ברכות הראיה

הגדרה^[1] - ברכות שבח לה' שמברכים בראיית מקומות או דברים ידועים

כל ברכות הראיה, מתוך שאינן קבועות אלא באות לפרקים, יש מן הראשונים סוברים שמברכים אותן בלא שם ומלכות, אלא פותח בתיבת ברוך בלבד (מאירי ברכות נד א, בשם גדולי המפרשים, והסכים עמם; טור או"ח ריח, בשם הראב"ד); אבל רוב הראשונים סוברים שמברכים בשם ומלכות: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם וכו' (תשובת רב נחשון גאון באוצר הגאונים ברכות, התשובות שנב; תוספות שם ד"ה הרואה, בשם רבינו שמעיה והר"י, על פי ירושלמי שם ט א; תוספות ר"י שירליאון שם) , וכן הלכה (טוש"ע שם א)^[2].

והסומא אינו מברך ברכות אלו, שאיננו נהנה מהראיה (אליה רבה רכד סק"ו; פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ו; ברכי יוסף שם סק"א), מלבד הברכות על המלכים (ראה להלן).

על נסים

הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר: ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה (משנה שם; רמב"ם ברכות י ט; טוש"ע שם).

ומספר דוגמאות ניתנו לזה:

• הרואה מעברות הים (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), דהיינו מעברות ים סוף (רש"י שם ד"ה מעברות; טוש"ע שם) שעברו בם ישראל ביבשה (רש"י שם), שנאמר: וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם (שמות יד כב. גמ' שם).

• ומעברות הירדן (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם) שעברו בם ישראל בחרבה בימי יהושע (רש"י שם ד"ה ומעברות), שנאמר: וְכָל יִשְׂרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרָבָה עַד אֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל הַגּוֹי לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן: (יהושע ג יז. גמ' שם).

• ומעברות נחלי ארנון (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שנאמר: עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה (במדבר כא יד), שכשם שמספרים בניסים שעשה עמנו ה' בים סוף (רש"י עה"ת שם ד"ה את והב), וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן (במדבר שם), כך יש לספר בניסי נחלי ארנון, ומה הם? (רש"י עה"ת שם ד"ה ואת הנחלים) וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים (במדבר שם טו), שפך הנחלים שנשפך שם דם אמוריים, שהיו נחבאים שם במערות כדי להרוג את ישראל (גמ' שם ב; רש"י עה"ת שם ד"ה ואשד), אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב (במדבר שם), שהיו המערות בהר של צד מואב ובהר השני קרנות הבולטים לחוץ (רש"י שם), והתחברו יחד שני ההרים מפני אימת הארון (גמ' שם), או מפני ישראל, כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה (רש"י עה"ת שם), ונטה ההר השני ונכנסו הנקיקים שלו לתוך מערות ההר המואבי (רש"י שם וברכות שם ד"ה אשר נטה, ונהרגו האמוריים (גמ' שם; רש"י עה"ת שם).

• ואבני אלגביש של בית חורון (גמ' שם א; רמב"ם שם; טוש"ע שם) שנפלו בימי יהושע (רש"י שם ד"ה במורד), שנאמר: וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה וַיָּמֻתוּ רַבִּים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב (יהושע י יא).

• ואבן שביקש עוג לזרוק על ישראל (גמ' שם, לגירסתנו; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ולא נזכר בכתוב, אלא מסורת היא, ששיער עוג בלבו שמחנה ישראל שלש פרסות, הלך ועקר הר בן שלש פרסות כדי שיפול על ישראל ויהרגו, והפילו ה' על ראשו, והביא נמלים ונקבוהו ונפל על צווארו, וכאשר רצה לשולפו משכו שיניו לשני הצדדים, ולא הצליח לשולפו (גמ' שם ב, ורש"י ד"ה קמצי ושרבבת), ויש הגורסים: אבן שזרק עוג במשה (הרי"ף שם).

• ואבן שישב עליה משה בעת מלחמת עמלק (גמ' שם א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שנאמר: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק, וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ, וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב (שמות יז יא-יג. גמ' שם ב).

• וחומת יריחו שנבלעה במקומה (גמ' שם א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שנאמר: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ (יהושע ו כ), וכיון שגובהה ורוחבה שווים זה לזה, אין נפילה ניכרת בה אלא אם כן נבלעה (גמ' שם ב, ורש"י ד"ה כיון דפותיה).

למדו ברכת הנסים מהכתוב: וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה (שמות יח י. גמ' שם א), ואף על פי שיתרו לא ראה את הנסים ומקומותיהם, הואיל וראה את משה שעל ידו נעשו הנסים, ואת ישראל שנעשו להם הנסים, חביב היה בעיניו כאילו ראה המקומות (מאירי שם; שיטה מקובצת שם; כפתור ופרח ז, ח"א עמ' קלז במהדורת בית המדרש להלכה בהתישבות).

נס שנעשה ליחידים

אין מברכים אלא על נס שנעשה לכל ישראל (רמב"ם ברכות י ט, על פי ברכות נד א; רבנו יונה שם; שו"ע שם ב), או לרובם (רבנו יונה שם; שו"ע שם), שכל שאינו לכל ישראל או לרובם נקרא של יחיד (רבנו יונה שם).

ומכל מקום יש מהראשונים שכתב שאף על פי שאין לברך על זה, מכל מקום בראותו מקום שה' עשה פלא או נס לקצת הנביאים, כמו בראותו בהר הכרמל מקום שעשה אליהו המזבח, ועליית אלישע בשונם מקום בו החיה את בן השונמית, ראוי לו להזכיר חסדי ה', ויודה וישבח כפי כוחו (כפתור ופרח שם).

נס שנעשה לשבט

על נס שנעשה לשבט מן השבטים אם מברכים, תלוי הדבר במחלוקת אם שבט נקרא קהל (ראה ערכו. ירושלמי ברכות ט א), ונחלקו הפוסקים אם להלכה מברכים עליו (ב"ח שם); או לא (שו"ע שם).

ראיית המקום הפרטי שבו נעשה הנס

ואינו מברך עד שיראה בפרט מקום הנס, כגון הרואה ים סוף לא יברך אם לא ראה המקום שעברו, וכן הרואה את הירדן לא יברך עד שיראה המקום שעברו, שהיה כנגד יריחו, וכן נחל ארנון, שהרי אמרו בכולם: מעברות (כפתור ופרח שם; באור הלכה ריח ד"ה כגון מעברות, בדעת רש"י שם ד"ה מעברות).

ויש מהראשונים שכתב שכשאינו רואה המקום הפרטי, אלא רואה חלק אחר מים סוף, או חלק אחר מהירדן וכיוצא, אף על פי שאינו מברך ראוי לו להזכיר חסדי ה', ויודה וישבח כפי כוחו (כפתור ופרח שם).

כשאין הנס ניכר מתוך המקום

נחלקו ראשונים אם מברכים "שעשה נסים לאבותינו" גם על נס שאינו ניכר מתוך המקום, כגון סמוך לירושלים שקרה שם נס בעת מלחמת סנחריב, שיצא מלאך ה' והמית כל המחנה (תוספות שם ב ד"ה אבני ומרדכי שם ריא, בשם רבינו יהודה, לפני שחזר בו; תוספות ר"י שירליאון שם; תוספות הרא"ש שם א); או לא (תוספות ומרדכי שם, בשם רבינו יהודה, לאחר שחזר בו)^[3].

אבל מי שנעשה לו ניסים במקום, הכל מודים שמברך עליו "שעשה לי נס" וכו' (ראה להלן), אפילו אם הנס לא ניכר מתוך המקום (תוספות שם, בשם רבינו יהודה).

הרואה מקום שנעשה בו נס ליחיד

הרואה מקום שנעשה בו נס ליחיד - היינו שאינו לכל ישראל או לרובם (ראה לעיל) - אינו מברך אלא הוא עצמו (ברכות נד א; רמב"ם ברכות י ט; טוש"ע שם ד), בנו ונכדו (גמ' שם, לגירסת הרי"ף והרמב"ם שם; גמ' שם, לגירסת ההגהות מימוניות שם, והרא"ש שם ט א, והטור שם, בשם רב האי; טוש"ע שם)^[4], ויש אומרים אף שאר יוצאי ירכיו (ראה להלן).

• הוא עצמו מברך: ברוך שעשה לי נס במקום הזה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

• בבנו נחלקו ראשונים אם מברך בפרטות: ברוך שעשה נס לאבי במקום הזה (כלבו פז; ארחות חיים א, ברכות מה), וכן הלכה (טוש"ע שם); או שמברך בכללות: ברוך שעשה נס לאבותי וכו' (רמב"ם שם).

• אף בזקנו נחלקו ראשונים אם מברך בפרטות: ברוך שעשה נס לזקני במקום הזה (כלבו שם; ארחות חיים שם), וכן הלכה (טוש"ע שם)^[5]; או שמברך בכללות: ברוך שעשה נס לאבותי וכו' (רמב"ם שם).

