גזרה לגזרה

הגדרה^[1] - אין חכמים גוזרים על דבר מחשש שמא יבואו לעשות דבר האסור, אם גם אותו הדבר אינו אסור אלא מדרבנן, מחשש שמא יבואו לעבור על איסור תורה

גדרה

עניינה

דבר שהוא עצמו גזרה (ראה ערכו) אין אנו גוזרים לו גזרה נוספת שמטרתה לגדור בעדו שלא יעבור על הגזרה (שבת כא א, ועוד; רבא בשבת יא ב; אביי ביצה ג א; רב נחמן יבמות קט א), שאין גדר לגדר (ירושלמי פסחים א ד: ויש גדר לגדר, בתמיה), כגון:

• חלת חוץ לארץ (ראה ערך חלה) שנאכלת עם הזר על השולחן (משנה חלה ד ח), ואין חוששים שמא יאכלה הזר, שאכילת חלת חוץ לארץ גופה גזרה היא משום אכילת חלת הארץ, ואין גוזרים גזרה לגזרה (חולין קד א וב ורש"י, וראה שם שממשנה זו למדו שאין גוזרים גזרה לגזרה).

• או לגבי איסור חציצה בטבילה שמצאנו שמיעוט - דבר שנדבק במיעוט גופו - ואינו מקפיד עליו, אינו חוצץ בטבילה, ולא גזרו שיחצוץ משום מיעוט המקפיד, או משום רובו שאינו מקפיד, שאף אלו אינם אלא גזרה משום רובו ומקפיד, ואין גוזרים גזרה לגזרה (עירובין ד ב), וכיוצא.

מקורה

• יש מן הראשונים שכתב מקור לדבר מן המקרא, שנאמר: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי (ויקרא יח ל) - עשו משמרת, כלומר גזרה, למשמרתי, היינו לתורתי (ראה ערך גזרה), ולא משמרת למשמרת (רש"י ביצה ב ב ד"ה והתניא^[2]).

• ויש שכתבו טעם לדבר, שאם היינו גוזרים גזרה לגזרה נתמלא גזרות (תשובת רב שר שלום גאון בחמדה גנוזה עז).

איסור שיש לו אסמכתא מהתורה

איסור דרבנן שיש לו רמז מן המקרא, יש מן הראשונים סוברים שאין בו משום גזרה לגזרה, ולכן לגבי איסור מקח וממכר בשבת, שיש לו מקור מן המקרא: מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ (ישעיה נח יג), גזרו שאין מקדישים, ואין מעריכים, ואין מחרימים אף ביום טוב, גזרה משום מקח וממכר (ראה ביצה לז א. מאירי שם, בשם יש מתרצים, וכן מבואר בפירוש א ברש"י שם ד"ה משום. וראה להלן: בגזרה אחת טעם אחר).

ויש מן האחרונים שכתב שאף דבר שיש בו אסמכתא מן הכתוב נחשב גזרה לגזרה (פרי מגדים בפתיחה כוללת לאורח חיים א לא. וראה ארעא דרבנן בהקדמה שכל שעיקר איסורו מהתורה גוזרים אפילו בדרבנן).

באיסורי שבת

ישנם איסורי שבת שנחלקו בהם אמוראים אם גוזרים גזרה לגזרה:

אביי אוסר לעמוד בשבת ברשות היחיד או ברשות הרבים ולהושיט ראשו לכרמלית (ראה ערכו) ולשתות שם, כדרך שאסור לעמוד ברשות היחיד ולשתות ברשות הרבים גזרה שמא יוציא הכלי אליו, ואף שהוצאה לכרמלית אינה אסורה אלא מדרבנן; ורבא מתיר, שהיא גופה גזרה ואין לגזור גזרה לגזרה (שבת יא ב). וכן נחלקו אם אסור לאומן לצאת בערב שבת סמוך למנחה בכלי אומנותו התחובים בו שמא ישכח ויטלטלם בשבת, באופן שאם יוציא אותם בשבת אינו אסור אלא מדרבנן (ראה שם בגמרא).

טעמים שונים כתבו ראשונים בסברתו של אביי, שהרי במקומות אחרים אף הוא סובר שאין גוזרים גזרה לגזרה (ראה ביצה ג א):

• יש אומרים שאינו גוזר אלא באיסורי שבת (רש"י שבת שם ד"ה מאי לאו).

• יש שכתבו שבהוצאה בלבד הוא שגזר אביי (תוספות שם ד"ה אמר), ובטעם הדבר יש שהסבירו, שמתוך שהיא קלה בעיני כל אדם (ראה ערך מוציא בענין שנקראת הוצאה מלאכה גרועה) החמירו בה (תוספות הרא"ש שם), או שבשתייה שייך יותר לגזור שמא יביא הכלי אצלו, וכן בכלים התחובים בו שייך לגזור יותר (תוספות עירובין צח א ד"ה אלא. וראה להלן: במקומות שגזרו).

