גזל הגר

הגדרה^[1] - החיוב להשיב לכהנים ממון שנגזל מן הגר, שמת בלי יורשים.

חובת השבתו

החיוב

הגוזל את הגר, וכפר בו הגזלן ונשבע לשקר, ומת הגר ואין לו יורשים, והודה הגזלן, הרי זה חייב לשלם את הקרן והחומש לכהנים של אותו משמר, כדרך שחייב הגוזל את חברו, כשנשבע לשקר והודה, לשלם לו קרן וחומש (ראה ערך שבועת הפקדון).

לאחר שהשיב את הגזלה מביא את אשמו (ראה ערך אשם גזלות), ואחר כך יתכפר לו (בבא קמא קי א; רמב"ם גזלה ואבדה ח ה), שנאמר: וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו (במדבר ה ח. בבא קמא שם), ודרשו חכמים: וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, שהרי כל אדם מישראל אפילו אין לו בנים או אחים יש לו קרוב עד יעקב אבינו, והקרוב קרוב יורש (רש"י בבא קמא קט א ד"ה וכי) - אלא בגזל הגר שמת ואין לו יורשים הכתוב מדבר (ספרי נשא ד; בבא קמא קט א; רמב"ם שם ו).

ואף על פי שמצד דין הממון כשמת הגר נכסיו הפקר, וזכה הגזלן בכסף שתחת ידו, מכל מקום חייב להשיבו לכהנים כדי שתהיה לו כפרה על שבועתו (ראה רש"י בבא קמא קי א ד"ה הכסף; שו"ת הרשב"א ב שח).

ללא שבועה

כפר ולא נשבע לשקר, אין הגזלן חייב להשיב אחר מיתת הגר, שהרי הוא בעצמו זוכה בגזלה שתחת ידו (חידושי הראב"ד בבא קמא קט ב; שו"ת הרשב"א ב שח), בין כשהודה ובין כשלא הודה (הראב"ד שם).

ויש מצדדים לומר שאפילו אם לא נשבע חייב להוציא גזלה מתחת ידו (בית יוסף חושן משפט שסז, וראה בדרכי משה ובב"ח שם שהשיגו עליו). ואף הם לא אמרו אלא לענין הוצאת הגזלה מתחת ידו, כיון שגזל וכחש בה, כדי לקיים מצות השבה; אבל לענין חיוב קרבן וחומש, וכן נתינה לכהנים אינו חייב אלא בנשבע לבד (משנה למלך גזלה ג ה).

ללא הודאה

כפר ונשבע ולא הודה, אלא שבאו עדים והעידו שגזל, שאינו משלם חומש ופטור מן הקרבן, ואינו חייב אלא בקרן בלבד (ראה ערכים: גזלה; שבועת הפקדון), אינו נותנו לכהנים, שלא זיכתה התורה לכהנים בגר שמת ואין לו יורשים אלא במקום שחייב קרן וחומש ואשם (משנה למלך גזלה ג ה).

קרקעות עבדים ושטרות

קרקעות ועבדים ושטרות של גזל הגר שמת ואין לו יורשים אינם חוזרים לכהנים (רמב"ם גזלה ואבדה ח יד) מאחר שאין נשבעים עליהם (ראה ערך שבועה), ואפילו אם נשבע לשקר אין חייבים עליהם חומש ואשם (ראה בבא קמא קה א; שבועות לז ב. וראה ערך שבועת הפקדון), וכל שאין בו חיוב חומש ואשם אין בו חיוב נתינה לכהן (משנה למלך שם ג ה; מנחת חינוך קכט ס"ק טו).

ונחלקו הראשונים בדבר:

• יש סוברים שכל הקודם בהם זכה, שאם החזיק בהם מי שהוא אחר מיתת הגר - זכה הוא, ואם קדם הגזלן וזכה בהם - הרי הם שלו, ואין עליו חיוב להוציא הגזלה מתחת ידו, שאין זה אלא במטלטלים שנשבע עליהם (מגיד משנה גזלה ואבדה ח יד, לדעת הרמב"ם).

• ויש סוברים שאם קדם הגזלן וזכה בהם לא עשה כלום, וחייב להוציא הגזלה מתחת ידו, שלא נתמעטו אלא מחומש ואשם ונתינה לכהן אבל לא לענין השבה, וכיון שנשבע על שקר - חייב להוציא הגזלה מתחת ידו (מגיד משנה שם, בשם הראב"ד, וכפירוש המשנה למלך שם ג ה בדעתו).

