גט

הגדרה^[1] - שטר כריתות, שבו הבעל, במסירתו לאשתו כורת את קשר האישות שביניהם ומתירה לכל אדם

שמו ומהותו

גט סתם הוראתו שטר (ערוך גט)^[2], וכן תרגם אונקלוס סֵפֶר כְּרִיתֻת האמור בגרושי אשה (דברים כד א) 'גט פטורין', וכן בלשון בני אדם החזיקו לקרות לספר כריתות אשה בשם גט (רש"י גיטין סה ב ד"ה כתוב)^[3].

אין האשה מתגרשת מבעלה אלא בכתב שיגיע לה ממנו, שנאמר: וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וגו' וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ (דברים כד א), ו"ספר" עניינו שיכתוב סיפור דברי הכריתות, שהוא פוטר אותה ומתירה לכל, וזהו הנקרא גט (גיטין כא ב, ורש"י שם; טור אבן העזר קכ בתחילתו).

עקרי הגט

ארבעה דברים הם עיקרו של הגט מן התורה:

• שיהיה מפורש בו שגירשה,

• שיהיה מפורש בו שהוא כורת בינו לבינה,

• שיהא נכתב לשם האשה המתגרשת,

• שלא יהיה מחוסר מעשה אחר כתיבתו אלא נתינתו לה בלבד (רמב"ם גירושין א א)^[4].

מהות השטר

גט אשה הוא מסוג השטרות שהם שטרי קנין שעל ידי השטר נגמר הדבר, שעצם הגט עושה את פעולת הגירושין במסירתו מהבעל לאשה, ולא כשטרי ראיה שהקנין נעשה על ידי דבר אחר, והשטר משמש לראיה בלבד. ומכל מקום אחר שכבר נתגרשה בגט מועיל הגט גם לראיה, בין כשבאה להינשא לאחר, ובין כשבאה לגבות כתובתה מבעלה (ראה ערך שטר, וערך כתובה. ראה גיטין י ב, ורש"י שם ד"ה תני, ותוספות קדושין ט א ד"ה כתב בסופו, ומשנה כתובות פח ב).

הציווי לכתיבתו

וְכָתַב לָהּ האמור בגט, נחלקו בו תנאים:

לר' מאיר בחתימת עדים הדברים אמורים, שעדי חתימה הם הכורתים (גיטין ג ב, ורש"י ד"ה חתימה), ועושים אותו לספר כריתות (רש"י קדושין מח א ד"ה כרתי), אבל הכתיבה אין צריך שיעשה הבעל או מי שנצטווה ממנו, ואפילו מצא הגט באשפה וחחמו בעדים ונתנו לה - כשר.

ולר' אלעזר בכתיבת הגט הדברים אמורים, אבל חתימת עדים מן התורה אין צריך כלל, ואם מסרו לה בפני עדים - הגט כשר אפילו לא חתמו עליו עדים (גיטין שם).

הלכה כר' אלעזר (גיטין פו ב. וראה רמב"ם א טו, ושם ג ח; טוש"ע אבן העזר קכג ג, ושם קלא ו, ועוד). ולפיכך אין הגט נכתב אלא על ידי הבעל או במצותו (רמב"ם גרושין ב א; טוש"ע שם קכ א).

כתיבה על ידי סופר

וזה שנאמר בתורה וְכָתַב, אחד הכותב בידו, או שאמר לאחר לכתוב לו (רמב"ם שם ב א). ונחלקו ראשונים בטעם הדבר:

• יש סוברים שצריך שהבעל או שלוחו יכתוב, ועל ידי ציווי הבעל נעשה הסופר שלוחו לכתוב את הגט (תוספות גיטין ט ב ד"ה אף על פי; שו"ע קכ א). לפיכך צריך שהסופר יהיה בר שליחות (ראה תוספות כב ב, ורא"ש ותוספות רי"ד שם. וראה להלן: הכשרים לכתבו).

• ויש חולקים וסוברים שאין צריך שליחות בכתיבת הגט, אלא שהבעל צריך לומר לסופר כתוב, מפני שאם לא ציוהו אין כתיבת הסופר חשובה כתיבה לשמה אלא ככותב סתם - ופסול (תוספות כב ב ד"ה והא; בית יוסף קכג בדעת רש"י). ולדבריהם אין צריך שהסופר יהיה בר שליחות, ובלבד שיתכוין לשמה (שם. וראה להלן: הכשרים לכתבו), ומכל מקום אם לא ציוהו הבעל אפילו אם הסופר אומר שמתכוין לשמו ולשמה - פסול (רשב"א כג א ד"ה אלא).

אמר לשנים או לשלשה תנו גט לאשתי, אף על פי שלא אמר להם כתבו ותנו, הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו (גיטין סו ב).

נתייחדו אחר הציווי

אם ציוה הבעל לסופר ולעדים לכתוב ולחתום וליתן גט לאשתו, ואחר כך נתייחד הבעל עמה - יש מהראשונים שכתב שהרי זה כאילו ביטל שליחותו לגמרי, ואינו גט (רמב"ם ט כה, ומגיד משנה שם); ויש חולקים וסוברים שאין הגט פסול אלא מדרבנן, משום חשש שמא נתפייסו וביטל השליחות (רמב"ן, הובא המגיד משנה שם; בית יוסף ושו"ע קמט ז).

בריאות דעתו בשעת הצווי

הבעל צריך שיהיה בדעתו בשעה שמצוה לכתוב את הגט, ואם לא היה בדעתו בשעת ציוויו אין כותבים אפילו לאחר שיבריא (טוש"ע קכא א), ואם כתבו אינו גט (בית יוסף שם), אפילו אם מתחילת כתיבת הגט ועד שניתן ליד האשה היה בריא, כיון שלא נכתב במצות הבעל (ב"ח שם)^[5].

הכרת הבעל והאשה

כותבים וחותמים גט לאיש, אף על פי שאין אשתו עמו, ובלבד שיהא מכירם (משנה בבא בתרא קסז א; רמב"ם ב ג; טוש"ע קכ ג), שיכירו שם האיש ושם האשה (אביי בבא בתרא שם). בירושלמי נחלקו אמוראים: אם צריך שיהא מכיר את שניהם, או את האיש בלבד (ירושלמי גיטין ד ב). הלכה שצריך להכיר את שניהם (רמב"ם שם; טוש"ע שם), וצריך שידעו גם את שמות אבותיהם (בית יוסף שם; רמ"א בשו"ע שם).

ואפילו אם שניהם לפנינו - צריכים להכירם (כסף משנה שם; חלק מחוקק קכ סק"ז); ואפילו אם מכירים את שמותיהם, צריכים לידע שזוהי אשתו, אם היא לפנינו, ואם אינה לפנינו צריכים לידע שיש לו אשה ששמה כך הוא כמו שנכתב בגט (בית שמואל סק"ד).

הכרת הסופר

הכרה זו יש אומרים שהעדים החותמים בלבד צריכים להכיר את האיש והאשה (שו"ע קכ ג; ט"ז ס"ק יא); ויש אומרים שאף הסופר צריך להכירם, שכיון שהכתיבה צריכה להיות לשמה, צריך שיכיר את שמותיהם (רמ"א שם בשם י"א)^[6], ולא יסמוך על אמירת הבעל, שאפשר ששינו את שמותיהם, ולא נכתב לשמו ולשמה (ב"ח שם).

הכרה על פי עד אחד

אפילו עד אחד, ואפילו אשה וקרוב מעידים על האיש והאשה, הרי זו הכרה, לפי שהוא דבר העשוי להיגלות (רא"ש בבא בתרא י יז; שו"ע קכ ג. וראה ערך גלוי מילתא).

כל שהוחזק שלושים יום בעיר שכך שמם, אין חוששים להם יותר (בית יוסף ורמ"א שם).

שם אביו נהגו לכתוב על פי עצמו (רמ"א שם).

בשעת סכנה

כשהבעל מסוכן למות, כותבים אף על פי שאין מכירים (גיטין סו א: רמב"ם גירושין ב ד: טוש"ע קכ ג), שהכרה זו אינה אלא חשש מדרבנן, ומן התורה אין חוששים, ולכן התירו בשעת הסכנה (תורת גיטין שם סק"ח; ערוך השלחן שם מג). וכן בדיעבד, כשכתבו וחתמו ולא הכירו, ואחר כך נתברר שהאמת כן היא שהם איש ואשה ששמותיהם כך וכך, הרי זה כשר (חלקת מחוקק שם סק"ח).

קנינו

גט צריך שיהא קנינו של הבעל, שנאמר: וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ (דברים כד א. תוספות גיטין כב ב ד"ה והא; טוש"ע קכ א), שלא שייך נתינה אלא בדבר שהוא שלו (בית יוסף קכ)^[7].

שכר הסופר

וכן שכר הסופר צריך שיתן הבעל (משנה בבא בתרא קסז א), אבל מפני תקנת עגונות, שמא ישהה את הגט בשביל השכר שאינו רוצה ליתן וילך לו ותתעגן, תיקנו חכמים שהאשה נותנת שכר הסופר אף על פי שנכתב הגט שלא מדעתה^[8] ושלא בפניה (גיטין כ א, ובבא בבתרא קסז א; רמב"ם גרושין ב ד, ולחם משנה שם; טוש"ע קכ א).

ומכל מקום אם רוצה הבעל ליתן השכר, אין להקפיד על כך, שלא תיקנו חכמים אלא שלא יהא חייב ליתן (משנה למלך שם).

