מיקרופדיה תלמודית:גיד הנשה

הגדרה^[1] -איסור אכילת הגיד^[2] שעל כף ירך בעל חי

האיסור ומקורו

הגיד שעל כף הירך אסור באכילה, שנאמר: עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה (בראשית לב לג), ונקרא גיד הנשה, לפי שנשה - קפץ (רש"י עה"ת שם, וחולין צא א ד"ה נשה ממקומו)^[3] - ועלה ממקומו אצל יעקב (גמ' שם). ולא נאמרו הדברים בדרך סיפור, שמפני שאירע דבר זה באב נמנעים הבנים מלאכול אותו הגיד, אלא זוהי אזהרת התורה שלא יאכלוהו (חינוך ג), ונמנה איסור זה בין הלאוין במנין המצוות (ספר המצוות ל"ת קפג; סמ"ג לאוין קלט; חינוך שם), ואם עבר ואכלו - לוקה (משנה חולין צו א; רמב"ם מאכלות אסורות ח א וסנהדרין יט ד).

תחילת זמן האיסור

בתחילת זמן איסורו נחלקו תנאים:

* יש אומרים שנאסר לבני יעקב (רבי יהודה במשנה חולין ק ב) קודם מתן תורה (רבי יהודה בתוספתא חולין (צוקרמאנדל) ז ח), שהרי באותו מעשה של יעקב כבר נאמר בתורה: על כן לא יאכלו וגו' (רש"י שם ד"ה מבני יעקב).

* ויש אומרים שלא נאסר אלא מסיני, בשעת מתן תורה, ונכתב במקומו (אמרו לו לרבי יהודה במשנה ובתוספתא שם), שלאחר שנאמר בסיני וכתב וסידר משה את התורה כתב המקרא הזה על המעשה, על כן הוזהרו בני ישראל אחר כך שלא יאכלו הגיד (רש"י שם ד"ה אמרו לו), בשביל להודיע מאיזה טעם נאסר להם (אמרו לו לרבי יהודה בגמ' שם קא ב, ובתוספתא שם), להיות לנו לזכר שלא עזב ה' חסדו מעם אבותינו ועמנו ונתן ליעקב אבינו כח לעמוד בפני מלאך (רבנו יהונתן שם), והרי לא נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב, ראובן ושמעון, אלא בני ישראל, ולא נקראו בני ישראל אלא אלה שעמדו בסיני (אמרו לו לרבי יהודה בגמ' שם, ובתוספתא שם)^[4].

ומכל מקום הכל מודים שקודם מתן תורה נהגו באיסור גיד הנשה, אלא שיש הסוברים שלדעה זו יעקב ובניו נהגו מעצמם באיסור זה, ללא ציווי, ומסיני ואילך נצטוו (רבי יוסי ב"ר חנינא בפסיקתא זוטרתא בראשית לב לג; כן משמע בספר חסידים (מרגליות) רלא); ויש סוברים שאף לדעה זו נאסרו בגיד הנשה ממעשה יעקב, ולא נחלקו תנאים אלא באיסור שלנו אם הוא ממעשה יעקב, או איסור מחודש ממתן תורה (פירוש המשניות לרמב"ם שם)^[5].

לבני נח

אף לסוברים שנאסר קודם מתן תורה לא נאסר אלא לבני יעקב בלבד, ולא לשאר בני נח, שהרי נאמר: עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל (בראשית שם. רש"י סנהדרין נט א ד"ה ואליבא; תוספות פסחים כב א ד"ה ורבי, בשם ר"י, וחולין צ א ד"ה קדשים, בצד הראשון, ושם קב א ד"ה ורבי; ריטב"א שם צ א), ולא אמרו בתלמוד שלדעה שגיד הנשה נאסר ממעשה יעקב איסורו נוהג בבני נח (גמ' שם צ א וקב א), על דרך ההשאלה, לפי שאף בני יעקב היו נקראים קודם מתן תורה בשם בני נח (תוספות שם צ א ד"ה קדשים, בצד הראשון)^[6].

הירך

באיזה ירך נוהג גיד הנשה, נחלקו תנאים:

* יש אומרים - וכן הלכה (רמב"ם מאכלות אסורות ח א; טוש"ע יו"ד סה ה) - שגיד הנשה נוהג בין בירך של ימין, ובין בירך של שמאל (תנא קמא במשנה חולין פט ב, ובתוספתא חולין (צוקרמאנדל) ז א; רבי יוסי בבראשית רבה עח ו), שסוברים שכשהמלאך נאבק עם יעקב בא מאחוריו והכהו בשתי ירכיו עד שנשו ממקומן ועלו (סתמא דגמ' שם צא א, ורש"י ד"ה ורבנן), או שסוברים שבאחת מהן נגע, אך שתיהן נאסרו (רבי יוסי בבראשית רבה שם), והנגיעה היתה בשמאלית, שנאמר: כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב (בראשית לב לג. אית תנא תני בבראשית רבה שם), "ירך" ולא "ירכו", והיא הירך השמאלית (המיוחס לרש"י שם).

