גדול

הגדרה^[1] - אדם שהגיע לזמן שנעשה בן דעת ונתחייב במצות ובעונשים.

אדם מישראל אינו חייב במצות, ואינו בן עונשים להתחייב על אחת מהעבירות שבתורה, וכן אין מעשיו ודבריו קיימים בנוגע לכל הדברים הצריכים דעת וכונה, עד שנעשה גדול, שיש לו דעת (ראה יומא מג א; חגיגה ב ב, ורש"י ד"ה חוץ; גיטין כג א, ורש"י ד"ה דלאו), ונקרא איש (ראה רש"י נזיר כט ב ד"ה ורבי יוסי; רש"י ורבי עובדיה מברטנורא אבות ה כא; רמב"ם אישות ב י)^[2].

אינו נעשה גדול אלא בשני דברים: שנים וסימנים (ראה להלן). ולא שהשנים והסימנים הם הגורמים את דין הגדלות, שהרי בתורה לא כתובים שנים ולא סימנים אלא גדול וקטן, אלא הם רק ראיות והוכחות להבחין על ידם שנעשה גדול (שו"ת מהרי"ט א נא. וראה צפנת פענח אישות ב ט).

השנים

זמן הגדלות

התנאים נחלקו אימתי אדם נעשה גדול:

ר' שמעון בן אלעזר סובר שהזכר נעשה גדול משהגיע לגיל שתים עשרה שנה ויום אחד; ורבי סובר שבן שלש עשרה שנה ויום אחד נעשה גדול. ואף על פי שלדעתו אשה נקראת גדולה בת שתים עשרה שנה ויום אחד, הטעם הוא שנאמר בה: וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע (בראשית ב כב), ודורשים - מלמד שנתן הקדוש ברוך הוא בינה יתרה באשה יותר מבאיש (נדה מה ב), דהיינו שהקדים בה בינה יותר מבאיש (תוס' הרא"ש שם); ויש מהראשונים שכתב לפי שחיי האשה לרוב קצרים יותר מהאיש (פירוש המשניות לרמב"ם נדה ה ו). וכן שנינו: בן שלש עשרה למצות (אבות ה כא).

הלכה כרבי שבן שלש עשרה נעשה גדול (תוס' נדה מה ב ד"ה אלו; רמב"ם שביתת עשור ב יא, אישות ב י; טוש"ע אורח חיים תרטז ב, אבן העזר קסז ג, חושן משפט לה א)^[3].

וכתבו הראשונים ששיעור זה של בן י"ג שנה ויום אחד הוא הלכה למשה מסיני, והרי זה בכלל מה שאמרו (סוכה ה ב): שיעורים הלכה למשה מסיני (שו"ת הרא"ש טז א; פירוש ב ברש"י אבות ה כא; שו"ת מהרי"ל נא).

יש מהראשונים שנתן טעם לקביעת גיל שלש עשרה שנה לפי שאיש הוא מבן י"ג שנה ולא בפחות, שלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מבן י"ג, אבל בבן י"ג מצינו שקראו הכתוב איש, שנאמר (בראשית לד כה): וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וידוע ששמעון ולוי באותה שעה בני י"ג שנה היו, והרוצה לחשוב יצא ויחשוב (רש"י נזיר כט ב ד"ה ור' יוסי. וברש"י אבות ה כא, ובפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית שם כתבו את החישוב, וראה בתוספות יום טוב אבות שם); ויש שהביאו רמז מפסוק אחר: "עַם ז"וּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיה מג כא) – 'זו' בגמטריא י"ג (אורחות חיים ה' תפלה אות ע"ג, ומגן אבות לרשב"ץ אבות ה כא, בשם המדרש; שו"ת מהרי"ל סי' נא; שו"ת בית שערים יו"ד תלז).

דורות הראשונים

יש מהראשונים שכתבו שדוקא בדורות האחרונים אמרו חכמים שזמן גדלות הוא י"ג שנה, לפי שאין ממהרים להביא שתי שערות (ראה להלן: סימנים) קודם זמן זה, אבל בדורות הראשונים היו ממהרים להביא שערות קודם לכן, והיה אז זמן הגדלות מקודם הרבה (תוס' סנהדרין סט א ד"ה בידוע).

מנין השנים

י"ג שנה שאמרו מונים אותן לשנים שלו, דהיינו מהיום שנולד, ולא מונים לשנות העולם, לומר שכשיגיע ראש השנה יתחילו למנות שנה שניה (נדה מז ב, ורש"י ד"ה מעת, מח א).

ושנים הללו אינן לא שנות חמה ולא שנות לבנה אלא שנים של סדר העיבור שהן פעמים פשוטות ופעמים מעוברות (רמב"ם אישות יב כא. וראה ערך שנה).