• בשאר יוצאי ירכו נחלקו ראשונים: יש אומרים שאין מברכים אלא הוא ובנו ובן בנו בלבד (כן משמע מהרי"ף שם; כן משמע מהרמב"ם שם; ארחות חיים שם; מאירי שם), שהם כעין דורו (מאירי שם); ויש אומרים שכל יוצאי ירכו מברכים (רשב"א שם): שעשה נס לאבותינו במקום הזה (טור שם, בשם יש מפרשים), וכן הלכה (טוש"ע שם), ולכן הרואה מקום שבו ניצל אברהם אבינו מהאש צריך לברך כן (רשב"ם בבא בתרא צא א ד"ה עיברא).

ונחלקו אחרונים בדין יוצאי ירכו שנולדו לאחר הנס:

• יש אומרים שחיוב ברכתם שאף הם בכלל הנס (רשב"א שם), ולכן אין מברכים אלא אם כן נולדו לאחר הנס (אליה רבה שם סק"ד, בדעת השו"ע), והכריעו אחרונים כדעה זו (אליה רבה שם; פרי מגדים שם; שער הציון שם סק"ז), שמכיון שיש הסוברים שאין מברכים כלל, די לנו על כל פנים שלא לברך עליהם רק כשהנס היה טובה גם להם (אליה רבה שם; שער הציון שם).

• ויש אומרים שיוצאי ירכו מברכים אף אם נולדו קודם הנס (מגן אברהם שם סק"ו, בדעת השו"ע שם), שחיוב ברכתם אינו מפני שאף הם באותו הנס, אלא משום כבוד אביהם (מחצית השקל שם).

גדר הנס

בגדר הנס נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שכל שהיה בו דבר סכנה וניצל ממנו, כגון שנפלה אבן סמוך לראשו, או נתקע עץ או ברזל סמוך לעינו, ונעשה לו נס ולא נפלה האבן על הראש, והברזל לא נכנס בעינו, מברך עליו (שו"ת הרדב"ז ג תקעב, בשם תשובת הר"א אב"ד, שכתב בשם יש אומרים; שו"ע שם ט, בשם יש שחולק), שאף על פי שלא היה כאן שינוי בטבע מכל מקום נס הוא שהזמין הקב"ה לשעה זו (באור הלכה שם ד"ה ויש שחולק).

• ויש אומרים שאינו מברך אלא על נס היוצא ממנהג העולם, כמקום שנעשו בו נסים לאבותינו (ראה לעיל. שו"ת הרדב"ז שם, בשם תשובת הר"א אב"ד, שכתב בשם יש אומרים; אבדורהם, ברכת הראייה, השבח וההודאה, בשם ה"ר אשר מלוניל; שו"ע שם ט, בשם יש אומרים).

• ויש מחלקים: כל נס העשוי ליחיד מברכים עליו, ואפילו אם אינו מופת, אלא כל שנתקרב למקרה גדול וניצל הימנו, שאצל יחיד כל נס גדול הוא, אבל נס של רבים אין מברכים עליו אלא כשהוא נס גדול (מאירי שם).

• ויש להסתפק כמי ההלכה (שו"ת הרדב"ז שם, בשם תשובת הר"א אב"ד, והסכים עמו), ולכן הניצל מדבר סכנה בנס שאינו חדש - יברך הברכה ללא שם ומלכות (שו"ת הרדב"ז שם; שו"ע שם)^[6].

ולא נחלקו אלא בנס שאינו רגיל בטבע, אבל חולה שהבריא והיולדת ושאר ניסים הרגילים בטבע, הכל מודים שאין מברכים עליהם (באור הלכה שם).

מי שנעשו לו נסים בכמה מקומות

מי שנעשו לו נסים בכמה מקומות, כשמגיע לאחד מהמקומות צריך להזכיר כל שאר המקומות, ויכלול כולם בברכה אחת (רא"ש שם ט א, על פי גמ' שם נד א; טוש"ע שם ה), ויזכיר מתחילה המקום שעומד בו, ואחר כך יזכיר שאר המקומות, היינו: ברוך שעשה לי נס במקום הזה, ובמקום פלוני ופלוני (מאירי שם, לדעה זו, על פי גמ' שם)^[7].

הרואה אנשים שנעשה להם נס

יש אומרים שהרואה את האנשים שנעשה להם הנס מברך כרואה את המקום, בין בנס של רבים (מאירי שם, בשם יש אומרים ובשם גדולי המפרשים; אבודרהם שם), ובין בנס של יחיד אם הוא בנו או תלמידו (מאירי שם, בשם יש אומרים ובשם גדולי המפרשים; רמ"א שם ו, בשם יש אומרים), שהרי יתרו לא ראה את המקום אלא את ישראל (מאירי ואבודרהם שם)^[8].

נס של רבו

על נס של רבו צריך לברך, כשם שהוא מברך על נס של אביו (רשב"א שם; טוש"ע שם ו)^[9], ואומר: ברוך שעשה נס לרבי במקום הזה (משנה ברורה שם סק"כ).

נס של קידוש השם

על נס של אדם מסוים, כגון יואב בן צרויה - שהיה מפורסם בכל ישראל לראש ולשלטון (משנה ברורה שם ס"ק כג, על פי מגן אברהם שם סק"ט) - וחבריו, וכן על נס של אדם שנתקדש בו שם שמים, כגון דניאל וחבריו - מברך (טוש"ע שם ז, על פי ירושלמי שם ט א, לגירסת הרא"ש שם ט א). לפיכך הרואה גוב אריות של דניאל, וכבשן האש של חנניה מישאל ועזריה, מברך שעשה נס לצדיקים במקום הזה (ברכות נז ב; טוש"ע שם)^[10].

לוט ואשתו

הרואה לוט ואשתו מברך שתים: עליה מברך ברכת דיין אמת (ראה ערך ברכות הודאה), ועל לוט מברך ברוך זוכר הצדיקים (ברכות נד ב), ופירשו ראשונים שהרואה את אשתו של לוט בלבד מברך שתי הברכות (רא"ש שם; טוש"ע שם), שכשרואה אותה נזכר גם מנס בעלה (בית יוסף שם; ט"ז שם סק"ב).

מתי מברך ברכות אלו

מתי מברך ברכות הנסים, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין מברך עליהם אלא בפעם הראשונה שרואה, ומכאן ואילך הברכות רשות (רא"ש וטור שם, בשם הראב"ד; מאירי שם, בשם גדולי המפרשים), ואפילו בתוך שלשים יום אם רוצה יוכל לברך עוד פעם (מאירי שם, בשם יש אומרים; בית יוסף שם, לדעת הראב"ד), ואף על פי שברכה שאינה צריכה אסור לברך (ראה ערך ברכה שאינה צריכה), ברכות הנסים שעיקרן על התפעלות הנפש, בפעם הראשונה הוא מתפעל בודאי וחייב לברך, מכאן ואילך תלוי בדעתו, אם ירצה לתת דעתו ולבו על גודל הנס ולהודות לה' בכל לבבו - הרשות בידו (פרישה שם סק"א, לדעה זו).

• ויש אומרים שחובה לברך בכל פעם שרואה אותם המקומות משלשים יום לשלשים יום (תוספות שם א ד"ה הרואה, על פי ירושלמי ברכות ט ב; רא"ש שם), ובתוך שלשים יום אסור לברך (בית יוסף שם ג; משנה ברורה שם ס"ק יב), וכן הלכה (טוש"ע שם). ושלשים הימים הם חוץ מיום שראה, וחוץ מיום שעומד בו עתה (מגן אברהם שם סק"ד).

על מעשה בראשית

ימים ונהרות הרים וגבעות ומדברות

הרואה ימים, נהרות, הרים, גבעות, ומדברות אומר: ברוך עושה מעשה בראשית (גליון משנה ברכות נד א, בשם ספרים אחרים; גמ' שם נט א; טוש"ע או"ח רכח א); ויש גורסים: ברוך עושה בראשית (משנה שם, לגירסתנו; רמב"ם ברכות י טו), ונחלקו אמוראים:

• יש אומרים שמברך עליהם אף ברכת שכחו וגבורתו מלא עולם (אביי שם נט א, ורש"י ד"ה כרוך ותני).

• ויש אומרים שעל אלו אין מברך אלא מעשה בראשית בלבד (רבא שם), שאינו יכול לברך שכחו וגבורתו מלא עולם, שהרי כל אחד ואחד מהם הוא רק במקומו (רש"י שם ד"ה על ההרים), ואינם זזים ממקומם (מאירי שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ולא על כל הנהרות מברכים, אלא על ארבעה הנהרות הכתובים בתורה - גיחון ופישון חידקל ופרת (תוספות שם ד"ה על; מרדכי שם רי; אבודרהם שם, ברכת הראייה, השבח וההודאה, בשם ה"ר שמשון; שו"ע שם ב), והוא הדין לשאר נהרות, אם הם גדולים כמו אלו (מגן אברהם ס"ק ג); וכן על הרים וגבעות אינו מברך אלא על אלה המשונים - המפורסמים בעולם מחמת גבהם (חיי אדם סג ג) - וניכרת גבורת הבורא בהם (אבודרהם שם, בשם ה"ר שמשון; שו"ע שם ג)

נהרות שנשתנה מהלכם הטבעי על ידי בני אדם, אין מברכים מאותו מקום שנשתנה ואילך (גמ' שם נט ב; שו"ע שם ב, ומגן אברהם ס"ק ד).