ויש מן הראשונים סוברים שלכתחילה צריך הבעל ליתן שכר הסופר, ותקנת חכמים היתה רק על זה שאפילו אם נתנה האשה - הגט כשר (סמ"ג עשין ג; סמ"ק סי' קפד).

הקלף והדיו

• צריך הסופר להקנות לבעל את הקלף והדיו במתנה (סמ"ג עשין נ; טור קכ), ואם לא הקנה קודם כתיבה, יכול להקנות לו גם אחר כתיבה וחתימה (רש"י כא א ד"ה וכותבת).

• ויש חולקים שאין הסופר צריך להקנות שום דבר לבעל, שהרי הוא מוכר הכל לבעל בשכרו שהבעל משלם (רמב"ן גיטין כ א ד"ה דילמא, וכן כתב בית יוסף שם לדעת הרמב"ם).

למעשה נוהגים כשהבעל מצוי להקנות לו בפירוש (שו"ע קכ א).

כלי הכתיבה

הקולמוס וכלי הכתיבה - יש סוברים שאין צריך למסור לבעל (ספרה התרומה הל' גיטין סי' קי); ויש מצריכים להקנות גם את הקולמוס (טור סי' קנד, בשם ה"ר פרץ; רמ"א קכ א, בשם יש אומרים). בדיעבד אם לא מסר את הקולמוס - כשר (בית יוסף קכ), אבל המנהג למסור גם את הקולמוס (בית יוסף שם; ט"ז סק"ד).

נוהגים שהסופר אומר לבעל: 'אתה פלוני בן פלוני הילך הקלף והדיו והקולמוס וכל כלי הכתיבה שיהיו שלך במתנה גמורה' (סדר הגט של הדרכי משה בסוף טור אבן העזר), והבעל לוקח ומגביה אותם, כדי לקנותם (דרכי משה קכ אות א, בשם בנימין זאב).

הכשרים לכתבו

הכל כשרים לכתוב את הגט, אפילו חרש שוטה וקטן (ראה ערכיהם, משנה גיטין כב ב). ונחלקו אמוראים באלו אופנים כשר בחרש שוטה וקטן (שם כג א, וראה להלכה טשו"ע קכג ג).

גוי

• גוי (ראה ערכו) פסול לכתוב גט (גיטין כג א: רמב"ם גרושין ג טו: טוש"ע אבן העזר קכג א). אבל בדיעבד הגט כשר כשכתב רק את הטופס^[9] (רמב"ם שם יז: טוש"ע שם ג).

• יש סוברים שאפילו בדיעבד פסול, שגוזרים טופס משום תורף (ר"ן גיטין כג א ד"ה ולענין).

• ויש מכשירים אפילו לכתחילה לכתוב את הטופס (רבנו ירוחם כד ב, לדעת רש"י).

אף בכתיבת התורף יש מצדדים לומר שאינו בטל ודאי מן התורה, שלא אמרו גוי כותב על דעת עצמו אלא בתורת ספק, אבל אינו ודאי שכתב שלא שמה (בית יוסף קכג, בדעת המגיד משנה, וראה בית שמואל סק"ז)^[10].

מומר

מומר (ראה ערכו) לעבודה זרה, או מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעכו"ם (רמב"ם ג טו, על פי חולין ה א; טוש"ע קכג ב. וראה ערך מומר). לפיכך הכותב גט בשבת או ביום הכפורים במזיד - הגט בטל, לפי שנעשה מומר בכתיבתו (בית יוסף שם, לדעת הרמב"ם; רמ"א בשו"ע שם ה).

הבעל והאשה

יש סוברים שלכתחילה לא יכתוב הבעל בעצמו את הגט, וגם לא יאמר לסופר כיצד לכתוב את הגט, אלא יאמר לו סתם לכתוב (בית יוסף קכג, בשם ראשונים; רמ"א בשו"ע שם א; סדר הגט שבשו"ע קנד י,יא)^[11].

האשה עצמה כותבת את גיטה (משנה גיטין כב ב; רמב"ם ג טו; טוש"ע קכג א) אם אמר לה הבעל לכתבו (טור בשם רמ"ה; שו"ע שם), ותקנה אותו לבעל, וחוזר ונותנו לה (רש"י ור"ן גיטין שם; טוש"ע שם).

קרובים

יש שכתבו שטוב להחמיר שגם קרוב לא יכתוב לכתחילה, כל שאפשר באחר (מהרי"ק שורש קו; רמ"א קכג א), ולא יהיה קרוב לא לאיש ולא לאשה (רמ"א בשו"ע קל א); ואם אי אפשר באחר, אין קפידא בדבר (מהרי"ק שם; רמ"א קל שם), ורוב מורי הוראה אין נזהרים בכך (לבוש שם); ויש שכתבו שאין בדבר אפילו משום זהירות של מהיות טוב וגו' (בית יוסף קכג)^[12].

יש מחמירים שלא יהיה הסופר קרוב לעדים (רמ"א קל שם); ויש שאין מקפידים על זה אלא במקרה שהסופר נוטל יותר מכדי שכר בטלה (בית יוסף קל, בשם קונדרסים; סדר הגט בשו"ע קנד ד); ויש חולקים וסוברים שאין להחמיר בזה, שהרי העדים לא על הסופר הם מעידים אלא על מה שציום הבעל (בית יוסף שם).

מכשירי הכתיבה

רבי יוסי הגלילי אומר שעל הכל כותבים את הגט (משנה יט א; רמב"ם ב ד), חוץ מעל בעלי חיים ועל אוכל; וחכמים מתירים אף על בעל חי ואוכל (משנה יט א, וגמרא שם כא ב).

הלכה כחכמים (רמבם א ו, ב ד; טוש"ע קכד ב); ויש מן הגאונים שפסק כר' יוסי הגלילי (תשובות הגאונים שערי צדק ב א).

איסורי הנאה

גט שכתבו על דבר האסור בהנאה - כשר (גיטין כ א; שו"ע קכד א).

יש סוברים שאינו כשר אלא על דבר האסור בהנאה מדבריהם (ראה ערך אסורי הנאה), אבל על איסור הנאה של תורה - פסול (ירושלמי קדושין א א; שו"ת הרשב"א א תרג); ורוב הראשונים אינם מחלקים, ומכשירים אף על איסור הנאה מן התורה (תוספות גיטין כ ב ד"ה בכתובת; רמ"א קכד א)^[13].

דבר היכול להזדייף

דבר שיכול להזדייף, כגון הנייר המחוק, שאפשר לחזור ולמחקו עוד פעם ולכתבו, או קלף שאינו מעובד בעפצים - נחלקו בו תנאים (משנה גיטין כא ב)^[14]. הלכה כחכמים המכשירים, וכותבים על דבר שיכול להזדייף, ובלבד שיתננו לה בעדי מסירה (רמב"ם ד ב; טוש"ע קכד ב).

נחלקו אמוראים בדבר שיכול להזדייף אימתי הוא כשר בעדי מסירה: לר' אלעזר דווקא כשהביאתו לבית דין ביום שנמסר לה, ולר' יוחנן אפילו עד עשרה ימים (גיטין כב ב). הלכה כר' יוחנן (רשב"א ורא"ש ומאירי שם; טור ובית יסף שם; מגיד משנה שם, לדעת הרי"ף והרמב"ם)^[15].

מחיקה

אף על פי שמצד הדין שעיקר הגט בעדי מסירה הגט כשר על המחק, מכל מקום לכתחילה לא יכתבנו על המחק (ספר מצוות גדול עשין ג; טוש"ע קכה טו).

ואם בא זבוב ומשך את הדיו, לא ימחוק (רמ"א שם), וכן לא יהא בו שום טשטוש (סמ"ג וטוש"ע שם).

כתב גט על ספר שהיו כתובים בו עניינים אחרים ונתנו לה - כשר (גיטין יט ב; טור ורמ"א שם ג).

דבר שאינו מתקיים

כתב על דבר שאינו מתקיים, כגון על עלה של בצלים וירקות וכיוצא בהם - פסול (תוספתא גיטין ב ג; רמ"א קכד ב, בשם יש אומרים); ויש חולקים וסוברים שעל כל דבר תלוש כותבים, ואפילו אינו של קיימא (מגיד משנה ד ז; רמ"א שם בדעה ראשונה).

קלף

לכתחילה יש לכתוב על הקלף כספרים תפילין ומזוזות, אבל אינו צריך עיבוד הקלף לשמו (רמ"א קכד ב, בשם סדר גיטין), והכותב על הקלף יכתוב לצד הבשר, ולא לצד השער (שו"ע בסדר הגט [אחר סימן קנד] מג).

נכתב על הנייר - כשר (רמ"א קכד ב, בשם סדר גיטין); ויש סוברים שהנייר יותר טוב מן הקלף לפי שאינו יכול להזדייף כל כך כמו הקלף, וכן נתפשט המנהג במקומות רבים בשעת הגזרות שהוצרכו לתת גט מצוה ולא היה הקלף מצוי, ומשם נתפשט המנהג בשאר מקומות (ט"ז סק"ז). וכן המנהג פשוט בירושלים ובכל ארץ ישראל (גט פשוט ס"ק טו, וראה פתחי תשובה סק"ז).

