גדולה

הגדרה^[1] - אשה שהגיעה לזמן שנעשית בת דעת ונתחייבה במצות ובעונשים.

אין אשה חייבת במצות הנוהגות בנשים (ראה ערך אשה), ואינה בת עונשים להתחייב על אחת מהעברות שבתורה, וכן אין מעשיה ודבריה קיימים בנוגע לכל הדברים הצריכים דעת וכוונה, עד שנעשית גדולה, שאז יש לה דעת.

אינה נעשית גדולה אלא בשני דברים: שנים וסימנים (ראה להלן).

השנים

הגיל

התנאים נחלקו מתי נעשית האשה גדולה:

ר' שמעון בן אלעזר סובר שכשהיא בת שלש עשרה שנה ויום אחד נעשית גדולה; ורבי סובר שבת שתים עשרה שנה ויום אחד נעשית גדולה (נדה מה ב)^[2].

הלכה כרבי (רמב"ם שביתת עשור ב יא, אישות ב א; טוש"ע אורח חיים תרטז ב, אבן העזר קנה יב, קסז ד, קסט י ועוד).

כשם ששיעור השנים של גדלות באיש כתבו הראשונים שהוא הלכה למשה מסיני (ראה ערך גדול: השנים), כך שעור י"ב שנה באשה הוא הלכה למשה מסיני (שו"ת מהרי"ל נא).

מנין השנים

שתים עשרה שנה שאמרו מונים אותן לשנים שלה, מיום שנולדה, ולא לשנות העולם (נדה מז ב, ורש"י ד"ה בכוליה, ושם מח א. וראה ערך גדול).

ואינן לא שנות חמה ולא שנות לבנה, אלא שנים של סדר העיבור שהן פשוטות ומעוברות (רמב"ם אישות יב כא. וראה ערך שנה).

יום אחד שאמרו נוסף לי"ב שנה, נחלקו הראשונים אם הוא בתחילת יום הראשון של שנת השלש עשרה, או שאינה נעשית גדולה עד שיעברו עליה שתים עשרה שנים מעת לעת, דהיינו לשעות, כדרך שנחלקו באיש (ראה ערך גדול, ושם מובא שרוב הפוסקים סוברים שאין צריך מעת לעת).

הסימנים

זמן הבאתם

אין בת י"ב שנה ויום אחד נקראת גדולה, אלא אם כן הביאה שתי שערות, שהן סימן גדלות (נדה מו א ועוד; רמב"ם שביתת עשור ב יא, אישות ב א והלאה; טוש"ע או"ח תרטז ב, אה"ע קנה יב, קסז ד, קסט י).

ודוקא כשהביאה השערות אחר י"ב שנה, שאם הביאה קודם לכן, אפילו נשארו בה אחר כך, אינן אלא שומא וקטנה היא (רמב"ם אישות ב יח; טוש"ע אה"ע קנה יד, קסט י).

הביאה את שתי השערות ביום האחרון של י"ב שנה, דינה כאיש שהביא השערות ביום האחרון של י"ג שנה (ראה ערך גדול: הסימנים, שיש מחלוקת בדבר).

וכן אם לא נבדקה בתוך הזמן, ונבדקה אחר זמן, או כשהביאה סימנים ולא נודע לנו מנין שנותיה, בכל אלה דינה כמו באיש במקרים כאלה (ראה ערך גדול).

שיעורם ומקומם

שיעור השערות ומקומן בגוף הוא כשיעורן ומקומן באיש (ראה ערך גדול: שעור הסימנים ומקומם).

זמן נערות ובגרות

שתי השערות נקראות סימן התחתון (ראה נדה מח א, ורש"י ד"ה בא סימן; רמב"ם אישות ב ב).

מאחר שהביאה סימן התחתון נקראת נערה עד שיעברו ששה חדשים גמורים, ומתחילת יום תשלום ששה החדשים ואילך נקראת בוגרת, ואין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד (רמב"ם שם. וראה ערך בוגרת).

