גבאי צדקה

הגדרה^[1] - גבאים הממונים על הצדקה לגבותה ולחלקה לעניים.

מינוים ותפקידם

קופה

כל עיר שיש בה ישראל חייבים להעמיד מהם גבאי צדקה, שיהיו מחזרים על העם מערב שבת לערב שבת, ולוקחים מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והם מחלקים המעות מערב שבת לערב שבת, ונותנים לכל עני ועני מזונות המספיקים לו לשבעה ימים, וזוהי הנקראת קופה (רמב"ם מתנות עניים ט א. עי' בבא בתרא ח ב, טוש"ע יורה דעה רנו א וד).

תמחוי

וכן מעמידים גבאים, שלוקחים בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל, או פירות, או מעות, ממי שמתנדב לפי שעה, ומחלקים את הגבוי לערב בין העניים, ונותנים לכל עני ממנו פרנסת יומו, וזהו הנקרא תמחוי (רמב"ם שם ב, על פי פאה ח ז, ובבא בתרא שם; טוש"ע יורה דעה שם). וכתבו ראשונים שמעולם לא ראינו ולא שמענו קהל מישראל שאין להם קופה של צדקה, אבל תמחוי יש מקומות שלא נהגו בו (רמב"ם שם ג; שו"ע שם), וכן כתבו שהמנהג הפשוט היום שיהיו גבאי הקופה מחזרים בכל יום ומחלקים מערב שבת לערב שבת (רמב"ם שם).

אחרונים כתבו שבזמן הזה אין נוהגים בקופה ותמחוי, אבל מעמידים גבאי צדקה שידקדקו על כל עני ליתן את הצריך לו (חכמת אדם כלל קמז סעיף ד)^[2].

כל עיר שאין בה גבאי צדקה אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה (סנהדרין יז ב; רמב"ם דעות ד כג).

מעלתם

כל אדם שרוצים למנותו גבאי צדקה צריך לקבל את המינוי, שנתמנה על חיי נפשות (ירושלמי פאה ח ו; אור זרוע צדקה ג; מרדכי בבא בתרא א תפח), ואמרו: וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ (דניאל יב ג) - אלו גבאי צדקה (בבא בתרא ח ב). ואין לו לחוש אם העניים יחרפוהו, כי זה זכותו גדולה יותר משל מי שהם מברכים אותו (אור זרעו ומרדכי שם; שו"ע רנז ז).

ומותר לו ליטול שכר בעד טרחתו, שאין חיוב מוטל על אדם מישראל להיות גבאי צדקה, אלא על בית דין מוטל החיוב לכוף את ישראל על הצדקה ולהעמיד ממונים על זה, אבל הממונים רשאים לקבל שכר (נתיבות המשפט עב באורים ס"ק יט)^[3].

מניינם בקופה

הקופה אינה נגבית בפחות משנים, שאין עושים שררה על הצבור בממון פחות משנים (פאה ח ז; בבא בתרא ח ב; רמב"ם מתנות עניים ט ה; טוש"ע יו"ד רנו ג), וגביית צדקה דבר של שררה הוא, לפי שממשכנים על הצדקה (רב נחמן אמר רבה בר אבוה שם. וראה ערך צדקה בדין ממשכנים על הצדקה).

ואינה מתחלקת אלא בשלשה (פאה שם) כדיני ממונות (בבא בתרא שם), לפי שעליהם לעיין על כל עני ועני כמה ראוי ליתן לו לפי הטפלים ובני הבית התלויים בו (רמב"ם שם; רש"י בבא בתרא שם ד"ה מפני^[4]; טוש"ע שם). ובירושלמי (פאה ח ו) אמרו שדומה לדיני נפשות, והיה מהראוי להעמיד עשרים ושלשה כדיני נפשות, אלא שאם נצריך לאסוף עשרים ושלשה אנשים יוכל העני בינתיים להסתכן^[5].

אבל נהגו בכל המקומות למנות גם גבאי אחד לגבות צדקה (אור זרוע צדקה ג; מרדכי בבא בתרא א תפח), לפי שעכשיו אין ממשכנים על הצדקה, ולפיכך משורת הדין יש למנות אפילו אחד, שאין זו שררה כלל (בית יוסף רנו ג); ויש אומרים שאפילו לחלק אפשר באחד, שכיון שאין ממשכנים, והדבר קצוב כמה יתן כל אחד וכמה יקח כל עני, אינו אלא שליח בלבד, אבל אם באו עניים חדשים וצריך לחלק להם לא יהיה בפחות משלשה (רדב"ז מתנות עניים ט ה, וראה להלן בתמחוי).

