גזרת הכתוב

הגדרה^[1] - חק התורה, בניגוד לסברא

עניינה

יש ציווים בתורה שלא באו מתורת טעם, שבתורת טעם היה לנו לומר להיפך, אלא מגזרת הכתוב כך הוא^[2].

גזירות שבניגוד לסברת האדם

יש שהדינים הם בניגוד לסברת האדם, כגון:

בבן-סורר-ומורה (ראה ערכו), שהיה מהראוי שהבת תהא נידונית כבן, שהכל מצויים אצלה בעבירה, אלא שגזרת הכתוב היא בן ולא בת (סנהדרין ע א^[3]), וכן אמרו: מי היה בדין שיהא חייב, הבן או הבת, הוי אומר הבת, ופטרה התורה את הבת וחייבה את הבן (ירושלמי סנהדרין ח א).

וכן: מי היה בדין שיהא חייב, הגונב משל אחרים או הגונב משל אביו ואמו, הוי אומר הגונב משל אחרים, פטרה התורה הגונב משל אחרים, וחייבה הגונב משל אביו ואמו (ראה ערך הנ"ל), ללמדך שכולן אינן אלא בגזרת מלך (ירושלמי שם).

וכן אמרו בנוגע למקדיש שדה-אחוזה (ראה ערכו): אחד המקדיש בחולת המחוז - מקום שאין שדותיו חשובים (רש"י ערכין יד א ד"ה אחד) - ואחד המקדיש בפרדיסות סבסטי - שמעולים הם מאד (שם) - נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף, הרי זו גזרת מלך (תורת כהנים בחקותי י, וערכין שם).

גזירות שבניגוד לשאר דיני התורה

יש שהדינים הם בניגוד לשאר דיני התורה, כגון:

המשמשת שהיא טמאה, שנאמר: וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וגו' (ויקרא טו יח), אמר רבי שמעון: וכי מה בא זה ללמדנו, אם לענין נוגע בשכבת זרע הרי כבר אמור למטה, אלא מפני שטומאת בית הסתרים היא, וטומאת בית הסתרים אינה מטמאה (ראה ערך בית הסתרים: בטומאה), אלא שגזרת הכתוב היא (ברייתא בנדה מא ב, ושם מב ב, ורש"י מא ב ד"ה אלא. וראה ערך בעל קרי: משמשת).

וכן: בדין היה שקטן פטור ממצות ראיה - להיראות לפני ה' בשלש רגלים (ראה ערכו) - שכן הוא פטור מכל המצות (קרבן העדה על ירושלמי חגיגה א א), אלא גזרת הכתוב היא (ירושלמי שם).

גזירות שבניגוד לאותו דין עצמו

יש שהדינים הם בניגוד לפרטים שבאותו דין עצמו, כגון:

בסוטה (ראה ערכו) שאחרי קינוי וסתירה היא שותה מים המאררים (ראה ערך סוטה), וארוסה אף על פי שהוא מקנא לה וקינויו קינוי - אינה שותה, ואמרו: גזרת הכתוב היא (ירושלמי סוטה ד א, וראה שם בפני משה ד"ה וישקנה).

וכן אשה שנתחרש בעלה או שנשתטה, וראו אותה מתנהגת בפריצות ואינו יכול לקנות לה, שבית דין עושים זאת, הדין הוא שקינויים קינוי, ומכל מקום אינם משקים אותה, ואמרו שגזרת הכתוב היא (שם ד. וראה ערך הנ"ל).

גזירה על דבר מציאותי

יש שנאמרה גזרת הכתוב לא על הדין בלבד, אלא אף על מציאות ידועה, שנחזיק את הדבר כאילו כך הוא במציאות, אף שמצד הסברא המציאות היא אחרת, כמו קרובים שפסולים לעדות, ואמרו שאין הטעם מפני שאנו חוששים שמא משקרים הם מפני שהם בחזקת אוהבים זה את זה (בבא בתרא קנט א; רמב"ם עדות יג טו. טוש"ע חושן משפט לג י), שהרי אף משה ואהרן שודאי לא נחשדו על השקר אינם נאמנים (בבא בתרא שם; טוש"ע שם), ועוד שהרי הקרובים פסולים להעיד בין לזכות ובין לחובה (רמב"ם עדות שם; טוש"ע שם), אלא גזרת הכתוב היא (רמב"ם וטוש"ע שם).