שלמותו

כתבו על קלף ארוך וקצצו, נחלקו ראשונים אם חשוב כמחוסר קציצה^[16]: יש סוברים שאין מחוסר קציצה אלא במחובר לקרקע או לבעלי חיים, שעוקר דבר מגידולו (תוספות גיטין כא ב ד"ה יצא); ויש חולקים וסוברים שאף זה מחוסר קציצה ופסול (תוספות שם), והגט בטל מן התורה (בית שמואל סק"י)^[17].

ונוהגים לכתחילה לחתוך הכל לפני הכתיבה (רא"ש בסדר הגט; שו"ע ורמ"א קכד ג), ואפילו הנקבים שעושים כדי לשרטט על ידם חותכים לפני השרטוט, שהשרטוט צורך כתיבה הוא (רמ"א שם).

כתב את הגט על שתי חתיכות הרי הוא פסול (גיטין כ ב); הדביק שני עורות ביחד או תפרם, וכתב גט עליהם - פסול מספק, שמא נחשב על ידי זה לספר אחד (אור זרע א תשטו; רמ"א קל ז); ויש סוברים שזה חשוב כספר אחד, ולא נפסל אלא אם הדביק לאחר הכתיבה, כיון שבשעת כתיבה היו שני ספרים (בית שמואל שם סק"ח).

הדיו

אין כותבים את הגט אלא בדבר המתקיים (משנה גיטין יט א), שרישומו עומד (רמב"ם גרושין ד א; שו"ע קכה א); ויש שכתבו: שרישומו ניכר (טור שם)^[18].

כותבים את הגט בדיו, בסם, בסיקרא, בקומוס ובקנקנתום (גיטין שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), וכן כותבים במי עפצים, ובלבד שהקלף לא יהיה מעובד בעפצים, מפני שאין כתב מי עפצים ניכר בו (גיטין שם; רמב"ם שם ב; טוש"ע שם ג).

כתב באבר בשחור ובשיחור - כשר (גיטין שם; רמב"ם ד א; טוש"ע קכה ב), אבל אין כותבים בהם לכתחילה (רמב"ם שם; שו"ע שם); ויש סוברים שכשר אף לכתחילה (טור לד' הרא"ש)^[19].

לכתחילה נוהגים לכתוב בדיו טובה כמו שכותבים ספרים, ואין לשנות (רמ"א שם).

כתבו בדבר שאינו מתקיים, כגון במשקים ומי פירות וכיוצא בהם, אינו גט (משנה גיטין יט א; רמב"ם ד א; טוש"ע קכה ב). לפיכך יש להיזהר שלא ליתן הגט לאשה כשהדיו עדיין לחה, לפי שאפשר להעביר את הכתב, ובאותה שעה חשוב דבר שאינו מתקיים (מרדכי גיטין ב שמ; חלקת מחוקק שם סק"ב).

ויש מן הראשונים שכתבו מטעם אחר שלא יתנו את הגט עד שתתייבש הדיו, לפי שהוא ככתב שיכול להזדייף (סמ"ג סדר כתיבת הגט; שו"ע קכד ט).

יש אומרים שלא יחתמו העדים עד שתתייבש הדיו (בית יוסף קל בסופו; שו"ע קכד כב).

אופן הכתיבה

דפוס

גט הנדפס כשר בדיעבד, שזה כתב ממש (בית שמואל קכה סק"ג. וראה ערך כתיבה); ויש מכשירים גם לכתחילה (שו"ת רמ"ע מפאנו צג).

הקולמוס

יש להחמיר לכתחילה שלא לכתוב בקולמוס של ברזל, שלא יבוא לידי חקיקה (רמ"א בשו"ע קכה ד).

יש מקפידים שלא לכתוב את הגט בקולמוס של כנף אלא בשל קנה (מרדכי גיטין א, בשם ר"ש משנץ; שו"ע שם כב), ואין נוהגים בחומרא זו (בית שמואל ס"ק לח).

חריטה

המקרע על העור תבנית כתב - כשר, אבל הרושם על העור תבנית כתב^[20] - פסול (ירושלמי גיטין ב ג; שו"ע קכה ה); ויש אומרים להיפך: מקרע פסול, ורושם כשר (תוספתא גיטין ב; שו"ע שם, בשם יש אומרים); ויש אומרים שבשניהם כשר (רמב"ם גרושין ד ז; שו"ע שם, בשם יש מי שמכשיר).

ריקמה

רקם, או ארג, או עשה כמעשה מחט אותיות הגט - יש אומרים שאין זה כתב (גיטין כ א, ורש"י ד"ה אנדוכתרי; שו"ע קכה כג); ויש שמסתפקים בדעת ראשונים שלא אמרו אלא כשאין הכתב קבוע, אבל בארוג או ברקום באופן שקבוע נקרא כתב (בית יוסף שם, בדעת רש"י שם).

לשמה

"וכתב לה" האמור בגט ענינו שיהיה נכתב לשמה: "לה - לשמה", וכן צריך שיהיה נכתב לשמו של האיש המגרש (גיטין כד ב; רמב"ם ג א; טוש"ע קלא א).

בכתיבה ובחתימה

ונחלקו תנאים באיזו כתיבה צריכים לשמה: לר' אלעזר כתיבת הגט, ולר' מאיר החתימה, ולר' יהודה גם הכתיבה וגם החתימה (גיטין ג ב, שם ד א). הלכה כר' אלעזר (גיטין פו ב), ולפיכך כל גט שלא נכתב לשם האיש והאשה אינו גט (רמב"ם ג א; טוש"ע קלא א)^[21].

אף על פי שלר' אלעזר - וכן הלכה - בכתיבת הגט בלבד הוא שהצריכה תורה לשמה, הרי זה כשלא חתמו עדים כלל, והיו שם עדי מסירה, אבל אם חתמו עדים ולא חתמו לשמה, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאפילו שהיו שם גם עדי מסירה - הגט בטל מן התורה (יש מי שאומר ברמב"ם ג ח; שו"ע קלא ו, בשם יש אומרים).

• יש סוברים שכשיש שם עדי מסירה אין הגט פסול אלא מדבריהם (רמב"ם שם; דעה א בשו"ע שם), אבל אם לא נמסר כלל בעדי מסירה, הגט בטל מן התורה (ר"ן גיטין ד א, לדעת הרי"ף והרמב"ם; טוש"ע קלא ו).

• ויש סוברים שאם היו שם עדי מסירה, וחתמו העדים שלא לשמה, הגט כשר לגמרי, אף מדרבנן^[22].

העברת קולמוס

גט שנכתב שלא לשמה, והועבר עליו קולמוס לשמה, נחלקו אמוראים (גיטין כ א). הלכה שאינו גט (רמב"ם ג ד; טוש"ע קלא ה); ויש חוששים לגט זה (שו"ע שם בשם יש אומרים), ואם קידשה אחר חוששים לקדושיו (בית שמואל סק"ה).

בטופס הגט

בטופס הגט - שאר השטר מלבד מקום האיש והאשה והזמן - נחלקו תנאים (גיטין כו א) אם צריך לכתבו לשמה. רוב הפוסקים סוברים שהלכה שפסול (רי"ף ורמב"ן ורא"ש ור"ן גיטין שם), אלא שנחלקו בגדר הפסול:

• יש סוברים שפסול אפילו בדיעבד (רמב"ן גיטין שם ד"ה ואיפסיקא)^[23], ויש מחמיר יותר שאפילו אם נישאת האשה - תצא (טור קלא בשם הרמ"ה).

• יש סוברים שאסור לגרש בו לכתחילה, אבל אם נתגרשה מותרת להינשא לכתחילה (רא"ש שם, בשם יש מפרשים).

• ויש סוברים שבדיעבד שכבר כתבו כשר לגרש בו, אלא שאם הבעל לפנינו טוב להחמיר לגרשה בגט אחר (רא"ש שם, וטור קלא בשמו ובשם רמב"ם, ראה שם בב"ח).

• ויש חולקים על כל זה ופוסקים כתנא קמא שמותר אף לכתחילה לכתוב הטופס שלא לשמה (רמב"ם ג ז לנוסחתנו)^[24].

תיקון הקלף והקולמוס

יש אומרים שאף תיקון הקלף, וחתיכת הקולמוס, וכל שכן השירטוט צריך להיות הכל לשמה, ומכל מקום אם עשה דברים אלה שלא לשמה אינו פסול (רמ"א קלא ז).

הציווי

כשהבעל מצוה לסופר לכתוב צריך שיאמר: כתוב גט לשם פלונית אשתי, וכן יאמר הסופר כשמתחיל לכתוב שכותבו לשם פלונית אשת פלוני ולשם פלוני (סמ"ג עשין נ; טוש"ע קלא ז) בפירוט שמותיהם, כפי שהם כתובים בגט (ראה ערך שמות גיטין) ולשם גירושין (סדר הגט של מהר"ם נב).

אמירה בפה

צריך שיאמר בפיו שכותב לשמה, ולא די במחשבה (בית יוסף קלא).

יש שכתבו שאפילו בדיעבד מעכב, אם לא הוציא בפיו (בית שמואל קלא סק"ח); ודעת כמה אחרונים להקל בדיעבד במחשבה בלבד (שו"ת הרדב"ז א קנד).