מניינם בתמחוי

התמחוי נגבה בשלשה ומתחלק בשלשה, שגבויו וחלוקו שוים בכל יום, ותיכף שיקבצוהו יחלקוהו בזמן אחד, ולפיכך אין גבויו בשנים כדי שלא יצטרכו לטרוח ולבקש את השלישי לחלק (בבא בתרא ח ב, ורש"י ד"ה שגבויה; פירוש המשניות לרמב"ם פאה ח ז). ויש מפרשים לפי שהתמחוי אינו דבר קצוב, אלא לפי צורך השעה הוא נגבה לצורך עניי עולם, וצריכים לקצוב על כל אחד ואחד כראוי לו, ונמצא שהוא כדיני ממונות כמו החלוקה (רבנו גרשום בבא בתרא שם; רמב"ם שם ה; טוש"ע יו"ד רנו שם ג).

חלוקת הצדקה

גובי הצדקה הם גם המחלקים (רמב"ם מתנות עניים ט א; טוש"ע רנו א), ואף שגיבוי הקופה בשנים, מוסיפים להם עוד אחד לחלק (רמב"ם סנהדרין א י; רש"י בבא בתרא ח ב ד"ה שגבויה).

לאחר שגבו את הצדקה אחד נאמן להיות גזבר עליה, ולכן ממנים שני אחים להיות גזברים, אף על פי שלענין נאמנות הם כאחד (בבא בתרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואפילו לגבותה יכולים למנות שני אחים, שהרי יחיד נאמן ואינו צריך שנים אלא משום שררה, וגם שני אחים חשובים הם להיות שררה (טור שם ובפרישה)^[6].

יחיד שמינה שני אנשים לחלק מנכסיו לצדקה, ומת אחד מהם - נחלקו הפוסקים אם יש למנות אחר תחתיו (ראה רמ"א יורה דעה רנח ה, וט"ז שם סק"ה).

הלוואה כשחסר בקופה

היה חסר בקופה של צדקה - נחלקו אמוראים אם חייבים גבאי צדקה ללוות: ר' חנינא ור' זעירא סוברים שחייבים ללוות, ור' יוסי ור' אמי סוברים שאינם חייבים (ירושלמי כתובות ו ה). הלכה שחייבים ללוות, וכשיהיה לאחר זמן כסף בקופה נפרע ממנה, ואינו צריך ליטול רשות מן הנותנים, שהרי לא היתה אלא הלואה (אור זרוע צדקה כח; שו"ע רנז ה); ויש סוברים שאין לפרוע מן הקופה אלא מדעת הנותנים לקופה (אור זרוע שם).

הכשרם

אין ממנים גבאי צדקה אלא אנשים נאמנים וידועים (רמב"ם מתנות עניים ט א; טוש"ע יורה דעה רנו א), כדי שהעניים יכירו אותם, וגם הנותנים יתביישו מפניהם ויתנו (רדב"ז ברמב"ם שם); ויש מוסיפים שיהיו גם חכמים ונבונים להיזהר מן הרמאים, ואם אין הגבאים חכמים וראויים לכך דוחים אותם ולא יגבו כלל, ואם אין יכולים לדחותם אסור לתת צדקה על ידם (טור רנו). וחכם שאמרו הוא חכם בתורה (טור שם), ואמרו: עמי הארץ אין ממנים אותם אפוטרופוס על קופה של צדקה (ברייתא פסחים מט ב).

בזמן הזה

בזמן הזה לא נהגו להקפיד בכך שיהא תלמיד חכם, מפני שמפרשים חכם לא בחכמת התורה אלא בהנהגת הגבאות (בית יוסף רמט; פרישה שם, ורנו ס"ק יב, לדעת הטור), ואין צריך הממונה להיות אלא נאמן ויודע להנהיג כשורה (שו"ע רמט ז). ויש מסבירים טעם המנהג שמכיון שהציבור קבלו עליהם, וגם העניים מרוצים בו – כשר, אף על פי שאינו חכם (רדב"ז מתנות עניים י ח).

גר

יש מן האחרונים שכתבו שאין למנות גר לגבאי צדקה, כל שאין אמו מישראל, לפי שהוא מינוי של שררה, ואין ממנין גר לשום מינוי של שררה, ואינו יכול להיות גם ממחלקי צדקה, שהרי חלוקת צדקה היא כדין וצריך שלשה, ואין גר כשר לדון (ראה ערך גר), אבל יכול הוא להיות גזבר של צדקה, שאין זה שררה אלא נאמנות בלבד (גליון מהרש"א יורה דעה רנו א, בשם אהל יעקב להר"י ששפרוט סוף ז).

