^[16] (אביי בברכות כב ב)^[17]; ויש אומרים שאין קרי כלל אלא מתשמיש המטה, ולא לאונסו (רבי יהושע בן לוי בירושלמי שם ג ד. וראה שו"ת הגאונים שערי תשובה קנ).

אף בחולה נחלקו אמוראים: יש אומרים שאין הבדל בין חולה לבריא, בין במרגיל ובין באונס (אביי ורבא בבבלי שם, לפי רב דימי שם); יש אומרים שחולה המרגיל דינו כבריא לאונסו ונטהר בתשעה קבים מים, וחולה לאונסו פטור מכלום (אביי ורבא שם, לפי רבין שם); ויש אומרים שחולה המרגיל דינו כבריא המרגיל וצריך ארבעים סאה, וחולה לאונסו פטור מכלום (רבא שם, לגירסתנו).

יש שכתבו שהתקנה חלה גם אם היתה ביאה בלא הוצאת זרע (ראה שו"ת אגרות משה אבהע"ז א עב; שו"ת תשובות והנהגות א קכד).

באלו דברי תורה נאסר

ונחלקו תנאים אם תקנה זו היא שבעל קרי אסור בכל דברי תורה (תנא קמא בברכות כב א; רבי יוחנן הסנדלר משום רבי עקיבא שם, בלשון הראשונה); או שמותר בחלקים מסוימים ממנה השגורים על פיו (דעות שונות של תנאים אחרים שם).

תפילה

אף בתפילה נאסר בעל קרי, ונחלקו ראשונים אם היא תקנת עזרא (מאירי שם כ א; רא"ש בבא קמא ז יט); או שהיא תקנה מאוחרת יותר (רמב"ם שם).

עומד בתפילה או בקריאת התורה ונזכר שהוא בעל קרי

לפיכך אם היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי - לא יפסיק אלא יקצר (משנה ברכות כב ב), ויאמר כל ברכה וברכה בקיצור (רש"י שם ד"ה לא יפסיק), אבל אם היה קורא בתורה ונזכר שהוא בעל קרי, אינו מפסיק ועולה, אלא מגמגם במרוצה וקורא (תנא קמא בברייתא שם, ורש"י ד"ה מגמגם); וזה דוקא בציבור (ירושלמי שם ג ה; כן משמע ברש"י שם ד"ה יותר), אבל ביחיד נחלקו תנאים אם מפסיק מיד (רבי מאיר בירושלמי שם), או שאינו מפסיק כלל אם אין לו מים לטבול, אלא רק אם יש לו (רבי יהודה שם).

היחס בין תקנה זו לטומאה

הזב שראה קרי, ונדה שפלטה שכבת זרע שקלטה בשימושה אתמול קודם שראתה נדה, והמשמשת שראתה נדה (ראה לעיל) - אף על פי שבכל אלה אין הטבילה מטהרתם, שהרי טמאים שבעה ימים, מכל מקום צריכים טבילה לתפילה ולתורה משום הקרי (משנה ברכות כו א, ורש"י ד"ה זב), כיון שאין טבילה זו משום טהרה, אלא מפני הגזירה שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם (רמב"ם שם), והוא הדין בבעל קרי שראה זיבה אחר קריו (גמ' שם)^[18].

תפילין

בעל קרי מותר להניח תפילין (סוכה כו ב; רמב"ם תפילין ד כא; טוש"ע או"ח מ ו)^[19], אם קינח את הקרי מעליו (מגן אברהם שם סק"ה).

המשתין

המשתין ורואה מים חלוקים ועכורים, כיון שאינו טמא אלא לתרומה ולא לחולין (ראה לעיל) - לא גזר עליו עזרא לתורה ולתפלה (מגן אברהם פח סק"א).

קריאת שמע וברכותיה

בעל קרי - שאין לו מים לטבול (ירושלמי ברכות ג ד) - כשמגיע זמן קריאת שמע מהרהר בלבו, אבל אינו מברך ברכות קריאת שמע, לא לפניה ולא לאחריה (תנא קמא במשנה שם כ ב; רבי מאיר בירושלמי שם), אפילו בהרהור (רש"י שם ד"ה ואינו מברך; תוספות ד"ה בעל). הטעם:

• לסוברים שקריאת שמע חיובה מדאורייתא (ראה ערך קריאת שמע) - חייבוהו בהרהור, אם משום שיוצא בהרהור ידי חובתו, שהרהור-כדבור (ראה ערכו), ומשום בעל קרי אינו אסור בהרהור, שבסיני לא מצינו שנאסרו אלא בדבור, שאף על פי שהם היו שותקים ושומעים, שומע-כעונה (ראה ערכו. רבינא בגמ' שם), או שאפילו שאינו יוצא ידי חובת קריאת שמע בהרהור, מכל מקום חייבוהו להרהר, כדי שלא יהיו כל העולם עוסקים בה - בקריאת שמע - והוא יושב ובטל (רב חסדא שם); אבל ברכות קריאת שמע שהן מדרבנן (ראה ערך ברכות קריאת שמע) - לא חייבוהו בהרהור, וכן בתפילה שהיא מדרבנן (ראה ערך תפלה) - לא חייבוהו אפילו בהרהור (גמ' שם כא א).