העדים על הכתיבה לשמה

אמירת הבעל לסופר שיכתוב לשמה צריך שתהיה בפני העדים החותמים על הגט (סמ"ג בסדר הגט; רמ"א קלא ז), ואף בשעה שהסופר כותבו צריכים העדים החותמים שיהיו שם, ושיכירוהו שזהו הגט שכתב הסופר לשמה, ומכל מקום די שיהיו רק בשעת כתיבת שיטה ראשונה, אם שמעו שמתחיל לכתוב לשמה (סמ"ג עשין נ; טוש"ע קלא ח), ואפילו לא שמעו אלא קול קולמוס הסופר - די בכך (בית שמואל סק"ט).

בדיעבד, אפילו אם לא היו עדים כלל בשעת כתיבה - כשר, כיון שהבעל ציוה בפני עדים לכתוב לשמה בודאי כתב כן, ואפילו אינם מכירים כתיבת הסופר (בית יוסף קלא), אבל נוהגים שהעדים יהיו בשעת כתיבת שם האיש והאשה והזמן, ואם הם צריכים לצאת לחוץ אחר שכתב השמות והזמן - יעשו שום סימן בגט כדי שיכירוהו, או שתהיה להם טביעת עין בו (סדר הגט בשו"ע אחר סי' קנד כא, כב).

חתימה לשמה

כשיאמר לעדים לחתום בגט, יאמר להם שיחתמוהו לשם פלונית אשתו, וכן יאמר כל אחד בפיו כשחותם שהוא חותם לשם פלונית אשת פלוני ולשמו (בית יוסף ושו"ע קלא ט). ונוהגים לומר: אתם פלוני ופלוני היו עדים, וחתמו בגט זה שכותב סופר פלוני בן פלוני לשמו ולשם גירושי אשתי פלונית בת פלונית ולשם כריתות (סדר הגט בשו"ע קנד טז, ורמ"א שם), ויאמרו העדים: כן נעשה (רמ"א שם). וכשיש פנאי יאמר הבעל לכל עד לחוד בפני חברו: אתה פלוני בן פלוני כו', ויאמר העד כן אעשה (סדר הגט של מהר"ם נג, נד).

צורתו

שירטוט

נוהגים לשרטט את הגט, לפי שנקרא ספר (פסיקתא זוטרתא תצא; טור קכה, בשם רב האי גאון; שו"ע קכה י), וכל שנקרא ספר צריך שירטוט כספר תורה, ואין לדבר זה עיקר מדין הגמרא, אלא צריך לחוש לכתחילה (שו"ת הרשב"א א אלף רכ); ויש סוברים שצריך שירטוט מן התורה (בית שמואל קכה ס"ק יד, לדעת רש"י מנחות לב ב ד"ה כתיבה). ויש חולקים וסוברים שאין הגט צריך שירטוט כלל (תוספות מנחות שם ד"ה כתבה; שו"ת הרשב"א ה צג).

בדיעבד, שלא שירטט, לדברי הכל כשר (מרדכי ריש גיטין; רמ"א בשו"ע שם יב); ויש אומרים שאין להכשיר כי אם במקום עיגון (רמ"א שם, לדעת הרא"ש), או בדיעבד (בית שמואל שם ס"ק יט).

דיני השירטוט

• צריך לשרטט גם מן הצדדים (בית יוסף קכה מהראשונים; רמ"א קכה יב).

• יש להיזהר מלשרטט באבר מפני שהוא צובע, ויהיה כתב על גבי כתב (בית יוסף קכה). והכריעו הפוסקים שבדיעבד אין להקפיד אם שירטט באבר (בית שמואל ס"ק טו; תורת גיטין ס"ק יב)^[25].

• יש מן הראשונים מסתפקים אם השירטוט צריך להיות קיים לעולם, או די שיהא נראה לסופר באותה שעה (בית יוסף שם בשם מרדכי).

כתיבתו ביד ימין

לכתחילה יכתוב ביד ימנית, ואם הוא אטר (ראה ערכו) - יכתוב בשמאלו (רמ"א קכג א), ובדיעבד כשר אם כתב ביד שמאל, אפילו שאינו שולט בשתי ידיו [ראה ערך כותב] (חלקת מחוקק סק"ה); ויש מחמירים ואינם מכשירים אלא במקום עיגון, או כשכבר ניתן הגט (בית שמואל סק"ד; תורת גיטין סק"ה).

יש מחמירים שהסופר יקרא כל אות תחילה, קודם שיכתוב, כמו שנוהגים בספרים (רמ"א קכה ב).

השורות

שורות הגט תהיינה שוות, לא אחת ארוכה ואחת קצרה (רמ"א קכה יב).

נוהגים לעשות את הגט י"ב שיטין (תוספות גיטין ב א ד"ה המביא; טוש"ע קכה יא)^[26]. ונוהגים לעשות שיטה י"ג וחולקים אותה לשתים, שבה חותמים העדים זה תחת זה (בית יוסף ושו"ע שם יב), ומשרטטים גם אותן (רמ"א שם).

אם הוסיף או פיחת מי"ב שיטין - כשר (טור ורמ"א בשו"ע שם); ויש אומרים שאין להכשיר אלא במקום עיגון, שבא מארץ רחוקה ואין שיירות מצויות (שו"ת הרא"ש כלל מה יג; רמ"א שם, בשם יש אומרים).

נוהגים לכתחילה להניח גליון מן הצדדים כחצי אצבע, ולמעלה כאצבע, ולמטה כדי תפיסת יד ויותר (רמ"א קכה יב), ובדיעבד אין לחוש אם אין שם כדי תפיסת יד (רמ"א בסדר הגט שבסוף קנד מא).

נוהגים לעשותו שיהיה ארכו יותר על רחבו (סמ"ג עשין נ; טוש"ע קכה יג, ובסדר הגט שבסוף קנד מא). יש שכתב שיש להקפיד על זה כמו בשירטוט (בית שמואל ס"ק יח), אבל כתבו אחרונים שאינו מעכב כלל, ומגרשים בו אפילו לכתחילה (שו"ת הרדב"ז ג סי' אלף יט (תקצ"ג)).

נוהגים שלא יעברו האותיות מהשורה בימין ובשמאל (סמ"ג עשין נ; טוש"ע קכה יד). יש אומרים שאין להקפיד אלא על שתי אותיות (סמ"ק קפד); ויש מקפידים אפילו על אות אחת (הגהות ר"פ בסמ"ק שם שכן נהגו; סדר הגט בשו"ע אחר סי' קנד מט), ואף בדיעבד יש פוסלים אפילו באות אחת, ובמקום עיגון ושעת הדחק יש להקל (רמ"א בשו"ע קכה יד, בשם יש אומרים), ואפילו בכמה אותיות (חלקת מחוקק ס"ק יט, ובית שמואל סק"כ, בדעת הרמ"א)^[27]; ויש מכשירים בדיעבד כשכבר נכתב אפילו שלא במקום עיגון (ב"ח שם)^[28]; ויש מחלקים בין טופס לתורף, ואף בתורף אינו נפסל אלא כשמאבד משמעות הגט (תשב"ץ ב פב)^[29].

תיקוני אותיותיו

הכתב צריך להיות מבואר היטב, עד שידעו לקרותו הקטנים שמכירים אותו כתב שאינם לא נבונים ולא סכלים אלא בינונים (רמב"ם ד י; טוש"ע קכה יח).

יש אומרים שבמקום נתינתו צריך שהגט יהא נקרא כך (שו"ע קכה יח); ויש אומרים שצריך שיהא נקרא כן גם במקום כתיבתו (שו"ע שם, בשם יש אומרים, ט"ז וחלקת מחוקק ובית שמואל שם).

מוקף גויל

אין צריך שיהיו האותיות של הגט מוקפות גויל מארבע רוחות (ראה ערך אותיות: היקף גויל) כמו בספר תורה (תוספות כ ב ד"ה לא צריכא; רא"ש ב יט; טור קכה); ויש סוברים שצריך להיות מוקף גויל (מגיד משנה ד י, בשם יש מי שאומר; רמב"ן גיטין שם, בשם איכא דאמרי), ונהגו להחמיר שיהיו האותיות מוקפות גויל (רא"ש גיטין שם; טוש"ע שם ו), ובדיעבד אין לפסול (הגהות מימוניות ד י, בשם ר"י).

צריך ליזהר בכתיבת האותיות שיגע כל מה שראוי ליגע, ושלא יגע מה שראוי שלא ליגע, כספר תורה תפילין ומזוזות (רמ"א קכה טז).

זיונים

יש מצריכים לעשות זיונים - כמו תגים - באותיות שעטנ"ז ג"ץ, כמו בספר תורה (הריב"א, הובא בטור קכה), אבל נחלקו עליהם ראשונים וכתבו שאין לעשות כן (טור שם). ואם יש מי שרוצה לזיין האותיות - מוחים בידו (שו"ע קכה ז), ובדיעבד ושעת הדחק - כשר (חלקת מחוקק סק"י).

נמחק אות או תיבה

גט שנמחקה בו אות או תיבה, או שתלה בין השיטין - אם היה מטופס הגט הרי זה כשר, ואם מן התורף אינו גט, ואם חזר ופירש בסוף הגט שאות פלונית תלויה או על המחק, אפילו מן התורף כשר (רמב"ם ד טו; טוש"ע קכה יט, וראה ערך שטר). ועכשיו נהגו להחמיר שלא לקיים שום מחק בגט (תוספות גיטין פד ב ד"ה אם; שו"ע שם), ובמקום עיגון יקיים המחק (חלקת מחוקק סק"מ; בית שמואל ס"ק לה).