כל שהוחזקו אבותיו להיות מגבאי צדקה, משיאים לכהונה ואין צריך לבדוק אחריהם (משנה קדושין עו א. וראה ערך יוחסין), שכיון שמתקוטטים עם אנשים שממשכנים אותם על הצדקה, אילו היה בהם פסול כהונה היה קול לדבר (קידושין שם ב).

רשותם וסמכותם

יד עניים

גבאי צדקה ידם כיד עניים, וכשהם זוכים לצדקה בשביל העניים, זכו בה עניים מיד (בבא קמא לו ב; ירושלמי מעשר שני ה ד). לפיכך האומר בפני גבאי צדקה: חוב שיש לי ביד פלוני יהיה לצדקה, זכה בו הגבאי מדין מעמד-שלשתן (ראה ערכו) אם בעל החוב שם (ראה ערך מעמד שלשתן), והרי הוא צדקה ואינו יכול לחזור בו (רי"ף רא"ש ותוספות בבא קמא לו ב; טוש"ע רנח ח)^[7].

אחר שבא ליד הגבאי אינו יכול להישאל (ראה ערך שאלה) על הצדקה שנדר מפני שכבר זכה לעניים (שו"ת הרשב"א א תרנו; טוש"ע רנח ו)^[8]; ויש מן הראשונים חולקים וסוברים שאף לאחר שבא ליד גבאי שואל עליו (פירוש הרא"ש נדרים נט א ד"ה בתרומה, בשם הר"א ממיץ).

אף אם לא נתן ביד הגבאי, אלא זיכה לו במעמד שלשתן (ראה לעיל), הרי זה כאילו נתנו בידו, ואינו יכול לשנותו (ר"ח בבא קמא לו ב, הובא בתוספות ושאר ראשונים שם; טוש"ע רנח ח).

ויש מי שחולק וסובר שאין מעמד שלשתן מועיל אלא שלא יוכל לחזור בו, אבל אינו חשוב כבא ליד גבאי שלא יוכל לשנותו (מרדכי בבא קמא לו ב רמז מג)^[9].

המחייב עצמו קנס לצדקה, שצריך ליתנם לעניי העיר ולא יוכל לומר שיתנם לעניי עיר אחרת (ראה ערך צדקה), הרי הגבאי יכול לתבוע, ונקרא ממון שיש לו תובעים (רמ"א רנח ה, על פי מרדכי מגילה ג תתכה); אבל אם הקדיש ממון הרבה, ומינה יורשיו לחלק כטוב בעיניהם, אפילו לעניי עיר אחרת, הרי זה ממון שאין לו תובעים, ואין גבאי העיר יכול לתבוע אפילו כשעוברים וגוזלים את העניים (שו"ת הרשב"א ג רצג; רמ"א שם).

בכל מקום שגבאים ממונים על הצדקה אין אחר רשאי לתבוע ולהוציא לאור זכות העניים מעצמו בלי הרשאת הקהל והגבאים, שהם יד עניים (תשובות הרשב"א ג רצד; רמ"א שם), אבל יכול להשתדל אצל אנשים שיתנדבו ליתן לידו לחלקם לפי ראות עיניו, ואין ביד הגבאים והקהל לעכבו, אפילו אם על ידי כך ימעטו האנשים ליתן בקופה של צדקה ומתן בסתר (חכמת אדם כלל קמז כד)^[10].

הלוואה מן הצדקה

היתה לעניים הנאה בעיכוב המעות ביד גבאי צדקה, כדי שעל ידי כך יכופו לאחרים ליתן, כיון שאין כסף בקופה, מותר לגבאים ללוותם ולפרוע אחר-כך (ערכין ו ב; רמב"ם מתנות עניים ח ה; טוש"ע רנט א), שאין הצדקה כהקדש, ומותר ליהנות ממנה (רמב"ם טור ורמ"א שם), ודוקא כשהוא בטוח מאד שיוכל לגבות מן הצבור תיכף כשיצטרך לחלק לעניים בלי מניעה (ט"ז שם סק"ב^[11]).

לשנות צדקה לדבר אחר

אם הגבאי יכול לשנות לדבר אחר את הכסף שבא לידו לחלק, נחלקו אמוראים בירושלמי: יש אומרים שאם קיבל לחלק ליתומים ולאלמנות וחילקם לתלמידי חכמים, צריך להפריש אחרים תחתיהם; ויש אומרים שאינו צריך להפריש אחרים תחתיהם (ירושלמי מגילה ג א. וראה ביאור הגר"א רנו ס"ק ט, שמסקנת הירושלמי שאינו צריך).

