מיקרופדיה תלמודית:גזה ועבודה
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
גזה ועבודה
הגדרה[1] - אסור גזיזת צמר ושער בקדשים בעלי חיים ואיסור העבודה בהם
האיסור ומקורו
הקדשים אסורים בגיזה ובעבודה, שנאמר: כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ[2] (דברים טו יט. ספרי שם; רמב"ם מעילה א ז; טוש"ע יורה דעה שח א בבכור).
הגיזה והעבודה הם שני איסורים מיוחדים, ונמנה כל אחד מהם לחוד במנין הלאוין (ספר המצוות לא תעשה קיג, קיד; סמ"ג לאוין שמ, שמא; ספר החינוך תפג, תפד), והעובר עליהם, שגזז או עבד בקדשים - לוקה (רמב"ם סנהדרין יט ד, מעילה א ז).
אין הקרבן נפסל על ידי גיזה ועבודה (ירושלמי פסחים ט ה; תוספתא פרה ב ה).
הקדשים
אף שנאמר באיסור גיזה ועבודה בְּכוֹר, האיסור גם בשאר כל הקדשים, שנאמר (דברים טו יט): בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ (ספרי שם), כלומר כל מה שאתה מקדיש בבקרך ובצאנך, היינו שאר הקדשים, לא תעבוד ולא תגוז (רבנו הלל לספרי שם). לפיכך כל קדשי מזבח, בין קדשי קדשים בין קדשים קלים, אסורים בגיזה ובעבודה (רמב"ם מעילה א ז)[3].
ספק קדשים, כגון בהמה שהיא ספק בכור, הרי הם אסורים בגיזה ועבודה (בבא מציעא ו ב; רמב"ם מעילה א ח; טוש"ע יורה דעה שטו א), והגוזז או העובד בהם אינו לוקה (רמב"ם שם, ראה ערך ספק איסור).
בשותף גוי
בכור שיש לגוי בו שותפות - מותר בגיזה ועבודה (בכורות ט ב).
קדשים שהקדישם גוי, כגון עולות, יש מהראשונים סוברים שלדעת ר' יהודה מותרים בגיזה ועבודה (פירוש רבנו הלל לספרי דברים טו יט. וראה הגר"א ומלבי"ם שם), ואחרונים כתבו שלוקים על קדשי גוי משום גיזה ועבודה (מנחת חנוך תפד).
בפסולי המוקדשים
אף קרבן שנפל בו מום ונפסל מהקרבה אסור בגיזה ועבודה, שנאמר (דברים טו יט): כָּל הַבְּכוֹר, לרבות בעל מום (ספרי שם).
ולא עוד אלא אף פסולי-המוקדשים (ראה ערכו), והיינו קרבן שנפל בו מום ונפדה, אסורים בגיזה ועבודה (בכורות טו ב; רמב"ם מעילה א ט), שנאמר: תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר (דברים יב טו), ודרשו תִּזְבַּח ולא גיזה (ספרי שם; בכורות טו א)[4], והגוזז או העובד בפסולי המוקדשים לוקה (ברייתא בבכורות טו ב).
קדשי בדק הבית
מן התורה אינם אסורים בגיזה ועבודה, שנאמר (דברים טו יט) בְּכוֹר, מה בכור מיוחד שהוא הקדש מזבח אף כל הקדש מזבח, יצא בדק הבית שאינו הקדש מזבח (ספרי שם), אבל מדרבנן - לדעת אחד מהתנאים, וכן הלכה - אסורים בגיזה ועבודה (בכורות יד א; רמב"ם מעילה א ט)[5].
פטר-חמור (ראה ערכו)
אין בו איסור גיזה ועבודה, הואיל ואין עליו אלא קדושת דמים, ואף על פי שקדשי בדק הבית גזרו בהם חכמים איסור גיזה ועבודה, פטר חמור קל מהם, שהם פדיונם קדוש, והוא פדיונו חולין (רא"ש בכורות א יא; טוש"ע יורה דעה שכא ט)[6].
בכור אדם
מותר בגיזה ועבודה, שנאמר (דברים טו יט): לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ, אבל אתה עובד בבכור אדם (ספרי שם; בכורות ט ב).
הגיזה
הגיזה האסורה בקדשים היא אפילו כשאין לו שום הנאה מהגיזה (ראה רא"ש בכורות א יא, וכסף משנה מעילה ב טז, בשם הר"י קורקוס), ואפילו שאין בגיזה שוה פרוטה (ראה שיטה מקובצת בכורות יד א).