* ויש אומרים שאינו נוהג אלא בימנית (רבי יהודה בגמ' שם צ ב, ובתוספתא שם, ובבראשית רבה שם), שבאחת מהן נגע ואחת מהן נאסרה (רבי יהודה בבראשית רבה שם), והיא של ימין (רבי יהודה שם ושם ושם).

ומספר למודים לכך שהיא של ימין:

* שנאמר: וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ (שם כו. אית תנא תני בבראשית רבה שם), המזומנת לו, זוהי ירך ימינו (המיוחס לרש"י שם).

* שנאמר: עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ וגו' אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ (שם לג), המיומנת שבירך (רבא בגמ' שם צא א), שהה"א של הירך מורה על החשובה שבירכות (רש"י קדושין כא ב ד"ה הירך).

* שנאמר: וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ (שם כו), כאדם שחובק את חברו מלפניו, וידו הימנית מגעת לכף ירך ימנית של חברו מאחוריו (רבי יהושע בן לוי בחולין שם, ורש"י ד"ה שחובק וד"ה וידו).

* שהמלאך נדמה ליעקב כגוי טפלו מימינו, כדי שיהיה מזומן לאחזו אם יקום עליו, שכן אמרו: ישראל שנטפל לו גוי בדרך טופלו לימינו (ראה ערך גוי), ונמצא שהמלאך נגע בירך הימנית, הסמוכה לו (רבי שמואל בר נחמני שם, ורש"י ד"ה כעובד וד"ה טופלו).

* שהמלאך נדה ליעקב כתלמיד חכם, וחלק לו יעקב כבוד כאילו הוא רבו וטפלו לימינו, כדי שהוא יהיה לשמאל המלאך, שכן אמרו המהלך לימין רבו הרי זה בור (ראה ערך כבוד חכמים), ונמצא שהמלאך נגע בירך ימנית, הסמוכה לו (רבא בר עולא שם, ורש"י ד"ה כת"ח וד"ה ה"ז).

הגיד

זכרים ונקבות

גיד הנשה נמצא בין בבהמות זכרים ובין בנקבות (כרתי סה ס"ק טו)^[7].

גיד פנימי וגיד חיצוני

ושני גידים הם, פנימי וחיצון - הפנימי סמוך לעצם, והחיצון סמוך לבשר (חולין צא א; רמב"ם מאכלות אסורות ח א; טוש"ע יו"ד סה ח):

* הפנימי, היינו בצד פנימי של ירך, והוא הצד שכלפי ירך חבירתה כשהבהמה מחוברת, וגידו ארוך, וניתן לארכו של שופי, שראשו מחובר בעצם האליה (ראה ערכו), ויורד ומתפשט על כף הירך, שהוא עגול בשר הנתון על עצם הקולית (ראה ערכו), וכשמגיע למקום חיבור הקולית ועצם הירך שם הוא סמוך לעצם, ומשם ואילך הוא נכנס לצד הפנימי של הירך שתחת הבשר לאורך הירך עד הארכובה התחתונה (ראה ערך ארכובה) לצומת-הגידים (ראה ערכו. רש"י שם ד"ה פנימי וד"ה וחייבין).

* החיצוני, היינו הגיד הקצר שאינו על הכף אלא מובלע בתוך בשר הכף, ונתון לרוחב השופי, והוא שנקרא חיצון, משום שהוא נתון כולו בצד החיצון של הירך (רש"י שם ד"ה וחיצון)^[8].

הפנימי אסור מן התורה וחייבים עליו מלקות, והחיצוני אינו אסור אלא מדרבנן (גמ' שם, ורש"י ד"ה אסור, הראשון, וד"ה אסור, השני; רמב"ם שם; טוש"ע שם), וחייבים עליו מכת-מרדות (ראה ערכו. רמב"ם שם ב), שנאמר: הַיָּרֵךְ (בראשית לב לג), אינו אסור - מן התורה - אלא אותו גיד המתפשט בכל הירך (גמ' שם)^[9].

מקום האיסור

עד כמה אסור הגיד האסור, נחלקו תנאים:

* יש אומרים שהגיד כולו אסור מן התורה, שנאמר: הַיָּרֵךְ (שם), שבכל הירך (רבי יהודה בחולין צו א-ב).