• ולסוברים שאף קריאת שמע חיובה מדרבנן (ראה ערך קריאת שמע) - מכל מקום בקריאת שמע שיש בה מלכות שמים חייבוהו בהרהור, מה שאין כן בברכות קריאת שמע ובתפלה (רש"י שם ד"ה ה"ג, בשם אית דגרסי)^[20].

ברכות הנהנין

על המזון מברך לאחריו - בהרהור (רבנו יונה שם; מאירי שם) - ואינו מברך לפניו (משנה שם), שברכת המזון לאחריו היא מן התורה (ראה ערך ברכת המזון), ולכן חייבוהו בהרהור (גמ' שם)^[21].

נשיאת כפים

כהן בעל קרי מותר לשאת כפיו, והמחמיר לטבול, תבוא עליו ברכה (ערוך השלחן או"ח קכח סד).

מים שאובים

טבילת בעל קרי לתורה מותרת אפילו במים שאובים, אף שפסולים בטבילה משום טומאה (ראה ערך מקוה. מקואות ח א, ופירוש המשניות לרמב"ם, ור"ש, ופירוש הרא"ש שם; רבי יהודה בברכות שם; ראב"ד ברכות ו ה; בית יוסף או"ח פח מג"א סי' תרו סק"ט), ונחלקו אמוראים אם התירו טבילה זו גם בכלים; או שצריכה שתהיה בקרקע דוקא (גמ' שם), וכן הלכה (ראב"ד ברכות ו ה; מגן אברהם תרו סק"י)^[22].

חציצה

כל החוצץ בטבילה - לטהרות - חוצץ בבעל קרי (יבמות מז ב, לגירסת הרשב"א שם, ונדה סז א, ושו"ת הרשב"א א תתיט, ריטב"א יבמות שם, ומאירי נדה שם) אף לענין טבילה הבאה להתירו בדברי תורה ותפילה (רשב"א נדה שם, בפירוש השני; אשכול (אלבק) ח"א א, בשם ויש מחבורתינו); ויש שכתבו שאין חציצה במיעוט הגוף - שאינה פוסלת בטבילה אלא מדרבנן (ראה ערך חציצה) - אינה פוסלת בטבילה זו (אשכול שם, בסתם).

בטול התקנה

תקנת עזרא נתבטלה (ברכות כב א; רמב"ם קריאת שמע ד ח, ושם תפילה ד ה; טוש"ע או"ח פח א), לפי שלא פשטה תקנה זו בכל ישראל, ולא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה (רמב"ם שם ושם), ולא שנמנו חכמים על הדבר ועמדו וביטלו התקנה, אלא שנתבטלה מעצמה על ידי העם, ולפי שלא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה לא כפו חכמים את העם לטבול, ולא מיחו בידם, ובטלה מאליה (כסף משנה קריאת שמע שם), ולאחר שנהגו כן, חיזקו חכמים את ביטול התקנה (ערוך השלחן או"ח פח ב).

לתפילה

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שלא בטלה טבילת בעל קרי אלא לדברי תורה, אבל לתפילה אף עכשיו צריך טבילה (רב כהן צדק בהלכות פסוקות קעו; רי"ף שם, בשם איכא מאן דאמר; עיטור ח"ב, הלכות מילה, דף נד טור א במהדורת רמ"י, ורבנו יונה שם, בשם רב האי גאון; המנהיג עח, בשם רבנו חננאל; אור זרוע א קיז; האשכול א א, וראה בנחל אשכול שם; ספר מגיד מישרים לבית יוסף פר' בהר), אלא שאין צריך טבילה בארבעים סאה, ודי בנתינת תשעה קבים (הרי"ף שם, לדעה זו), ומהם שהחמירו שאף אם אין לו מים לא יתפלל עד שיטבול (רי"ף ועיטור שם, בשם רב האי גאון), או עד שיתן עליו תשעה קבים (אשכול (אלבק) ח"א, בשמו), ואף אם ראה קרי ביום הכפורים חייב לטבול (הלכות פסוקות קעו, בשם רב כהן צדק; המנהיג שם, בשם יש אומרים), ואף אם ראה קרי בליל שבת והוא חולה, שאם יטבול בצוננים יבוא לידי סכנה, לא יתפלל (תשובת רב האי גאון באשכול שם ג).