גיורת

דין גזל הגר נוהג בין בגר בין בגיורת, ואף על פי שאיש נאמר בפרשה, אף הגיורת נתרבתה, לפי שנאמר: הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב, לרבות השבה שניה לגיורת (בבא קמא קט ב).

קטן

אמרו חכמים: למה נאמר איש בפרשה, לומר לך: איש אתה צריך לחזור אחריו אם יש לו גואלים אם לא, דהיינו שצריך לשאול אם יש לו בנים קודם שיתנהו לכהן (בבא קמא קט ב ורש"י ד"ה צריכין), כי שמא נולדו לו בנים אחר שנתגייר והיתה הורתם ולידתם בקדושה, וצריך ליתן להם את הגזילה (שיטה מקובצת שם בשם הרמ"ה); אבל קטן אין אתה צריך לחזור עליו, שבידוע שאין לו גואלים (בבא קמא שם; רמב"ם גזלה ה ז), שחזקתו שאין לו יורשים (רמב"ם שם), שקטן אינו מוליד, ובידוע שאין לו בנים, וצריך ליתנו לכהן (רש"י שם ד"ה קטן). ואף על פי שאין נשבעים לקטן (ראה ערך שבועה), מכל מקום חייב חומש כשקפץ ונשבע (שיטה מקובצת שם; סמ"ג עשין עג), שחיוב חומש בא אפילו כשאינו מחויב שבועה מצד הדין אלא נשבע מעצמו (שיטה מקובצת שם, וראה ערך שבועת הפקדון).

ויש מן הראשונים שמצדדים לומר שלא חייב בגזל הגר קטן ליתן לכהנים אלא בגוזל מעוברת שנתגיירה ונשבע לה והודה וילדתו ומתה, ואחר כך מת הוא בקטנותו, שבידוע שאין לו גואלים, אבל גזלו של גר קטן נתמעט לגמרי מחיוב נתינה לכהן מהכתוב וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל (שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ש).

וכתבו הראשונים שיתכן גזל הגר קטן, אף על פי שאין זכייה לקטן (ראה ערך קטן), וגם אין הגר יורש את אביו מן התורה (ראה ערך גר), כגון במקרה שאחרים נתנו לו נכסים, שכשדעת אחרת מקנה אותו יש לו קנין בנכסים מן התורה (תוס' בבא קמא קט ב ד"ה קטן. וראה ערך קטן), או שעשה מלאכה ששכר טרחתו ומעשה ידיו שלו מן התורה (תוספות סנהדרין סח ב ד"ה קטן).

ויש שכתבו שיתכן גזל הגר קטן כגון שהיתה הורתו ולידתו בקדושה, וירש את אביו הגר (רשב"א שם).

בגניבה

אין דין גזל הגר אמור אלא במקום שיש חיוב של קרן בלבד, אבל לא בגניבה שחייבים עליה כפל, שנאמר: וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ (במדבר ה ז), בממון המשתלם בראש הכתוב מדבר, דהיינו קרן בלבד שהוא הראש (בבא קמא קי א, ורש"י ד"ה משתלם).

ואף על פי שאין דין גזל הגר אלא בהודה, והרי מודה בקנס פטור (ראה ערך מודה בקנס), ואף בלי הלימוד מהכתוב אם הודה היה פטור מן הכפל - כתבו הראשונים שצריך למעט כשבאו עדים תחילה ואחר כך הודה, שכבר נתחייב בכפל קודם שהודה (חידושי הראב"ד בבא קמא שם; שיטה מקובצת שם, בשמו ובשם הרא"ש בשם הר"מ). אלא שנחלקו הראשונים בדבר:

• יש סוברים שלא מיעטו הכתוב אלא מהשבת הכפל בלבד לכהנים, שאילו היה הגר קיים היה משלם לו כפל ולא חומש, שכל שיש כאן כפל אינו ממון המשתלם בראש ופטור מן החומש, ועכשיו כשמת הגר והתורה לא זיכתה את הכפל לכהנים, מעתה הרי זה ממון המשתלם בראש, וחייב בקרן וחומש לכהנים (ראב"ד שם).

• ויש סוברים שגניבת הגר אינה נידונית כגזל כלל, אלא זכה הגנב במיתתו של גר הן בקרן ובחומש, והן בכפל - כדין כל המחזיק בנכסו הגר (מאירי בבא קמא שם).