* ויש אומרים שלא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד, שנאמר: עַל כַּף הַיָּרֵךְ (שם. חכמים בגמ' שם), שאף על פי שהגיד ארוך, אינו אסור אלא מה ששוכב על הכף, היינו בשר הסובב את הקולית ודבוק לעצם, והגיד הארוך שוכב מקצתו על גבי אותו בשר (רש"י שם ד"ה שעל כף), ושאר הגיד שלמעלה מן הכף ושלמטה עד סופו אסור מדבריהם (רמב"ם שם א), ואם אכלו - מכים אותו מכת-מרדות (ראה ערכו. רמב"ם שם ב), וכן הלכה (רי"ף שם; רמב"ם שם א; רא"ש שם ז כג; רשב"א שם א, בשם הגאונים; טוש"ע שם ח, לפי הב"ח שם ובאור הגר"א ס"ק כא)^[10].

חיטוט

מחלוקת נוספת של תנאים בנטילת הגיד:

* יש אומרים שכשנוטלים את הגיד צריך לחטט אחריו בכל מקום שהוא (רבי מאיר בגמ' שם צב ב; סתם משנה שם צו א, לפי רש"י שם ד"ה שיטול ותוספות ד"ה צריך).

* ויש אומרים שגוממו עם השופי (רבי יהודה בגמ' שם צב ב), שאין צריך לחטט אחריו, אלא חותך את החלב הגבוה הנראה על השופי ומשליכו, מפני מראית העין שלא יראה כאוכל גיד, אבל עיקרו ושרשו של שומן ושל גיד מותרין (רש"י שם ד"ה גוממו).

ובארו ראשונים שלשתי הדעות מן התורה אסור הגיד שבכל הירך, ולא שעל הכף בלבד - וכדעה הראשונה הנ"ל - אלא שלדעה הראשונה מדרבנן צריך חטיטה וליטול גם עיקריו ושרשיו; ולדעה השניה אף מדרבנן אינו צריך לחתוך אלא מלמעלה עם השופי ולא לחטוט (רש"י שם צו א ד"ה ומאי דשייר, לפי ראש יוסף שם; תוספות שם צו א ד"ה מכלל; רא"ש שם ז כג)^[11].

ובארו אמוראים, שאף להלכה שאין אסור מן התורה אלא הכף בלבד, מכל מקום צריך מדרבנן חטיטה בכל מקום שהוא (שמואל שם), וכן הלכה (רמב"ם שם ז; טוש"ע שם).

קנוקנות

מלבד הגיד הגדול יש עוד גידים דקים הנקראים קנוקנות, ההולכים באורך הירך מתחת הבשר מגיד החיצון לגיד הפנימי, ונחלקו אמוראים איזה גיד אסרה תורה:

* יש אומרים שלא אסרה תורה אלא קנוקנות שבו (רב שם צב ב), לפי שהם רכים ונותנים טעם, אבל לא הגיד עצמו שהוא בראש השופי, שהוא קשה ועץ בעלמא (רש"י שם ד"ה קנוקנות).

* ויש אומרים שלא אסרה תורה אלא גיד, שלמרות שעץ הוא - התורה חייבה עליו (עולא ואביי שם, ורש"י ד"ה עולא), וכן הלכה (שאילתות כד; טוש"ע יו"ד סה ח), ונחלקו ראשונים:

* יש סוברים שלדעה זו הקנוקנות אינם אסורים כלל, ומכל מקום להלכה הם אסורים מדרבנן (תוספות שם ד"ה כוותיה, בדעת השאילתות שם), וכן הלכה (טוש"ע שם).

* יש סוברים שלדעה זו אינם אסורים, והלכה כמותה (העמק שאלה שם ו, בדעת הלכות גדולות והרי"ף).

* ויש סוברים שלדעה זו הם אסורים (רשב"א ור"ן שם, בדעת השאילתות), אבל לא באיסור דרבנן גמור מצד הדין אלא משום שישראל קדושים נהגו בו איסור (רשב"א ור"ן שם), ונפקא מינה, שבאיסור דרבנן כשעבר חייב מכת-מרדות (ראה ערכו), מה שאין כן על מנהג של ישראל קדושים (העמק שאלה שם).

היחס בין מחלוקת זו למחלוקות התנאים

ביחס בין מחלוקת זו למחלוקות התנאים אם כל הגיד אסור או רק שעל הכף (ראה לעיל), ואם צריך חטיטה או די בחתיכה מלמעלה (ראה לעיל), כתבו ראשונים שלדעה הראשונה המחלוקות הללו הן בקנוקנות, ולדעה השניה הן בגיד (תוספות שם ד"ה עולא).

