גבחת; קרחת

הגדרה^[1] - הראש - שנשרו שערותיו מצד הפנים (גבחת) או מצד העורף (קרחת), בתורת מקום הראוי להיטמא בנגע צרעת^[2]

מהותן ומקומן

מהותן ומקורן

איזוהי קרחת ואיזוהי גבחת^[3], משיפוע הקדקד כלפי אחוריו זו היא קרחת, ומשיפוע הקדקד כלפי פניו זו היא גבחת (תורת כהנים תזריע י; נגעים י י; רמב"ם טומאת צרעת ה ח), שנאמר: וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ קֵרֵחַ הוּא וגו' וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ גִּבֵּחַ הוּא (ויקרא יג מ - מא), ומכיון שגבחת היא מצד פניו, הקרחת היא מכנגד אחוריו, שהרי הקרחת והגבחת שני מקומות הם, שנאמר (שם מב) וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת (הראב"ד בפירושו לתורת כהנים שם).

עד היכן מקום הגבחת

משך מקום הגבחת הוא עד כנגד שיער מלמעלן (נגעים י י. וראה מלאכת שלמה שם שיש מוחקים המלה "עד"), והיינו עד כנגד פדחתו (רמב"ם טומאת צרעת ה ח) למעלה מן המצח, במקום שהשיער פוסק (פירוש הרא"ש שם), למעט שער גבות העינים (תוספות יום טוב שם).

אף הצדעים שמכאן ומכאן בכלל גבחת, שנאמר: וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו (ויקרא יג מא. תורת כהנים תזריע י), והוי"ו של "ואם" הוא ריבוי, להוסיף הצדעים, או שמתוך שלא נאמר פניו אלא פאת פניו אנו למדים שאף הקצוות, שהם הצדעים, בכלל (קרבן אהרן שם).

מקומן עד הפרק של לחי, שמשם ולמטה הוא הזקן, ומותח את החוט מאוזן לאוזן, כל שמן החוט ולמעלה זהו הראש, מן החוט ולמטה זהו הזקן (תוספתא נגעים [צוקרמאנדל] ד יב, והובא בר"ש שם י ט; רמב"ם שם ח יד, וראה ערך נתק).

עד היכן מקום הקרחת

משך מקום הקרחת הוא עד פיקה של צואר (משנה נגעים שם; רמב"ם שם), והיא החוליא הראשונה שבשדרה שהיא מתפרקת מן הצואר (פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם^[4]), ומשם ולמטה אף על פי שמגדל שער יש לו דין עור בשר ולא דין ראש (תוספתא שם).

חולי או מכה וכדומה

קרח או גבח נקרא מי שנשר כל שער ראשו - לפניו או לאחריו - בין מחמת חולי (תורת כהנים תזריע י^[5]; רמב"ם טומאת צרעת ה ח), ובין מחמת סיבה אחרת, כגון מחמת מכה שאינה ראויה לגדל שיער (תורת כהנים שם; משנה נגעים י י; רמב"ם שם); או שאכל דברים המשירים את השער ("אכל נשם^[6]"); או סך דברים שהשירו את השיער (תורת כהנים, ומשנה, ורמב"ם שם); או פחד פתאומי (שמות רבה כד ד. והוא נקרא מרוטה).

אלא שנחלקו ראשונים: יש אומרים שאין קרחת וגבחת אלא כשאינו עתיד לגדל שיער במקום זה (ר"ש ורא"ש ורע"ב שם, לגירסתם בתורת כהנים שם: מה קרחת שאינה מגדלת שער כו', וראה ראב"ד שם, ותוספות יום טוב נגעים שם); ויש אומרים שאף שראוי לגדל לאחר זמן הואיל ועכשיו נשר כל שיער ראשו הרי זה קרח או גבח (רמב"ם שם, לגירסתו בתורת כהנים: אי מה קרחת שאינה מגדלת שער כו', ראה תוספות יום טוב שם).