אילונית

הגיעה לי"ב שנה ויום אחד ולא הביאה שתי שערות, אף על פי שנראו בה סימני אילונית, עדיין היא קטנה, עד זמן גדלותה של אילונית (ראה נדה מז ב)^[3].

סימן העליון

מלבד הסימן התחתון יש בבת גם סימנים מלמעלה, והם הנקראים סימן העליון (ראה נדה מח א; רמב"ם אישות ב ז). במהותם של סימנים אלה נחלקו התנאים במשנה ובברייתא.

במשנה: איזהו סימנה, ר' יוסי הגלילי אומר משיעלה הקמט תחת הדד; ר' עקיבא אומר משיטו הדדים; בן עזאי אומר משתשחיר הפיטומת; ר' יוסי אומר כדי שיהא נותן ידו על העוקץ והוא שוקע ושוהה לחזור.

ובברייתא: ר' אלעזר בר' צדוק אומר משיתקשקשו הדדים; ר' יוחנן בן ברוקה אומר משיפצל ראש החוטם; ר' יוסי אומר משתקיף העטרה; ר' שמעון אומר משנתמעך הכף (נדה מז א, מח א; תוספתא נדה (צוקרמאנדל) ו ד).

הראשונים נחלקו אם הסימנים הללו הם סימני בגרות או סימני נערות:

• יש מהראשונים סוברים שכולם סימני בגרות הם (רש"י נדה מז א ד"ה צמל; פירוש המשניות לרמב"ם נדה ה ח; רשב"א נדה שם בשם ר"ח).

• יש סוברים שהסימנים שבמשנה הם סימני נערות, שנעשית גדולה בהם, והסימנים שבברייתא הם סימני בגרות (תשובות גאונים הרכבי עד; תוס' נדה מז א ד"ה איזהו, בשם רבינו תם; רמב"ן ורשב"א ורא"ש וריטב"א שם, בשמו; אור זרוע א תרעב, בשם הר"י).

• ויש סוברים שכל הסימנים, בין שבמשנה ובין שבברייתא, הם סימני נערות (רמב"ם אישות ב ז).

הלכה כדברי כל התנאים להחמיר (נדה מז ב), שאם נראה בה סימן אחד משמונה סימנים הללו, דנים בה להחמיר שהרי זה סימן (ראה רמב"ם אישות ב ח).

הביאה סימן אחד

הסימן התחתון אפשר שיבוא עד שלא בא סימן העליון, ובסימן העליון נחלקו התנאים אם אפשר לסימן העליון שיבוא עד שלא בא התחתון, או שאי אפשר לעליון לבוא לפני שבא התחתון (נדה מח א). הלכה כחכמים שאי אפשר לסימן העליון לבא עד שלא בא התחתון (מאירי נדה שם; רמב"ם אישות ב ח).

ומכיון שבשמונה הסימנים העליונים הלכה כדברי כולם להחמיר (ראה לעיל), לכן אם לא נראה סימן התחתון, ונראה בה אחד מכל אלה הסימנים, הרי היא ספק גדולה ספק קטנה, ודנים בה להחמיר, שאינה חולצת שמא היא קטנה, ואינה מתייבמת וכן אינה ממאנת, שמא היא גדולה.

ואם נראו כל הסימנים ולא נראה סימן התחתון, הרי זו גדולה ודאית, שאי אפשר שיבואו כולם אלא אם כן כבר בא התחתון ונשרו השערות (רמב"ם אישות ב ח).

נראה בה סימן אחד משמונה הסימנים או כולם, והיא בת י"ב שנה או פחות, אין משגיחים בהם, והרי היא קטנה (רמב"ם שם), שאין סימן העליון עדיף יותר מסימן התחתון, שאינו מועיל קודם י"ב שנה ויום אחד (מגיד משנה שם). נעשית בת י"ב שנה ויום אחד ונראה בה הסימן התחתון, אין משגיחים באחד מכל אלה הסימנים (נדה מח ב; רמב"ם שם), שעל סימן התחתון בלבד סומכים לעשותה גדולה, אף בלא הסימן העליון (נדה שם).