וביחס בין מחלוקת זו למחלוקת התנאים אם יש בגידים בנותן טעם (ראה להלן) נחלקו ראשונים:

* יש מפרשים שלדעה הראשונה מחלוקת התנאים אינה אלא בקנוקנות, אבל הגיד עצמו לדברי הכל עץ הוא, ולדעה זו להלכה יש בגידין בנותן טעם, שאם אין בהם בנותן טעם אין מקום לחלק בין גיד לקנוקנות; ולדעה השניה מחלוקת התנאים היא בגיד עצמו, שהרי הקנוקנות מותרים לדברי הכל, שגיד אמרה תורה ולא קנוקנות, ולדעה זו להלכה אין בגידים בנותן טעם, שהרי עץ הוא (תוספות שם).

* יש מפרשים שהאמוראים נחלקו במחלוקת התנאים, ולדברי הכל אין בגיד עצמו בנותן טעם ובקנוקנות יש בנותן טעם, והמחלוקת היא אם בגיד שאסרה תורה יש בנותן טעם, שלדעה הראשונה יש בגיד האסור בנותן טעם, ולכן לא אסרה תורה אלא קנוקנות, ולדעה השניה אין בגיד האסור בנותן טעם, ולכן אסרה תורה את הגיד עצמו ולא קנוקנות (רשב"א שם).

* ויש מפרשים שהכל מודים שמחלוקת התנאים היא בגיד עצמו, ושאין בגידים בנותן טעם, ולכן סוברת הדעה הראשונה שמסתבר שלא אסרה תורה אלא קנוקנות, שבהם יש טעם, ולדעה השניה שאף על פי שעץ הוא התורה חייבה עליו (ריטב"א שם).

חיטוט אחר הקנוקנות

צריך לחטט אחר הקנוקנות (שו"ע שם), וראשי הקנוקנות נכנסים בראשי העצמות, ולכן צריך המנקר לשבור ראשי עצמות כדי להסיר הקנוקנות מעיקרם (רמ"א שם, על פי אור זרוע א תמח).

שומן הגיד

שומנו של גיד מותר - מן התורה - וישראל קדושים נהגו בו איסור (חולין צא א; טוש"ע שם), ונקרא איסור דרבנן (גמ' שם צב ב) לפי שמדרבנן אסור לעבור על הנהגת קדושים (רשב"א שם)^[12], ונחלקו ראשונים:

* יש הסובר שעיקר הדבר שהשומן אסור דברי הכל הוא, אלא שלדעה שיש צורך בחטיטה בגיד (ראה לעיל) יש צורך בחטיטה גם בשומנו, וצריך לחטטו מכל מקום שהוא נבלע ונשרש בבשר; ולדעה שאין צורך בחטיטה בגיד, אין צורך בחטיטה בשומנו, אלא חותכו עם השופי, והחלב הגבוה הנראה על השופי חותכו ומשליכו מפני מראית העין שלא יראה כאוכל גיד, אבל עיקרו ושרשו מותרים, ושניהם מודים שבכל מקום שהגיד אסור - שומנו אסור ממנהג של ישראל קדושים (רש"י שם ד"ה ומודה שמואל, וד"ה מאי לאו, וד"ה חטיטה).

* אבל רוב הראשונים כתבו שאף בעיקר האיסור נחלקו התנאים, ורק לדעה שיש צורך בחטיטה - השומן אסור ממנהג ישראל קדושים, אבל לדעה שאין צורך בחטיטה - השומן מותר לגמרי (תוספות שם צא א ד"ה רב, ושם צב ב ד"ה גוממו; רשב"א וריטב"א ור"ן שם).

שומן גיד חיה

אף שומן הגיד של חיה אסור, אף על פי שחֵלב של חיה מותר (ראה ערך חלב), שאיסור שומנו של גיד אינו משום חלב, שהרי הוא שומן ולא חלב, אלא משום חומרת הגיד הוא שנהגו בו איסור הואיל והוא דבוק בו, וכיון שהגיד עצמו אסור גם בחיה, אף שומנו אסור (מאירי שם צב ב; מרדכי שם תרנט; שו"ת הרדב"ז ב תרע)^[13].

בעלי החיים

איסור גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה ולא בעוף, מפני שאין לו כף (משנה חולין פט ב; רמב"ם מאכלות אסורות ח ד; טוש"ע יו"ד סה ה), שהכף שלו אינה עגולה (גמ' שם צב ב; טוש"ע שם), שהבשר שעל עצם הקולית - שהוא הכף (ראה לעיל) - אינו בעיגול סביב העצם כמו בבהמה וחיה, אלא ברוחב ואינו דומה לכף (רש"י שם פט ב ד"ה כף, הראשון, ושם צב ב ד"ה ולא עגיל).