כשנשר השיער מאליו בלי סיבה, כל שכן שהוא בכלל קרח וגבח (תוספות יום טוב שם).

החילוק בין נתק לגבחת וקרחת

נחלקו ראשונים בהבדל שבין נתק (ראה ערכו) לקרחת וגבחת (וראה להלן: טומאתן, החילוקים לדינא):

• יש אומרים שקרחת וגבחת הן רק משנשר כבר השיער, אבל נתק הוא במקום שיש כעת שיער (רש"י על התורה ויקרא יג ל ומ, וכהבנת הרמב"ן שם בדעתו).

• יש אומרים שאף נתק הוא במקום שנשר כבר השיער, אלא שאם ימרט כל השיער שאחורי הראש או מפאת הפנים, נידון בדיני קרחת וגבחת, ואם ימרט שיער הראש באמצעיתו, וישאר שיער מקיף אותו מכל צד נ- ידון בדיני נתק (רמב"ן שם; פירוש הראב"ד לתורת כהנים תזריע ה; רמב"ם טומאת צרעת ה ח, לדעת הכסף משנה שם, והתוספות יום טוב נגעים י י), ונתנו טעם לדבר שכשנושר שיער בצדדי הראש זה מטבע בני אדם, ואין בניתוק שיער שכזה חולי, אבל כאשר ינתק השיער באמצע מקום שיער ונשאר סביבו שיער, אינו אלא נגע והוא הנתק (רמב"ן שם), ולדעה זו יש שכתבו, שאף אם אין המריטה על פני כל הפאה לפניו או לאחריו אלא בחלק מאותו מקום, נידון בדיני קרחת וגבחת (תוספות יום טוב שם).

• ויש אומרים שקרחת וגבחת הן כשלא חוזר וגודל עוד שיער במקום ההוא, ובנתק חוזר וגדל שיער (ר"ש ורא"ש ורע"ב נגעים י י; רמב"ן על התורה ויקרא יג, בשם יש מפרשים ורבותיו הצרפתים), וניכר בקרחת או בגבחת שלא יחזור ויגדל שיער, שהראש חלק ומלובן כעין נחושת ממורטת (רמב"ן שם^[7]), ולדעה זו יש שנסתפקו אם לא נקרח או לא נעשה גבח בכל הפאה משתי הפאות, אבל באותו מקום שנקרח ונעשה גבח לא גדל שוב שיער אם יש עליו תורת קרחת וגבחת או לא (תוספות יום טוב שם).

לסוברים שבנתק יש שינוי מראה בעור במקום שנשרו השערות (ראה ערך נתק מחלוקת בדבר), אף זהו סימן הבדל בין נתק לקרחת וגבחת (וראה תפארת ישראל בפתיחת מראה כהן לנגעים ח).

כשעדיין לא צמח השיער

הראש, לפני שצמח בו השיער וכן הדלדולים שבראש, הרי הם כעור הבשר ומטמאים בנגעים, ואינם כקרחת וגבחת (נגעים סוף פרק ו; רמב"ם טומאת צרעת ה יא. וראה ערך נגעי עור בשר), שאינו דומה מי שלא צמח לו השיער כלל, למי שצמח לו שיער ונקרח (פירוש הראב"ד לתורת כהנים תזריע ה).

דלדולים אלה - יש אומרים שהם גידולי בשר בראש שאין בו שיער; ויש אומרים שהם גידולי שיער שבפנים או בצואר סמוך לראש ולזקן (ראה תוספות יום טוב ותפארת ישראל שם).

הזקן

הזקן כשנקרח - יש אומרים שאף הוא בכלל קרחת וגבחת (פירוש המשניות לרמב"ם נגעים ו ח; תוספות יום טוב שם י י); ויש אומרים שכיון שלא הוזכרו בתורה קרחת וגבחת אלא בראש, ורק בנתק הוזכר ראש או זקן, אין הזקן בכלל קרחת וגבחת (משנה אחרונה פרק ו וי שם, וראה שהאריך בזה^[8]).