וכתבו הראשונים שאם נראו בה דדים גדולים, סימן זה בלבד מועיל שאין צריך לבדוק שוב אחר שתי שערות (תוס' נדה מט א סוף ד"ה ואיבע"א, ושם נב ב ד"ה הלכה; רא"ש סוף יבמות בסדר חליצה; טוש"ע אה"ע קסט י), ואפילו אם אין עדים שהיא בת י"ב שנה ויום אחד (שו"ת משאת בנימין י, והובא בבאר היטב אה"ע קסט ס"ק יב).

ויש אומרים שבסימן העליון, אף בסתם, שהדדים שוכבים ומטים, סומכים גם בלי ידיעת השנים, שרק בשתי שערות יש להסתפק שמא קטנה היא ואינן אלא שומא, אבל בסימן העליון כשאנו אומרים אי אפשר לעליון בלי תחתון הרי שוב אין להסתפק בשומא, ובודאי שהיא גם גדולה בשנים (בית מאיר אה"ע קסט י).

ויש חולקים אף על סימן של דדים גדולים וסוברים שבלי עדות על השנים אינו סימן להחזיקה לגדולה (ראה שו"ת בית אפרים אה"ע קל; נחלי דבש לרב יצחק דב במברגר קסט ס"ק יט).

סימן בנים

לידת בנים

לא הביאה לא סימן התחתון ולא סימן העליון, וילדה, נחלקו אמוראים אם נחשבת גדולה:

רב ספרא אמר שהבנים עצמם הרי הם כסימנים ונחשבת גדולה; ורב זביד אומר שהבנים עצמם אינם כסימנים, אלא שאין בנים בלא סימנים, שהיולדת חזקה שהביאה שתי שערות, ומחמת צער לידה נשרו (יבמות יב ב, יג א).

בדעת רב ספרא נחלקו הראשונים:

• יש סוברים שכל שילדה אפילו לפני י"ב שנה ויום אחד, הרי היא גדולה, שבנים בתוך הזמן חשובים כסימנים לאחר הזמן (הרי"ף ומאירי יבמות יב ב; תוס' שם ד"ה הרי), שכיון שיש לה בנים הדבר ידוע שאשה זו ממהרת בגדלותה יותר משאר הנשים, שאי אפשר לקטנה שתלד עד שתגדיל (רמב"ן שם, בדעת הרי"ף).

• יש מפרשים שרב ספרא סובר אף בשתי שערות שאם הביאתן תוך הזמן מועילות כמו אחר הזמן (ראה ערך איש: הסימנים, מחלוקת בדבר והלכה הזמן שאינם מועילות. וראה לעיל: הסימנים), ולכן הוא שסובר אף בבנים כך, שאם ילדה בתוך הזמן היא גדולה (מגיד משנה אישות ב ט, ופירוש א ברמב"ן שם, לדעת הרמב"ם).

• ויש סוברים שכיון שבנים הרי הם כסימנים, כשם ששתי שערות קודם י"ב שנה אינן סימן גדלות, כך בנים קודם י"ב שנה אינן סימן גדלות, ואין בנים סימן לגדלות אלא בזמן ששתי שערות הן סימן לגדלות, דהיינו אחר י"ב שנה ויום אחד (פירוש ב ברמב"ן שם, לדעת הרמב"ם; רשב"א ומאירי שם בדעתו).

אף בדעת רב זביד נחלקו הראשונים:

• יש סוברים שאין בנים מצויים להיות בלי סימנים, אבל מכל מקום לפעמים באים אף בלי סימנים, ולכן דנים אותה להחמיר - שמצד אחד היא ספק גדולה, שאינה ממאנת, כיון שלרוב אינה יולדת בלי סימנים, וחוששים שמא נשרו השערות מחמת צער לידה; ומצד שני היא ספק קטנה, שאינה חולצת, כיון שיש לפעמים שיולדת בלי שתביא סימנים (תוס' יבמות יג א ד"ה רב זביד; רא"ש יבמות א ז; בית שמואל קנה ס"ק יח, לדעת הרי"ף). ואפילו אם ילדה אחר י"ב שנה ויום אחד ולא הביאה שתי שערות אינה אלא ספק גדולה, שמא נשרו השערות, אבל להחמיר היא גם ספק קטנה (בית שמואל שם, לדעה זו)^[4].