ואף ראשונים נחלקו בדבר:

• יש אומרים שיכול לשנותו, ובלבד שיהיה לצורך מצוה (רא"ש בבא בתרא א כט, בשם ר"ת; טור רנט; ש"ך שם ס"ק א,ב רנו סק"ח), ויש מן הראשונים סוברים שאפילו לדבר מצוה אינו יכול לשנות (מרדכי בבא בתרא א רמז תצא, תצב בשם ר"י, והובא בבית יוסף יו"ד רנו, ובדרכי משה יו"ד רנט), ואף על פי שאמרו: לדבר מצוה מותר לשנות (ערכין ו ב), דוקא בנדבת בית הכנסת, אבל בנדבת עניים אסור (מרדכי בשם ר"י).

• ואף לצורך העניים יש מהראשונים סוברים שאין רשות לשנות אלא לבני העיר, אבל לא לגבאים (שיטה מקובצת, בשם רשב"א בד"ה ולשנותם, ראה שם)^[12].

• יש מחלקים - שאם אירע מקרה שגבו לצורך עניים, כגון שהוצרכו לכסות, או שבאו עניים הרבה וגבו לשמם, או שהיתה שנת בצורת, אין לשנות אפילו לצורך עניים אחרים; אבל הפרנסים, אם ראו צורך בדבר, יכולים לשנות לצורך עניים, אבל לא לדבר הרשות (רא"ש בבא בתרא א כט; ש"ך רנו ס"ק ז).

• יש שאומרים שאפילו לדבר מצוה אין הפרנסים יכולים לשנות, כל שגבו לשם עניים ידועים שכבר זכו העניים (חכמת אדם כלל קמח יא, לדעת הרא"ש והרמ"א, וראה שם בבינת אדם בארוכה).

• ויש מפרשים שמותר לשנותם לכל מה שירצו, אבל אחר כך ישלמו, ומותר להם רק ללוות לצרכיהם (רמב"ן בבא בתרא ח ב ד"ה ולשנותן).

לשנות נדבת יחיד

יחיד שהתנדב צדקה ונתנה לגבאי, נחלקו ראשונים אם הגבאי יכול לשנותה: יש אומרים שיכול לשנות שמסתמא על דעת הגבאי התנדב (בית יוסף בשם ראשונים, ורמ"א בשו"ע יו"ד רנו ד), ודוקא כשנתן לגבאי העיר יכולים לשנות, שעל דעתם נתן, אבל אם מינה הנותן בעצמו גבאים - אסורים לשנות (בית יוסף רנו, בשם הר"ן; רמ"א בשו"ע שם ד. וראה חכמת אדם כלל קמח יב, ובינת אדם שם); ויש חולקים וסוברים שאפילו בני העיר אינם רשאים לשנות מה שהתנדב היחיד (תשובות הרשב"א א תריח, הובא בבית יוסף רנט בסופו).

אם נהגו שיוכל הגבאי לעשות כל מה שירצה, הרי הוא יכול לשנות לכל מה שירצה, שעל דעת כן נתנו, וכאילו התנו על כך (מרדכי שם בשם ר"י; ש"ך רנו סק"ח).

נאמנותם

אין מחשבים בצדקה עם גבאי צדקה, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים (מלכים ב יב טז. בבא בתרא ט א; רמב"ם מתנות עניים ט יא; טוש"ע רנז ב), ומכל מקום כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל טוב להם ליתן חשבון (טור ורמ"א בשו"ע שם).

במה דברים אמורים בגבאים כשרים (טור שם; רמ"א בשו"ע שם), אבל מי שאינו כשר, או שנתמנה באלמות וחזקה, צריך ליתן חשבון (שו"ת מהרי"ו קעג; רמ"א שם), ואפילו נתמנה על פי הצבור, אם קוראים עליו תגר שלא נהג כשורה, וחושדים אותו בדבר שראוי להסתפק בעיני הדיין, צריך ליתן חשבון (מהרי"ו שם; ש"ך ס"ק ג), אבל אינו צריך ליתן חשבון לפני כל מערער, לפי שידוע כמה דברים שצריך להוציא ממעות ציבור, שאין לגלות אלא לצנועים (מהרי"ו שם, והובא בדרכי משה, ובש"ך שם טעות סופר, כמו שכתב בהגהות פרי חדש בלקוטים, ובנודע ביהודה מהדורה תניינא קנז).

נאמן הגבאי לומר בעודו גבאי בלא שבועה: כך וכך הלויתי לקופה של צדקה, כיון שכן דרך הגבאים שהם מלוים לקופה עד שיהא מעות, ועל דעת כן ממנים אותם (מרדכי בבא בתרא א תפט, ושו"ע רנז ו).