מעת לעת

• יום אחד שאמרו נוסף לי"ג שנה, רוב הפוסקים סוברים שהוא בתחילת יום הראשון של שנת הארבע עשרה, ומיד כשהתחיל היום כבר נעשה גדול, ואין צריך להמתין למעת לעת של שעות עד השעה שנולד בה. למשל: אם נולד באמצע יום ראש השנה, נעשה גדול בתחילת ליל ראש השנה של שנת י"ד, ואין צריך להמתין לאמצע היום, שמקצת היום שנולד בו נחשב ליום שלם (ראה ערך מקצת היום ככולו). ולא אמרו בן י"ג שנה ויום אחד, אלא מפני שי"ג השנים צריכות להיות שלימות, שאין אומרים בהן יום אחד בשנה או שלושים יום בשנה חשובים שנה, וכך דעת רוב הפוסקים (תוס' נדה מד ב ד"ה שלשים בתירוץ א, מז ב ד"ה כולן; רשב"א נדה מז ב; ריטב"א שם, בשם יש מרבותינו; משנה למלך אישות ב כא; ב"ח או"ח נג, ושו"ת ב"ח הישנות קמה; מגן אברהם שם ס"ק יג; ש"ך חושן משפט לה סק"א; משנה ברורה נה ס"ק מב. וראה פסקי תשובות נה טז).

• יש חולקים וסוברים שאינו נעשה גדול עד שיעברו עליו י"ג שנים מעת לעת ממש, דהיינו לשעות, ועד שתגיע אותה השעה של יום שנולד בו בשנת הארבע עשרה אינו גדול (שאילתות קטז, וראה העמק שאלה שם; דברי חמודות על הרא"ש נדה ה סק"ה, בדעת התוס' ר"ה י א ד"ה בן; ריטב"א נדה מז ב; משנה למלך אישות ב כא, בדעת רש"י ערכין יח ב ד"ה מעת לעת).

• ויש נוטים לומר שישנה מחלוקת תנאים בדבר, ולדעת ר' יהודה אין צריך שנים של מעת לעת לשעות, ולדעת ר' שמעון י"ג השנים הן מעת לעת לשעות (משנה למלך אישות ב כא).

בין השמשות

נולד בין השמשות יש להחמיר למנות י"ג שנה מהיום הקודם לכל דבר שהוא מהתורה, ולכן חייב בהנחת תפילין כאילו נולד ביום הקודם, ואפשר גם לצרפו למנין כיון שצירוף עשרה הוא דרבנן (משנה ברורה נה סקמ"ב; פסקי תשובות נה טז. וראה שבט הלוי ד כו).

נולד באדר

מי שנולד באדר (ראה ערכו) בשנה פשוטה, ושנת הי"ג היא בשנה מעוברת, נעשה גדול באדר השני (שו"ת מהר"י מינץ ט; רמ"א או"ח נה י). ויש שכתבו שלענין הנחת תפילין יש לחשוש לחומרא שנעשה גדול מאדר הראשון (שו"ת מהר"ש הלוי או"ח טז; שו"ת בית שלמה אה"ע נו; שו"ת שבט הלוי ו ט).

אבל אם נולד בשנה מעוברת באדר הראשון, ושנת הי"ג היא בשנה מעוברת, נעשה גדול באדר הראשון (באר היטב שם ס"ק יא, בשם בעלי הוראה; משנה ברורה שם ס"ק מג)^[4].

הגדיל בתוך המצוה

ישנם כמה הלכות שישנה בהם מציאות של קטן שהגדיל בתוך זמן החיוב במצוה, והפוסקים דנו האם הוא חייב באותה המצוה:

• יש אומרים שקטן שהגדיל בתוך ימי הספירה אינו יכול להמשיך ולספור בברכה, משום שבתחילת הספירה היה פטור ודינו כמי שחיסר יום אחד, שאינו ממשיך לספור בברכה (שו"ת מהר"ש ענגיל ז קיב, בשם חידושי הרי"מ; אבני נזר או"ח תקלט; שו"ת יביע אומר ג כז); אבל דעת רוב הפוסקים שיכול להמשיך ולספור בברכה (מנחת חינוך שו סק"ו; שו"ת כתב סופר או"ח צט; שו"ת מהר"ם שיק רסט; שו"ת הר צבי ב עו; שו"ת מנחת אלעזר ג נ; שו"ת אור לציון א צה; פסקי תשובות תפט כה)^[5].

• קטן שהגדיל בין שני פסחים - נחלקו תנאים אם חייב לעשות פסח שני (פסחים צג א), והלכה שחייב (רמב"ם קרבן פסח ה ז).

• יש שהסתפק בקטן שאכל ובירך ברכת המזון, וקודם שעבר שיעור עיכול הגדיל - אם משהגדיל נתחייב לברך מהתורה ולא יצא בברכה הראשונה, ולכן חייב לברך שוב, או שאינו חייב לברך מהתורה כיון שהאכילה שאכל היא בזמן שהיה קטן (חידושי רבי עקיבא איגר או"ח קפה ב; חזון איש או"ח כח סק"ה)^[6]. ויש שכתבו שלא יברך שוב (שו"ת ציץ אליעזר ב ב; פסקי תשובות קפד ז והע' 29).

• יש אומרים שקטן שהגדיל צריך לברך ברכות התורה שוב בתחילת הלילה, משום שלא יצא בברכת התורה שבירך בבוקר בעודו קטן (שו"ת ארץ צבי א טז-יח); ויש אומרים שיצא ידי חובה, ואינו צריך לברך שוב (שו"ת מהרש"ם ג קכא; שו"ת מתת ידו א י); והרבה פוסקים כתבו שמחמת הספק נכון שיכוין בברכת אהבת עולם של ערבית לצאת ידי חובת ברכות התורה, וילמד מעט מיד אחר התפילה (שו"ת ארץ צבי שם; שו"ת יביע אומר ג כז; הליכות שלמה תפילה ו הע' 5; שו"ת ויען יוסף א לב; פסקי תשובות מח יט).