• ויש שכתבו שסובר שאין זו גזרה לגזרה אלא גזרה אחת (רמב"ן ורשב"א שבת שם ד"ה אמר. וראה שם שיש נוסחאות בגמרא: ואביי כולה חדא גזרה; חידושי הר"ן שם בשם הרא"ה. וראה להלן: בגזרה אחת בגדר מה נקרא גזרה אחת).

הלכה כרבא, בין בשתייה בכרמלית (רמב"ם שבת טו ב; טוש"ע או"ח שנ א), ובין ביציאה בערב שבת (מגיד משנה שבת יט כא וכו, בדעת הרמב"ם: בית יוסף או"ח רנב; מגן אברהם שם ס"ק כג, בדעת הטוש"ע).

ויש שכתבו בדעת אחד מהראשונים שפוסק כאביי בזה (ט"ז שם סק"ח, בדעת הרי"ף).

בדבר שנאסר מחמת עצמו

יש מן הראשונים שכתב שאין נקרא גזרה לגזרה אלא כשהדבר נאסר מחמת איסור שבדבר אחר, ולא מחמת איסור שבעצמו, כגון כרמלית שאסרו להוציא ממנה לרשות אחרת בשבת, כדי שלא יבוא להוציא מרשות הרבים, הרי זה איסור מחמת דבר אחר, ובאופן כזה הוא שאמרו שאין גוזרים גזרה לגזרה, אבל דבר שנאסר מחמת עצמו, אף שאין איסורו אלא מדרבנן שלא יעבור על דברי תורה, כן גוזרים בו ואין זו גזירה לגזירה, וכגון שגזרו להטמין בדבר המוסיף הבל, גזרה שמא יטמין ברמץ - אפר מעורב בגחלים (ראה ערך הטמנה) - אף שהטמנה ברמץ גופה אינה אסורה אלא משום שמא יחתה (ראה ערך הנ"ל), לפי שהחשש שמא יחתה הוא בו בעצמו, ולא משום דבר אחר (תוספות רי"ד שבת לא ב ד"ה גזירה, וראה בהרחבה בדבריו שם כא א ד"ה הני).

כשעושה איסור דרך מלאכה

יש שכתבו שלא גזרו גזרה לגזרה אלא כשהאיסור אינו אלא משום גזרה ולא דרך מלאכה, וכגון במקרה הנ"ל (ראה לעיל: אופנים שכן גזרו בהם, ושם להלכה) שעומד ברשות היחיד או רשות הרבים ומושיט ראשו לכרמלית ושותה, אבל דבר שהוא אסור בשבת מפני שהוא דרך מלאכה ודומה למלאכה - גזרו בו, ולכן גזרו בכרמלית איסור אף להוציא לתוכה באופן שהיא מלאכה-שאינה-צריכה-לגופה (ראה ערכו. ר"ן שבת לה ב ד"ה ודאמרינן, על פי גמרא שם צד ב. וראה שו"ע הרב שנב ב), וכן לטלטל שם פחות מארבע אמות, והוצאה כלאחר יד (שו"ע הרב שם. וראה כעין זה בביאור הגר"א שמט ס"ק יא, בשם ספר התרומה, ולפנינו בספר התרומה אין).

במקומות שגזרו

יש מקומות שגזרו גזרה לגזרה, ואין לדמות גזרות חכמים זו לזו (תוספות חולין קד א ד"ה ומנא), והרבה פעמים מצינו כך בתלמוד (מגן אברהם שמח סק"ד), כגון:

• אין טובלים כלים בשבת אף בבור שבחצרו, גזרה משום בור ברשות הרבים, לרבה שסובר בטעם האיסור בבור ברשות הרבים משום גזרה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים (ביצה יח א), שהחמירו חכמים בתקנה זו לגזור גזרה לגזרה (ראה רש"י שם ד"ה ומי גזרינן).

• לא יתן מים בערב שבת לתוך כלי שתחת הנר מפני שהוא מכבה את הניצוצות הנופלים לתוכו (משנה וגמרא שבת מז ב), מפני שגוזרים ערב שבת משום שבת, ובשבת עצמה יש לחשוש כשיעשה כך שמא יבוא לידי כיבוי בידים, ואף שהיא גזרה לגזרה ידוע היה לחכמים שכאן שייך לגזור יותר (תוספות שם ד"ה מפני).

• באיסור מוקצה (ראה ערכו) בשבת גזרו גזרה לגזרה (קונטרס אחרון לשו"ע הרב רנב יד, על פי שבת קכב א, וטוש"ע שכה יא) וכיוצא.

• במקום שחששו לחשש רחוק מסתבר שיש לחשוש אף לדבר שהוא כעין גזרה לגזרה (תוספות גיטין יא א סוף ד"ה לא).