ואינו מברך ברכה זו כשעברו פחות משלשים ימים מאז ראייתו האחרונה (פרי מגדים שם אשל אברהם סק"א; משנה ברורה שם סק"ב, בשם אחרונים).

הים הגדול

הרואה את הים הגדול אומר: ברוך שעשה את הים הגדול (רבי יהודה במשנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שמפני חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו (רש"י שם ד"ה לפרקים), ונחלקו בפירושו:

• יש שמפרש שהוא הים התיכון, שעוברים בו לארץ ישראל (שו"ע שם), ומפני חשיבותה של ארץ ישראל נקרא הים הגדול (משנה ברורה שם סק"ב), או ש"הים הגדול" בא להוציא את הימים הקטנים היוצאים ממנו (רבנו יונה שם; בית יוסף שם, בשמו).

• אך הראשונים ורוב הפוסקים פרשו שהוא האוקיינוס המקיף את כל העולם, אבל על הים התיכון מברכים כעל שאר ימים: ברוך עושה מעשה בראשית (ראה לעיל. שו"ת הרא"ש ד ד; ברטנורא שם; אבודרהם, ברכת הראייה, השבח וההודאה; מגן אברהם שם סק"א; שנות אליהו למשנה שם; משנה ברורה שם סק"ב, בשם הרבה אחרונים)^[11].

ואינו מברך ברכה זו כשעברו פחות משלשים ימים מאז ראייתו האחרונה את הים הגדול (ירושלמי ברכות ט ב; פרי מגדים שם אשל אברהם סק"א; משנה ברורה שם סק"ב, בשם אחרונים).

זיקים וזוועות רעמים רוחות וברקים

על הזיקים - האור שבאויר שנראה כאילו הם כוכבים נופלים ורצים ממקום למקום, או הכוכבים שיש להם זנב (רמב"ם ברכות י יד) - ועל הזוועות - היינו רעידת האדמה (גמ' נט א, ורש"י ד"ה גוהא) - ועל הרעמים, ועל הרוחות, ועל הברקים, אומר: ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם (משנה שם נד א), היינו שמלבד ברכת עושה מעשה בראשית יש להם גם ברכת שכחו וגבורתו (גמ' שם נט א).

ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שמברך עליהם שתי הברכות (כן משמע מרש"י שם ד"ה כרוך; ראב"ד שם; שיטה מקובצת שם, בשם יש גירסאות).

• אבל רוב הראשונים פירשו שמברך איזו משתי הברכות שירצה, אבל לא יברך שתיהן (רי"ף שם; תוספות שם ד"ה רבא, בסתם, ובשמו; רמב"ם שם; תוספות ר"י שירליאון שם; תוספות הרא"ש שם; מאירי שם; שיטה מקובצת שם, בסתם, ובשם גירסת הגאונים), וכן הלכה (טוש"ע רכז א).

ונהגו העולם לברך על הרעמים שכחו וגבורתו מלא עולם, ועל הברקים עושה מעשה בראשית (ט"ז שם סק"א), לפי שברוב הפעמים הם באים זה אחר זה מיד, ויותר טוב לשבח למקום ברוב תשבחות מלברך ברכה אחת שתי פעמים זו אחר זו, ובחרו לרעם ברכת שכחו וגבורתו מלא עולם, לפי שהרעם מראה כח וגבורה יותר מן הברק (סדר ברכת הנהנין לרב יג טו)^[12], אכן אם שמע רעם וראה ברק בבת אחת, מברך על שניהם ברכה אחת ברוך עושה מעשה בראשית (מגן אברהם שם סק"א).

וכל זמן שלא נתפזרו העבים בין ברק לברק ובין רעם לרעם נפטר בברכה אחת, נתפזרו העבים צריך לחזור ולברך (ירושלמי שם ט ב; רא"ש שם ט יג, בשמו; טוש"ע שם ב), ודוקא באותו יום, אבל ביום אחר, אפילו אם לא נתפזרו העבים, צריך לחזור ולברך (משנה ברורה שם סק"ח, על פי הירושלמי שם).

רוחות בזעף ובנחת

הרוחות שאמרו הן אותן שבאו בזעף (גמ' שם נט א; ירושלמי שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), והיא רוח סערה חזקה ביותר (סדר ברכת הנהנין לרב יג טו), אבל אם באו בנחת אומר: ברוך עושה מעשה בראשית (ירושלמי שם; תוספות שם ד"ה על, בשמו; מגן אברהם שם סק"א) אם הן רוחות גדולות אלא שאינן נושבות בזעף (מגן אברהם שם).

היושב בבית הכסא

היה יושב בבית הכסא ושמע קול רעם או ברק, אם יכול לצאת ולברך תוך-כדי-דבור (ראה ערכו), יצא ויברך, ואם לאו לא יצא (ירושלמי שם; טוש"ע שם), ודוגמא בעלמא של בית הכסא, שאינו יכול לברך בו, נקטו, ולעולם שיעור זמן הברכה תוך כדי דבור לשמיעת הרעם וראיית הברק, ולאחר מכן לא יברך (חיי אדם סג ט; משנה ברורה שם ס"ק יב)^[13].

קשת

נחלקו הדעות אם הרואה את הקשת מברך: ברוך זוכר הברית (סתמא דגמ' ברכות נט א; סתמא דגמ' ירושלמי שם ט ב); או: ברוך נאמן בבריתו וקיים במאמרו (רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא בבבלי שם)^[14], ומסקנת הבבלי שיאמר שתי הנוסחאות: ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו (רב פפא בבבלי שם, לגירסתנו), אלא שנחלקו הגירסאות:

• יש הגורסים קודם "זוכר הברית", ולאחר מכן "ונאמן בבריתו וקיים במאמרו" (גמ' שם, לגירסתנו), וכן כתבו הפוסקים (רי"ף שם; רמב"ם שם י טז; טוש"ע או"ח רכט א), אלא שחלקם גרסו במקום "ונאמן": "נאמן" (רי"ף שם; שו"ע שם).

• ויש הגורסים קודם "נאמן בבריתו וקיים במאמרו", ולאחר מכן "וזוכר הברית" (תוספות ר"י שירליאון שם, בשם רבינו; סמ"ג עשין כז, בשם מורו שכתב בשם ר"י; תוספות הרא"ש שם)^[15], ולדעה זו נחלקו ראשונים: יש אומרים שחותמים בשם: ברוך אתה ה' זוכר הברית (מחזור ויטרי (הורוויץ) תקכט; ראב"ן ברכות ר); ויש אומרים שאין חותמים בשם, אלא מסיימים: "וזוכר הברית" (תוספות שם ד"ה הלכך, בשם ר"י; תוספות ר"י שירליאון שם, בשם רבינו; תוספות הרא"ש שם).

טעם הברכה: כשרואה את הקשת זוכר שנשבע הקב"ה שלא יביא עוד מבול לעולם, שנאמר: אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ (בראשית ט יג), ולא שצריך הקדוש ברוך הוא זכירה, שאין שכחה לפניו, אלא מראה לעולם שרבו רשעי ישראל, ואלמלא השבועה היה מחריבו (אבודרהם, ברכת הראייה, השבח וההודאה).

ואף על פי שאסור להסתכל בקשת ביותר, והמסתכל בה עיניו כהות, והמברך ברכות הראייה צריך שיראה את הדבר שמברך עליו, מכל מקום יכול לברך, שאין המסתכל כרואה, כי המסתכל מוסיף ומדקדק בהבטתו יותר מהרואה (אבודרהם שם, בשם הרא"ש).

אפילו כשכבר בירך בתוך שלשים יום על הקשת, כשרואה שוב קשת צריך לחזור ולברך, שהרי הראשונה חלפה ועברה וזו אחרת היא (משנה ברורה שם סק"ב).

דור שיש בו צדיק גמור אינו ראוי להיחרב, ואין הקשת נראה בו, שאין צורך לשבועה שלא יחרב העולם (כתובות עז ב, ורש"י ד"ה אם כן), ולפיכך יש מהאחרונים שכתב שאין לספר לחברו שהקשת נראה, שהוא כמוציא דיבה (חיי אדם סג ד, בשם ספר אחד ששמו נעלם ממנו; משנה ברורה שם סק"א, בשם החיי אדם); ויש שחלק עליו, וכתב שהמנהג פשוט שכל הרואה את הקשת מספר לחברו כדי שיברך עליו, מפני שאנו שמחים ונותנים תודה וברכה לה' אשר בחסדו כרת הברית שלא להשחית עולמו עוד, ועוד שראיית הקשת מעוררת לשוב בתשובה, כי בראות האדם את הקשת הוא מכיר ויודע כי העולם כולו ראוי להיחרב, אלמלא רחמיו של ה' (ברית כהונה ק ג).

אילנות

היוצא בימי ניסן ורואה אילנות המלבלבים - שמוציאים פרח (טוש"ע או"ח רכו א) - אומר: ברוך שלא חסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם (ברכות מג ב, לגירסתנו; רי"ף שם).