• קטן שהניח תפילין, ובעודם עליו נעשה גדול, אינו צריך לחלצם ולהניחם שוב, משום שהמצוה היא בעצם זה שהתפילין עליו, ולא במעשה הנחת התפילין (מנחת שלמה ב-ג ב; פסקי תשובות כז ג).

• קנה שדה והיה המצרן קטן ואחר כך הגדיל - אינו יכול לסלק את הקונה, שאם יוכל לסלקו אין אדם יכול למכור קרקעו, שהלוקח יאמר לאחר כמה שנים תצא הקרקע מידי (רמב"ם שכנים יד ג; טוש"ע חו"מ קעה לד).

• חזקה אינה מועלת בנכסי קטן אפילו הגדיל הקטן, כיון שהקטן אינו יודע למחות (כתובות יז ב; בבא מציעא לט א; רמב"ם טוען ונטען יג ב, יד ז; טוש"ע חו"מ קמט יט. וראה ערך חזקת קרקעות).

הסימנים

זמן הבאת השערות

אין בן י"ג שנה ויום אחד נקרא גדול אלא אם כן הביא שתי שערות, שהן סימן גדלות (נדה מו א; רמב"ם אישות ב י-יא; טוש"ע חו"מ לה א).

הביא שתי שערות קודם שנת י"ג, ונשרו קודם שהגיע לי"ג שנה, לדברי הכל אין זה סימן, ואינה אלא שומא שדרכה לגדל שער, והרי הוא קטן (נדה שם, ורש"י ד"ה וטעמא).

הביא שתי שערות מבן תשע שנים ויום אחד ומעלה, ועמדו בו השערות עד שהגיע לזמן הגדלות, נחלקו תנאים אם שערות אלו הם סימן גדלות (נדה מו א; ירושלמי קידושין א ב). הלכה שאינם סימן גדלות (רמב"ם אישות ב יח; טוש"ע חו"מ לה א).

תוך שנת י"ג

הביא שתי שערות בתוך שנת י"ג - נחלקו תנאים ואמוראים בדבר: יש אומרים ששערות אלו הם סימן גדלות; ויש אומרים שאינם סימן גדלות, ואפילו נשארו בו עד לאחר שנת י"ג, וכך הלכה (נדה מו א; תוס' שם מט א ד"ה ואיבעית, ושאר ראשונים שם; רמב"ם אישות ב יח; טוש"ע אה"ע קסז ג).

ביום האחרון

הביא שתי שערות ביום האחרון של שנת י"ג - יש מהראשונים שסוברים שישנה מחלוקת תנאים בדבר: לדעת ר' יהודה נחשב מיד לגדול, ולדעת ר' שמעון אינו גדול עדיין; והלכה כר' יהודה שנחשב גדול (רבנו תם לגירסא הישנה ברא"ש נדה ה ג; טור אה"ע קנה, בשמו).

ויש מפרשים שמחלקותם היא כשהביא השערות ביום הראשון שלאחר י"ג שנה (תוס' נדה מט א ד"ה ואיבעית, בשם רבינו תם).

אף לדעת הסוברים שאין צריך מעת לעת של שעות לי"ג השנים (ראה לעיל, שנים, שכך דעת רוב הראשונים), יש סוברים שאם הביא שערות ביום האחרון של י"ג השנים אינם אלא שומא, ואינו נעשה גדול אלא אם כן הביא שערות מי"ג שנה ויום אחד ומעלה (בית יוסף אה"ע קנה, בדעת הרמב"ם אישות ב י).

שומא

יש מהראשונים שכתב שאפילו כשבאו השערות אחר י"ג שנה, שאין מחזיקים אותן כשומא, אין זה אלא מן הסתם, אבל כשנתברר שהן שומא, כגון שהעור שבעיקרן גבוה יותר מן העור שבסביבותיו, או שמראה עורן משונה משאר העור - אינן סימן גדלות (רמ"ה בבא בתרא קנד א אות קלו).

זמן הבדיקה

אף על פי ששתי שערות שבאו בתוך י"ג שנים הן שומא ואינן סימן גדלות, אין הדברים אמורים אלא כשנבדק בתוך הזמן ונמצאו שערות, ואז נודע שהן שומא; אבל אם לא נבדק אלא אחר זמן ונמצאו שם שתי שערות, הרי הן בחזקת סימן, ואין אומרים שמא קודם זמן צמחו כדי שיהיו שומא (רמב"ם אישות ב יט; טוש"ע אהע קסז ג).

וכתבו הראשונים שלכתחילה צריכים לבדוק פעמיים, קודם זמן הגדלות ולאחריו, כדי לדעת ששערות אלו לא באו אלא לאחר זמן הגדלות (אור זרוע א הלכות חליצה תרעב; ספר התרומה קלג ד"ה הלכך).

ספק

כשהדבר ספק אם הגיע לזמן הגדלות, והביא סימנים, כתבו הראשונים שהרי הוא ספק קטן ספק גדול, ודנים בו להחמיר כדין כל שאר הספיקות (רמב"ן נדה מו א).