• ויש סוברים בדעתו שבנים הם בירור גמור שבודאי היו בה שתי שערות ונשרו, וסומכים אף לקולא על כך, כגון לענין חליצה, שאם ילדה יכולה לחלוץ בחזקת שהיא גדולה ודאית (פסקי הלכות יד דוד אישות ב ס"ק יג, בדעת הרמב"ן והרשב"א).

ואף בזו נחלקו בדעת רב זביד:

• יש סוברים שלדעתו תוך הזמן כלאחר הזמן גם בסימני שערות, ולכן אף בבנים, אפילו ילדה בקטנותה, כיון שאין בנים בלא סימנים, הרי זו בחזקת גדולה (רש"י יבמות יג א ד"ה אין; מאירי שם).

• יש סוברים שאף על פי ששערות בתוך הזמן כלפני הזמן, ואינן סימני גדלות אלא שומא, אבל בנים בתוך הזמן הרי זה מורה שודאי הביאה שערות כאלו שאינן שומא, ומיהרה זו להביא סימנים גמורים לפני שאר נשים, אלא שאם לא ילדה אין אומרים שמאחר שיש לפעמים שערות שהן סימנים גמורים גם בתוך הזמן אולי גם זו כן, ואולי אם היתה משמשת היתה מתעברת ויולדת, שאין זה אלא מיעוט דמיעוט שתלד בתוך הזמן, ואין חוששים למיעוט דמיעוט, אלא אם כן ראינוה שילדה (רמב"ן יבמות יג א; מאירי שם, בשם יש מפרשים).

• ויש סוברים שלא אמר רב זביד אלא שלנערה שכבר הגיעה לכלל שנותיה, דהיינו אחר י"ב, אין בנים בלא סימנים (רמב"ן שם, בשם הר"א אב"ד).

להלכה נחלקו הראשונים:

• יש פוסקים כרב ספרא, ואם ילדה אחר י"ב שנה היא כגדולה, שבנים כסימנים (רמב"ם אישות ב ט), אלא שלענין מיאון אף אם ילדה קודם י"ב שנה אינה יכולה למאן (מגיד משנה שם. וראה ערך מיאון).

• יש פוסקים שאפילו קודם י"ב שנה אם ילדה הבנים כסימנים (רמ"א אה"ע קסט יא).

• ויש פוסקים כרב זביד, ואפילו אם ילדה אחר י"ב שנה ולא הביאה סימנים אינו אלא ספק שמא נשרו, ולכן אינו סימן לענין שתוכל לחלוץ (בית שמואל קנה ס"ק יח, בדעת הרי"ף ורא"ש).

שעת העיבור

• סימן זה של בנים הרי הוא משעת העיבור; אלא שכל זמן שלא ילדה ולד של קיימא, אין העיבור מצד עצמו נחשב לסימן גדלות, אבל כשילדה הוברר הדבר למפרע שהיתה גדולה משעת העיבור, בין לרב ספרא שהבנים עצמם סימנים הם, ובין לרב זביד שהבנים הם ראיה שהיו לה סימנים ונשרו (תוס' יבמות יב ב ד"ה הרי, יג א ד"ה רב משום; רמב"ן ורשב"א שם, בשם חכמי הצרפתים; מאירי שם, בשם יש אומרים; רמ"א אה"ע קנה יב).

• יש סוברים שאין הבנים כסימנים אלא אחר לידה, אבל לא משעת העיבור (פסקי הלכות יד דוד אישות ב ס"ק לג, בדעת הרמב"ם; מאירי שם בדעה א).