הכפרה בהשבתו

צורת ההשבה

הכסף שהגזלן משיב לכהנים מכפר עליו (ראה בבא קמא קי ב ותוס' ד"ה כסף), והתורה קראתו אשם (ראה לעיל בריש הערך). וישנם כמה דינים שנאמרו בהקשר לכך:

• גזל הגר שהשיבו בלילה לא יצא (בבא קמא קי א; רמב"ם גזלה ואבדה ח ו), כשם שאין מקריבים קרבן בלילה (רש"י בבא קמא קי א ד"ה ולמאי); ויש מוסיפים טעם שצריך להחזיר ביום כדי שיחזירנו בפרסום (מאירי שם).

• וכן אם החזירו לחצאין לא יצא (בבא קמא קי א; יראים השלם קנא), כשם שאין האשם בא לחצאין (רש"י שם ד"ה ולמאי), שהרי נעשה בכך בעל מום (שיטה מקובצת שם, בשם הרמ"ה).

• יש מי שכתב שכיון שנקרא אשם אין מחזירו אלא בירושלים, ואם החזירו בגבולין לא יצא, כדין אשם. ולא אמרו שגזל הגר הוא ממתנות כהונה שבגבולין (ראה להלן: זכות הכהנים. וראה ערך מתנות כהונה) אלא לענין אכילתו, שאחר שניתן בירושלים לכהנים מותרים להשתמש בו גם בגבולין (ים של שלמה בבא קמא ט סז, לדעת תוס' שם קי ב ד"ה וגזל, וכתב שכן עיקר); אבל ראשונים כתבו שזוכים בכל מקום (רמב"ם בכורים א ז; רשב"א ומאירי בבא קמא שם), ואם מצא כהן שבמשמר חוץ לירושלים נותן לו (מאירי שם), שלענין זה לא הוקש לאשם (תורת חיים שם).

מת הגר

הגוזל את הגר ונשבע לו והודה ומת הגר, והפריש אשמו וגזלתו להעלות לירושלים, ומת הגזלן, הרי בני הגזלן יורשים את כסף הגזלה, או הגזלה עצמה (בבא קמא קי א; רמב"ם גזלה ואבדה ח י). שהרי הגזלן זכה בגזלה משעת מיתת הגר, אלא שהוא צריך להשיב לכהנים כדי שתהיה לו כפרה, ועכשיו כיון שמת - אין כאן כפרה (רש"י בבא קמא שם ד"ה הכסף), שנאמר: אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו, מי שצריך כפרה, יצא זה שאינו צריך כפרה (תוספתא בבא קמא (ליברמן) י יז).

לאחר שזכו הכהנים

נתן את הכסף לכהנים, ומת קודם שהקריבו הקרבן, אין היורשים יכולים להוציא את הכסף מידם, שנאמר: אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה (במדבר ה י. בבא קמא קי א, והגהות הב"ח שם; רמב"ם גזלה ואבדה ח יא).

בקטן

ואפילו היה הגזלן קטן שאין מתנתו מתנה, אין יורשיו מוציאים מידי הכהנים (רמב"ם גזלה ואבדה ח יא; מאירי בבא קמא קי א). ואף על פי שאין משביעים את הקטן, וממילא לא נתחייב בקרן וחומש, ואפילו אם קפץ ונשבע מעצמו אין שבועתו מחייבתו קרן וחומש ואשם, שהקטן אינו בשום חיוב מצוה כלל (ראה מנחת חינוך מצוה קכט ס"ק יח) - כתבו האחרונים שאין המדובר כאן שהגזלן עצמו הוא הקטן, אלא שאם גזל אביו של הקטן את הגר, ונשבע והודה ומת קודם שנתן לכהן, ונתן בנו הקטן את הכסף לאנשי משמר ומת, אין היורשים ממשפחת אביו מוציאים מיד הכהנים, ולא נקרא הקטן גזלן אלא מפני שגזלת אביו נמצאת אצלו (שו"ת הרדב"ז ו שני אלפים רפד).

מחילה

מכיון שהכסף יש בו כפרה, אין הכהן יכול למחול את הכסף (תוס' בבא קמא קי א ד"ה כסף).