שיעור הגיזה שחייבים עליה מלקות כתבו ראשונים שהוא כדי רוחב הסיט כפול, שלא יהיה חמור משבת (רמב"ם מעילה א ז. וראה ערך גוזז על שיעור סיט כפול), ואינו לוקה אלא אם גזז שיעור זה מבהמה אחת (מנחת חנוך תפד)[7].
התולש מבהמת קדשים אינו כגוזז[8] (בכורות כה א). בירושלמי נחלקו אמוראים אם חייב או פטור (ירושלמי שבת ז ב). הלכה שפטור (רמב"ם מעילה א ז), אבל מדרבנן התלישה אסורה בקדשים, גזירה משום גזיזה (תוספות בכורות כד ב ד"ה והיינו; רא"ש בכורות ג ה).
גיזה המותרת
השוחט תולש את השיער מכאן ומכאן לעשות מקום לסכין, ובלבד שלא יזיזנו ממקומו (משנה בכורות כד ב; רמב"ם מעילה א יא; טוש"ע יו"ד שח ג), אלא יניחנו מסובך עם הצמר מכאן ומכאן, כדי שלא יאמרו גיזה עושה בקדשים (רש"י בכורות שם ד"ה ובלבד).
יש סוברים שהתירו לו לתלוש אפילו במתכוין, הואיל ותולש אינו כגוזז (פירוש א' בתוספות בכורות ד"ה והיינו; טוש"ע יורה דעה שח ג); ויש חולקים וסוברים שמדרבנן אסור לתלוש במתכוין אף לצורך השחיטה, אלא מפנה השיער לכאן ולכאן, ואם נתלש שלא במתכוין נתלש, ובלבד שלא יהיה בדרך שבוודאי יתלש, ש"פסיק רישיה ולא ימות" אסור גם באינו מתכוין (פירוש ב בתוספות בכורות שם; רא"ש בכורות ג ה. וראה ערך דבר שאינו מתכוין), ולא התירו - במתכוין לדעה ראשונה, ובאינו מתכוין לדעה שניה - אלא ביד, אבל בכלי לא התירו כדי שלא יהא נראה כגוזז (בכורות שם; טוש"ע יורה דעה שם).
פרה-אדומה (ראה ערכו) שהיו בה שתי שערות שעיקרן מאדים וראשן משחיר (ראה ערך פרה אדומה על הפסול של שערות שחורות) - גוזז במספרים את ראשן המשחיר, ואינו חושש משום גיזה בקדשים, הואיל ואין כוונתו לגוז אלא לתקן ולהכשיר את הפרה (תוספתא פרה ב, והובאה בבכורות כה א וברש"י; רמב"ם פרה אדומה א ג).
הנאת הגיזה
הנאת הגיזה מצד עצמה אינה תלויה באיסור הגיזה, שכן יש שגזז באיסור והנאתה מן התורה מותרת, ויש שלא נעשה איסור גיזה בצמר והנאתו אסורה, אלא שמדברי סופרים כל שעשה איסור בגזיזה אסרוה לעולם בהנאה, ויש שאסרו ההנאה מחשש שלא יבוא לידי איסור גיזה (ראה להלן).
הגיזה של קדשים תמימים אסורה בהנאה מן התורה, אפילו נשר הצמר מאליו (ראה רמב"ם מעילה ו ב)[9].
לאחר שהותר גוף הקרבן - כגון שגזז ממנו כשהוא תם, ואחר כך נפל בו מום ונפדה ונשחט - הותרה הגיזה מן התורה לדברי הכל (ראה תוספות כו א ד"ה התולש. וראה שו"ת משיב דבר נח); וכן בכור בעל מום שנשחט - הותר הצמר שתלש מחיים בעודו בתמותו מן התורה (בכורות כו א. וראה משיב דבר שם שבבכור מיד שהומם מותר).