• יש חולקים וסוברים שבטלו לתקנת עזרא בין לתורה ובין לתפילה, ואינו צריך אפילו נתינת תשעה קבים (בה"ג א הל' ברכות ג; רי"ף שם, בסתם; עיטור שם, נד נג טור ד במהדורת רמ"י, בשם רב עמרם גאון ורב צמח גאון; רמב"ם תפילה שם; החינוך מ' קפ; טור או"ח פח, בשם רבי ישעיה, ושם תריג, בשם רבנו תם והמהר"ם)^[23], וכן הלכה (שו"ע או"ח פח א, ושם תריג יא).

• ומהם שכתבו שכשאמרו שבטלו לטבילה (זעירי בברכות שם, עי' לעיל) לא אמרו אלא שטבילה בארבעים סאה בטלו, אבל לא בטלו נתינת תשעה קבים, אלא שאחר כך נהגו שלא להצריך גם ט' קבים (טור שם, בשם הראב"ד, וראה בבית יוסף פירושו).

ומכל מקום אף שמצד הדין בטלו הטבילה גם לתפלה, עדיין מצד המנהג חילוקי מקומות הם:

• יש שכתבו שמנהג פשוט בשנער ובספרד שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים משום הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (עמוס ד יב). במה דברים אמורים בבריא, או בחולה שבעל, אבל חולה שראה קרי לאונסו - פטור מן הרחיצה, ואין בזה מנהג, וכן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע (עי' לעיל שמצד תקנת עזרא צריכים טבילה) אין בזה מנהג, אלא מקנחים עצמם, ורוחצים ידיהם ומתפללים (רמב"ם תפלה שם ו).

• ויש שכתבו שנהגו העולם שבעל קרי קורא בתורה וקריאת שמע ותפילה ויורד לפני התיבה (בה"ג שם; טור שם, בשם הראב"ד: בכל מקומותינו כו'; החינוך מצוה קפ: עכשיו כו'; שו"ע שם: וכן פשט המנהג), וכן נהגו בכל ערי רומי וצרפת וכל פרובינציאה (תשובות הרמב"ם בקובץ ליפסיא תרי"ט סי' קמ), והוא אחד מחילוקי המנהגים שבין אנשי מזרח - בני בבל - ובני ארץ ישראל: אנשי מזרח אין רוחצים לא מקרי ולא מתשמיש המיטה, שהם דורשים אנו בארץ טמאה; ובני ארץ ישראל רוחצים מתשמיש המטה ומקרי אפילו ביום הכפורים, שהם דורשים בעלי קרי רוחצים בצנעא בשבת וביום הכפורים כדרכם (עי' תשובות הגאונים שערי תשובה קעו, תשובת רב האי גאון; מאירי יומא פח א; ים של שלמה סוף מס' בבא קמא, ובשאר קובצי החילוקים ט. ועי' קובץ החילוקים לד"ר מרגליות עמ' 108 – 111, וחילופי המנהגים לרב"מ לוין עמ' 23 - 25). ועוד יש מי שכתב שלתורה בוודאי אין להחמיר כלל לטבול לקריו, אבל לתפילה הדבר תלוי במנהג, שכל ישראל הדרים בין הישמעאלים נהגו לרחוץ, ואלו הדרים בין הערלים (היינו הנוצרים) לא נהגו לרחוץ, ואין לשנות את המנהג (אגרת הרמב"ם לר' פנחס הדיין, בתוך אגרות הרמב"ם, הוצאת שילת, ב עמ' תלז).

• ומכל מקום כתבו שבעל נפש המיטהר לקריו גם היום מידה טובה משובחת היא, ויודע דרך טהרה, ורוב טובה יחזיק (החינוך מצוה ק"פ. וראה פרי מגדים או"ח אשל אברהם ס"ק א: המחמיר תבוא עליו ברכה), ולדברי הכל התפילה מקובלת יותר כשהיא עם הטבילה (תלמידי רבנו יונה ברכות כב א). ולשיטה זו מותר לטבול לקריו אפילו בשבת (משנה ברורה שכו ס"ק כד, ובביאור הלכה שם ד"ה אדם; שו"ת קובץ תשובות א לט). וביחוד יש להחמיר על שליח הציבור (שו"ת מן השמים ה, ועי"ש בהערות אור לשמים להר"ר מרגליות שם; סידור היעב"ץ דיני בעל קרי אות ד)^[24].

בימינו נזהרים ביותר בטבילה זו ההולכים בעקבות הבעש"ט (ראה ס' מאור ושמש, ריש פרשת אמור).

הערות שוליים