מיקרופדיה תלמודית:בתר מעקרא; בתר בסוף
|
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
בתר מעקרא; בתר בסוף
הגדרה[1] - תוצאה של מעשה, מתייחסת לשעת המעשה או לשעת התהוותה בפועל
בנזיקין
מחלוקת אמוראים
נחלקו אמוראים בשאלה אם מייחסים תוצאה לשעת המעשה או לשעת התהוותה: רבא הסתפק, ולרבה היה פשוט (בבא קמא יז ב). כיצד, בהמה שדרסה כלי, ונתגלגל על ידי דריסתה למקום אחר ונשבר שם - רבא הסתפק אם "בתר מעיקרא אזלינן", שהכלי נחשב כשבור משעה שהבהמה דרסה עליו ברגליה, ונמצא שנשבר בגוף הבהמה, וחייב בעל הבהמה לשלם נזק שלם כדין רגל (ראה ערכו), שהוא אחד מאבות-נזיקין (ראה ערכו); או "בתר מנא אזלינן", שאין הכלי נחשב כשבור אלא משעה שנשבר בפועל, ואז הרי לא נשבר בגופה, אלא מכחה, ואינו חייב אלא חצי נזק, כדין כל נזק שבא על ידי כחה של הבהמה, שנקרא צרורות (ראה ערכו).
ולרבה פשוט לו, שכן אמר רבה שאם זרק אדם כלי מראש הגג, ובא אחר ושברו במקל קודם שהגיע הכלי לארץ - פטור המשבר, שאנו אומרים כלי שבור שבר (בבא קמא שם). ובביאור שיטתו נחלקו בראשונים:
- רוב הראשונים סוברים שלרבה הולכים "בתר מעיקרא", הואיל וסופו היה להישבר כשינוח בארץ, ולכן המשבר פטור, שכבר היה הכלי כשבור קודם לכן, והזורק חייב לשלם (רש"י בבא קמא שם ד"ה פטור; רא"ש שם ב א).
- אלא שיש מהראשונים סובר שאף על פי שלרבה הולכים "בתר מעיקרא", מכל מקום אף הזורק פטור, שמא לא היה הכלי נשבר, אף על פי שאמדוהו להישבר, והשני גם כן פטור, כיון שאמדוהו שישבר מחמת הראשון, אבל בהמה שדרסה כלי ונתגלגל ונשבר, הרי נשבר מחמת דריסת הבהמה, לכן הולכים "בתר מעיקרא", וחייב נזק שלם כמו שהזיקה בגופה (רשב"א שם, בשם הראב"ד; מאירי שם, בשם גדולי המפרשים).
- ויש מן הראשונים חולק וסובר שלרבה הולכים "בתר בסוף", דהיינו אחר שעת התהוות המעשה בפועל, ולכן הראשון פטור, שאין אנו רואים את הכלי כאילו הוא שבור קודם שנשבר בפועל, והשני פטור לא מטעם שהולכים "בתר מעיקרא", אלא מפני שהכלי ששבר אינו שוה כלום מאחר שסופו להישבר, אפילו אם אינו נחשב כשבור עכשיו (רמב"ן במלחמות שם סו ב).
להלכה
להלכה נחלקו ראשונים:
- יש פוסקים שהולכים "בתר מעיקרא" (רמב"ם חובל ומזיק ז יב, בזורק כלי; רא"ש בבא מציעא ב א,טז; טוש"ע שפו ד, שצ ה).
- יש סוברים שהדבר ספק, ולכן שניהם פטורים, שהמוציא-מחברו-עליו-הראיה (ראה ערכו, ריטב"א בשם רבו, הובא בנמוקי יוסף בבא קמא פ"ב בסופו).
- יש סוברים שיש לדון בזה כדין ממון המוטל בספק שחולקים (בעל המאור בבא קמא פ"ב בסופו)[2].
- ויש פוסקים שהולכים "בתר בסוף" (מלחמות לרמב"ן שם לפי רבה, ופסק הלכה כמותו).
בזורק חץ
כתבו ראשונים שאין אומרים שהולכים בתר מעיקרא - לסוברים כן - והכלי נחשב שבור משעת הזריקה, אלא בזורק את הכלי עצמו, אבל אם זרק חץ או אבן על כלי, ובא אחר וקדם ושברו - חייב המשבר, ולא שייך כאן לומר שכלי שבור שיבר, שאם לא כן לא יצוייר לעולם דין של צרורות, שהרי הבהמה זרקה בגופה את הצרורות, ואנו מחייבים חצי נזק כדין כחה, לפי שבשעת הנזק אין שם גופה אלא כחה (תוספות בבא קמא יז ב ד"ה זרק; וכן פסק הש"ך שפז ס"ק כז)[3].