נקרח כל הראש, גם מלפניו וגם מלאחריו, ראה ערך נתק.

טומאתן

כשהם ללא נגע

הקרח והגבח הוא טהור, שנאמר: קֵרֵחַ הוּא טָהוֹר הוּא וגו' גִּבֵּחַ הוּא טָהוֹר הוּא (ויקרא יג מ מא), והיינו שטהור הוא מטומאת נתקים (ראה ערך נתק), שאינו נידון בסימני ראש וזקן (רש"י שם. וראה ערך הנ"ל) להיטמא בשער צהוב, או בכל שינוי מראה שהראש והזקן מיטמאים בהם (ראה ר"ש נגעים ג ה), ולא אמרה תורה קרח וגבח אלא להקל עליו, שאין קרחת וגבחת מטמאים בלא נגע, שלא כקרחת באמצע הראש שמטמא מדין נתק (פירוש הראב"ד לתורת כהנים תזריע ה).

כשנולד בהם נגע

נולדה בקרחת או בגבחת בהרת (ראה ערכו), דינה כדין בהרת בעור בשר (ראה ערך נגעי עור בשר), שנאמר: וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם וגו' כְּמַרְאֵה צָרַעַת עוֹר בָּשָׂר (ויקרא יג מב - מג).

לבן אדמדם, מלמד שהיא מטמאה בפתוך (תורת כהנים תזריע ה), היינו במראה המורכב מלובן ואדמומיות (קרבן אהרן שם), ומנין שמטמאה בארבעה מראות הלובן של נגעי עור בשר (ראה ערך מראות נגעים) כשהם בלתי מעורבים, תלמוד לומר: כמראה צרעת עור בשר, כשם שעור בשר מטמא בארבעה מראות, אף קרחת וגבחת כך (רש"י על התורה שם^[9]).

שיעור הנגע

שיעור הבהרת בקרחת ובגבחת הוא כגריס (ראה ערכו), שנאמר: צָרַעַת - כמראה צרעת עור בשר, ולא: כמראה עור בשר - והיינו כגריס (תורת כהנים תזריע ה, וקרבן אהרן שם. וראה תורת כהנים שם ג: צרעת, בנין אב לכל הצרעת שיהיו כגריס).

סימני הטומאה

בהרת זו שבקרחת ובגבחת מטמאה בסימני טומאה של נגעי עור בשר, אמנם רק בשנים מהם, והם: המחיה והפשיון (ראה ערך סימני טומאה. תורת כהנים תזריע ה; נגעים ג ו; רמב"ם טומאת צרעת ה ט), שנאמר: צָרַעַת פֹּרַחַת (ויקרא יג מב) צרעת, מלמד שהיא מטמאה במחיה, פרחת, מלמד שהיא מטמאה בפשיון (תורת כהנים שם), אבל אינן מטמאות בשיער לבן כנגעי עור בשר (תורת כהנים שם; נגעים שם; רמב"ם שם), שנאמר: הִוא (ויקרא שם) - למעט, שאינה מטמאה בשיער לבן (תורת כהנים שם^[10]), ולפי שאין בהן שיער, אין השיער הלבן סימן טומאה בהן (רמב"ם שם; ר"ש ורא"ש שם י י, וראה שם בר"ש שאין זה סותר לדרשת התורת כהנים, אלא טעם שלא נאמר שתיבת "היא" ממעטת מחיה ולא שיער לבן).