נאמנים גזברי צדקה להעיד על הצדקה, כל זמן שאין להם ולא לקרוביהם שום חלק וזכות בנכסי הצדקה ובפירותיהם, והרי הם כאחרים (שו"ת הרשב"א א תרמב; שו"ע חושן משפט לז ט)^[13].

הנהגתם

גבאי צדקה אינם רשאים לפרוש זה מזה מפני החשד (בבא בתרא ח ב; רמב"ם ט ח; טוש"ע רנז א).

מצא גבאי צדקה מעות בשוק - לא יתנם לתוך כיסו, אלא נותנם לתוך ארנקי של צדקה, וכשיבא לביתו יטלם, כדי שלא יאמרו מעות של צדקה הוא גונב; ולא ימנה מעות של צדקה שתים שתים, אלא אחד אחד (שם ושם), כדי שלא יאמרו שתים הוא נוטל, ואינו מונה אלא אחת (בבא בתרא שם וברש"י; רמב"ם שם ט; טוש"ע שם).

גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק פרוטות הנחושת שגבו והן מחלידות, הרי הם פורטים אותן בדינרי כסף, אבל הם פורטים אצל אחרים ואין פורטים לעצמם, שלא יחשדום שהם פורטים בזול, וכן גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק, מוכרים לאחרים ואין מוכרים לעצמם (בבא בתרא שם ורש"י; רמב"ם שם יא; טוש"ע שם ב).

גבאי המחלק צדקה צריך להיזהר שלא ירבה לקרוביו יותר מלשאר עניים (מרדכי בבא בתרא א תקב; בית יוסף ושו"ע רנז י), שלפעמים הקרובים דעתם לרחם על זה ולחלוק לו יותר מן הצורך, שאומדים אותו בהרוחה ואת חברו בצמצום (רש"י שבת קיח ב ד"ה ממחלקי).

פשיעתם

גבאי צדקה שפשעו בשמירתם מעות של צדקה ונגנבו - פטורים, שהרי אמרו: לִשְׁמֹר (שמות כב ו) - ולא לחלק לעניים (בבא קמא צג א. וראה ערך שומר)^[14].

הפקיד הגבאי ביד שומר ואמר לו שמור לי, חייב כשאר שומר, והגבאי חייב להחזירו לעניים (מרדכי בבא קמא ח קא; רמ"א בשו"ע חושן משפט שא ו); ויש סוברים אפילו הפקיד אצל אחר לשמור פטור השומר, כיון שהגבאי עצמו פטור משמירה, ואינו חייב יותר ממי שהפקיד אצלו (מהרי"ט יורה דעה לט, וראה מחנה אפרים שומרים טז יז).

החליף הגבאי מעות צדקה באחרים ונגנבו - יש אומרים שהוא פטור, אף על פי שהוא שולח יד בפקדון, מכל מקום כיון ששם אחרים תחתיהם הרי זה כהחזיר לבעלים, שאין לך בעלים גדולים ממנו (שו"ת מהר"א ששון קב); ויש חולקים וסוברים שאינו יכול לזכות את הקהל באלו ששם תחתיהם, שאין אדם זוכה על ידי עצמו משלו לאחרים (מחנה אפרים שם כה).

חזרתם וסילוקם

הגבאי עד שלא החזיק ולא נתעסק בממון הצדקה יכול לחזור בו, אבל משהחזיק או משהתחיל להתעסק לצרכי העניים אינו יכול לחזור בו, שכיון שהתחיל במצוה עליו לגמור כדרך שאמרו באפוטרופוס, ואם צריך לילך מן העיר, יכול לחזור בו, כדין אפוטרופוס (חכמת אדם קמז יט. וראה ערך אפוטרופוס: חזרתו וסילוקו).

אם שאר הגבאים אינם מתנהגים כשורה, וירננו גם עליו, אפשר שיכול לחזור בו (שם).

אם מנהג המקום לקבוע זמן לגבאי צדקה, כשהגיע הזמן הקבוע להם יכול הציבור לסלקם ולמנות אחרים תחתיהם, ואין בזה משום הטלת חשד, כיון שנהגו כך (כלבו הובא בדרכי משה רנז, וש"ך שם סק"ד. וראה רמ"א שם ב), אבל בתוך הזמן אין לסלקם משום הטלת חשד (ש"ך שם, על פי הכלבו).

אם מינו אותם והם בחזקת כשרות, ואחר כך התחילו ללכת בדרך לא טובה, חייבים לסלקם ולמנות אחרים במקומם (חכמת אדם קמז כג, ראה ערך אפוטררופוס שם).

הערות שוליים