ואם עכשיו הוא גדול בודאי, ויש בו אותם סימנים עצמם שהיו בזמן שהיה בספק גדול, יש מי שכתב שעדיין הוא בכלל ספק, שהרי אם היה אז קטן אין הסימנים אלא שומא גם עכשיו (משנה למלך אישות ב יט).

ויש חולקים וסוברים שלא אמרו הראשונים שהוא ספק אלא במשך הזמן שאנו מסופקים בשנותיו; אבל אחר שבא לכלל שנות גדלות בבירור, הרי הוא בחזקת גדול ודאי, שחזקה כל שבא לכלל שנים בא לכלל סימנים (ראה נדה מו א), ובודאי שערות הללו אינן שומא אלא סימנים (שו"ת נודע ביהודה א אה"ע ו).

ודוקא כשלא הביא אלא שתי שערות קטנות (ראה להלן: שיעורן), והוא נראה בקומתו כקטן; אבל אם הביא הרבה שערות, או שהוא גדול בקומתו, יש לסמוך על הסימנים אף על פי שאין אנו יודעים את שנותיו (תוס' קדושין סג ב ד"ה בני; רא"ש קידושין ג ט).

ויש מהראשונים שחולק וסובר שאפילו בסימנים של שתי שערות בלבד די, ואין צריך בירור על השנים (ר"י בתוס' קדושין שם, בפירוש שיטה אחרת; ספר התרומה קלג, באחד התירוצים).

כחוש ובריא

סימנים הללו לפעמים באים מחמת כחישות ולפעמים מחמת בריאות (יבמות צז א, בבא בתרא קנה ב), שהכחש או הבריאות לפעמים מגלה את הסימנים או מביאם (מאירי נדה מז ב). ולכן כשבודקים את סימני הגדלות ואינם מוצאים, אם בריא הוא ביותר מכחישים אותו, ואם כחוש ביותר מבריאים אותו (יבמות ובבא בתרא שם).

בנים

כתבו הראשונים שכשם שבאשה בנים הרי הם כסימנים (ראה ערך גדולה: סימן בנים), כך באיש אם הוליד הקטן הוא מיד נחשב כגדול, שהקטן אינו מוליד (חידושי הר"ן סנהדרין סט א ד"ה קטן; סדר חליצה של מהר"ם ז; סדר חליצה להר"י מרגליות בדרכי משה הארוך אה"ע קסט).

ויש שכתבו ששוב אין צורך לשאול לא על שנים ולא על סימנים, כמו באשה שילדה (סדר חליצה להר"י מרגליות שם; סדר חליצה למהר"ם מ); אלא שאף באשה יש חולקים וסוברים שאין הבנים סימן גדלות אלא כשידוע בודאי שמלאו שנותיה, רק שלא הביאה סימנים, ולדעה זו גם באיש צריך שנדע שהגיע לי"ג שנה (ראה ערך גדולה: סימן בנים).

ודוקא כשיש לו ולד מאשתו, שאז אנו אומרים שרוב בעילות הלך אחר הבעל, ואנו תולים שהוא גדול (תומים לה סק"ב). ואף בזו יש מי שמחלק ואומר שבנוגע לאיסורים אפשר שאין הולד סימן, שאם הוא קטן ואינו ראוי להוליד - אין כאן רוב, ולעדות ממון בלבד יש לסמוך על זה שאם הוליד הרי הוא גדול (תומים שם. וראה כסף הקדשים חו"מ שם שהשיג על התומים).

סריס

אם הגיע לזמן גדלות ולא הביא שערות, אף על פי שנראו בו סימני סריס, הרי הוא נחשב קטן, עד שיגיע לזמן גדלותו של סריס (ראה נדה מז ב)^[7].

שיעור הסימנים ומקומם

שיעורם

שתי שערות אלו נחלקו תנאים בשיעורן:

• ר' ישמעאל אומר כדי לכוף ראשן לעיקרן.

• ר' אליעזר אומר כדי לאחוז מעט בצפורן.

• ר' עקיבא אומר כדי שיהיו ניטלות במספריים (נדה נב ב, ורש"י ד"ה ד"ה לקרוץ).

הלכה כדברי כולם להחמיר (גמרא שם; רמב"ם אישות ב טז; טוש"ע אה"ע קנה יח) - שבמקום שהקטנות היא חומרא עדיין הוא קטן עד שיהיה בשערות השיעור הגדול, ובמקום שהגדלות היא חומרא מחזיקים אותו לגדול משהגיעו השערות לשיעור הקטן (רמב"ם שם).

הראשונים נחלקו איזה מהשיעורים הוא הקטן ואיזה הגדול:

• יש סוברים שהשיעור הקטן ביותר הוא כדי שיהיו ניטלות במספריים, והגדול ביותר הוא כדי לכוף ראשן לעיקרן, ומשיצמחו ויהיו יכולות להינטל בפי הזוג עד שיגיעו לכוף ראשן לעיקרן דנים בהם להחמיר - שנחשוב אותו כגדול להחמיר הואיל וצמחו כדי להינטל בפי הזוג, ונחשוב אותו כקטן להחמיר הואיל ולא הגיעו עדיין לכוף ראשן לעיקרן (רמב"ם אישות ב טז; סמ"ג עשין ג); ומשהגיעו לשיעור כדי לכוף ראשן לעיקרן הוא גדול בודאי, אף להקל (משנה למלך שם).