עוף

עוף שיש לו כף עגולה, הדבר ספק אם הולכים אחר העוף הזה, ומכיון שהכף עגולה הרי גידו אסור, או שהולכים אחר המין, ומין עוף אין לו כף עגולה וגידו מותר, וכן בהמה שאין לה כף עגולה הדבר ספק אם הולכים אחרי בהמה זו וגידה מותר, או שהולכים אחר המין וגידה אסור (גמ' שם צב ב), ולפיכך בשניהם אסור באכילה, ואין לוקים עליו (רמב"ם שם; טוש"ע שם, ובאור הגר"א ס"ק יח), כדין כל ספק של תורה (ראה ערך ספק דאוריתא. מגיד משנה שם), אבל אין צריך לבדוק בעוף אם יש לו כף עגולה, שהולכים אחר הרוב (מרדכי שם תרנט; טוש"ע שם).

כלאים

ונוהג בכלאים (תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ז א) - בין של כלאי בהמה עם בהמה, ובין של כלאי בהמה וחיה, ואין אומרים שצריך להיות כמו ביעקב שהיה מבורר ולא מכלאים (חסדי דוד שם).

כוי

ונוהג בכוי (ראה ערכו. תוספתא שם; כריתות כא א; טוש"ע שם ו), שבכף הירך תלתה התורה את האיסור, וכוי יש לו כף ירך (גמ' שם), ולכן אפילו לסוברים שכוי בריה בפני עצמה הוא, לא חיה ולא בהמה (ראה ערך כוי) גידו אסור (מאירי חולין פט ב; פרי חדש שם ס"ק יג)^[14].

בהמה וחיה טמאות

בבהמה וחיה טמאות נחלקו תנאים:

* יש אומרים שאינו נוהג בטמאה (תנא קמא במשנה חולין ק ב; רבי שמעון שם קא א), אם מפני שיש בגידים בנותן טעם, והרי הגיד בכלל בשר, ויש בו איסור של בהמה וחיה טמאה (ראה ערך בהמה טמאה), ושוב אין איסור גיד חל עליו, לפי שאין-איסור-חל-על-איסור (ראה ערכו. גמ' שם ק ב, ורש"י ד"ה ואינו נוהג), ואיסור טומאה קדם לאיסור גיד, שיצירת עובר קודמת ליצירת גיד (רש"י שם צ א ד"ה אלמא), שמתחילה היה הכל בשר, ואחר כך התקשה הבשר שעל הגיד והתלבן ונעשה גיד (תוספות שם ד"ה אלמא, בשם רבנו תם) או שמתחילה כשנוצר הגיד אינו על הכף, ולא חל איסורו עד שיבוא ויתקשה על הכף (תוספות שם, בשם רש"י), או שאפילו אם אין בגידים בנותן טעם, ואין על הגיד איסור טומאה, מכל מקום אף איסור גיד אין בו, שנאמר: עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה (בראשית לב לג), מי שגידו אסור ובשרו מותר, יצתה זו שגידו אסור ובשרו אסור (גמ' שם קא א, לדעת רבי שמעון), שכן משמע גיד לא תאכל אבל בשרה אכול, ולא בטמאה שגם בשרה אסור (רש"י פסחים כב א ד"ה ור' שמעון).

* ויש אומרים שאף בטמאה נוהג, שלדעתם מבני יעקב נאסר גיד הנשה (ראה לעל), ועדיין בהמה טמאה מותרת להם (רבי יהודה במשנה חולין ק ב), ואף על פי שאיסור טומאה יש על הגיד, שיש בגידים בנותן טעם והוא בכלל בשר, חייבים עליו שתים, משום טומאה ומשום גיד (גמ' שם), ואין אומרים שאיסור גיד לא יחול על איסור טומאה הקדום, לפי שאיסור גיד חמור מאיסור טומאה, שהגיד נאסר לבני יעקב, וטומאה לא נאסרה עד מתן תורה, ולכן יש בו כח לחול עליו (גמ' שם, ורש"י ד"ה ומשני).

להלכה נחלקו הדעות: יש פוסקים כדעה הראשונה (רמב"ם מאכלות אסורות ח ה; מאירי חולין שם; ים של שלמה חולין ז סב), וכן מסקנת האחרונים (ט"ז יו"ד סד סק"א, בדעת הטוש"ע, ובמסקנתו; פרי מגדים יו"ד סה משבצות זהב סק"ד; ערוך השלחן שם טו); ויש פוסקים כדעה השניה (הלכות גדולות, גיד הנשה, עמ' תרנה במהדורת מכון ירושלים; תפארת למשה יו"ד סה, בדעת הרי"ף, הרא"ש והטוש"ע).