במקום "בעולמו", יש הגורסים: "מעולמו" (ראש השנה יא א, לגירסתנו; הלכות גדולות, ברוכת ו, עמ' עג במהדורת מכון ירושלים; רא"ש ברכות ו לח).

במקום "בריות טובות ואילנות טובות", יש הגורסים: "בריות נאות" (תשב"ץ קטן שכב, בשם רבנו חננאל); ויש המחלקים: כשהפירות טרם גדלו אומר: "בריות נאות", וכשכבר גדלו אומר: "בריות טובות ואילנות טובות" (תשב"ץ קטן שכב, בשם רבינו יוסף; הפרנס שצו)^[16]; ויש הגורסים: "בריות טובות ואילנות טובות ונאות" (רמב"ם ברכות י יג; אבודרהם, ברכת הראייה, השבח וההודאה).

במקום "להתנאות בהן", יש הגורסים: "להתנאות בם" (רא"ש שם); ויש הגורסים: "ליהנות בהם" (טוש"ע שם) ויש הגורסים: "ליהנות בהן" (סמ"ק קנא; אור זרוע ח"א קעט; ערוך השלחן שם א); ויש הגורסים: "ליהנות מהם" (סמ"ג עשין כז); ויש הגורסים: "להתעדן בהם" (הפרדס לרבי אשר נביו, הראיה).

ויש שאינם גורסים את המילים: "בני אדם" (תשב"ץ קטן שם; הפרנס שם; הנייר כז, הלכות שאר ברכות)^[17].

ורוב הפוסקים כתבו הנוסח: ברוך שלא חסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם (טוש"ע שם; לבוש שם א; חיי אדם סג ב; קצור שלחן ערוך ס א; סדר ברכת הנהנין לרב יג יד).

וימי ניסן שאמרו הוא מפני שדרך ארצות החמות ללבלב אז האילנות, אבל הוא הדין בחודש אחר, כל שרואה הלבלוב בפעם הראשונה (ריטב"א ראש השנה יא א; חיי אדם סג ב; משנה ברורה שם סק"א, בשם אחרונים), ואפילו בחדש אדר (צידה לדרך א ג כח; אליה רבה שם סק"א, בשמו); ועל פי הקבלה אין לברך אלא בניסן בלבד (ברכי יוסף שם סק"ב).

ואילנות מלבלבים שאמרו, יש שכתבו שהוא דוקא ריבוי אילנות (הלכות קטנות ח"ב כח), ולכל הפחות שנים (עבודת הקודש, מורה באצבע ז, בשם המדקדקים), ודוקא בפרח של אילני מאכל, שמהפרח עתיד להתגדל פרי, אבל על אילני סרק אין מברכים (הלכות קטנות שם; משנה ברורה שם סק"ב, בשם האחרונים).

ואינו מברך ברכה זו אלא פעם אחת בשנה (כן משמע במרדכי ברכות קמח; שו"ע שם), ואפילו על אילנות אחרים (משנה ברורה שם סק"ג), מפני שברכה זו היא ברכה של הודאה כללית על חסדו וטובו יתברך (ערוך השלחן שם א).

אם איחר לברך עד שגדלו הפירות, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאם לא ראה מקודם, לא הפסיד הברכה, ויברך אחר שגדלו (מרדכי שם, ותשב"ץ קטן שכו, בשם רבינו יוסף; אגודה ברכות קנח; הפרנס שצו; טור שם, לפי הב"ח שם; בית יוסף שם, בשם הגהות מימון), אבל אם ראה ולא בירך עליהם, שוב לא יברך עליהם לאחר גידולם (כן משמע בראשונים הנ"ל; אליה רבה שם סק"ב; ערוך השלחן שם ב).

• ויש אומרים שאחר שגדלו הפירות לא יברך שוב (אשכול (אויערבך) ח"א עמ' 68; טור שם, לפי הבית יוסף שם; שו"ת מהרי"ל קמג; שו"ע שם), שכבר הוקבע לכל פרי ופרי ברכתו, כגון שהחיינו על הראייה, וברכת בורא פרי העץ על האכילה (לבוש שם א), ואפילו אם טרם ראה אילנות מלבלבים (אשכול שם; כן משמע בבית יוסף שם).

• ונחלקו הפוסקים כמי ההלכה: יש הפוסקים כדעה הראשונה (אליה רבה שם; ערוך השלחן שם); ויש הפוסקים כדעה השניה (ברכי יוסף שם סק"ב); ויש המחלקים: אם טרם ראויים הפירות לאכילה, יברך עליהם, ואם כבר ראויים לאכילה, לא יברך עליהם (פרי מגדים שם אשל אברהם סק"א, בדעת השו"ע; חיי אדם סג ב ונשמת אדם שם; משנה ברורה שם סק"ד, שכן משמע מהפרי מגדים וחיי אדם).

הכל מודים שקודם שגדלו הפירות יכול לברך אפילו כשלא בירך בשעת ראייה ראשונה (שו"ת מהרי"ל שם; משנה ברורה שם סק"ה, בשמו).

בריות נאות

הרואה בריות טובות - נאות ומתוקנות ביותר (רמב"ם י יג) - ואילנות טובות - שאינן מצויות (ערוך השלחן שם יד) - אומר: ברוך שככה לו בעולמו (ברכות נח ב; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח רכה י)^[18], ואפילו ראה גוי נאה (עבודה זרה כ א; טוש"ע שם) או בהמה נאה (ירושלמי עבודה זרה א ט; טוש"ע שם), ונחלקו הדעות בזה:

• יש אומרים שאינו מברך עליהם אלא פעם ראשונה ולא יותר, לא עליהם ולא על אחרים - מפני שמלבד הפעם הראשונה אין בזה התפעלות (ערוך השלחן שם) - אלא אם כן ראה נאים מהם (טור שם, בשם הראב"ד; שו"ע שם; ערוך השלחן שם).

• ויש אומרים שמברך עליהם אם לא ראה אותם בתוך שלשים יום (לבוש שם י; שירי כנסת הגדולה, הגהות הטור ד; באור הגר"א שם ס"ק כא), שלדעתם תלוי הדבר במחלוקת ברואה מקום שנעשו ניסים (ראה לעיל. באור הגר"א שם)^[19].

על בריות משונות

הרואה בריות המשונות בצורת פניהם או באבריהם (רמב"ם ברכות י יב, על פי ברכות נח ב) מברך: ברוך משנה את הבריות (גמ' שם, לגירסתנו; ירושלמי שם ט א; רש"י שם ד"ה אומר; רמב"ם שם); ויש גורסים: ברוך משנה הבריות (תוספתא ברכות (ליברמן) ו ג; רי"ף שם; רא"ש שם ט יב), וכן כתבו הפוסקים (טוש"ע או"ח רכה ח). ושני מינים הם:

• בריה המשונה, שאין לה צער משינויה.

• בריה המשונה, שיש לה צער בכך.

בריות שאין להן צער משינוים

יש בריות שנשתנו משאר הבריות, אך הם עצמם אינם מצטערים על כך, ואין זה מום בעיניהם, כי בצביונם נבראו ואינו מכאיב להם, והרואה אותם אינו מברך עליהם מחמת שהוא מצטער עליהם הואיל והם עצמם אינן מצטערים, אלא הוא מתמיה על בריה משונה כזו אף על פי שאינו מצטער, לכך יש לו לברך על שינוי ברייתו בלבד "ברוך משנה הבריות" (לבוש שם ט):

• הכושי (תוספתא ברכות (ליברמן) ו ג; גמ' שם נח ב; ירושלמי שם ט א; רמב"ם שם; טוש"ע שם ח), שהוא שחור הרבה (רש"י שם ד"ה כושי).

• הגיחור (תוספתא וגמ' וירושלמי שם; טוש"ע שם), שהוא אדום הרבה (רש"י שם ד"ה גיחור; טוש"ע שם).

• הלווקן (תוספתא וגמ' וירושלמי שם; טוש"ע שם), שהוא לבן הרבה (רש"י שם ד"ה לווקן; טוש"ע שם).

• הננס (תוספתא וגמ' וירושלמי שם; טוש"ע שם), שהוא קטן הרבה (מאירי שם; ערוך השלחן שם יג).

• הקפח (תוספתא וגמ' וירושלמי שם; טוש"ע שם), שבטנו גדולה ומתוך עוביו נראית קומתו מקופחת (רש"י שם ד"ה קפח, בסתם; טוש"ע שם), או שהוא ארוך ודק - ומתוך כך אינו יכול לסבול קומתו (רש"י בכורות מה ב ד"ה שמיטה) - ופרצופו שמוט ובולט (רש"י ברכות שם, בלשון אחר).

• הדרניקוס (גמ' שם, לגירסתנו); או: הדרקונס (טוש"ע שם), והוא מי שמלא יבלות (רש"י שם ד"ה הדרניקוס, בסתם, ואוצר לעזי רש"י; רבנו יהונתן שם, בסתם; טוש"ע שם), או שפיו עקום (רש"י שם, בלשון אחר; רבנו יהונתן שם, בפירוש אחר); ויש גורסים: ברדניקוס (ערוך, ברדניקוס), והוא מי שקומתו ארוכה יותר משאר בני אדם (ערוך שם, בשם גאון, שכתב שכך פתרו ראשונים; אבודרהם, ברכת הראייה, השבח וההודאה, בשם הערוך ורבינו שרירא).