• יש סוברים שהשיעור הקטן ביותר הוא כדי לקרוץ בצפורן, והשיעור הגדול ביותר הוא כדי לכוף ראשן לעיקרן (נמוקי יוסף יבמות סוף פרק יג, בדעת הרי"ף; גירסת מהרש"ל נדה נב ב, ברש"י שם).

• יש סוברים שהשיעור הקטן ביותר הוא כדי לקרוץ בצפורן, והשיעור הגדול ביותר הוא כדי שיהיו ניטלות בזוג (רש"י נדה שם ד"ה שיהו, וד"ה להחמיר, לגירסתנו; אור זרוע א הלכות חליצה תרעב).

בשתי גומות

יש מהראשונים שכתב שלא הצריכו שיעור בשערות אלא כששתיהן בגומא אחת (ראה להלן); אבל כשהן בשתי גומות אין צריך שיעור, שהרי הגומות לבדן מועילות אף בלא שערות (ראה להלן. חידושי הר"ן נדה נב א).

אבל האחרונים כתבו שאף בשתי גומות צריכות שיעור, ואם אנו רואים שהן קטנות מהשיעור - אין הגומות מועילות, ולא אמרו שהגומות לבדן מועילות אלא מפני שאנו תולים לומר שהיו בהן שערות גדולות ונשרו (שו"ת נודע ביהודה א אה"ע צג; יד דוד פסקי הלכות אישות ב ס"ק מז; שו"ת נפש חיה אה"ע נג).

גומות

שתי שערות שאמרו צריך שיהיו בעיקרן גומות, ואפילו שתי השערות בגומא אחת הם סימן גדלות (נדה נב א; רמב"ם אישות ב יז; טוש"ע אה"ע קנה טז).

הגומות הן בליטות דקות שהלחות מתכנסת בתוכן והשערות יונקות שם, וכל שערה שאין גומא בעיקרה, נולדה במקרה ועתידה להינשר (מאירי נדה נב א).

וגומות, אף על פי שאין שערות, הרי אלו סימן (שם), אם שתי הגומות הן זו בצד זו (רמב"ם שם). הטעם: לפי שחזקה שאין גומא בלא שער, ושערות היו בהן ונשרו (רש"י ביצה כח ב ד"ה שפוד; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

היו הרבה שערות, או שהן ארוכות, חזקה שבא לכלל שנים, ואין צריך לבדוק אם יש שם גומות (ספר התרומה קלג; מרדכי יבמות רמז נז-נח; טוש"ע אה"ע קסט יא).

בדיקת גומות כיום

כתבו הראשונים שאין אנו בקיאים בגומות, ולכן קטן שהגיע לכלל שנים, אפילו אם בדקנו ולא מצאנו לו שערות וגומות, אין אנו מחזיקים אותו לקטן ודאי לקולא, שמא יש לו גומות ואין אנו בקיאים (תוס' בבא בתרא קנו א ד"ה ולגירושין; ספר התרומה קלג, ובמפתחות; טור אה"ע קנה, בשמו).

וכן אין סומכים על שתי שערות להחזיקו כגדול ודאי לקולא אפילו אם ראינו גומות בשערות, כי אין אנו בקיאים בהן, אלא אם כן יש ריבוי שערות או ארוכות, שאין צורך לבדוק אז בגומות, ואנו מחזיקים אותו כגדול (ספר התרומה שם; מרדכי יבמות רמז נז-נח).

ויש שכתבו לחלק, שרק כאשר צריך לבדוק בכל הגוף אם אין לו גומות להחזיקו כקטן ודאי, כשלא מצינו לו שערות - בזה אין אנו בקיאים; אבל כשצריך לבדוק רק במקום אחד, דהיינו במקום השערות להחזיקו כגדול ודאי - בזה אנו בקיאים (ט"ז אה"ע קנה סק"ט; בית שמואל קסט סק"י).

ויש שכתבו שדווקא בבדיקה של העדר הגומות אין אנו בקיאים, שלא ראינו אינה ראיה, אבל כשיש שערות וראינו שיש גומות, בזה אנו בקיאים (שו"ת נו"ב א אה"ע צג)^[8].

אורך אצבע

יש שנתנו שיעור לאורך השערות, שהוא כרוחב אצבע, שקורין אמה (פירוש סדר חליצה כז, בשם קונטרסים). ופירשו הפוסקים את דבריהם, שאם נמצאו שתי שערות באורך זה, שוב אין צורך לדעת אם כבר הגיע לשנים, וגם אין צורך לבדוק אם יש להן גומות (ט"ז אה"ע קנה סק"ט; בית שמואל שם ס"ק כח, בשמו; דברי חמודות על הרא"ש נדה ו אות ח: פרישה אה"ע קסט ס"ק כא; באור הגר"א סדר חליצה ס"ק לז).

ויש שהחמירו להצריך עדות על השנים, ואורך כאצבע מועיל רק שלא לבדוק אחר גומות, ואף זה רק בשעת הדחק (ב"ח אה"ע קנה; מהר"ם סדר חליצה ז).