מדברי סופרים יש הבדל בין שיער שתלש בידים לשיער שנשר מאליו בנוגע לדינו אחר שנפל בו מום ונפדה ונשחט, שאם תלש בידים אסורה הגיזה בהנאה עולמית לדברי הכל (בכורות שם כו א, ורש"י ותוספות שם), אבל אם נשר הצמר מאליו, אם היה זה בכור ומעשר בהמה הרי זה אסור בהנאה עולמית, שכיון שאינם באים לכפרה גזרו חכמים שמא ישהה את הצמר עד שיפול בו מום (בכורות כו א ורש"י; רמב"ם מעילה א י, ושם בכורות ג יא), או שעל ידי כך מפקיע אותו מקדושת מזבח (רש"י כה ב ד"ה דברי הכל, כו א ד"ה אסור), ואפילו צמר שנשר מבכור תם בזמן הזה, שבעל כרחו משהה אותו עד שיפול בו מום (ראה ערך בכור בהמה טהורה: מצותו), אף על פי כן אסור בהנאה אפילו לאחר שנפל בו מום ונשחט, גזרה שמא יבוא להשהותו בצמרו לאחר שיפול בו מום עד שישיר כל שערו (רא"ש בכורות ג ו. וכן נראה מלשון טוש"ע שח א. וראה להלן שלאחר שנפל בו מום יש מחלוקת תנאים אם גוזרים שמא ישהה אלא שהלכה שחוששים), ואם היה זה חטאת ואשם - מותר הצמר גם מדרבנן, שכיון שבאים לכפרה אין לחוש שמא יבוא להשהות (גמ' שם; רמב"ם מעילה שם)[10].
וכל זה בשיער שנתלש מחיים, אבל הגיזה המחוברת לקרבן בשעת שחיטתו כשהוא תמים, אחר זריקת הדמים הותרה בהנאה כשם שהותר עורו (רמב"ם בכורות ג יא).
לאחר שחיטת בעל המום שנפדה, לדברי הכל גיזתו מותרת בהנאה, שנאמר בפסולי המוקדשים: תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ (דברים יב טו), ודרשו: תִּזְבַּח ולא גיזה, בָשָׂר ולא חלב, יכול יהיו אסורים לאחר זביחה, תלמוד לומר כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ (ספרי שם, וראה בכורות לב א, ומהרי"ט אלגזי ג אות מב), ואפילו מה שנתלש מחיים ואחר כך נשחט, מותר בהנאה מן התורה (ראה סוגיית בכורות שם שלא נחלקו התנאים אלא אם גזרו מדרבנן).
מדרבנן, אם יש איסור לאחר שחיטה, או לאחר מיתה, על הצמר שנתלש מחיים מן הבכור אחר שנפל בו מום והתירו מומחה[11], נחלקו תנאים: לדעת תנא קמא בין שמת ובין שנשחט - עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרים; לדעת ר' יוסי אם נשחט הכל מודים שהשחיטה מתרת הצמר שנתלש בהנאה, ואם מת - עקביא מתיר וחכמים אוסרים מדרבנן; ולדעת ר' יהודה אם מת הכל מודים שאסורה בהנאה מדרבנן, ולא נחלקו אלא אם נשחט, שעקביא מתיר וחכמים אוסרים, גזירה שמא יבוא להשהותם כדי ליהנות מצמרם שישור, ומתוך כך יבוא לידי תקלה לגוזזו או לעבוד בו (בכורות כה ב, כו א, ורבנו גרשום ורש"י שם כה ב; ראב"ד עדיות ה ו)
הלכה כר' יהודה (גמ' שם כו א) וכחכמים, שאפילו נשחט אסורה הגיזה בהנאה עולמית, בין שתלש באיסור ובין שתלש בהיתר, כגון לעשות מקום לסכין לצורך השחיטה (ראה לעיל: הגיזה), ובין שנשר מאליו (רמב"ם בכורות שם ומעילה א י; טוש"ע יורה דעה שח א).
במה דברים אמורים בבכור ומעשר בהמה, אבל בשאר הקדשים, כגון צמר של חטאת ואשם ועולה שתלש או שנשר מהם אחר שנפל בהם מום, נחלקו ראשונים: יש סוברים שדינם כבכור ומעשר, וגיזתם אסורה עולמית, גזירה שמא יבוא להשהותם מפני צמרם, ויבוא לידי איסור גיזה ועבודה (רש"י כו א ד"ה התולש[12]); ויש סוברים שכל מה שיתלש מן שאר הקדשים אחר שנפל בהם מום הרי הוא מותר בהנאה, כל שלא תלש בידו, ואם תלש בידו - אסור גם בשאר הקדשים (רמב"ם מעילה שם, וראה אור גדול למשניות בכורות ג ד בדעתו. ומשמע מלשון הרמב"ם שבשאר קדשים מה שנשר ממילא במומם מותר אף קודם שנשחט).