• פתוי ראש (גמ' שם; טוש"ע שם), והוא מי שכל שערו דבוק זה לזה (רש"י שם ד"ה פתויי ראש; טוש"ע שם); ויש מפרשים מי שאין ראשו סגלגל, אלא רחב, שרֹחַב אַרְצְךָ (ישעיהו ח ח) תרגומו: פתאי ארעך (תרגום יונתן שם. ערוך, פתי)^[20].

ואם בריות אלו שכיחות במקומו, לא יברך עליהן, שאין זה שינוי (משנה ברורה שם ס"ק כד).

והוא הדין ברואה את הפיל והקוף (גמ' שם; טוש"ע שם), והקיפוף (גמ' שם, לגירסתנו) - והוא הַיַּנְשׁוּף (ויקרא יא יז) שתרגומו קפופא (אונקלוס שם. אבודרהם, ברכת הראייה, השבח וההודאה), שיש לו לסתות ולחיים כאדם (רש"י שם קפוף; רמב"ן חולין סב ב), ועיניו הולכות לפניו כשל אדם (רמב"ן שם); ויש גורסים: והקיפוד (רי"ף ברכות שם). ובארו שמברכים ברכה זו עליהם, הואיל ודומים לאדם במקצת דברים (מאירי שם).

בריות שיש להן צער משינוים

אכן יש בריות שהם עצמם מצטערים על שינויים, כי יש להם כאב בכך, אלא שאם נולדו כך מבטן אמם אין להם צער כל כך, ולכן חלוקים בברכתם (לבוש או"ח רכה ט): אם נולדו כך ממעי אמם מברכים עליהם: ברוך משנה הבריות, ואם נשתנו אחר כך מברכים: ברוך דיין האמת (ברכות נח ב; ירושלמי שם ט א, לגירסתנו; רמב"ם ברכות י יב; טוש"ע שם ט)^[21], ואלו הן:

• חיגר (תוספתא ברכות (ליברמן) ו ג; גמ' שם; טוש"ע שם)^[22];

• קיטע;

• סומא;

• מוכה שחין (תוספתא שם; גמ' שם; ירושלמי שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם);

• ובהקן (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם) - מנומש - שיש לו נקודות כעדשים אדומים קצת, אלא שבין עדשה לעדשה יש לובן צח, ועל שם אותו הלובן נקרא בהקני (מחצית השקל שם ס"ק יז);

וכל כיוצא בהם (רמב"ם שם).

ואם בריות אלו שכיחות במקומו, לא יברך עליהן, שאין זה שינוי ולא גנאי (משנה ברורה שם ס"ק כד).

מתי מברך הברכה

נחלקו ראשונים אימתי מברך ברכת משנה הבריות:

• יש אומרים שאינו מברך אלא בפעם הראשונה, שהשינוי גדול בעיניו מאד (מאירי שם, בשם גדולי המפרשים; טור שם, בשם הראב"ד; שו"ע שם).

• ויש אומרים שכל שלא ראה כן שלשים יום מברך עליו (מאירי וטור שם, שכן דעתם; רמ"א שם).

הכל מודים שאם ראה אחר שיש לברך עליו ברכה זו, מברך עליו אף בתוך שלשים יום (ערוך השלחן שם יג).

אם מברך על מי שאינו מצטער בו

אם מברך ברכת משנה הבריות וברכת דיין האמת על בריה משונה שאינו מצטער עליה, כגון הרואה גוי מוכה שחין, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין לברך אף ברכה על בריה משונה שאינו מצטער עליה (כן משמע במאירי שם, בשם גדולי המפרשים; בית יוסף שם, בדעת הראב"ד כפי שהובא בטור; כן משמע בשו"ע שם, בשם יש מי שאומר).

• ויש אומרים שברכת משנה הבריות - שעניינה שהאדם מתמיה על בריה משונה כזו (לבוש שם) - יש לברך אף על מי שאינו מצטער עליו (כן משמע מהראב"ד, תשובות ופסקים רב; ב"ח שם וט"ז שם סק"א, ומגן אברהם שם ס"ק יח, בדעתו), אבל ברכת דיין האמת אין לברך אלא אם כן מצטער עליו, כמו בריות טובות שיש הנאה לרואה, אבל על גוי אין לברך (ראב"ד שם; טור שם, ואבודרהם, ברכת הראייה, השבח וההודאה, בשמו; לבוש שם, בפירוש הראשון), והוא הדין ישראל שאינו מצטער עליו (משנה ברורה שם ס"ק כח).

• ויש אומרים שיש לברך את שתי הברכות גם כשאינו מצטער, ואפילו על גוי (אבודרהם שם, בשם הר"א אב"ד; מאירי שם, שכן דעתו), מפני שטעם הברכה הוא משום ראיית דברים המחודשים (מאירי שם)^[23].

על בתים, קברות ועבודה זרה

ברכות נוספות נתקנו על ראיית בתים, קברים ועבודה זרה, ואין מברכים אותם אלא אם כן לא ראה אותם בשלשים הימים לפני ראייתו זו (הגהות מימוניות ברכות י י; טוש"ע או"ח רכד יג):

בתי ישראל בישובם וחורבנם

הרואה בתי ישראל בישובם אומר: ברוך מציב גבול אלמנה, ובחורבנם: ברוך דיין האמת (ברכות נח ב, לגירסתנו; רמב"ם שם; טוש"ע שם י)^[24], ונחלקו ראשונים בביאור הדבר:

• יש מפרשים שבתי ישראל הם בתי כנסיות שמתפללים בתוכם (רי"ף שם, לגירסתנו; מאירי שם; כלבו פז; מצוות זמניות, הלכות ברכות), שהרואה בית כנסת בנוי מברך מציב גבול אלמנה, ובית כנסת חרב מברך דיין האמת (מצוות זמניות שם)^[25], ואין חילוק בזה בין ארץ ישראל לחוץ לארץ (משנה ברורה שם ס"ק יד), ונהגו כדעה זו לברך על בתי כנסיות בלבד (ב"ח שם, בשם מהרש"ל; אליה רבה שם סק"ז), כשרואים אותם ביופים ותיקונם (משנה ברורה שם ס"ק יד)^[26].

• ויש מפרשים שבתי ישראל הם "כגון בישוב בית שני" (רש"י שם ד"ה ברוך מציב; פסקי רי"ד שם; הפרדס לרבי אשר נביו, הראיה, בשם רבי יהושעיה הזקן; שו"ע שם).

ונחלקו בביאור הדבר:

• יש מפרשים שלדעה זו מברכים הברכה על בתי ישראל כשישראל מיושבים בלא שטן ובלא פגע רע, ונקטו "בית שני", מפני שקודם שגלו לבבל לא היו מברכים כן, שלא היה שייך לקרוא בשם אלמנה (בית יוסף שם). ונסתפקו לפירוש זה אם הברכה היא דוקא בארץ ישראל ובזמן הבית (בית יוסף שם, לדעת רש"י); או בכל מקום שיש בתי ישראל של מנהיגים ועשירים היושבים בתקפם ובכחם (בית יוסף שם; ב"ח שם, בשם המהרש"ל, בדעת רש"י), שהלשון "כגון" מורה שאין הכונה דוקא בזמן הבית, אלא ביישובם של ישראל כמו שהיה אז בשובם מהגולה (עולת ראיה ח"ב עמ' תכב).

• ויש מפרשים שלדעה זו אין מברכים ברכה זו אלא אם כן ראה בית מבתי ארץ ישראל שהוא עדיין בישובו ולא נחרב בימי טיטוס הרשע, שמברך עליו מציב גבול אלמנה, או שראה בית כזה שנחרב שמברך עליו דיין האמת (הפרדס שם, לדעה זו).

• ויש מפרשים להיפך, שלדעה זו לא נתקנה הברכה אלא על בתי ישראל ביישובן, שכבר היו חרבים וחזרו ונתיישבו, כגון בבית שני, וכל הרואה בתי ישראל שחרבו מברך עליהן דיין האמת (לבוש שם י).

ואף לדעה הראשונה שאין מברכים הברכה אלא על בתי כנסיות, כתבו ראשונים שהרואה בתי הצדיקים בחורבנם, אף על פי שלא נתקנה ברכה על זה, ראוי להיות אדם נרעד ומשתומם על כך, ומכל מקום בזמן הזה אין ראוי לו להרבות בצער, מפני שראוי לו להעלות על לב שאף בית המקדש חרב ודיו לעבד שהוא כרבו (מאירי שם).

בתי גוים בישובם וחורבנם

הרואה בתי גוים בישובם אומר: בֵּית גֵּאִים יִסַּח ה' (משלי טו כה), ובחורבנם: אֵל נְקָמוֹת ה' (תהלים צד א. גמ' שם; טוש"ע שם יא), ויש מוסיפים: אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיע (תהלים שם. גמ' שם, לגירסת עין יעקב), וכתבו אחרונים שביאור הדבר תלוי במחלוקת הקודמת:

• הסוברים שבתי ישראל הם בתי כנסיות, יבארו שבתי גוים הם בתי יראה שלהם, שכשרואה בית היראה שלהם אומר פסוק זה, וזה מלבד הברכה המיוחדת על ראיית העבודה זרה עצמה (ראה להלן. ב"ח שם, בשם מהרש"ל, בדעת הרי"ף).