נבלות וטרפות

הכל מודים בנבלות וטרפות של בהמה וחיה טהורות, שנוהג בהן איסור גיד הנשה (גמ' שם קא א; רמב"ם שם א), שלא אמרו כל שבשרו אסור אין גיד הנשה נוהג בו אלא במין שבשרו אסור, כגון טמאה, אבל נבלות וטרפות בשר של מינן מותר (תוספות קג א ד"ה ומר), ועוד שלאחר שכבר נאסר הגיד, בשביל שנתנבלה או שנטרפה לא פקע איסורו (ערוך השלחן יו"ד סה יב)^[15].

היתה טריפה מן הבטן, נחלקו אחרונים:

* יש אומרים שאין איסור גיד נוהג בו, שהרי איסור טרפה קדם, ואין איסור גיד חל עליו (פרי מגדים שם משבצות זהב סק"ד).

* ויש אומרים שלהלכה שאין בגידים בנותן טעם (ראה להלן), הרי אין איסור טרפה חל עליו קודם, ולכן חל עליו איסור גיד (יד אברהם יו"ד ק ד"ה וביצה).

אדם

גיד הנשה של אדם כתבו ראשונים שאסור מן התורה, שכן הכף שלו עגולה, ועוד שעיקר המעשה של נשיית הגיד ממקומו היה באדם (שו"ת הרשב"א א שסד); יש מהאחרונים שכתבו שהדבר תלוי אם בשר אדם אסור מן התורה (ראה ערך אדם), שאם בשרו מותר - גידו אסור, ואם בשרו אסור באיסור עשה - גידו מותר, מטעם הדרשה כל שבשרו אסור אין גיד נוהג בו (שער המלך מאכלות אסורות ח א; ערוך השלחן יו"ד סה טז); ויש אומרים שאף אם בשר אדם אסור בעשה - איסור גיד הנשה נוהג בו (פרי חדש שם ס"ק טו; פרי מגדים שם משבצות זהב סק"ד).

שליל

בשליל - עובר במעי אמו - נחלקו תנאים: יש אומרים שנוהג בה (תנא קמא במשנה חולין פט ב; רבי מאיר בתוספתא שם (צוקרמאנדל) ז ב, ובגמ' שם עד ב, ושם צב ב); ויש אומרים שאינו נוהג בה (רבי יהודה במשנה שם, ובתוספתא שם, ובגמ' שם ושם)^[16].

השיעור

שיעור האכילה להתחייב עליו מלקות הוא כזית (משנה חולין צו א; רמב"ם מאכלות אסורות ח ב), ואפילו שיש בכל הגיד ארבעה וחמשה זיתים, אין אומרים שלא יתחייב עד שאכל כולו, שנאמר: עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ וגו' (בראשית לב לג, וסתם אכילה בכזית (ראה ערך אכילה. גמ' שם ב, לחכמים), או לפי שנאמר: עַל כַּף הַיָּרֵךְ (שם), שאין צריך שיאכלנו כולו, שאפילו לא אכל אלא מה שעל הכף בלבד - חייב, ובלבד שתהא שם אכילה (גמ' שם, לרבי יהודה, ורש"י ד"ה ור' יהודה).

אכל כל הגיד ואין בו כזית

אכל את כל הגיד האסור מן התורה ואין בו כזית, נחלקו בו תנאים:

* יש אומרים שחייב (תנא קמא במשנה שם), שגיד הנשה שלם הוא בריה (ראה ערכו) בפני עצמה, ואין צריך שיעור (גמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).

* ויש אומרים שאינו לוקה עד שיהא בו כזית (רבי יהודה בגמ' שם), לפי שנאמר בו אכילה, ואין אכילה אלא בכזית (גמ' שם ב).

אכל כזית מכל גיד

אכל כזית מגיד של ירך ימין, וכזית מגיד של ירך שמאל - לתנאים הסוברים שאינו אסור אלא של ימין בלבד (ראה לעיל) לוקה ארבעים (רבי יהודה במשנה שם א, וגמ' שם צא א); ולסוברים ששניהם אסורים לוקה שמונים (תנא קמא במשנה שם, וגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם ג). והוא הדין כשאכל שני הגידים כולם, אף על פי שאין בהם כזית, לוקה שמונים (רמב"ם שם).

וכן כשאכל שני גידים משתי ירכות משתי בהמות, לוקה שמונים (תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ז ה; גמ' שם פג א).