וכתבו אחרונים שאין הכוונה שגזרת הכתוב שפסולים לעדות, אף שאנו מחזיקים אותם שאומרים אמת, שהרי בדיני ממונות כל שידוע לנו שזה חייב לזה כסף אין צורך לעדות, אלא שגזרת הכתוב היא שנחזיק אותם כמשקרים (חידושי הרי"מ לחו"מ שם, ראה שם בארוכה בכמה הוכחות).

אין לדון בה מסברא וטעם

דבר שהוא גזרת הכתוב, כשאנו מסופקים בו בדין מן הדינים, אין לדון על הדבר מסברא וטעם, כגון:

קטן שהוא חרש, שנסתפקו אם חייב במצות ראיה (ראה ערכו), אמרו שאין לדון בקל וחומר שפטור מחרש גדול שפטור (ראה ערך הנ"ל), שכיון שכל עיקרו של חיוב קטן בראיה הוא גזרת הכתוב (ראה לעיל: גזירות שבניגוד לשאר דיני התורה), אפשר שאף קטן חרש בכלל, ולכן הוצרכנו ללימוד מיוחד לפטור חרש קטן (ירושלמי חגיגה א א).

וכן היודע בעדות לחברו עד שלא נעשה חתנו, וחתם בשטר כעד, ואחר כך נעשה חתנו, שאינו מעיד על כתב ידו (ראה ערך קיום שטרות) שהרי עכשיו הוא קרוב, אבל אחרים מעידים שמכירים חתימתו, ואין אומרים מאחר שהוא אינו נאמן איך אחרים נאמנים, שמה תועלת יש בעדות האחרים שזה כתב ידו, מאחר שהוא חשוד לשקר, שמא חתם עכשיו על השטר בשקר, לפי שגזרת מלך היא, ולא משום שאינו נאמן (בבא בתרא קנט א^[4]).

על גזרת הכתוב בתורת חידוש (ראה רש"י סנהדרין כז א ד"ה חידוש) - ראה ערך חדוש.

מצות שטעמן אינו ידוע

במובן הרחב אמרו על כל מצות התורה שלא ידענו להן טעם, שהן בגדר חוק וגזרת מלך, וכן אמרו בשעיר המשתלח ביום הכפורים לארץ גזרה (ראה ערך שעיר המשתלח) – גזרה היא, שמא תאמר מעשה תהו - מעשה שווא שהאדם תמה ומשתומם עליו - הוא, תלמוד לומר: אֲנִי ה' (לא מבואר לאיזה פסוק נתכוונו, ובכל דיני יום הכיפורים בפרשת 'אחרי' אין מלים אלו, וראה להלן הדרש אני ה' שבויקרא יח ד וה) - אני ה' גזרתיו, ואין לך רשות להרהר בהם (יומא סז ב).

ועוד אמרו: וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ (ויקרא יח ד. וראה שם ה) - דברים שהשטן משיב עליהם, ואלו הם אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, וחליצת יבמה, וטהרת מצורע, ושעיר המשתלח, תלמוד לומר: אֲנִי ה' (שם) - אני ה' חקקתיו, ואין לך רשות להרהר בהן (ברייתא ביומא שם, וראה תנחומא חוקת: לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחרים כו' חוקה חקקתי גזרה גזרתי), שחוק משמעו שאינו אלא גזרת מלך (רש"י שם ד"ה חוק^[5]).

על דיני התורה בכלל אם יש לדרוש בהם טעמים בהלכה - ראה ערך טעמא דקרא.

הערות שוליים