נתפשטו האותיות

נתפשטו האותיות מחמת לחות הדיו עד שנראו כדבוקות, ומכל מקום נראה שאין האותיות נוגעות, הרי זה כשר (רמ"א קכה טז, בשם מהר"י ברין), אבל אם נוגעות - פסול (בית שמואל ס"ק כט. וראה לעיל שאם כבר ניתן או במקום עיגון כשר בלי היקף גויל).

נטשטש

גט שנטשטש ורישומו ניכר - אם יכול לקרות כשר, ואם לאו פסול ואינו גט (תוספתא גיטין סו ז; רמב"ם ד טז; טוש"ע קכה כ), שאין האשה מתגרשת אלא בכתב, וזה אינו כתב (מגיד משנה ד יז).

נקרע

היה קרוע, אם אינו קרע של בית דין - כשר, אבל אם היה קרוע שתי וערב, שהוא קרע של בית דין, הרי זה גט בטל (רמב"ם שם, על פי תוספתא שם; טוש"ע שם. וראה ערך שטר על קרע בית דין), אבל אם יש עדים שנמסר הגט בפניהם והיה כשר, הרי זה כשר (רמב"ם שם יז; טוש"ע שם כא); ויש פוסלים כשהוא קרוע בקרע של בית דין (רשב"א גיטין סד א; שו"ע שם, בשם יש מי שפוסל).

כתבו ולשונו

הגט נכתב בכל כתב ובכל לשון (משנה גיטין פז ב; רמב"ם ד יא; טוש"ע קכו א)^[30]. וכבר נהגו כל ישראל לכתוב הגט בלשון ארמי ובכתב אשורי (רמב"ם ושו"ע שם), ואין להכשיר אלא במקום עיגון (רמ"א שם), או בדיעבד שכבר ניתן הגט (בית שמואל סק"ד), וכל שכן שאין להכשיר לכתחילה בלשון אחרת, כי מי יוכל לסדר נוסח אחד בלשון אחרת (חלקת מחוקק סק"ה).

כתב שלנו

יש שכתבו שבכתב אשורי שאינו מרובע יש ליזהר יותר מכתב אחר, שאם כותב בכתב אשורי, צריך להיות כתיקונו (בית יוסף קכו).

בשתי לשונות

היה מקצת הגט בלשון אחת ומקצתו בלשון אחרת - פסול (רמב"ם ד ח; טור קל; שו"ע קכו א); יש מכשירים בשתי לשונות, אם חתמו העדים באחת מן הלשונות, שהחתימה מצרפתן (הראב"ד בהשגות שם; רמ"א קכו א, בשם יש מכשירין); ויש מכשירים בשתי לשונות לגמרי (רשב"א ור"ן גיטין פז ב).

בשני כתבים יש סוברים שלדברי הכל כשר (חלקת מחוקק סק"א); ויש סוברים אף בזה מחלוקת (לבוש שם; בית שמואל סק"ב).

מקצתו בלשון הקודש ומקצתו בלשון ארמית, כשר לדברי הכל, לפי ששתיהן ניתנו בסיני, והן קרובות ודומות כלשון אחת, ולכן נוהגים לכתוב בגיטין שלנו גם מקצת לשון הקודש, היינו הרי את מותרת לכל אדם^[31] (רמ"א קכו א).

השמות

כותבים שם האיש ושם האשה בגט (משנה לד ב; רמב"ם ג יג; טוש"ע קכט א) - יש סוברים מן התורה (רמב"ן גיטין כ א ד"ה הא ועוד); ויש סוברים שאין כתיבת השמות אלא מדרבנן^[32], אלא שאף על פי כן פסלוהו אף בדיעבד אם לא כתב אותם (רמב"ן גיטין שם, בשם יש אומרים); ויש סוברים שבדיעבד כשר לגמרי (מרדכי גיטין פרק ג בתחילתו בשם רבנו יואל הלוי).

שינה שמו או שמה, אף על פי שכתב: "וכל שם שיש לו [או לה]" - אינו גט (גיטין פ א,ב; רמב"ם ג יד; טוש"ע קכט ג).

שם האבות

לכתחילה כותבים אף שם האבות בגט (ראה גיטין פה ב, ורמ"א בשו"ע קכט ט, וכן הוא בכל טופסי גיטין שבראשונים ואחרונים), אבל בדיעבד אם לא הזכיר שם אביהם - כשר (שו"ת הרא"ש מה כז; שו"ע קכט ט)^[33].

אבל אם שינה שם האבות, כגון שכתב יוסף בן שמואל במקום יוסף בן שמעון^[34] - פסול (שו"ת הרא"ש יז יב; שו"ע קכט י), ואם נישאת - תצא מדרבנן (גט פשוט ס"ק מט); יש אומרים שאם נישאת לא תצא (תשובת רש"י בארחות חיים ח"ב עמ' 162; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר); ויש סוברים שהגט בטל מן התורה (ב"ח קכט, לפי תרומת הדשן קלח; רבי עקיבא איגר שו"ת קיח וקיט, לדעת הרמב"ם)^[35].

הזמן

טעם התקנה

תיקנו חכמים שיכתבו את הזמן בגט, ונחלקו אמוראים בטעם הדבר:

• ר' יוחנן אמר שאם תזנה אשתו, ויחוס עליה שלא תתחייב מיתה - יכתוב לה גט בלא זמן, ויאמר לפני זנותה גרשתיה.

• וריש לקיש אמר משום פירות, שמזמן הגט אין לבעל פירות מנכסי מלוג שלה (ראה ערך בעל: פירות), ואם לא יהיה זמן בגט - ילך וימכור מפירות אלו, וכשתתבענו בדין יאמר לפני גירושין מכרתי (גיטין יז א,ב).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כר' יוחנן (רי"ף גיטין שם; רא"ש ורשב"א שם; רמב"ם א כד; טור קכז); ויש פוסקים כריש לקיש (רי"ף שם, בשם יש אומרים; העיטור מאמר א זמן).

גט שאין בו זמן

גט שאין בו זמן, הרי הוא פסול, אבל אם נישאת - הולד כשר (גיטין פו א), ולא תצא מתחת בעלה, אם יש לה בנים, כדי שלא להוציא שם ממזרות על בניה; ואם אין לה בנים, נחלקו אמוראים: רב אמר תצא, לוי ור' יוחנן אמרו לא תצא (שם פו ב). הלכה לא תצא (רמב"ם י ב; טוש"ע קכז א).

כתב גט בלא זמן, ומסר לה בפני עדים - לדעת הסוברים - וכן הלכה - שעדי מסירה כורתים, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהגט כשר, ותינשא בו לכתחילה (רשב"ם בבא בתרא קעב ב ד"ה דילמא; העיטור מאמר א זמן); ויש חולקים שהגט פסול (רמב"ן בבא בתרא קעב ב ד"ה ומה; בית יוסף לדעת הרמב"ם והטור. וראה ערך גט מקדם).

חתך זמן הגט ונתן לה (גיטין יז ב) נחלקו ראשונים: יש אומרים כשר (רשב"א גיטין יז ב, בשם ר"ח; רמב"ם א כו; שו"ע קכז ח); ורוב הראשונים חולקים וסוברים שהגט פסול (רש"י רשב"א ור"ן גיטין שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים).

דרך כתיבת הזמן

גט שלא כתב בו שם היום, אלא השבוע או החודש או השנה, הרי זה כשר (גיטין יז ב; רמב"ם א כו; טוש"ע קכז ז) - יש אומרים לכתחילה (רש"י שם ד"ה אמר ליה); ויש אומרים דוקא בדיעבד כשר (כסף משנה א כו, לדעת הרמב"ם).

יש שכתב שעיקר התקנה היא לכתוב היום בחודש, ולא היום בשבת (שו"ת הריב"ש קיז).

למנין המלכות

תיקנו חכמים בגיטין שיהיו מונים למלכות אותו הזמן, משום שלום מלכות (גיטין פ א; רמב"ם א כז; טור קכז בסופו).

כתב לשם מלכות אחרת, או לבנין הבית או לחורבן הבית, נחלקו בגמרא (גיטין עט ב, וראשונים שם), ולהלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שאם אין דרך אנשי אותו מקום למנות בו - הגט פסול, ואסורה להינשא, אבל אם דרכם למנות בו, הרי זה כשר (רמב"ם א כז); ויש פוסקים שכשר גם לכתחילה (רבנו תם בתוספות גיטין פ ב ד"ה זו).

בזמן הזה

כתבו ראשונים שכבר נהגו כל ישראל למנות בגיטין או לשנות היצירה או למלכות אלכסנדרוס מוקדון, שהוא הנקרא מנין שטרות (רמב"ם א כז), לפי שעכשיו אין בזה משום שלום מלכות, שאפילו הנכרים אינם מונים לשנות המלכים (תוספות גיטין פ ב ד"ה זו).

ועכשיו נהגו בכל המקומות למנות לבריאת עולם (תוספות שם; טור קכז בסופו).

כתב לשם מלכות אותו זמן במדינה שיש בה רשות אותה מלכות, הרי זה כשר (רמב"ם שם).

המקום

מקום העדים

תקנת חכמים להזכיר בגט שם מקום שהעדים עומדים בשעת חתימה (רמב"ם א כד,כה; טוש"ע קכח א), בכדי שעל ידי זה יוכלו לחקור אחר עדים המכירים את חתימות העדים של בני מקומם (מרדכי בבא בתרא י תרמו; לבוש שם)^[36].