• והסוברים שבתי ישראל הם "כגון בישוב בית שני" יסברו שבתי גוים הם בתים המיושבים בשלוה והשקט ועושר (מגן אברהם שם סק"ט, בדעת רש"י, לפירוש הראשון בדעה זו).

קברי ישראל

הרואה קברי ישראל (ברכות נח ב), נחלקו הדעות מהו אומר:

• יש אומרים: ברוך מחיה המתים (סתמא דגמ' ירושלמי ברכות ט ב).

• יש אומרים: ברוך נאמן בדברו ומחיה המתים (רבי חייא בשם רבי יוחנן שם).

• יש אומרים: ברוך היודע מספר כולכם (פסיקתא רבתי יב, בשם רבינו).

• יש אומרים: היודע מספרכם הוא יעורר אתכם, הוא יגלה את העפר מעל עיניכם, ברוך אתה ה' מחיה המתים (גם זה בירושלמי שם, בשם רבי חייא בשם רבי יוחנן).

• יש אומרים: ברוך יודע מספרכם הוא עתיד לדון, והוא עתיד להקימכם בדין, ברוך אתה ה' נאמן בדברו מחיה המתים (תוספתא שם (ליברמן) ו ו).

• יש אומרים: ברוך אשר ברא אתכם בדין, והמית אתכם בדין, ועתיד להעמיד אתכם בדין (פסיקתא רבתי שם, בשם יש מרבותינו).

• יש אומרים: ברוך אשר יצר אתכם בדין, וכלכל אתכם בדין, וסילק אתכם בדין, ועתיד להחיותכם בדין, היודע מספרכם הוא יגלה עפר מעיניכם, ברוך אתה ה' מחיה המתים (רבי אליעזר בשם רבי חנינא, בירושלמי שם).

• יש אומרים: ברוך אשר יצר אתכם בדין, וזן אתכם בדין, וכלכל אתכם בדין, ואסף אתכם בדין, ועתיד להקימכם בדין (סתמא דגמ' בבלי שם, לגירסתנו).

• ויש האומרים נוסח זה ומוסיפים אחריו: ויודע מספר כולכם, והוא עתיד להחיותכם ולקיים אתכם, ברוך אתה ה' מחיה המתים (מר בריה דרבינא בשם רב נחמן שם, לגירסתנו), וכן פסקו הגאונים והראשונים (הלכות גדולות, ברכות ו, עמ' פח במהדורת מכון ירושלים; רי"ף שם; האשכול (אלבק), הלכות ברכת הודאה, לב ע"א; רמב"ם ברכות י י; רא"ש שם ט יא; טור או"ח רכד).

אכן גרסו בה גירסאות מרובות, והעיקריות הנזכרות בפוסקים:

ברוך אשר יצר אתכם בדין, וזן אתכם בדין, וכלכל אתכם בדין, ודן אתכם בדין, והמית אתכם בדין, ועתיד להחיותכם בדין, ויודע מספר כולכם, ברוך אתה ה' מחיה המתים (רי"ף שם).

ברוך אשר יצר אתכם בדין, ודן אתכם בדין, וכלכל אתכם בדין, והמית אתכם בדין, והוא עתיד להקים אתכם בדין לחיי העולם הבא, ברוך אתה ה' מחיה המתים (רמב"ם שם).

ברוך אשר יצר אתכם בדין, וזן אתכם בדין, וכלכל אתכם בדין, והמית אתכם בדין, ועתיד להחיותכם בדין ולהקימכם בדין, ברוך אתה ה' מחיה המתים (טור שם).

ברכה זו נתקנה על ראיית הקברים (גמ' ורי"ף ורמב"ם ורא"ש וטוש"ע שם), ולכן הנוסע בעגלה יכול לברך על ראייתם, וכן כהן שאינו יכול להתקרב לקברים מברך על ראייתם, ומכל מקום יברך כשהוא בתוך ארבע אמות מהקברים (ערוך השלחן שם ח)^[27]. ואפילו אם קבורים בקברות רשעי ישראל, חייב לברך ברכה זו (שם משמעון ל)^[28].

ואם ראה בית קברות אחר, מברך אף בתוך שלשים יום (הלכות קטנות א ריב; ברכי יוסף שם סק"ו, בשם המהר"א אזולאי; באר היטב שם סק"ט; ערוך השלחן שם), וכן אם נתחדשו בו קברים בתוך שלשים יום צריך לברך שוב, שהרי על אותם שנתוספו לא בירך קודם (שו"ת הרדב"ז ג תקסט, בשם תשובת אחד מן הגדולים; ערוך השלחן שם), אך אם יש ספק אם נתווספו אינו מברך (שו"ת הרדב"ז שם; ערוך השלחן שם).

יש אומרים שאין לברך ברכה זו על קבר יחיד (הלכות קטנות שם; ערוך השלחן שם), ששמא הוא נאסף שלא בדין, כמעשה הנזכר בגמרא שמלאך המות שלח שליח להמית את מרים מגדלא שיער נשייא, והשליח הביא לו את מרים מגדלא דרדקי (חגיגה ד ב), ולא ניתן לומר עליו "והמית אתכם בדין", ועוד שהלשון "אתכם" מורה על רבים (הלכות קטנות שם); ויש חולקים בזה (הלכות קטנות שם, בשם הרדב"ז), ומסקנת אחרוני אחרונים שיברך ללא שם ומלכות (ויצבר יוסף לד; באר משה ב יג-יד). והכל מודים ברואה קבר יחיד שיודע שקבורים בו שנים או יותר, שחייב לברך (אהלך באמתך עמ' קעו).

ונהגו לומר לאחר הברכה מברכת מחיה המתים שבברכת העמידה, מ"אתה גבור" עד "ונאמן אתה להחיות מתים" (כן הוא בסידורים; גשר החיים ח"א כט יז, שכן המנהג), ואין לדבר מקור ולא נזכר בפוסקים (גשר החיים ח"ב ו)^[29].

קברי גוים

הרואה קברי גוים אומר: בּוֹשָׁה אִמְּכֶם מְאֹד חָפְרָה יוֹלַדְתְּכֶם הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה (ירמיהו שם. גמ' שם; ירושלמי שם; טוש"ע שם).

עבודה זרה

הרואה עבודה זרה (רמב"ם ברכות י ט, על פי ברכות נז ב; טוש"ע או"ח רכד א) אומר: ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו (ברכות נז ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם); ויש אומרים: ברוך ארך אפים (תוספתא ברכות (ליברמן) ו ב; ירושלמי שם ט א). ופירושה של ברכה, שאין לחשוב שמכך שהעבודה זרה מתקיימת זמן הרבה, הרי זה מלמד שה' אינו חושש לה חלילה, אלא שזהו ממידת ארך אפים, שהקב"ה מאריך אפו עד שגובה (ערוך השלחן שם א).

יש שכתבו ברכה זו על המרקוליס (גמ' שם; ירושלמי שם), ויש שכתבוה על כל עבודה זרה (תוספתא שם), ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שברכה זו נתקנה על כל עבודה זרה (תוספות שם ד"ה הרואה, הראשון, בסתם; תוספות הרא"ש שם, במסקנתו; מאירי שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ולא הזכירוה על המרקוליס, אלא מפני שבמקומו של התנא היו עובדים לה (תוספות, ותוספות הרא"ש, והמאירי שם), או מפני שהכל רואים עבודה זרה זו, מה שאין כן שאר עבודה זרה המועמדת בתוך בית היראה של גוים (ראה להלן. ב"ח שם).

• ויש אומרים שברכה זו נתקנה רק על מקום שבונים שם עבודה זרה, או שמעמידים אותה מחדש, ולכן נקט "מרקוליס", שנשתנתה מכל עבודה זרה, שרוגמים בה אבנים בכל יום והיא כעבודה זרה הנעשית מחדש, ולכן עליה לבד מברכים בכל פעם שרואים אותה (תוספות שם ד"ה הרואה, השני, בשם ר"י; תוספות הרא"ש שם, בשם יש שרוצים לומר; מאירי שם, בשם התוספות).

ונחלקו הדעות האם מברך ברכה זו אף על בית היראה שלהם (כן משמע מתוספות הרא"ש שם, ומהאגודה ברכות קצח; בית יוסף שם יא; מגן אברהם שם סק"ב, בשמו); או רק על צלם העבודה זרה (ב"ח שם יא, בשם המהרש"ל, בדעת הרי"ף, ושם א, בסתם).