וכל זה כשאכל בשתי התראות, שבהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת (מאירי שם צו א; מגיד משנה שם ח ג, בשם יש מי שכתב); ויש חולקים בזה, שכל אחד ואחד איסור בפני עצמו הוא (כן משמע בקרית ספר שם ח), או שכיון שאין בגידים בנותן טעם כל זמן שלא אכלו אין עליו שם איסור, ולכן אין צריך התראה לחלק (צפנת פענח שם ב כה וח ג).

אכל כזית שלא בבת אחת

אכל כזית שלא בבת אחת, אלא שהה בינתיים כדי שיעור אכילת-פרס (ראה ערכו), מצטרף לחיוב, כדרך שכל אכילה מצטרפת בשיעור זה (ראה ערך אכילה. כן משמע ברש"י שם פג א ד"ה דלית ביה ומאירי שם)^[17].

בהנאה

נחלקו תנאים אם גיד הנשה אסור בהנאה:

* יש מתירים (רבי יהודה בפסחים כב א), אם מפני שכל מקום שנאמר בתורה לאו על איסור אכילה אין הנאה בכלל , או שאף אם איסור הנאה בכלל הלאוין של אכילה, כשלא נאמר היתר מיוחד להנאה, מכל מקום כשהתירה התורה את הנבלה בהנאה, שנאמר: לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ וגו' (דברים יד כא) - היא וגידה הותרה, שיש בגידים בנותן טעם בשר והוא בכלל נבלה, ואף הוא בכלל תתננה ואכלה שנאמר בנבלה (גמ' שם, ותוספות שם ד"ה ורבי; ירושלמי ערלה ג א, לפי הפני משה שם).

* ויש אוסרים (רבי שמעון שם; זוהר א קע ב), אם משום שאף איסור הנאה בכלל הלאוין של אכילה, וכשהותרה נבלה היא הותרה וגידה לא הותר, שהוא סובר אין בגידים בנותן טעם ואין הגיד בכלל נבלה כלל, וממילא אינו בכלל ההיתר של תתננה ואכלה שבנבלה, או שאף אם יסבור שאין איסור הנאה בכלל הלאוין של איסורי אכילה, מכל מקום כיון שאין בגידים בנותן טעם סברא היא שכשאסרה תורה את הגיד אף בהנאה אסרה, שהרי אין אכילה שייכת בה (גמ' שם, ותוספות שם).

להלכה נחלקו גאונים וראשונים:

* יש פוסקים שמותר בהנאה (שאילתות כד; רמב"ם מאכלות אסורות ח יד; תורת הבית הארוך ג ג, בשם תשובת הרמב"ן; רא"ש חולין ז יז), וכן הלכה (טוש"ע יו"ד סה י), ואף על פי שהלכה שאין בגידים בנותן טעם ולא נכלל בכלל ההיתר של נבלה, מכל מקום מותר, אם מפני שהלכה שכל מקום שנאמר לאו על איסור אכילה אין איסור הנאה בכלל (תורת הבית שם, בשם תשובת הרמב"ן; רא"ש שם), או שאפילו אם איסורי אכילה כוללים גם הנאה, מכל מקום מותר בהנאה מקל וחומר מחֵלב, מה חלב של בהמה שעונשו כרת מותר בהנאה (ראה ערך חלב), גיד הנשה, שאין עונשו כרת לא כל שכן (תורת הבית שם, בשם תשובת הרמב"ן, על פי פסחים כג ב), ואף גיד של חיה מותר בהנאה, אף על פי שבחיה אין קל וחומר מחלב, שהרי חלבה מותר, שכיון שגיד של בהמה מותר בהנאה, הרי שהלאו של לא יאכלו שנאמר בגיד הנשה לא נאמר אלא לאיסור אכילה, ומנין לנו לאסור של חיה (תוספות פסחים כג ב ד"ה בבהמה).

* ויש פוסקים שאסור בהנאה, כיון שהלכה שאין בגידים בנותן טעם, ואינו בכלל נבלה להיתר תתננה ואכלה האמור בנבלה (תוספות חולין צט ב ד"ה והלכתא; אשכול (אויערבך) ג עמ' 81; יראים נו; הגהות מימוניות שם; רבנו יונה בשערי תשובה ב פד; רא"ש חולין שם, בשמו; ים של שלמה שם יח).

שליחה ומכירה לנכרי

לסוברים שגיד הנשה אסור בהנאה - אסור לשלוח ירך עם גידה לנכרי (פסחים כב א; תוספות חולין צט ב ד"ה והלכתא), אבל מותר למכור לו ניקור בשר, אף על פי שמעורב בו הגיד, שהנכרי אינו נותן מעות אלא בעד דבר שיש בו טעם, ולא בעד הגיד (תוספות שם).