בדיעבד, שלא הזכיר מקום חתימת העדים, הגט כשר (בית שמואל סק"א. וראה שו"ת עזרת כהן צח)^[37].

שם עיר המגרש והמתגרשת

כותבים בגט שם עירו של המגרש, ושם עירה של המתגרשת (טוש"ע קכח ב).

יש מן הראשונים שמצריכים לכתחילה לכתוב שלשה מקומות: מקום הלידה, מקום הדירה, ומקום עמידתו עכשיו (שו"ת הרשב"א א אלף רח, אלף רכב, אלף רלט); ויש סוברים שאף על פי שמן הדין יש לכתוב מקום הלידה, מכל מקום אין לכתבו, שחוששים שמא יטעה בעיר מולדתו (טור שם, בשם רמ"ה). וכתבו ראשונים שאין לכתוב עכשיו מקום הדירה, מפני שאנו גולים ומטולטלים, ומקום דירתנו מרופה בידינו (תרומת הדשן ב קמב; בית יוסף ושו"ע קכח ב), אבל כותבים מקום עמידת האיש או האשה אם הם מצויים במקום חתימת הגט (שו"ע שם).

שני שמות לעיר

אם יש לעיר שני שמות, אחד נקרא בלשון ישראל ואחד בלשון נכרים, שם שקורים לו ישראל עיקר, וכותבים אותו בעיקר השם, ועל שם של נכרים כותבים דמתקריא פלונית (תרומת הדשן ב קמב; מהרי"ק שורש קו; רמ"א קכח ג), ואם שני השמות קרובים זה לזה, ושם שקורים לו ישראל אינו אלא קיצור לשון, אין כותבים רק שם ישראל בלבד (תרומת הדשן ב רנא; רמ"א שם); ויש מי שסובר שכותבים שם העיר כפי שמיוסד בערכאות שלהם, וזהו עיקר השם, אף שישראל קורים אותה בשם אחר, ועל שם שישראל קורים יש לכתוב דמתקריא^[38].

אם העיר נקראת על שם כל המדינה, כותבים מדינה פלונית (דרכי משה, בשם סדר גיטין; בית שמואל קכח סק"ז).

נהר וחוף הים

אין צריך לכתוב שם הנהר (שו"ת הרא"ש מה כא; שו"ת הר"ן מב; שו"ע קכח ד), אבל נהגו לכתבו משום סימן שלא יבואו לטעות בעיר אחרת ששמה כשמה (שו"ת הר"ן שם; מרדכי ד שסח; שו"ע שם, ובית שמואל ס"ק יא). אבל אם לא כתב כלל שם הנהר - כשר (רמ"א שם), ואפילו אם שינה בו (רמ"א שם, בשם מהרי"ל).

ואם יושבת על חוף הים - נהגו לכתוב דעל כיף ימא מותבא, ועיר שסיפוקה מי בארות - כותבים על מי בארות, ואם סיפוקה מי מעינות - כותבים על מי מעינות (הלכות הגט במרדכי סוף גיטין; שו"ע קכח ד), ואם המעינות של מים חמים - כותבים על מעינות חמין (רמ"א שם).

עיר היושבת על הנהר, אין לכתוב לא בארות ולא מעינות, כי אם הנהר בלבד (הגהות מרדכי סוף גיטין; בית יוסף, בשם ראשונים); ויש מצריכים לכתוב כל סיפוקי העיר, וכן נוהגים (רמ"א שם, וכן הוא בנוסח הגט שבשו"ע בסוף סי' קנד).

העדים

יסוד התקנה

התקינו חכמים שיהיו העדים חותמים על הגט, מפני תיקון העולם (משנה גיטין לד ב)^[39].

• יש מן הראשונים סוברים שהתקנה - לר' אלעזר, וכפי ההלכה - לא היתה אלא בתורת עצה טובה, אבל לכתחילה יכול לסמוך על עדי מסירה, ואין צריך עדי חתימה (רש"י גיטין ג ב ד"ה ואם נישאת; רא"ש גיטין ד יב).

• יש סוברים שלכתחילה צריך גם עדי חתימה, אלא שבדיעבד די בעדי מסירה בלבד (הרי"ף גיטין פו ב; שו"ע קלג א. וכן הכריע הים של שלמה ד מא).

• ויש שכתבו שראוי שיכתבו גט אחר אלא אם כן יש חשש עיגון, ואם הגט עוד לא ניתן אפילו שיש לחוש לעיגון, אין ראוי ליתן לכתחילה (ים של שלמה שם).

למעשה כתבו הפוסקים שיש לחוש לכתחילה שמן התורה צריכים עדי חתימה (ב"ש קל סק"א)^[40].

שמות העדים

התקינו שיהיו העדים מפרשים שמותיהם בגט (רמב"ם א כד). יש סוברים שצריך לפרש גם שם אביו, כגון יוסף בן יעקב עד (טוש"ע קל יא); ויש סוברים שאין צריך לפרש שם האב (רשב"א גיטין שם).

למנהגנו שקורעים את הגט בבית הדין (ראה ערך גרושין, וראה לעיל), אין צריך לפרש את השמות (בית שמואל ס"ק יח); ויש שכתבו שנוהג זה גם עתה (ערוך השלחן קל יב).

צריך לחתום "עד" (ראה ערך גרושין, לבוש שם; בית שמואל שם ס"ק יט).

אין העד צריך לחתום בחניכתו [-שם לווי] אפילו לכתחילה (תרומת הדשן רלד; רמ"א קל יא), וגם לא יחתום עצמו או אביו בשם רב או חכם (רמ"א שם, בשם סדר גיטין)^[41].

מקום החתימה

חתימת העדים צריכה להיות זו תחת זו (מרדכי סוף גיטין תנג; רמ"א קל א), ולמטה משיטה אחרונה של גט, ולא יניחו אויר שני שיטין, ואם הניחו - פסול (תוספתא גיטין ז; רמב"ם א יח; טוש"ע קל א).

העדים צריכים להתחיל חתימתם בראש השיטה, שלא ישאר חלק בגליון לפני חתימתם (ספר התרומה קלא; טוש"ע שם ב).

חתמו העדים בראש הדף, או מן הצד, או מאחוריו - פסול (משנה פז ב; רמב"ם ד כב; טוש"ע קל ד).

ואף כשחתמו למטה צריך שיהא גב החתימה כלפי הגט, ואם יהיו רגלי החתימה כלפי הגט הרי זה פסול (משנה שם; רמב"ם שם כג; טוש"ע שם ה).

זה בפני זה

תיקנו חכמים שלא יחתמו עדי הגט אלא זה בפני זה (גיטין י ב; רמב"ם א כד; טוש"ע קל יג), ואם חתמו זה שלא בפני זה - פסול (רמב"ם שם; טוש"ע שם יג); ויש מכשירים בדיעבד (ר"ן גיטין י ב ד"ה והלכתא, לדעת רש"י).

ומכל מקום כתבו הפוסקים שדי שיהיו במעמד אחד, ולא שיראה ממש את חברו שחותם (באר היטב קל ס"ק יא), אבל נהגו שכל אחד יראה את חתימת השני (רמ"א בסדר הגט קנד נט), ולא עוד אלא שנהגו שכל אחד מהעדים אומר לחברו ראה שאני חותם (סדר הגט של מהר"ם סי' קס; ערוך השלחן קל לז).

חתם הגט בשני עדים, ורוצה אחר כך להחתים שלישי שלא בפניהם - יש מכשירים (תוספות פב א ד"ה צא; טור ורמ"א שם, בשם יש מכשירין); ויש פוסלים (תוספות שם, לדעת רש"י).

שאינם יודעים לקרא הגט

העדים שחותמים על הגט צריכים לדעת לקרוא ולחתום, ואם אינם יודעים לקרוא - קוראים לפניהם, והם חותמים (גיטין ט ב, ושם יט ב; רמב"ם א כג; טוש"ע קל טז).

יש מן הראשונים סוברים שהעדים צריכים להכיר לשון הגט (רמב"ם שם כג; שו"ע שם)^[42]; ויש חולקים וסוברים שאף אם אינם מכירים לשונו, כל שהקורא מתרגמו לפניהם - כשר (טור שם; ב"ח שם).

שאינם יודעים לחתום

עדים שאינם יודעים לחתום נחלקו אמוראים:

• רב אמר מקרעים להם נייר חלק, והעדים ממלאים את הקרעים דיו^[43].

• שמואל אמר שרושמים לפניהם באבר.

• ר' אבהו אמר במי עפצים שחוקים [שאינם ניכרים על גבי קלף המעובד גם הוא בעפצים].

• רב פפא אמר ברוק (גיטין יט א).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים דוקא מקרעים להם נייר חלק (רי"ף גיטין שם, וראה בית יוסף קל לדעתו).

• יש פוסקים אפילו ברוק כשר, וכן כל כיוצא בו מדבר שאין רישומו מתקיים, והם חותמים על הרושם (רמב"ם א כג; שו"ע שם טז).

• ויש סוברים שלכתחילה מקרעים דוקא, ובדיעבד כשר גם ברושם ברוק וכיוצא בו (טור שם, בשם הרמ"ה; רמ"א שם, בשם יש אוסרין).