גיזה לאחר מיתה
וכל זה בשיער שנתלש מבעל המום מחיים, אבל הגיזה המחוברת לבהמה בשעת שחיטתו, אחר שהותר בשרו להיאכל כהלכה, הותר הצמר המחובר אליו אף מדרבנן, שהשחיטה מתירתו כבשרו (רמב"ם בכורות ג יא; טוש"ע שח א).
לא היה הצמר מחובר לגמרי, אלא שהיה בו צמר מדובלל שנתלש מן העור ומסובך עם שאר הצמר ואינו נופל - את שנראה עם הגיזה מותר, ואת שאינו נראה עם הגיזה אסור (משנה בכורות כה ב ורש"י; רמב"ם בכורות ג יב; טוש"ע שח ב), היינו שכשיגזזנו לאחר שחיטה יהיה שוה עם שאר הגיזה, ואינו נראה כפורש ממנה - מותר, ואם יצא חוץ יותר מדאי וניכר לכל שמובדל הוא מן הגיזה, הרי הוא כמי שנשר לגמרי קודם שחיטה (רש"י בכורות שם ד"ה ושאינו). ונחלקו אמוראים: ר' אלעזר אמר ריש לקיש כל שעיקרו הפוך כלפי ראשו נקרא אינו נראה עם הגיזה (גמ' שם כו ב) - היינו שכפול באמצעיתו ושני ראשים נראים בחוץ (רש"י שם ד"ה עיקרו) ויש מפרשים שהפוך העיקר כלפי ראשו וראשו אצל העור (רבנו גרשום) - ורב נתן בר אושעיא אמר כל שאינו מתמעך עם הגיזה (בכורות שם), היינו שאינו שוה עם הגיזה, אלא נראה עולה למעלה (רש"י שם ד"ה שאינו).
להלכה יש פוסקים כריש לקיש (רמב"ם שם; שו"ע שם), ויש מסתפקים בדבר ופוסקים להחמיר כדברי שניהם (רא"ש בכורות ג ו; טור שם).
על גיזה של קדשים שנתערבה כגיזה של היתר, ראה ערך בטול אסורים: בקדשים.
העבודה
העבודה האסורה בקדשים היא כשעושה אותה לצרכו, כגון הרוכב על בהמת קדשים, או הנשען עליה, או שעובר בה את הנהר, או שמקפל עליה את החבל שקושרה בו, או שנותן טליתו עליה, וכיוצא בזה, אבל עבודה שהיא לצרכה, כגון שקשרה בחבל לשמרה אם היתה מורדת (רמב"ם פרה אדומה א ז), או שהוליכה מעיר לעיר וצריך לאוחזה שלא תפנה למקום מרבץ שלה (שבת נב א), או שעשה סנדל על רגלה שלא תחליק ותפול, או שפרש טליתו עליה מפני הזבובים וכיוצא בזה - מותרת, ואין בה משום איסור עבודה (ירושלמי פסחים ו א).
תחב הסכין ששוחט בו את הקרבן בצמרו, או שקשרו בין קרניו, לבבלי הרי זו עבודה בקדשים (פסחים סו ב), ולירושלמי הרי זה נקרא לצורך הקדשים, ואין בזה משום עבודה (ירושלמי פסחים ו א). הלכה שלא יביא סכין עליו, מפני שהוא עובד בקדשים (רמב"ם קרבן פסח א יט).
קדשים שמתו
העובד בקדשים שמתו, אין זו עבודה, שאין עבודה לאחר מיתה (רש"י תמורה כד א ד"ה שנראה), אבל יש שאסרו חכמים לעשות בקדשים אף אחר שחיטתם מפני שנראה כעובד עבודה בהם, כגון שאין מפשיטים בהמת קדשים דרך הרגלים שיהיה כל העור שלם לעשות בו נאד או מפוח, מפני שנראה כעובד עבודה בקדשים (בכורות לג א ורש"י; ירושלמי ביצה ג ו), שכשעושה מפוח על הבהמה בעודו מחובר הרי זה נראה כעבודה, אף על פי שאינה עבודה ממש, שהרי לאחר מיתה אין עבודה (רש"י תמורה שם), ר' יוסי בר אבין אמר טעם אחר של חשש עבודה, שאם נתירנו להפשיט דרך הרגלים, שמא יגדל מהם עדרים עדרים, שיבוא להשהותם, ולא ישחטם עד שיזדמנו לו אנשים המבקשים עורות שלמים, ויבוא לידי גיזה ועבודה (גמ' שם ורש"י[13]).