ומכל מקום כתבו ראשונים ואחרונים שאין נוהגים לברך ברכה זו, לפי שאנו מצויים בין הגוים ורואים העבודה זרה שלהם - או בתי העבודה זרה שלהם (תוספות הרא"ש שם; אגודה שם) - בכל יום (תוספות שם ד"ה הרואה, הראשון; טור שם, לגירסת הב"ח; רמ"א שם). ואפילו אם הלך לעיר אחרת וראה שם עבודה זרה, כיון שראה כיוצא בזה בעירו תוך שלשים יום, אינו מברך (מגן אברהם שם סק"ג); ויש שכתב שאפילו אם הוא לא ראה אותם תוך שלשים יום, כיון שרוב העולם שהוא שוכן ביניהם רואים אותה - אינו מברך (אליה רבה שם סק"א; משנה ברורה שם סק"ג, בשמו).

מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה

הרואה מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה, אם הוא בארץ ישראל אומר: ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו (משנה ברכות נד א; רמב"ם ברכות י ט; טוש"ע או"ח רכד ב)^[30], ואם הוא בחוץ לארץ אומר: ברוך שעקר עבודה זרה מהמקום הזה (ירושלמי שם, לגירסת סמ"ג עשין כז, ורא"ש שם ט ו, ורבנו ירוחם יג ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[31].

לאחר הברכה מוסיף תוספת תחינה, ולשונות שונות מצינו בה:

יש פותחים בה: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו (ירושלמי שם ט א), וכעין זה: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו (תוספתא ברכות (ליברמן) ו ב); ויש פותחים בעיקר התחינה: כשם וכו' (גמ' שם נז ב; רמב"ם שם; סמ"ג שם; טוש"ע שם).

אף בעיקרה מצינו נוסחאות שונות, ועיקרה: כשם שעקרת אותה מהמקום הזה, כן תעקור אותה מכל המקומות, והשב לב עובדיהם לעבדך (שו"ע שם, על פי גמ' שם)^[32].

אלא שבסיומה נחלקו תנאים:

• יש אומרים שבחוץ לארץ מסיים התחינה במילים "בכל המקומות", ואינו מוסיף "והשב לב עובדיהם לעבדך" (תנא קמא בגמ' שם, לגירסתנו), שעל פושעי ישראל הוא מתפלל (רש"י שם ד"ה לב), ואין להתפלל על הגוים עובדי עבודה זרה (כן משמע בירושלמי שם).

• ויש אומרים שאף בחוץ לארץ מסיים כל התחינה, מפני שעתידים כל הגוים להתגייר, שנאמר: כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד (צפניה ג ט. רבי שמעון בן אלעזר שם).

• ויש מפרשים המחלוקת האם בחוץ לארץ יש לומר הברכה, מפני שעתידים הגוים להתגייר; או שאין לאומרה כלל (כן משמע מהגמ' שם, לגירסת עין יעקב; הרא"ה שם; שיטה מקובצת שם, בשם יש אומרים).

אף להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שאומרים בחוץ לארץ הברכה והתחינה עד "בכל המקומות" (טור שם).

• יש פוסקים שאומרים הברכה והתחינה עד תומה, אף בחוץ לארץ (רמב"ם שם), וכן הלכה (שו"ע שם).

• ויש פוסקים שאין אומרים בחוץ לארץ כלל את הברכה (הרא"ה שם; כן משמע באהל מועד, הברכות ג ח).

עבודה זרה שנעקרה ממקום אחד והושמה במקום אחר

הרואה מקום שנעקרה עבודה זרה משם ונתנוה במקום אחר, מברך על מקום שנעקרה ברוך שעקר עבודה זרה, ועל מקום שנתנוה לשם ברוך שנתן ארך אפים (ירושלמי שם; רמ"א שם).

העובר לפני בית עבודה זרה

העובר לפני בית עבודה זרה אומר: בֵּית גֵּאִים יִסַּח ה' (משלי טו כה. ירושלמי שם). ראה אותם מזבלים - מזבחים (תוספות עבודה זרה יח ב ד"ה שמזבלין, בשם רבנו תם) - לעבודה זרה, אומר: זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם (שמות כב יט. ירושלמי שם)^[33].

על אוכלוסיה, חכמים ומלכים

ששים רבוא ישראל

הרואה אוכלוסיה של ששים רבוא מישראל כאחד אומר: ברוך חכם הרזים (ברכות נח א; רמב"ם ברכות י יא; טוש"ע או"ח רכד ה), שאף על פי שחכמים הם, ואין פיהם ומחשבתם שוה, אף על פי כן הוא חכם הרזים ויודע מה בלב כל אלו (לבוש שם ב, על פי גמ' שם ורש"י ד"ה חכם הרזים).

ואמרו: אין אוכלוסא בבבל (גמ' שם), ונחלקו ראשונים בפירוש הדבר:

• יש מפרשים שלא זכו להיות בה אוכלוסא (רש"י שבעין יעקב שם ד"ה אין אוכלוסא), שהיו מועטים מששים רבוא (דקדוקי סופרים שם, מגמ' בכת"י, וכתב שפירוש הוא וכתבוהו בפנים בשוגג), ולפי זה אף בבבל אם יהיו ששים רבוא חייב לברך, וכן הלכה (כן משמע מהטוש"ע שם, שלא חילקו בזה).

• ויש מפרשים שבבבל אין דין אוכלוסיה, שאפילו אם ראה שם ששים רבוא כאחד אינו מברך (כסף משנה ובית יוסף שם, בדעת הרמב"ם שם), ולפיכך כתבו שדין זה אינו נוהג אלא בארץ ישראל בלבד (רמב"ם שם; מעדני יום טוב ברכות ט ח, בדעת הרא"ש; אליה רבה שם סק"ה).

ששים רבוא גוים

הרואה ששים רבוא גוים אומר: בּוֹשָׁה אִמְּכֶם - כנסייתכם (תרגום יונתן ירמיהו נ יב; רש"י שם ד"ה אמכם; רד"ק שם ד"ה בושה) - מְאֹד חָפְרָה יוֹלַדְתְּכֶם - קהילתכם (רד"ק שם, על פי תרגום יונתן שם) - הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה (ירמיהו שם. גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם); ויש שלא חילקו בדין ברכת חכם הרזים, אלא כתבוהו סתם על ראיית אוכלוסין (תוספתא ברכות (ליברמן) ו ב; ירושלמי ברכות ט א; במדבר רבה כא ב; תנחומא פינחס י), ומשמע שסוברים שמברכים כן אף על ראיית ששים רבוא גוים (מהר"ץ חיות שם).

חכמים ומלכים

הרואה חכמי ישראל אומר: ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, הרואה חכמי אומות העולם אומר: ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם (ברכות נח א, בדפוסים הלא מצונזרים; טוש"ע או"ח רכד ו-ז)^[34], ודוקא אם ראה חכמי אומות העולם החכמים בחכמת העולם (סמ"ק קנא; שו"ע שם), אבל אם אינם חכמים אלא בדתם, אין מברכים עליהם (בית יוסף שם, בדעת הסמ"ק; לבוש שם ז; מגן אברהם שם סק"ה). וכמה שיעור גדלם בתורה או בשארי חכמות לא נתבאר, ולכן נמנעים עתה מברכה זו (ערוך השלחן שם ו).

הרואה מלכי ישראל אומר: ברוך שחלק מכבודו ליראיו, והרואה מלכי אומות העולם אומר: ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם (ברכות שם, בדפוסים הלא מצונזרים; טוש"ע שם ח)^[35]. ולאו דוקא מלך, אלא כל שלטון שהוא דן והורג במשפט, ואין מי שמשנה דבריו מהן ללאו ומלאו להן כמלך הוא ומברך עליו (שו"ת הרדב"ז א רצו, בשם הר"א אב"ד; מגן אברהם שם, בשם הרדב"ז), ועל השרים שממנה המלך, שיכול לבטל גזרותיהם, טוב לברך בלא שם ומלכות, שאינו מפסיד כלום בזה שנותן שבח לקב"ה שנתן מכבודו להם (שו"ת הרדב"ז שם)^[36].

הטעם שבישראל אומרים "ליראיו" ובאומות העולם אומרים "לבשר ודם", שחכמי ומלכי אומות העולם חושבים כי חכמתם מעצמם ומלכותם בגבורתם, שכן אמר מלך אשור: בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי (ישעיהו י יג), ונבוכדנצר מלך בבל אמר: אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן (ישעיהו יד יד). אבל ישראל אינם כן, שהרי דוד אמר לגלית: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל (שמואל א יז מה. אבודרהם, ברכת הראייה, השבח וההודאה).

ומספר ביאורים נתנו מדוע בישראל אומרים "שחלק" ובאומות העולם "שנתן":

• החלק הוא כמו הצינור הנמשך מן הנהר שאפשר להרחיבו ולהגדילו ואפשר לקצרו ולחסרו, מה שאין כן במתנה כי תלושה ופסוקה, ובישראל כתוב: כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ (דברים לב ט), ולפי זכותם מתרבה ומתמעט (אבודרהם שם).

• ישראל ההולכים בדרכי ה' ועושים מצוותיו הרי הם כחלק מהשם, אבל גוים רחוקים מהשם, והם כמי שנותן מתנה מנכסיו שאינם חלק ממנו (בית יוסף שם).