• ויש מחלקים, שלענין מיאון יש להחמיר לדונה כגדולה משעת הריון, ולענין חליצה יש להחמיר ולא לדונה כגדולה עד שתלד (בית שמואל קנה ס"ק יח).

הפילה

יש מהראשונים שסוברים שאין הבנים סימנים אלא כשילדה ולד בן קיימא, ולא כשהפילה (תוס' יבמות יג א ד"ה רב).

ויש סוברים שאפילו ילדה ולד מת הרי היא גדולה (קרבן נתנאל על הרא"ש יבמות א ז ס"ק ר, לדעת האור זרוע; שו"ת ר' מנחם עזריה קיד; פסקי הלכות יד דוד אישות ב ס"ק לג לדעת הרמב"ם).

בדיקת הסימנים

נאמנות נשים

נחלקו התנאים בנאמנות הנשים לבדוק את סימני הבת:

• יש אומרים שכל הנבדקות - נבדקות על פי נשים, וכן היה ר' אליעזר מוסר לאשתו, ור' ישמעאל מוסר לאמו.

• ר' יהודה אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותן, תוך הפרק אין נשים בודקות אותן, שאין משיאים ספקות על פי נשים (נדה מח ב).

לדעת ר' יהודה, לפני הפרק דהיינו לפני שנת השתים עשרה, בין אם יאמרו שמצאו אצלה סימנים, ובין אם יאמרו שלא מצאו - הרי היא עדיין קטנה (ראה לעיל: הסימנים), ונמצא שאין סומכים על עדותן. בדיקתן מועילה רק לענין זה שאם יעמדו אותם הסימנים לאחר י"ב שנה ויום אחד נחשוב אותם לשומא (ראה ערך גדול: הסימנים) לחומרא, שלא תחלוץ, ולא לקולא שתמאן, ואם לא היו בודקות עכשיו, והיו נמצאים הסימנים לאחר י"ב שנה, היו נחשבים לסימן גדלות.

ולאחר הפרק, דהיינו לאחר י"ב שנה נשים בודקות אותה, שאם יאמרו שמצאו אצלה סימנים הרי הן נאמנות, אפילו לקולא, שתחלוץ, שכן רגיל הוא שיהיו לה סימנים באותו זמן, שחזקה כל שהגיעה לכלל שנים הגיעה לכלל סימנים (ראה ערך גדול: עדות על הגדלות, על חזקה דרבא, וראה להלן). ואם יאמרו שלא מצאו, מכל מקום אינה ממאנת, שחוששים שמא נשרו, ונמצא שאין סומכים על עדותן.

אבל בתוך שנת הי"ב אינן בודקות, שכן אם הביאה סימנים בשנה זו סובר ר' יהודה שהיא גדולה, שתוך הפרק כלאחר הפרק (וראה ערך גדול: הסימנים, שאין כן הלכה), ונמצא שסומכים על עדות נשים לגמרי, שהרי בתוך זמן זה אין חזקה שמביאה סימנים (נדה מח ב, ורש"י ד"ה ה"ג, ותוס' ד"ה בשלמא).

• ר' שמעון אומר אף תוך הפרק נשים בודקות אותן (ברייתא שם), שלדעתו תוך הפרק כלפני הפרק, והסימנים שמביאה באותו זמן אינם אלא שומא, ונמצא שאין סומכים על עדותן כלל, ובדיקתן מועילה רק לענין זה שאם אותם הסימנים שיאמרו שמצאו יעמדו לאחר י"ב שנה יחשבו לשומא, לחומרא, שלא תחלוץ (נדה שם ורש"י ד"ה ר"ש, ותוס' ד"ה איבעית).