מקומם

במקום השערות נחלקו תנאים:

שתי שערות שאמרו אפילו אחת בגב ואחת בכרס, אחת על גבי קשרי אצבעות של יד ואחת על גבי קשרי אצבעות של רגל, דברי ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו שאמר משום ר' שמעון; וחכמים סוברים עד שיהיו שתי שערות במקום אחד (נדה נב ב).

וכתבו הראשונים שבגב ובכרס שניהם במקום הערוה, ובאשה הגב הוא מקום התפוח שעל הערוה והכרס הוא שפת הערוה, אבל לא גב ממש וכרס ממש, ושם אין השערות מועילות כלום (ערוך ערך גב ג, בשם ר"ח; רמב"ן ורשב"א נדה שם בשם ר"ח; מאירי נדה שם). אלא שדברו חכמים בלשון נקיה ואמרו גב וכרס (מאירי שם).

ויש מוכיחים מדברי ראשונים אחרים שסוברים שגב וכרס הם גב ממש וכרס ממש, ולא במקום הערוה (דרכי משה הארוך אה"ע קנה יז, ובית שמואל שם ס"ק כה, בדעת התוס' וסמ"ג וספר התרומה).

אף "במקום אחד" שאמרו חכמים נחלקו הראשונים:

• יש סוברים שהוא בית הערוה דוקא, ובית הערוה כולו הוא מקום סימנים, בין למעלה ובין למטה ובין על אברי הזרע עצמם, וצריכות להיות סמוכות זו לזו, ולא אחת למעלה ואחת למטה, אבל על קשרי אצבעות היד והרגל אין השערות סימן, ופסקו הלכה כחכמים (רמב"ם אישות ב יז; דעה א' בשו"ע אה"ע קנה יז).

• ויש חולקים וסוברים שכל שהן במקום אחד, אפילו שהן בקשרי אצבעות של היד או של הרגל, הרי הן סימן (רמב"ן ורשב"א נדה נב ב; מגיד משנה שם); שהדבר ידוע שאין שערות בקשרי אצבעות יד ורגל אלא אחר גדלות (מאירי נדה שם).

ולדעה זו יש שכתב שדוקא בקשרי יד ורגל, אבל בשאר מקומות שבגוף אינן סימן כלל (מאירי שם); ויש סוברים שהוא הדין בכל הגוף (עי' תוס' נדה שם ד"ה הלכה, בשם רבינו תם בספר הישר).

• ויש פוסקים להחמיר כדעת ר' שמעון, שאפילו אחת בגב ואחת בכרס, אחת בקשרי אצבעות של יד ואחת בקשרי אצבעות של רגל, הרי הוא כגדול לחומרא (רא"ש נדה ו ד, בשם ר"י; טור אה"ע קנה, בשמם; שו"ע אה"ע קנה יז, בשם יש מי שאומר).

ולפיכך כתבו הראשונים, שבזמן הזה אין אנו בקיאים בבדיקת שערות, ואפילו אם לא מצאו לו שערות אין מחזיקים אותו לקטן ודאי להקל, כי מאחר שהשערות מועילות בכל הגוף, מי יוכל להבחין אם לא נמצאו לו באיזה מקום מן הגוף שתי שערות (תוס' נדה נב ב ד"ה הלכה, בשם רבינו תם; ספר התרומה קלג ובמפתחות).

בזקן

שתי שערות בזקן אינן מועילות אפילו לדעת הסוברים שבכל שאר הגוף מועילות (תוס' יבמות פ ב ד"ה דהביא; רא"ש נדה ו ד), אלא אם כן נתמלא זקנו (טוש"ע חושן משפט לה א, אה"ע קסט י).

ויש מהראשונים שנוטה לומר שאף שתי שערות בזקן העליון מועילות (חידושי הר"ן נדה נב ב).

צבע השערות

שערות אלו יש אומרים שצריכות להיות שחורות (תוס' בבא בתרא קנד א ד"ה ועוד, בשם רבינו תם); ויש חולקים וסוברים שבין שחורות ובין לבנות הרי הן סימן (תוס' שם; משנה למלך אישות ב ב, בשם הרמב"ן וכל הראשונים).

עדות על הגדלות

על השנים

במנין השנים, אין סומכים על הנשים ולא על הקרובים, אלא על פי שני אנשים כשרים להעיד (רמב"ם אישות ב כב; טוש"ע אה"ע קסט יא); וכן אין סומכים על עד מפי עד (באר היטב שם ס"ק יג, בשם רשד"ם אה"ע פד).

יש אומרים שאם הוחזק על פי השכנים, שלא על פי האב, שבא לכלל שנים, או שיצא עליו קול שבא לכלל שנים, נאמנים להחזיקו כגדול (ספר התרומה קלג; טור שם בשמו; שו"ע שם, בשם יש אומרים), שהרי סוקלים ושורפים על החזקות (באור הגר"א שם ס"ק לה. וראה ערך חזקה).

נאמנות האב

האב שאמר: בני זה הוא בן י"ג שנה ויום אחד, נאמן לענין נדרים וחרמים והקדשות וערכים, שנדרו נדר, וחרמו והקדשו וערכיו הקדש; אבל אינו נאמן למכות ולעונשים, אם עבר על עבירה שחייבים עליה מלקות או עונש אחר (קדושין סג ב, ורש"י ד"ה בן; רמב"ם אישות ב כג).