והקלו חכמים בגט יותר מבשאר שטרות (ראה ערך שטר) משום תקנת עגונות, הואיל וחתימת העדים בגט מדבריהם (רמב"ם שם), לפיכך אין מקילים אלא כשנמסר בעדי מסירה (בית שמואל ס"ק כח).

חתם הסופר בשמם

חתם הסופר שמות העדים על פי מצותם - יש מי שסובר שהוא כשר, שכשם שהבעל עושה שליח לכתיבה, כך העדים עושים שליח לחתימה (הגהות אשרי גיטין ב יב, מאור זרוע), אבל נחלקו עליו, ופוסלים כל שאינו כתב ידם (שם בשם אור זרוע).

כתבו ועדיו בשני לשונות

גט שכתבו עברית ועדיו יונית, יונית ועדיו עברית - כשר (משנה פז ב; רמב"ם ד ז; טוש"ע קל יז), והוא שיהיו העדים מכירים לשון הכתב והכתיבה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

עד אחד חתם עברית והשני יונית, או להיפך - כשר (משנה שם; רמב"ם שם ח; טוש"ע שם טו).

כשרותם

גט שחתמו בו עדים פסולים, אפילו אחד פסול ואחד כשר, הרי זה פסול, אפילו נתנו לה בעדי מסירה (גיטין ד א, ורש"י ד"ה במזוייף; רמב"ם א יז, ושם ג א; טוש"ע קל יז).

ויש סוברים בכל אלה שהגט בטל מן התורה, לפי שהוא מזוייף (רמב"ם ג שם, בשם יש מי שאומר), ואם נתנו בלי עדי מסירה - הגט בטל לדברי הכל ואינה מגורשת, כיון שהעדים פסולים מן התורה (רמב"ם שם יט; טוש"ע קכג ה).

ולכתחילה לא יחתום בגט אפילו קרוב ונתרחק, ואפילו רביעי ברביעי או מחותנים בלבד, אף על פי שבשאר עדויות הם כשרים (רמ"א קל א. וראה ערך פסולי עדות), ולא יהיה אחד מן העדים חשוד בעריות, ויש מחמירים שלא יהיו בעלי מום, ושלא יהיו קרובים לסופר ולרב המסדר את הגט, וטוב לחוש לכל זה לכתחילה (רמ"א שם).

כתב הסופר וחתם עד אחד

כתב סופר וחתם עד אחד, נחלקו אמוראים:

• רב אמר שאין כתב הסופר מצטרף להיות עד שני, ואם נישאת בגט זה הולד ממזר.

• ושמואל אמר שאם היה הסופר מובהק הרי זה כעד, ומצטרף עם העד השני, והגט כשר אפילו לכתחילה; ואם לא היה מובהק, שאינו בקי בתורת גיטין, אנו חוששים שמא לא שמע מפי הבעל, ולפיכך אינו כשר אלא בדיעבד (גיטין פו ב ורש"י).

הלכה כרב, ואם נתן לה הגט בינו לבינה, אינו גט כלל מן התורה (רמב"ם א יג,יד; טוש"ע קל כ).

יש מן הראשונים מפרשים שבדיעבד לדברי הכל כשר, ולא נחלקו האמוראים אלא לכתחילה, ולהיפך: רב הוא שמכשיר לכתחילה, ושמואל מכשיר בדיעבד (תוספות שם פו א ד"ה אמר, בשם ר"ח).

חתם הסופר ועד אחד

אף כשחתם הסופר ועד אחר עמו, נחלקו: יש סוברים שהוא פסול, לפי שיכול לבוא לידי תקלה; ויש סוברים שהוא כשר (גיטין סו ב, לר' יוסי, וראה גיטין פז ב, ושם פח א).

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים חתם סופר ועד - כשר (רי"ף גיטין שם ושם; רא"ש ט ו; טור ובית יוסף שם, לדעת הרמב"ם ט כז); ויש פוסקים חתם סופר ועד פסול, לפי שהדבר ספק אם אומר אמרו כשר או פסול, ומחמירים לפסול בשניהם (רא"ש שם, בשם ר"י; שו"ע קל יח).

ויש אוסרים לכתחילה ומתירים בדיעבד (רבנו ירוחם כד ב, בשם רי"ף).

חתם סופר ושני עדים

חתם סופר ושני עדים - יש מכשירים לכתחילה (ר"ן גיטין סו ב ד"ה ואפילו); יש פוסקים שלכתחילה אין לעשות כן, גזירה משום חתם סופר ועד אחד, אבל בדיעבד כשר, שכיון שהוא מרבה בעדים אין לחוש שהסופר יתבייש ויחתימו בלי ציווי הבעל (שו"ת הרא"ש מה א); ויש פוסלים אלא אם כן אי אפשר לכתוב גט אחר (מרדכי גיטין תכא).

עדים גויים

גט הנעשה בערכאות של גויים, ועדים גוים חתומים עליו, ושמותיהם מובהקים וידועים שהם שמות של גוים ולא יבואו לסמוך עליהם, והגט נכתב על ידי ישראל, ונמסר לה בעדי מסירה ישראלים - לדעת ר' מאיר שעדי חתימה כורתים, הגט בטל (גיטין ט ב); לדעת ר' אלעזר - והלכה כמותו - שעדי מסירה כורתים, נחלקו תנאים (שם י ב).

להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שהוא פסול (מגיד משנה ז ה, בדעת הרמב"ם שם; טור ובית יוסף קל, לדעת הרא"ש; טוש"ע קל יט); יש פוסקים שכשר בדיעבד (רא"ש ורשב"א ור"ן גיטין שם, בשם רבנו חננאל; טור שם, בשמו); ויש מכשירים גם לכתחילה (רא"ש ורשב"א ור"ן שם, בשם הראב"ד; טור בשמו).

גט הבא לפנינו ממקום אחר, ושמות העדים כשמות גויים, אם אין דרך ישראל לקרוא בשמות - כאלו הגט כשר, ותינשא בו (ר' יוחנן גיטין יא ב; טוש"ע קל יט); אבל אם שמותיהם דומים קצת לשמות ישראל - לא תינשא בו (רא"ש ורשב"א גיטין שם; טוש"ע שם). היו רוב ישראל במקום כתיבת הגט שמותיהם כשמות הגויים – כשר, שבחזקת ישראל הם (גיטין שם ורש"י).

שכר העדים

יש אומרים שעדי הגט לא יטלו שכר יותר משכר בטלה מוכחת (בית יוסף קל, בשם מרדכי; שו"ע קל כא); יש אומרים שאם התנו עמהם לשלם אם יקלקלו הגט, מותרים לקבל שכר הרבה, או שמותר להם לקבל שכר מפני שהם נאסרים לקחתה לאשה (רמ"א שם); ויש חולקים וסוברים שמותרים לקבל שכר אפילו יותר משכר בטלה המוכחת, ואינם צריכים להתנות כלום (תוספות יום טוב בכורות ד ו).

שיבש הגט

אין העדים חותמים על הגט אלא אחר שיבש הגט (שו"ע קל כב), שלא יהיה כתב שיכול להזדייף על ידי המשך הדיו (ט"ז ס"ק יח). ואינו אלא חומרא בעלמא, כי עיקר הקפידא שלא יוכל להזדייף הוא בשעת נתינה, ולא בשעת חתימה (ראה פתחי תשובה ס"ק יד, בשם הרדב"ז).

כתיבת החתימה

לכתחילה יש להיזהר בחתימת העדים בכל דבר שנזהרים בכתיבת הגט, כגון בכתיבה תמה, והיקף גויל (בית יוסף ורמ"א קל יא); ויש אומרים שנהגו לחתום בכתב אשורי ככתב הגט, אבל אין להקפיד על זה (תשב"ץ א ז; בית שמואל קל סק"א בסופו). ולא יחתמו העדים אלא בדיו וקולמוס של הבעל, כמו הסופר (רמ"א קל א, בשם סדרים. וראה לעיל: קנינו).

מטבע הגט ונוסחו

לשון הגט

נוסח הגט הוא בלשון הבעל, שהוא המספר אני פלוני מגרש את אשתי (לבוש קל יח, ובית שמואל שם יט).

וכן צריך שידבר הבעל בגט לאשה בלשון נוכח, אני מגרש אותך, ולא בלשון נסתר (כן הוא בכל טופסי הגיטין בלשון נוכח); ויש סוברים שאפילו כתב בלשון שמדבר עם אחרים - כשר (שו"ת הרלב"ח קלג, וראה בארוכה בבאור השיטות בשו"ת דברי נחמיה אהע"ז יט)^[44].

גופו של גט ועיקרו הוא שיכתבו בו: הרי את מותרת לכל אדם (משנה גיטין פה א ורש"י), וכן אם כתב לה הרי את משולחת, וכיוצא, הרי זו מגורשת, אבל אם כתב לה איני בעלך, וכיוצא, אינו גט, שנאמר: וְשִׁלְּחָהּ (דברים כד א) - ולא שישלח את עצמו (רמב"ם א ד).

תורף וטופס

הגט כלול מתורף וטופס (ראה גיטין כא ב, כג א, כו א. וראה ערך שטר על תורף וטופס בשאר שטרות).

התורף הוא גילויו של שטר ועיקרו (ראה רש"י כא ב ד"ה תורף; ערוך תרף א), והוא מקום האיש, ומקום האשה, ומקום הזמן; ושאר לשון השטר הוא הטופס (רש"י שם; רמב"ם גרושין ג יז; טוש"ע קכג ג), ואף על פי שהזמן חכמים הם שתיקנו לכתוב בגיטין (ראה לעיל: הזמן), מכל מקום נתנו לו חכמים תורת תורף (בית יוסף קכג).