קרן חומש ואשם

נתן את הקרן ולא נתן את החומש, אין החומש מעכב מלהקריב את האשם (בבא קמא קי א, ורש"י ד"ה נתן; רמב"ם גזלה ואבדה ח יג). הטעם: למדים ממעילה שאין החומש מעכב את הכפרה (ראה ערך מעילה. בבא קמא קיא א); אבל חייב הוא ליתן את החומש אחר הכפרה (רש"י בבא קמא קי א ד"ה נתן; רמב"ם שם).

ואין מקריבים את האשם עד שיחזיר את הקרן לכהנים (גמרא ורמב"ם שם), שנאמר: הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ , ואשר יכפר הוא לשון עתיד, מכלל שעדיין לא כיפר באיל כשמשיב את הגזלה, הרי שנותן הכסף תחילה (בבא קמא קיא א, ורש"י ד"ה אנא).

אם הביא אשמו לפני שהשיב את הגזילה, לא יהא אחר מערב את דמו עד שיביא גזלו, אלא תעובר צורתו - ימתינו לו עד שיפסל בלינה ותעבור ממנו צורת בשר (רש"י פסחים עג ב ד"ה תעובר) - ויצא לבית השריפה (תוספתא בבא קמא (ליברמן) י יח). ופסול זה של הקרבן הוא מן התורה, ואפילו אם הביא את גזלו קודם שנזרק הדם, אלא שכיון שמכל מקום אין זה פסול הגוף כפיגול וטריפה וכיוצא, צריך עיבור צורה (הג"ה בתוס' זבחים קג ב ד"ה ומודה).

ויש מן הראשונים שסוברים שיכול להביא את הכסף גם לאחר שחיטה קודם זריקת הדם, שהרי נאמר אשר יכפר בו עליו, הרי הדבר תלוי בכפרה, וזריקה מכפרת, וכל שעדיין לא כופר אין כאן פסול (תוס' זבחים שם; שיטה מקובצת בבא קמא קיא א, בשם הרא"ש).

זכות הכהנים

מתנות כהונה

גזל הגר הוא אחד מעשרים וארבע מתנות כהונה (ספרי קרח קיט; תוספתא חלה (ליברמן) ב ט; בבא קמא קי ב. וראה ערך מתנות כהנה), ואחד מעשר מתנות שבגבולין (תוספתא שם; בבא קמא שם; רמב"ם בכורים א טו), שגזל הגר ניתן לכהן שבמשמר אף מחוץ לירושלים (רשב"א ומאירי בבא קמא שם), ואף בחוץ לארץ (רמב"ם בכורים א ז).

ולדעת הסובר שאינו ניתן אלא בירושלים (ראה לעיל: הכפרה בהשבתו), נקרא מתנה שבגבולין לפי שנאכל אחר מתנתו גם בגבולין (ים של שלמה בבא קמא ט סז).

לקדש אשה

גזל הגר שזכו בו הכהנים הרי הוא שלהם, ויכולים אפילו לקדש בו את האשה, שנאמר: אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי וגו' לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ (במדבר יח ט), ודרשו: אשר ישיבו - זה גזל הגר, לך הוא ולבניך - אפילו לקדש בו את האשה (מנחות עג א), והוא חולין לכל דבר (רמב"ם בכורים א ו).

גזל חמץ

הכהנים בגזל הגר נחשבים כמקבלי מתנות (בבא קמא קי ב; רמב"ם גזלה ואבדה ח ח). ולפיכך הגוזל חמץ מן הגר ומת ואין לו יורשים, ועבר עליו הפסח, חייב ליתן לכהנים את דמיו כשעת הגזלה, ולא יוכל לומר לכהן הרי שלך לפניך, שאם יתנהו עכשיו כמות שהוא אינה מתנה, שהרי הוא אסור בהנאה ואינו שוה כלום; אבל אילו היו יורשים לא היה חייב ליתן את דמיו, שהרי את זה ירשו, ואילו היה קיים הגר הרי היה אומר לו הרי שלך לפניך (גמרא שם, ורש"י ד"ה היינו).

כהן שגזל

כהן שגזל את הגר ונשבע לו, ומת הגר ואין לו יורשים, לא זכה הכהן בגזלה שתחת ידו, אלא יוציאה מתחת ידו, ומתחלקת לאחיו הכהנים שבאותו משמר (בבא קמא קט ב; רמב"ם גזלה ואבדה ח ט).