חליבה
החליבה בקדשים, נחלקו בה ראשונים:
- יש סוברים שאסורה משום עבודה (רבינו גרשום בכורות ו ב, ותמורה לא א; הגהות מרדכי שבת טז).
- יש סוברים שאין האיסור אלא משום הדרשה תִּזְבַּח ולא גיזה, בָשָׂר ולא חלב (ראה לעיל: הנאת הגיזה), והיינו שאסור להוציא החלב מהם (תוספות מעילה יב ב ד"ה חלב בשם יש מפרשים).
- יש סוברים שמדרבנן הוא שאסרו חכמים את החליבה, ועשאוה כמו גיזה ועבודה (פירוש המשניות לרמב"ם מעילה יג א, ורע"ב שם).
- ויש חולקים לגמרי על איסור החליבה וסוברים שחליבה מותרת בקדשים, ואין האיסור אלא על החלב באכילה ובהנאה, מדרשת בשר ולא חלב (תוספות חולין לו א, ובכורות כה א, ומעילה יב ב. וראה ערך גדולי הקדש: גידולי בעלי חיים, על איסור ההנאה של החלב).
הרבעה
אין מרביעים לא בבכור ולא בפסולי המוקדשים (מועד קטן יב א; רמב"ם מעילה א ט), היינו שאין אוחזים את הבהמה להביא עליה זכר שעושה בה מלאכה (רש"י מועד קטן שם), ומכל מקום רבים הסוברים שאין זו עבודה ממש, ואין האיסור אלא מדרבנן (שיטה מועד קטן שם, בשם הר' יחיאל; משנה למלך מעילה א ט; פרי מגדים אורח חיים תקלו אשל אברהם ס"ק ב).
יש שכתבו שאין האיסור אלא כשהנקבה היא ההקדש, שבה היא נעשית העבודה, אלא שמכיון שהאדם אינו עושה העבודה, אלא הזכר הרובע, והאדם רק גורם שתיעשה העבודה, לכן אף זה אין האיסור אלא מדרבנן, אבל אם הזכר הוא ההקדש אינו אסור אף מדרבנן (משנה למלך מעילה שם), או שלא אסרו בזכר אלא להכריחו בעל כרחו, שהוא נראה כעבודה (פרי מגדים שם); ויש שכתבו שאדרבה עיקר העבודה היא בזכר הרובע ולא בנקבה, ומכל מקום אף בזכר אין זו מלאכה מן התורה, שאפילו אם מכניס כמכחול בשפופרת אין זו מלאכה, אלא טורח הרביעה עצמה, וזה עושה הבהמה מעצמה ולא האדם (חתם סופר שו"ת יורה דעה שה)[14]; ויש מהראשונים סוברים שלא משום עבודה הוא שאסרו כל איסור הרבעה, אלא גזרה שמא יגדל ממנו עדרים עדרים ויבוא לידי תקלה של גיזה ועבודה (פירוש שני בנמוקי יוסף מועד קטן שם).
סמיכה
הסמיכה בקרבנות, מכיון שצריכה להיות בכל כחו של סומך (ראה ערך סמיכה), הרי זו עבודה (חגיגה טז ב), אלא שהתורה התירתה (טורי אבן חגיגה שם ד"ה משום). לכן נשים שאינן בסמיכה (ראה ערך אשה: במקדש) - כשהן סומכות, לדעת הסוברים נשים סומכות רשות (ראה ערך הנ"ל: קיומה במצוות שפטורה) כדי לעשות להן נחת רוח, אסור להן לסמוך בכל כחן, שהרי זו עבודה בקדשים, אלא אומרים להן הקילו ידיכן (חגיגה שם); והוא הדין לכל אלה שהתורה מיעטה מסמיכה, כגון בכור ומעשר ופסח ועבד וסומא (לקוטי הלכות לבעל חפץ חיים מנחות צג א. וראה ערך סמיכה על הפטורים הללו). ויש שכתבו שלא אמרו שהנשים אסורות בכל כחן אלא כשסומכות על קרבן שאינו שלהן, אלא של בעליהן, אבל בקרבן שלהן כשם שהתורה הטילה חובה על אנשים כך נתנה רשות לנשים לסמוך בכל כחן (קרבן אהרן ויקרא פרק ב פרשתא ב, ושער המלך מעשה הקרבנות ג ח, וראה שם בארוכה).
הערות שוליים
- ↑ ה, טור תלח – תנד.