יש אומרים שאף "הרי את מותרת לכל אדם" הוא מתורף הגט (רמב"ם ג יז; שו"ת הרא"ש מו א; טוש"ע קכג ג; בית שמואל קכו ס"ק כז בסופו); ויש אומרים שאינו מכלל התורף (שו"ת הרשב"א אלף רמח).

יש שכתבו שהתיבות שבטופס שהם מקישור הדברים והמשך ענינו של גט הם מכלל התורף (פרי חדש קכה כ; ערוך השלחן קכה מא), וכן להיפך כפילות הלשונות שנוהגים לכתוב בתורף, שאינם מעכבים כלל, הם בכלל הטופס (ערוך השלחן שם).

נוסח הגט

נוסח הגט שנוהגים בו עכשיו^[45]:

"ב...... בשבת ב...... ימים לירח שנת... לבריאת עולם למנין שאנו מנין כאן ב.... מתא דיתבא על נהר.. אנא... בן.... העומד היום ב.. מתא דיתבא על נהר.. צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא ושבקית ופטרית ותרוכית יתיכי ליכי אנת אנתתי...... בת ... העומדת היום ב.. מתא דיתבא על נהר.. דהוית אנתתי מן קדמת דנא וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי ליכי דיתיהויין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא לכל גבר דיתיצבייין ואנש לא ימחא בידיכי מן יומא דנן ולעלם והרי את מותרת לכל אדם ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל

פלוני בן פלוני עד

פלוני בן פלוני עד"^[46].

"הרי את מותרת לכל אדם" הוא גופו של גט ועיקרו (משנה גיטין פה א ורש"י); ר' יהודה אומר "ודן דיהוי ליכי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין למהך להתנסבא לכל גבר דיתיצביין" (משנה שם ב).

תקנת חכמים לכתוב בגט כדת משה וישראל (מאירי עמוד 36. וראה תוספות בבא בתרא קסב א ד"ה לפי).

כל שאנו מכירים סגנון הדבר אין לפסול משום דילוג אות, וכן אם דילג תיבה אחת הניכרת מן הענין (שו"ת הרא"ש מה כה; טוש"ע קכו כ, כא); ויש סוברים שצריך לדקדק מן התורה בתורף בכל חסר ויתר (בית שמואל שם סק"ל, לדעת רש"י מנחות לב ב ד"ה כתיבה).

בטופס אם חיסר תיבה אחת לא נפסל הגט בכך (בית יוסף על פי רמב"ן; שו"ע קכו מט. וראה בארוכה בפרי חדש קכה כ), וכן אם היו אותיות יתרות, כל שאין הענין משתנה (שו"ת הריב"ש רה; רמ"א בשו"ע שם).

אבל אם נשתנה הענין - פסול, ולכן יש אומרים שאם כתב לבריאת עלמה בה' בסוף שהגט פסול, שעלמה לשון נערה (רמ"א שם בשם רד"ך); ויש מכשירים בשעת הדחק (שם בשם בנימין זאב).

תנאי בכתיבתו

המגרש על תנאי (ראה ערך תנאי), וכתב התנאי בתוך הגט - אם היה תנאי שמבטל הגט, כגון הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני (ראה ערך גרושין) - הגט פסול, ואף על פי שחזר ומחק את התנאי (משנה גיטין פב א; רמב"ם גרושין ח טז; טוש"ע קמז ג).

תנאי שאינו מבטל הגט

בתנאים שאינם מבטלים את הגט, כגון על מנת שתתני לי מאתים זוז וכיוצא בדבר, נחלקו תנאים אם פוסל הגט (ברייתא גיטין פד ב). והבדל יש בין כתבם לפני התורף לכתבם אחר התורף: ר' זירא אמר מחלוקת לפני התורף, אבל בתנאים הכתובים אחר התורף הגט כשר לדברי הכל; ורבא אמר מחלוקת לאחר התורף, אבל לפני התורף דברי הכל פסול (גיטין פד ב, פה א).

להלכה

להלכה דעת רוב הפוסקים כחכמים לפי רבא, ותנאי שכתבו קודם התורף, אפילו כתב על מנת כך וכך, הגט פסול, ואם כתב התנאי שאינו שיור בגט אחר שגמר לכתוב התורף, הרי זה גט כשר, בין שכתבו קודם חתימת העדים, בין שכתבו לאחר חתימת העדים (רמב"ם גרושין ח ד; טוש"ע קמז ג).

ויש מהראשונים שהחמירו אף בתנאי שאחר התורף, וכתבו שאינו רשאי לכתוב תנאי בגט אף מתחתיו או מאחוריו, שאם כתבו יש לבעל זכות בגופו של גט (שו"ת הרי"ף לב).

לכתחילה

ואף לדעת המכשירים תנאי אחר התורף, לכתחילה לא יכתוב בתוך הגט על תנאי זה גירש פלוני את פלונית (רמב"ם ח ג; טוש"ע קמז א), וכן נוהגים שלא לכתוב שום תנאי בגט שאין הכל בקיאים - בין אחר התורף ובין לפניו, ובין תנאי אחד לתנאי אחר (העיטור אחר תנאי ענין יד; מגיד משנה ח טז).

תנאי שאי אפשר לקיימו

התנה בדבר שאי אפשר לקיימו (ראה ערך תנאי) וכתב התנאי בגט, אפילו לפני התורף, הרי זה כאילו לא התנה, שלא נתכוין אלא להפליגה בדברים (מגיד משנה גרושין ח טז).

תנאי בעל פה

לא נכתב התנאי בתוך הגט, אלא אמר לעדים בשעת כתיבה שהוא מכתיבו על דעת שיתנהו בתנאי, ואחר כך נתנו בלא תנאי, נחלקו אמוראים: רב ספרא אמר שאינו פוסל את הגט, ורבא אמר אפילו שפוסל הגט כשהתנה לפני כתיבת התורף, ולכן צריך לומר לכותבי הגיטין שישתיקו את הבעל עד שיכתבו תורף הגט שלא יזכיר תנאי (גיטין פד ב ורש"י). הלכה כרבא (רי"ף ורא"ש שם; רמב"ם ח ד; טוש"ע קמז ב).

ונחלקו ראשונים: יש אומרים שלדעת רבא כל תנאי שהתנה לפני התורף פוסל הגט, ומשתיקים את הבעל שלא יאמר שום תנאי (רש"י ותוספות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם); ויש אומרים שתנאים שאינם שיור בגט אינם פוסלים בעל פה אפילו התנה לפני התורף, ואין משתיקים את הבעל אלא שלא יאמר תנאי של חוץ (רמב"ן ורשב"א ומאירי ותוספות רי"ד גיטין שם).

יש מהראשונים שכתב שאף על פי ששאר תנאים בעל פה אינם פוסלים הגט לפני התורף, מכל מקום צריך ליתן הגט באותו תנאי כיון שנכתב התורף על דעת כן, ואם רוצה הבעל לחזור מן התנאי צריך לכתוב לה גט אחר (תוספות רי"ד גיטין פה א. וראה ערך תנאי).

תנאי על פה שהתנה אחר התורף, אפילו תנאי של חוץ, אינו פוסל הגט, אלא שבשעת נתינה נותנו לה בלא תנאי (גיטין שם; רמב"ם ח טז; טוש"ע קמז ג).

לכתחילה יזהר שלא יזכיר שום תנאי אפילו בעל פה ואחר התורף, שאין הכל בקיאים לחלק בין אחר התורף ללפני התורף ובין בעל פה לבכתב (רמב"ם ח ג; טוש"ע קמז ג).

נפסל ונאבד

אמר הבעל לסופר ולעדים לכתוב ולחתום וליתן גט לאשתו^[47], וכתבו וחתמו ונמצא פסול בגט, נחלקו אמוראים (גיטין סג ב) האם חוזרים וכותבים וחותמים גט אחר, והלכה כרב נחמן שאף כשנאבד קודם שנתנו לה כותבים ונותנים אפילו מאה פעמים (רמב"ם ב ח; טוש"ע קכב א)^[48].

לפיכך טוב להנהיג שיאמר הבעל לסופר ולעדים לכתוב ולחתום עד שיהא הגט כשר לפי דעתם בלא שום פקפוק (רא"ש גיטין ז ו); ויש שכתבו שיאמר עד שיהיה כשר לדעת הרב שבעיר (שו"ע קכב א); ויש מוסיפים: או לכל מי שיראה - החכם - אותו (רמ"א שם).

ויש חולקים על כל זה וסוברים שצריך הבעל בכל פעם לחזור ולצוות לסופר ולעדים (בית יוסף קכב, בשם ראשונים).

ולכן כתבו הפוסקים שיש לבעל לחזור ולצוות בכל פעם לסופר ולעדים, ואין לסמוך על זה שמצוה לכתוב הרבה גיטין אלא כשהבעל הולך מהעיר, ולא יוכל אחר כך כשיתקלקל הגט לצוות עוד פעם (בית יוסף שם, ובשו"ע שם). וכן נוהגים שחוזר ומצוה כמו בראשונה, וגם מקנה מחדש הקלף והדיו אם לא נשאר לסופר ממה שהקנה לו בראשונה (רמ"א שם).

הערות שוליים