• יש סוברים שנאמנותו של האב אינה מועילה אלא אם כן ראינו שיש לו סימנים, שהרי שנים בלא סימנים אינם מועילים, אלא שמכיון שאף סימנים בלבד אינם מועילים, שקודם זמן הגדלות אנו אומרים שאינם אלא שומא (ראה לעיל: הסימנים), לכן מועילה בזה נאמנות האב לברר שהוא בזמן הגדלות (רש"י שם).

• ויש סוברים שאילו ראינו שיש לו סימנים היה האב נאמן אף למכות ולעונשים, אלא מדובר כשמעיד על מעשה שהיה בעבר, לפני שנה או שנתיים, ואין אנו יודעים לא על השנים ולא על הסימנים, ונאמן האב לומר שבאותו זמן היו לו שנים וסימנים (רא"ש קדושין ג ט; תוס' קידושין סג ב ד"ה בני).

עד אחד

עד אחד אחר, שאינו אב, שהעיד על שניו שהוא בן י"ג שנה ויום אחד, אינו נאמן אף לנדרים וחרמין וערכין והקדשות (תוס' ורמב"ן וריטב"א קדושין סג ב). וכתבו הראשונים, שהטעם שהאמינה תורה לאב יותר משאר עד אחד, שאינו נאמן, הוא לפי שדומה לדבר שבידו, שכיון שהאב מדייק לדעת השנים של בנו ועליו מוטל להודיע לאחרים השנים, עשוהו כדבר שבידו, שעד אחד נאמן (תוס' וריטב"א קדושין שם. וראה ערך אב (א): נאמנות האב).

ויש חולקים וסוברים שאף עד אחד נאמן להחזיקו כגדול לכל דבר מלבד למכות ולעונשים, ולא אמרו אביו אלא לפי שהדרך הוא שאביו יודע השנים של בנו, או שאמרו אביו לרבותא, שאף על פי שהוא קרוב - נאמן (מרדכי יבמות נח; רשב"א קדושין סג ב).

חליצה

כשם שאין האב נאמן למכות ולעונשים, כך אינו נאמן להעיד שהוא בן י"ג שנה ויום אחד לענין שיוכל לחלוץ ליבמתו, שהרי זה דבר שבערוה שצריך שני עדים (ספר התרומה קלג; ריטב"א קדושין סד א, בשם ר"י בר שמואל; מרדכי יבמות רמז נח-נט).

ויש מי שחולק וסובר שהאב נאמן על מספר שניו להחזיקו כגדול אף לחליצה (שלטי הגבורים קדושין עח ב אות א, בשם ריא"ז).

השלמה למנין

נאמן האב להעיד שהוא גדול להשלים לעשרה בבית הכנסת, ולכן אפילו אם ראינו שהשלים למנין, או שעלה לספר תורה, או שהיה שליח צבור, אין סומכים על זה שיחלוץ ליבמתו, שמא עשו כן על פי האב (ריטב"א קידושין סד א)^[9].

על הסימנים

אף על הסימנים של השערות צריכים שני עדים כשרים, ואין עד אחד נאמן (סמ"ק קפה בסדר חליצה; שו"ת מהרי"ו קפח).

אם יש עדות על השנים, שמן הדין אין צריך בדיקת הסימנים (ראה להלן: חזקה דרבא), אלא שבמקום שהגדלות היא לקולא מצריכים לחומרא שתהיה גם בדיקת הסימנים, סומכים בבדיקה זו אף על קרובים (נדה מח א).

ויש מי שנוטה להחמיר להצריך בדיקה על ידי שני עדים כשרים אפילו אם ידוע שמלאו לו י"ג שנה (שו"ת רבי עקיבא איגר ז).

חזקת סימנים – "חזקה דרבא"

קטן שהגיע לכלל שנותיו - י"ג שנה ויום אחד - אינו צריך בדיקה אם יש לו שתי שערות, שחזקה שהביא סימנים (נדה מו א). ונקראת חזקה זו בשם "חזקה דרבא" על שם אומרה (כך נקראת בראשונים לשם קיצור).

ללשון אחד בגמרא נחלקו תנאים בחזקה זו: ר' יהודה סובר את החזקה, ור' שמעון אינו סובר אותה (נדה מט א). יש מהראשונים שפסק כר' שמעון (תוס' נדה מט א ד"ה ואיבעית, בשם ר"ח); אבל רוב הראשונים והפוסקים סוברים חזקה דרבא (רי"ף יבמות סוף פרק יג; תוס' נדה שם; רא"ש נדה ו ג; רשב"א נדה שם; רמ"א או"ח נה ה, קצט י).

חזקה זו היא חזקה גמורה (שו"ת מהרי"ט א מא,נא) ואמיתית (שו"ת הריב"ש קפב), והיא חזקה הבאה מכח רוב, שרוב אנשים שהגיעו לכלל שנותיהם מביאים סימנים (ראה שאילתות קטז, והעמק שאלה שם סק"ז; תוס' נדה מו ב ד"ה רבי יוחנן; שו"ת תורת חסד או"ח א).