חלוקתו לאנשי משמר

נתינה לכהני המשמר

גזל הגר אינו ניתן לכל כהן שירצה הגזלן, אלא לכהנים שבאותו משמר (ראה ערך משמרות. בבא קמא קט ב; רמב"ם גזלה ח ה) שנאמר: מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו, הרי לכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר (גמרא שם), שמשמעות הפסוק היא שלמי שניתן הקרבן ינתן הכסף, והקרבן אינו יכול להקריב אלא הכהן שבאותו משמר, ככל הקרבנות שאינו מקריב אלא כהן שבמשמר (ראה ערך משמרות. רש"י בבא קמא שם ד"ה כשהוא).

אלא שכל הקרבנות ניתנים לכהנים של בית אב, העובדים באותו היום בלבד (ראה ערך בתי אבות), אבל גזל הגר, לפי שאינו דבר שמצוי בכל יום אלא במקרה, ניתן לכהנים של כל המשמר (תוס' רי"ד בבא קמא קט ב).

אותו משמר שהגזל ניתן לו, אינו המשמר שבשעת ההודאה שגזל, אלא זה שבשעת הבאת הגזל, שהרי בכל הקרבנות, כחטאות ואשמות ונדרים ונדבות, אין אנו הולכים אחר שעת החיוב אלא אחר שעת הבאתו (תוס' בבא קמא קט ב ד"ה לכהן; רש"י שם ד"ה לכהן).

וכן אם עדיין לא הביא את גזלו והפריש את האשם, מכיון שאינו רשאי להשהות כפרתו, וצריך להביא אשמו באותו משמר, אף הוא חייב להקדים גזלו לאשמו ולהביאו לאותו משמר (חידושי הראב"ד בבא קמא קט ב, קיא א).

פחות משוה פרוטה

גזל הגר שאין בו שוה פרוטה לכל כהן וכהן מאנשי משמר לא יצא המחזירו ידי השבה, שנאמר: הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן, עד שתהא השבה לכל כהן וכהן (בבא קמא קי א; רמב"ם גזלה ואבדה ח ז). לפיכך יוסיף משלו עד שישלים (רש"י שם ד"ה לכל; שיטה מקובצת שם ד"ה בעי רבא, בשם הרמ"ה).

ויש מן הראשונים שסוברים שאפילו אם השלים משלו אין זו השבה, אלא מתנה נתן להם (שיטה מקובצת שם ד"ה גזל, בשם הרא"ש).

כהן אחד

נתן את כל הכסף לכהן אחד, הרי הוא חייב לחלקו לכל אנשי המשמר (שיטה מקובצת בבא קמא קי א, בשם הרמ"ה), אפילו שלא מאותו בית אב של היום (חידושי הראב"ד שם).

נתינה לשתי משמרות

נתן את הכסף למשמרת יהויריב (ראה ערך משמרות, שיהויריב הוא המשמר הראשון לכולם), והאשם למשמרת ידעיה, הבאה אחריה - יצא; שכל המביא גזלו לפני שהביא אשמו יצא, וכל אחת מן המשמרות זכתה בשלה (בבא קמא קי א, ורש"י ד"ה יצא).

במה דברים אמורים כשלא הפריש עדיין אשמו כשנתן הכסף, אבל אם כבר הפריש את אשמו - אינו רשאי לעכבו עד המשמר שלאחריו (חידושי הראב"ד בבא קמא קיא א).

נתן את הכסף ליהויריב, ואת האשם לידעיה בזמן משמרתו של יהויריב, האשם חוזר ליהויריב, שהרי היא משמרתו (משנה למלך גזלה ואבדה ח יב).

בזמן הזה

הגוזל את הגר בזמן הזה שאין קרבנות נוהגים, ומת הגר בלי יורשים, צריך להוציא את הגזלה מתחת ידו וליתנה לצדקה^[2], ואפילו הודה לגר וזקפו עליו במלוה (טוש"ע חו"מ שסז ה-ו).

ואפילו באופן שבזמן הבית היה חייב ליתן לכהנים (ראה לעיל, חובת השבתו), בזמן הזה אינו חייב לתת את הכסף לכהנים, לפי שהכהנים זוכים משולחן גבוה, וזהו דוקא כשמביא הגזלן אשם גזלות, והקריב חלבו ודמו על גבי המזבח, והבשר אכלו הכהנים, אז זכו אף בקרן וחומש משולחן גבוה, אבל בזמן הזה שאין שולחן גבוה כלל צריך ליתנו לארנקי של צדקה, ומתחלק לכל עניים בשוה (סמ"ע שם ס"ק יח)^[3].

הערות שוליים