ההלכה

להלכה נחלקו הראשונים:

• יש פוסקים כחכמים, וסוברים שלדעתם הנשים נאמנות תמיד בין להקל ובין להחמיר, ולכן כשבודקים את הבת, בין בתוך הזמן, שהוא כל שנת י"ב, בין לאחר הזמן, בודקים על פי נשים כשרות ונאמנות, ואפילו אשה אחת בודקת ושומעים לה אם הביאה סימנים ואם לא הביאה (רמב"ם אישות ב כ; מגיד משנה שם, בדעת הרי"ף והרמב"ם והרשב"א; בית יוסף אה"ע קנה, בדעת הרא"ש; שו"ע שם טו), ואפילו היא קרובה - נאמנת (מרדכי יבמות רמז נח, בשם ראבי"ה; שו"ע שם), שבכל מקום שנשים נאמנות קרובים נאמנים (באור הגר"א שם ס"ק ס).

• ויש פוסקים שאין הנשים נאמנות בבדיקתן אלא להחמיר ולא להקל, ולכן תוך י"ב ולפני י"ב אם אמרו שמצאו שערות נאמנות רק לענין זה שאם ימצאו אותם הסימנים לאחר י"ב נחמיר לומר שהיו גם קודם לכן ואינם אלא שומא, אבל לא נסמוך על זה להקל ולומר שקטנה היא גם למיאון ויכולה למאן, אלא שאחר י"ב שנה נאמנות גם להקל שנחזיקה לגדולה שתחלוץ, לפי שמסייעת להן חזקה דרבא (בית שמואל קנה ס"ק כג, בדעת הרי"ף והרא"ש והסמ"ג והטור; הריא"ז בשלטי גבורים יבמות מח ב אות א; פתחי תשובה על סדר חליצה של מהר"ם סק"ז, בשם האחרונים)^[5].

חזקה דרבא

קטנה שהגיעה לכלל שנותיה, דהיינו י"ב שנה ויום אחד, אינה צריכה בדיקה אם יש לה שתי שערות, חזקה כל שהגיעה לכלל שנים הביאה סימנים, וזוהי הנקראת "חזקה דרבא", ולכן אינה יכולה למאן; אבל מכל מקום להקל, שתוכל לחלוץ, אין סומכים על חזקה זו ואינה חולצת (נדה מו א, מח ב; רמב"ם גירושין יא ד, לגבי מיאון; טוש"ע אה"ע קנה יט, לגבי מיאון, קסט י, לגבי חליצה).

ואף על פי שחזקה זו היא חזקה גמורה ואמתית (ראה ערך גדול), מכל מקום אין סומכים עליה בחליצה, לפי שאפשר לברר את הדבר על ידי בדיקה (ט"ז אה"ע קנו ס"ק יב; שו"ת נודה ביהודה תניינא או"ח א); או לפי שהוא מיעוט המצוי, וחוששים מדרבנן למיעוט המצוי (פרי מגדים או"ח נה אשל אברהם ס"ק ז); או לפי שבחליצה יש חזקת איסור, שעד עכשיו היתה האשה בחזקת איסור של יבמה לשוק להינשא לאחר, ומצרפים מיעוט שאין מביאים סימנים אחר השנים להחזקה להחמיר (שו"ת תורת חסד או"ח א).

שמא נשרו

הגיעה לכלל שנותיה, ובדקוה ולא מצאו בה שערות, אין חוששים שמא נשרו להקל ולומר שגדולה היא ותחלוץ, אלא שנחלקו אמוראים אם חוששים שמא נשרו להחמיר שלא תמאן (נדה מו א). הלכה שחוששים שמא נשרו אם הספק הוא באיסור תורה, כגון שבעל אחר י"ב שנה, אבל כשלא בעל, ואין הספק אלא בקידושין דרבנן, אין חוששים שמא נשרו (נדה שם; רמב"ם גרושין יא ה; טוש"ע אה"ע קנה כ).

בזמן הזה

בזמן הזה אין סומכים אפילו על בדיקת אנשים אחר י"ב שנה להחזיקה כקטנה שתמאן אם לא מצאו שתי שערות אפילו אם לא בעל, כי אין אנו בקיאים בגומות, והגומות הן סימן אף בלא שערות (תוס' נב ב ד"ה הלכה; ספר התרומה קלג; טוש"ע אה"ע קנה כב. וראה ערך גדול: שעור הסימנים ומקומם).

הערות שוליים