• לישראל חלק מחכמתו חלק ממש מהכל, היא חכמת תורתו, שהיא חכמת עצמותו שכולה מלאה שמותיו ובה נברא העולם, וכן חלק למלכיהם חלק מכבוד עצמותו הוא כבוד השכינה, אבל לגוים לא חלק מחכמת עצמותו אלא חכמה אנושית בלבד, ולא נתן למלכיהם מכבוד השכינה, אלא מעולם הפירוד הנמצא מתחת למחנה השכינה (ב"ח שם).

• ישראל דבקים בקב"ה ויש להם יחוס אליו, והם כמו חלק שיש צורך לדעת ממי נחלק, מה שאין כן אומות העולם שאין להם יחוס אחר הנותן, כמו מתנה שאין בה אחריות (ט"ז שם סק"א).

• חכמת התורה והנבואה היא ארוכה מארץ מידה, ואין מי שיכול לבא עד תכונה, ואפילו אם ישראל חכמים גדולים ויחיו אלף שנים לא יוכלו אלא להגיע לחלק ממנה, ולעולם יכולים להגיע לחלק נוסף, מה שאין כן אומות העולם שכלל חכמתם היא חכמת אנשים מלומדה בדויה מלבות חכמי היוונים וחבריהם ויכולים לבא עד סוף כל החכמות ההם, שייך בהם לשון נתינה, כי לאחר שילמדו כל חכמות העולם לא יוכלו לידע יותר, ואפילו יהיו חכמים גדולים ויחיו אלף שנים; וכן במלכים, כבוד מלך ישראל היא התורה ההולכת עמו, והוא כבוד שאין לו הגבלה, וכל מה שמכבדים אותו הוא חלק, אך כבוד מלך האומות, הוא שיתנהג בתכסיס מלכי הארץ על פי נימוסי האנושים, והוא כבוד שנופל עליו לשון מתנה, שיש לו הגבלה (לבוש שם ז-ח).

חכם מופלג בחכמה

יש מהאמוראים שכשראה שני אמוראים אחרים, ברך עליהם ברכת חכם הרזים, שהיו חשובים בעיניו כששים רבוא מישראל, ונתנו בו תלמידי-החכמים עיניהם ונפטר (רב חנינא בריה דרב איקא, כשראה את רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, ברכות נח ב), ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש סוברים שהלכה כאותו אמורא, ואם רואה חכם המופלג בחכמה - השלם בכל החכמות ובכל הסודות (מלחמות לרמב"ן שם; מאירי ברכות נח א, בשם יש מי שאומר) - אינו מברך עליו ברכת החכם הרגילה, אלא ברוך חכם הרזים (טור שם, על פי גמ' שם ב), אם מכיר שלמות אותו החכם, שמפרשים שהכוונה ב"חכם הרזים" - שבברכה על האוכלוסיא - שכל הסודות והחכמות נודעים בין כולם, ולכן סוברים שבהמצא חכם שלם בכל החכמות ובכל הסודות ראוי לברך עליו (מאירי שם, לדעה זו). ולמרות שאותו אמורא ברך על שני תלמידי חכמים, אין סברא לחלק בין אחד לשנים, ואפילו אם היה רואה אחד היה מברך (בית יוסף שם, לדעה זו).

• יש סוברים שהלכה כאותו אמורא, אלא שמפרשים שהוא דוקא כשרואה שני תלמידי חכמים המופלגים בחכמה וכו' (מאירי שם, בשם יש מי שאומר).

• יש סוברים שהלכה כאותו אמורא, אלא שבזמן הזה אין מי שראוי לברך עליו כך (טור שם, בשם יש אומרים).

• יש סוברים שאין הלכה כאותו אמורא (מלחמות לרמב"ן שם; מאירי שם), שמכך שנתנו עיניהם בו מוכח שחולקים עליו, והלכה כמותם (מלחמות לרמב"ן שם), ועוד שאין זה טעם ברכת "חכם הרזים", אלא שאין דעתם של הרבים שוה זה לזה, ועוד שאמרו דרך כלל שמברך שחלק מחכמתו ליראיו, ולא חלקו בזה (מאירי שם).

• ויש סוברים שאף אותו אמורא לא ברך ברכה זו, אלא שאמר שהיו חשובים בעיניו כששים רבוא, ומן הראוי היה לו לברך עליהם, שאין סברא שיהיה תלוי בדעתו של אדם לומר: זה חשוב בעיני כששים רבוא, כדי שיברך עליו (בית יוסף שם, בדעת הרמב"ם שהשמיט הדין).

ורוב הפוסקים השמיטו ברכה זו (רי"ף; רמב"ם; שו"ע), ומשמע שסוברים להלכה שלא לברכה.

סומא בברכת המלך

אף הסומא מברך הברכות על ראיית המלך (מהרש"א ברכות נח א, בחידושי אגדות; מגן אברהם רכד סק"ו; פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ו; ערוך השלחן שם ו; משנה ברורה שם ס"ק יא), שלמרות שאין לו הנאה מהראיה ואינו בכלל ברכות הראיה, מכל מקום מכיון שכשהמלך עובר אימתו מוטלת על הבריות והכל שותקים, וניכר כבודו לסומא, מברך עליו (ברכות נח א, לגירסת עין יעקב)^[37].

זמני הברכות

ברכת ראיית החכם והמלך מברך אחת לשלשים יום, אלא אם כן ראה חכם או מלך אחר שמברך אפילו בתוך שלשים יום, ואפילו ראה מאה מלכים או מאה חכמים ביום אחד מברך על כולם (שו"ת הרדב"ז א רצו, בשם הר"א אב"ד).

על חברו

הרואה את חברו לאחר שלשים יום אומר: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, (ברכות נח ב; רמב"ם ברכות י ב; טוש"ע או"ח רכה א), מפני שנהנה ושמח בראיתו (ברכי יוסף שם סק"א; ערוך השלחן שם ב)^[38].

והרואה את חברו לאחר שנים עשר חדש, אומר: ברוך מחיה המתים (גמ' שם; רמב"ם שם, במהדורת המדויקות; טוש"ע שם)^[39], שלאחר שנים עשר חדש נשכח מהלב, כמו שהמת נשכח לאחר שנים עשר חדש (רבנו יונה ומאירי שם, על פי הגמ' שם), ועכשיו שחזר וראהו, כאילו חזר וחיה (שו"ת הרשב"א ד עו)^[40].

על איזה חבר מברך

וכתבו ראשונים שאין לברך אלא על חברו החביב עליו ביותר, ששמח ונהנה בראייתו, אלא שיש שכתבו דין זה על ברכת שהחיינו בלבד (תוספות שם ד"ה הרואה, בשם ר"י; רבנו יונה שם); ויש שכתבוהו על שתי הברכות (רא"ש שם; מאירי שם, בשם גדולי המפרשים), וכן הלכה (טוש"ע שם).

אם לא ראהו מעולם ורק נתכתב עמו

וכתבו ראשונים שאין מברכים ברכה זו על חבר שלא ראה מעולם, ורק נתכתבו זה עם זה (שו"ת הרשב"א שם; טוש"ע שם ב), ושני טעמים לדבר:

• ראשונים נתנו טעם לדבר, שלא אמרו ברכה זו אלא בחברו הרגיל אצלו, שלא תקנו על כל הנאה שיש לאדם, אלא על הנאות מסוימות, ודי לנו במה שתקנו (שו"ת הרשב"א שם).

• ואחרונים נתנו טעם לדבר, שכיון שאיננו מכיר אותו בראיית פנים, אין הדרך לשמוח עמו כל כך (לבוש שם ב; פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ג; שערי תשובה שם סק"ג).

לטעם האחרון חדשו בזה דין, שמי שנולד לו בן והיה במדינת הים, אם רואהו לאחר שנים עשר חדש, מברך עליו מחיה המתים, שלמרות שמעולם לא ראהו, ודאי יש לו שמחה בוולדו (פרי מגדים שם).

ולטעם זה נסתפקו אם שמח עמו מאוד, האם נאמר שיברך, שהרי בשמחה תלוי הדבר ודברים אלו מסורים ללב, שודאי אין אדם מברך ברכה לבטלה אם יודע בעצמו שיש לו שמחה גדולה, או שלא חלקו חכמים בזה, וכין שאין דרך סתם בני אדם לשמוח כל כך, לא תקנו בזה ברכה, והסיק שאם ירצה יברך ללא שם ומלכות (משפטי צדק (גרמיזן) כט).

אם לא ראהו שלשים יום או שנים עשר חדש ורק נתכתב עמו

ברכת שהחיינו שבאה על שמחת ראייתו פנים בפנים, מברך אותה גם אם בתוך השלשים יום נתכתב עמו (כן מצדד בהלכות קטנות א רכ; ערוך השלחן שם), אבל ברכת מחיה המתים הבאה על השמחה מכך שנתעלם ממנו ושוב חזר וחיה, אינו מברך אותה אלא אם כן לא ידע משלומו כלל, בין אם דרך מכתב, ובין אם מידיעה אחרת, כל שנים עשר חדש (ברכי יוסף שם, בשם מהר"א אזולאי, ששמע כן; כן מצדד בהלכות קטנות שם; ערוך השלחן שם)^[41].

הערות שוליים