באיסור כרת

יש מקרים שגזרו גזרה לגזרה מחמת חומר האיסור, כגון טבילת נדה בשמיני של ספירתה ביום שגזרו משום טבילת שביעי ביום, ואף שהיא עצמה אינה אלא גזרה דרבנן, משום חומר איסור כרת חששו לכך (חידושי הרמב"ן נדה סז ב ד"ה ובודאי, ורשב"א שם ד"ה ובנמוקי, והובאו בבית יוסף יו"ד קפג וקצז)^[3].

בדבר המצוי

בדבר המצוי ורגיל כתבו אחרונים שגוזרים גזרה לגזרה, ולכן אפילו לסוברים שדבר שהוא משום שבות (ראה ערכו) לא גזרו עליו בין השמשות, מודים הם שעירוב שנתנו בראש קנה שאינו תלוש, אינו עירוב, גזרה שמא יקטום (ראה עירובין לד ב. וראה ערך ערובי תחומין), אף על פי שהיא גזרה לגזרה (שו"ת חכם צבי עה).

וכן בכל מקום שקרוב לידי פשיעה גוזרים גזרה לגזרה (באור הגר"א או"ח רנב ס"ק כט, על פי שבת נד ב שאף רבא מודה בחצר שיש לגזור. וראה להלן: בגזרה אחת).

שלש גזרות

יש שכתבו שאף למי שסובר שגוזרים גזרה לגזרה, שלש גזרות אין גוזרים זו משום זו (מהרש"א שבת כד א בתוספות ד"ה גזרה, וראה שמצדד לרבה שגוזרים גזרה לגזרה בב' גזרות ולא בג').

בגזרה אחת

הטעם שגזרו בגזרה אחת

כששתי הגזרות נגזרו בגזרה אחת אין זו בגדר גזרה לגזרה, כגון ביצה שנולדה ביום טוב שאסורה (ראה משנה ביצה ב א), שלרב יוסף הטעם גזרה משום פירות הנושרים מן האילן בשבת (גמרא שם ב), ולרבי יצחק גזרה משום משקים שזבו (שם ג א), אף שפירות הנושרים עצמם איסורם משום גזרה שמא יעלה ויתלוש, וכן משקים שזבו איסורם משום גזרה שמא יסחט, אין זו גזרה לגזרה שכולה גזרה אחת היא (גמרא שם).

יש שהסבירו שגזרה אחת היא, שכשנמנו וגזרו על פירות הנושרים או משקים שזבו אף הביצה שנולדה בכלל גזרת חכמים היתה, שאף היא כפרי הנושר או כמשקה שזב (רש"י ביצה ג א ד"ה חדא וד"ה משום).

ויש שהסבירו שכששתי הגזרות נגזרו בשעה אחת הרי זו גזירה אחת, שהרשות ביד בית דין לגזור בשעה אחת שתי גזרות, אם ראו שלא תתקיים גזרה זו אלא אם כן גזרה אחרת תחזק אותה (פירוש המשניות לרמב"ם שבת ד^[4]).

ולכן אסרו להעלות בשר עוף על השולחן עם הגבינה, אף לדעת הסוברים - וכן הלכה (ראה ערך בשר בחלב) - שאף אכילתו בחלב אינה אלא מדבריהם, שגזרה אחת היא, שאם לא זה לא יעמוד זה (רשב"א חולין קד א ד"ה רב, וראה גמרא שם ב).

בעריות

יש שנחלקו אמוראים בגזרה לגזרה אם היא גזרה אחת: אשת אחי האם מן האם מותרת לרב ספרא, שאין לגזור משום אשת אחי האב מן האם, או משום אשת אחי האם מן האב, שהן עצמן גזרה משום אשת אחי האב מן האב, ואין גוזרים גזרה לגזרה, ולרבא אסורה, שכולן קרויות אשת הדוד, כדרך שגזרו בכמה שניות - עריות האסורות מדברי סופרים - גזרה לגזרה מטעם זה, כגון אם אמו שהיא אסורה מדרבנן משום אמו, וגזרו על אם אביו משום אם אמו, שכולן אם זקנה קוראים להן, וכן אשת אבי אביו אסורה מדרבנן משום אשת אביו, וגזרו על אשת אבי אמו משום אשת אבי אביו, שכולן אשת אבי זקנו קוראים להן (יבמות כא ב).

הלכה כרבא (רמב"ם אישות א ו; טוש"ע אבן העזר טו יח. וראה ערך אשת אחי האב: שניות).

באיסור אכילת חמץ

כשגזרו בערב פסח על אכילת חמץ שעה אחת לפני השעה שהיא עצמה אינה אסורה אלא מדרבנן (ראה ערך חמץ: בערב פסח) אין זה גדר לגדר, ששעה אחת קודם מתחלפת עם השעה האסורה (ירושלמי פסחים א ד), והיא גזרה אחת, שמכיון שאדם טועה בשעה ודאי יבוא לטעות בה (קרבן העדה שם).

הערות שוליים