באיסור תורה

אין סומכים על חזקה זו אלא בדבר הנוגע לאיסור דרבנן, כגון לצרפו לעשרה לתפילה, שתפילה היא מדרבנן (רמ"א או"ח נה ה, ומגן אברהם שם סק"ז), או להצטרף לזימון, שאינו אלא מדרבנן (רמ"א או"ח קצט י, ומגן אברהם שם ס"ק ז).

אבל בדבר הנוגע לשל תורה אין סומכים על חזקה זו להקל, כגון קטן בן י"ג שנה ויום אחד שקידש אשה, ולא בדקו אם יש לו שתי שערות, אין קידושיו קידושין וודאים כדי להקל ולבטל קדושי שני שקידש אחריו בלא גט, וכן אם גירש אשה שייבם בלי בדיקה - אין זה גט ודאי להתירה (בבא בתרא קנו א, ורשב"ם ד"ה בודקין, ותוס' ד"ה ולגירושין).

וכן כשבא להוציא אחרים ידי חובתם בברכת המזון, אין סומכים על חזקה זו, וצריכים לבדקו אם יש לו שתי שערות (מגן אברהם קצט סק"ז).

וכן לכתוב תפילין פסול מספק כשלא בדקוהו (מגן אברהם לט סק"א), אלא אם כן כבר כתב את התפילין ואינו לפנינו לבודקו, שאז סומכים על חזקה דרבא (שו"ת נודע ביהודה ב או"ח א; שו"ת תורת חסד או"ח א).

הטעם שחששו בשל תורה לא לסמוך על חזקה זו, הוא משום שכל שאפשר לברר אין סומכים לכתחילה על חזקה, והרי כאן אפשר לברר על ידי בדיקת הסימנים (רשב"א ורמב"ן במלחמות חולין יב א; ט"ז אה"ע קנו ס"ק ב; פרי מגדים או"ח אשל אברהם נה סק"ז); ויש שכתב עוד טעם לפי שהוא מיעוט המצוי, וחוששים מדרבנן למיעוט המצוי כמו בבדיקת הריאה (פרי מגדים שם).

בממון

בממונות אין סומכים על חזקה זו, ולכן קטן שמלאו לו י"ג שנה, ולא בדקו אם יש לו שערות - פסול לעדות בדיני ממונות (שו"ת נודע ביהודה אה"ע א סא, ושו"ת תורת חסד או"ח א, בדעת הרא"ש והטוש"ע).

אבל אם שהו מלבדקו זמן רב אחר שהיו לו י"ג שנה, ובדקוהו אחר כך ונמצאו לו שתי שערות, הרי הוא בחזקת גדול למפרע, משעה שהיו לו י"ג שנה, גם לעדות ממון (שו"ת הרא"ש לג ה; טוש"ע חו"מ לה א); ויש חולקים וסוברים שאפילו אם בדקוהו אחר כך אינו נעשה גדול למפרע, בנוגע לממון, אלא מאותה שעה שנמצאו בו השערות ואילך בלבד (מהר"י בי רב בבית יוסף אה"ע מג, בשם הרשב"א והרשב"ץ. וראה פתחי תשובה חו"מ לה סק"א).

ויש מי שסובר בדעת חלק מהראשונים שאפילו אם לא בדקוהו כלל סומכים על חזקה דרבא להוציא ממון על פיו (שו"ת נודע ביהודה שם, בדעת התוס').

כ' שנה

יש מהגאונים שסובר שאפילו בדאורייתא כגון לגיטין ולקדושין ולחליצה אין צריך בדיקה אחר שתי שערות אלא עד שיגיע לעשרים שנה, אבל משהגיע לעשרים שנה שוב אין צריך בדיקה לסימנים, ואפילו אם לא ראו שיש לו שערות הוא כגדול לכל דבר (ספר המקח לרב האי גאון שער ג)^[10].

שמא נשרו

קטן שהגיע לכלל שניו ובדקוהו ולא נמצאו בו שערות, נחלקו אמוראים אם חוששים שמא היו בו שערות ונשרו - בדבר שהגדלות היא קולא, לדברי הכל אין חוששים שנחזיקו כגדול להקל, ולא נחלקו אלא בדבר שהגדלות הוא חומרא אם חוששים שהיו שערות והוא גדול, לפי שחזקה דרבא מורה שמסתמא היו בו סימנים; או שלא חוששים לזה (נדה מו א, ותוס' שם מח ב ד"ה איבעית אימא).

הלכה שחוששים שמא נשרו השערות (נדה שם; שו"ת תרומת הדשן קנה; רמ"א או"ח תרטז ב).

אבל אם בדקוהו כל אותו היום שנשלמו לו י"ג שנה ולא נמצאו לו שערות, שוב אפילו אחר זמן אין חוששים שמא נשרו, כשבדקוהו שוב ולא נמצאו שערות, שהרי אנו רואים שיצא מכלל חזקה דרבא (חידושי רבי עקיבא איגר או"ח תרטז ב).

בזמן הזה שאין אנו בקיאים בבדיקת כל הגוף אם לא נמצאו לו שתי שערות או גומות, ולעולם יש לחוש שמא יש לו שערות או גומות (ראה לעיל שעור הסימנים ומקומם), לכן אפילו כשאין חשש שמש נשרו, כגון כשבדקוהו בכל היום שנשלמו לו י"ג שנה, חוששים שמא יש לו סימנים (חידושי רבי עקיבא איגר שם)^[11].

הערות שוליים