- ↑ וי"ו - של וְלֹא תָגֹז - מוסיף על ענין ראשון, וילמדו שניהם זה מזה שגם שור אסור בגיזה, וגם צאן אסור בעבודה (חולין קלז א, ורש"י בכורות כה א ד"ה לא תעבוד), או ש'ולֹא תָגֹז' נדרש לפניו ולאחריו (רבינו גרשום בכורות שם), או שהוקשו שור וצאן זה לזה (סמ"ג לאוין שמא), ויש שלמדו האמור של זה בזה בקל וחומר (ספרי שם, לגירסת הילקוט והגר"א).
- ↑ העופות של קדשי מזבח כתבו אחרונים שאינם בכלל הלאוין של גיזה ועבודה, שלא נאמר אלא בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ (מנחת חנוך לב מלאכת גוזז).
- ↑ או: תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ, אין לך בהם היתר אלא משעת זביחה ואילך (איכא דאמרי בבכורות שם). אף איסור עבודה למדים מכאן, כמו גיזה, ששניהם שוים (שיטה מקובצת בכורות שם).
- ↑ פרה-אדומה (ראה ערכו) הגוזזה ועובד בה אינו לוקה, אבל מדרבנן אסורה בגיזה ועבודה (בכורות כה א); ויש סוברים שאף איסור דרבנן אין בה (ר"ש פרה ב ה). כשנפדית הפרה יוצאת לחולין להיגזז ולהיעבד (בכורות שם). אף עגלה-ערופה (ראה ערכו) אינה בכלל הלאוין של גיזה ועבודה (תוספתא פרה ב ה,.ור"ש פרה ב ג).
- ↑ וראה ערך פטר חמור שלהלכה שפטר חמור אסור בהנאה אותו שיער אסור בהנאה. יש מהראשונים שכתב שלר' יהודה (בכורות י ב) פטר חמור יש בו איסור גיזה ועבודה מהלאוין של לא תעבוד ולא תגוז (פי' הריב"ן למכות כא ב ד"ה והן מוקדשין).
- ↑ הגוזז בהמת קדשים שמתה, כתבו אחרונים שאינו עובר, שאין זו קרוייה גיזה, ואין הבהמה קרוייה בקר וצאן (מנחת חנוך שם).
- ↑ אפילו התולש דברים שדרכם בתלישה ולא בגיזה, כגון נוצה של עזים (ראה חולין קלז א. וראה ערך גוזז: התולש) - פטור (מהרי"ט אלגזי בכורות ג אות מא). ויש שכתב שבנוצה של עזים חייב על תלישתם (שער המלך יום טוב ג ג).
- ↑ ויש מן הראשונים סוברים שהגזה אפילו של קדשי קדשים, כגון עולה תמימה, אינה אסורה מן התורה בהנאה (ר"ש ערלה ג ג. וראה שו"ת נודע ביהודה תנינא יורה דעה קצג. וראה מהרי"ט אלגזי ג אות מב; שו"ת משיב דבר יורה דעה נח).
- ↑ ואם היה זה עולה תמימה - הדבר ספק אם דינה כקדשים הבאים לכפרה, כיון שמכפרת על עשה (ראה ערך עולה), או כיון שעיקרה אינה באה לכפרה (ראה ערך הנ"ל) יש לחוש שמא ישהה אותה (בכורות שם ב; רמב"ם שם).
- ↑ ואין הבדל בין תלשו בידים או שנשר מאליו, שלעקביא שמתיר כשנשחט אפילו אם תלשו בידים אחר שהתירו מומחה מותר, ולחכמים אפילו שנשר מאליו אסור (גמ' שם כו ב, וראה תוספות כה ב ד"ה התולש).
- ↑ וראה לעיל שנשר בתמימותם והוממו ונשחטו לא גזרו בחטאת ואשם שכיון שצריך לכפרה לא ישהה, אבל בבעל מום כבר לא צריך אותו לכפרה.
- ↑ וראה ערך בכור בהמה טהורה: בעל מום, טעם אחר שאין לו ענין לעבודה, וראה שם מחלוקת הראשונים להלכה.
- ↑ וראה שם שמצדד לומר שאם הזכר חולין והנקבה הקדש אפילו איסור דרבנן אין. עוד כתב שמותר להכניס זכר בכור בעדר, אף על פי שסופו להרביע את הבהמה, שאין איסור להניח בהמות קדשים שלא ירביעו, אלא האדם בעצמו אסור לו לעשות מעשה.