ואפילו לסוברים שקרחת וגבחת אינן מגדלות שיער לעולם (ראה לעיל: מהותן ומקומן), היינו שאינן מתמלאות שיער כדרכן, אבל לפעמים צומחות שתים או שלש שערות כדרך בעלי קרחה (ר"ש שם, וראה משנה אחרונה שם), או שאם יוולד שם מעט שיער במקרה, לעולם לא יהיה שחור ולא בתכונת שיער, אלא לקוי ולבן, ולכן אינו סימן טומאה (רמב"ן על התורה שם, לדעת הצרפתים).

הסגר

יש בקרחת וגבחת הסגר שני שבועות, כנגעי-עור-בשר [ראה ערכו] (תורת כהנים תזריע ה; נגעים ג ו; רמב"ם טומאת צרעת ה ט), שנאמר: כְּמַרְאֵה צָרַעַת עוֹר בָּשָׂר (ויקרא יג מג. תורת כהנים שם; רמב"ם שם. וראה ערך הנ"ל על סדר ההסגר).

כיצד מטמא הכהן

כיצד מטמאים - בשני סימנים ובשני שבועות:

היתה בהרת בקרחתו או בגבחתו, והיתה בה מחיה - יחליט (ראה ערך מצורע מוחלט), לא היתה בה מחיה - יסגיר (ראה ערך מצורע מוסגר), ויראה בסוף השבוע; אם נולד בה מחיה או פשיון - יחליט, לא נולד בה כלום - יסגיר שבוע שני; פשתה או שנולד בה מחיה - יחליט, לא נולד בה כלום - יפטור ויטהרו; ואם פשתה או נולד בה מחיה לאחר הפטור - יחליט (רמב"ם טומאת צרעת ה ט, על פי נגעים ג ו).

עלה בהן שחין או מכוה

הקרחת והגבחת שנעשה בהן שחין (ראה ערכו) או מכוה (ראה ערכו), מטמאות כשחין ומכוה שבעור בשר (תוספתא נגעים [צוקרמאנדל] ד יב; רמב"ם טומאת צרעת ה יא), שהראש שנקרח הוא כעור בשר לכל דבר, אלא שאינו מיטמא בשיער לבן (רמב"ם שם).

אף הזקן שנקרח ונעשה בו שחין או מכוה כך דינו (תוספתא ורמב"ם שם, וראה לעיל: מהותן ומקומן; הזקן, אם זקן יש לו דין קרחת או דין נתק. וראה ערך שחין וערך מכוה).

אינן מצטרפות זו לזו

הקרחת והגבחת שתיהן סימן אחד - שבסימן שזו מטמאה זו מטמאה (באור הגר"א לתוספתא נגעים ד) - ושתיהן טומאה אחת (תוספתא שם), ולמה חלקן הכתוב, שנאמר: וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת (ויקרא יג מב), כדי ללמד שאינן מצטרפות זו עם זו (שם; תורת כהנים תזריע ה; נגעים י י), שאם היתה בהרת כחצי גריס בקרחת וכחצי גריס בגבחת, והם סמוכות זו לזו, אינן מצטרפות לכשיעור גריס לטומאה (על פי משניות מבוארות [קהתי] שם).

רבי יהודה אומר אם יש שיער ביניהן אינן מצטרפות, ואם לאו מצטרפות (נגעים שם). הלכה כחכמים (רמב"ם טומאת צרעת ה י).

וכשם שאינן מצטרפות זו עם זו, כך אינן פושות מזו לזו, שאם היתה בהרת כגריס בקרחת, ופשתה לתוך הגבחת, או להיפך, אינו חשוב כפשיון (על פי ביאור המשניות הנ"ל. תורת כהנים שם; משנה ותוספתא ורמב"ם שם), שנאמר: בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ (שם. תורת כהנים שם^[11]), וכן אינן פושות לשאר עור הבשר, ולא בהרת עור הבשר פושה לתוכן (תוספתא שם סוף פרק ג; רמב"ם שם), אף הנתקים והקרחת והגבחת אינם מצטרפים זה עם זה, ואינם פושים מזה לזה (תוספתא שם ד).

הערות שוליים