יש מהאחרונים סוברים שהבדל זה אינו מוסכם, וראשונים אחרים חולקים עליו (ים של שלמה בבא קמא ב ד; קצות החושן שצ סק"א); ויש מהאחרונים סוברים שאין כל מחלוקת בין הראשונים, והכל מודים שבזריקת חץ וכיוצא אין הולכים "בתר מעיקרא", אבל אין הדברים אמורים אלא בזורק ובא אחר ושיבר במקל, שהנזק בפועל בא על ידי המקל ולא על ידי הזריקה, אבל אם הכלי נשבר מחמת הזריקה הולכים "בתר מעיקרא" (שו"ת אחיעזר א יט; שו"ת זכרון יהונתן חו"מ ב, ראה שם בארוכה).
בשבת
הדלקת נר בערב שבת
מותר להדליק אש בערב שבת אף על פי שהאש הולכת ודולקת בשבת, אפילו לדעת הסוברים - וכן הלכה - שאשו משום חציו, וכל מה שנדלק אחר כך הרי זה כאילו האדם בעצמו הבעיר, אפילו שלא נתכוין כלל להבערה שלאחר כך, וכל שכן כאן שעיקר כוונתו הוא שתלך ותדלק בשבת (ראה ערך אש: החיוב), לפי שאנו חושבים אמנם שהאדם הדליק את כל האש, אבל לא שהוא עומד ומדליק עכשיו, אלא כאילו הדליק מקודם בשעת מעשה ההדלקה, וכן בשבת אנו חושבים כאילו גמר כל ההדלקה בערב שבת, שאינו זמן איסור (נמוקי יוסף בבא קמא כב א ד"ה אשו).
ופירשו אחרונים הטעם לפי שאנו הולכים "בתר מעיקרא", ובנזיקין מייחסים הנזק לשעת המעשה (ראה לעיל: בנזיקין), ואף בשבת אנו מייחסים מעשה הדליקה לשעת מעשה ההדלקה (קצות החושן שצ סק"א).
יש מהאחרונים סוברים שטעם זה לא יתכן אלא לסוברים שאף בזריקת חץ הולכים "בתר מעיקרא" (קצות החושן שצ סק"א, וראה לעיל); ויש סוברים שכאן כיון שהמעשה הגיע לידי התוצאה בפועל, שהאש לבסוף דולקת מכח מעשהו הראשון, הכל מודים שאף בזריקת חץ הולכים "בתר מעיקרא" (שו"ת אחיעזר א יט; שו"ת זכרון יהונתן חו"מ ב).
אפיה הנגמרת במוצאי שבת
האחרונים דנו הרבה באופה ומבשל בשבת סמוך לחשכה, והאפייה והבישול נגמרים במוצאי שבת - אם חייב כאילו נגמרה כל המלאכה בשבת בשעה שעשה המעשה, או שפטור מכיון שגוף המלאכה נעשתה בחול ואין כאן חילול שבת[4].
המחלוקת במדיר אשתו ונשבית אם הולכים בתר מעיקרא או בתר בסוף (כתובות נב א), והדיון באיסור רבית אם "בתר מעיקרא אזלת" או "בתר בסוף" (בבא מציעא ס ב) אינם ענין לכאן, והם שמות שוים ועניינים מתחלפים, וראה ערך בעל: חובותיו, וערך רבית.
הערות שוליים
- ↑ ה, טור כט – לד.
- ↑ וראה שם שאף על פי שבכל מקום של ספק בממון אין הלכה שחולקים, כאן משום פשיטותו של רבה יש לדון כן.
- ↑ טעם ההבדל שביניהם הוא, שכשזרק הכלי עצמו כבר נעשה מעשה הנזק בגוף הכלי, ולכן חושבים כאילו כבר הוזק, אבל כשזרק חץ או אבן עדיין לא נעשה שום דבר בגוף הכלי, רק בדבר מן החוץ, ולכן כל זמן שלא נשבר אין הולכים "בתר מעיקרא" לומר כאילו כבר שבור (ב"ח שפו).
- ↑ ראה פרי מגדים (פתיחה להל' שבת בסופו) שמסתפק בדבר. וראה רש"ש (שבת עג א), וצפנת פענח (על הרמב"ם שבת ט א), ושו"ת חלקת יואב (קמא או"ח י, ותנינא יג, ובהשמטה ו שם) שסוברים שחייב. וראה שו"ת הלכות קטנות (א רסו), ומנחת חנוך (מצוה רצח אות ח,ט), ואגלי טל (זורע אות ח בהגה, אבני נזר או"ח מח-נ) שסוברים שפטור.