אבל לסוברים שמותר בהנאה - שולח אדם במתנה ירך לנכרי שגיד הנשה בתוכה (משנה חולין צג ב, לפי פסחים כב א; רמב"ם שם יד; טוש"ע שם יא), ואף על פי שהגוי מחזיק לו טובה בשביל הגיד (טור שם), שיותר נראה לעינים כשגיד הנשה בתוכה (בית יוסף שם), והוא מתכבד בה יותר כשהיא שלמה (כן משמע מתוספות חולין צט ב ד"ה והילכתא). ואין חוששים שמא ימכרנה הגוי לישראל ויאכלנה בגידה, ואפילו במקום שמותר לקנות בשר שחוט מגוי, כגון כשהטבחים הם ישראל וכשבאה לידם טריפה הם מכריזים עליה והיום לא הכריזו (ראה ערך בשר שנתעלם מן העין), שכיון שהירך שלמה מקומו של גיד הנשה ניכר אם נחטט ממנה, והלוקח מכיר שלא ניטל ממנה (משנה שם, לפי גמ' שם צד א; רמב"ם שם), וגם אין חוששים שמא יחתכנה הנכרי וימכרנה לישראל והוא יסבור שניטל גידה, לפי שחיתוכו של נכרי ניכר, שאינו עשוי כשל ישראל, שהוא פורעה כדרך שהגיד מונח (גמ' שם, ורש"י ד"ה חתוכה). וכן מותר ליתנה לו בפני ישראל ואומר לו שהיא כשרה, ואין חוששים שמא יאכל ממנה הישראל קודם שינטל הגיד, שהרי מקומו ניכר (רמב"ם שם; טוש"ע שם), אבל לא יתן לנכרי ירך חתוכה עד שיטול הגיד, שמא יאכל ממנה ישראל (גמ' שם צג ב).

ונחלקו לשונות התלמוד:

* יש סוברים שדוקא במקום שמותר לקנות מהגוי בשר, שיש לחשוש שהישראל יקנה מהנכרי החתוכה, אסור ליתן לו עד שיטול הגיד (לשון ראשונה בגמ' שם צד א).

* ויש סוברים שאפילו במקום שאין לחשוש לכך אסור ליתן לנכרי, גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל אחר (לשון שניה שם).

להלכה - דוקא כשנותנה לו בפני ישראל אחר אסור (רמב"ם שם; טוש"ע שם יא), שהישראל כשיראה שנתן זה לנכרי כשהיא חתוכה יסבור שניטל גידה קודם שנתנה לו, שכל ירך שיוצאה מתחת יד ישראל מחותכת, בחזקת שניטל גידה היא (רא"ש שם ז יט, בשם הראב"ד; טור שם); ובמקום שאין קונים כלל בשר מהגוי אפילו כשרואים שישראל נתנו לו (ראה ערך בשר שנתעלם מן העין), אין צריך ליטול הגיד מהחתוכה אלא כשהישראל אומר לנכרי שהיא כשרה, אבל אם לא אמר לו שהיא כשרה אין צריך ליטול, שהרי ישראל אחר לא יקנה ממנו מחשש טריפה (מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם; בית יוסף ושו"ע שם)^[18].

סחורה

למתירים גיד הנשה בהנאה - מותר לעשות בו סחורה, אפילו לדעת הסוברים שאסור מן התורה לעשות סחורה בכל איסורי תורה שמותרים בהנאה (ראה ערך סחורה), שדוקא בדבר העומד לאכילה אסור לעשות סחורה שמא יאכל, אבל גיד הנשה שאין בו טעם ואינו אלא עץ בעלמא אינו עומד לאכילה (מנחת חינוך ג יד).

קנוקנות ושומן

הקנוקנות והשומן שאינם אסורים אלא ממנהג של ישראל קדושים (ראה לעיל), נחלקו ראשונים ואחרונים בדינם:

* יש סוברים שלא נהגו בהם אלא איסור אכילה ולא איסור הנאה, אפילו לדעת הסוברים שהגיד עצמו אסור בהנאה (ים של שלמה שם ז יח; פרי חדש יו"ד סה ס"ק טז), אבל הגיד שאינו על הכף, אף על פי שאיסורו אינו אלא מדרבנן (ראה לעיל), דינו כדין הגיד עצמו לענין הנאה, והאוסרים בגיד אוסרים בכולו, שבגיד לא חלקו לומר שמקצתו יהיה אסור בהנאה ומקצתו יהיה מותר, וכל שתיקנו חכמים כעין דאורייתא תיקנו (ראה ערך כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון. פרי חדש שם).

* ויש סוברים שאף השומן אסור בהנאה (שערי תשובה ב פד; הגהות סמ"ק רג; כנסת הגדולה שם, הגהות בית יוסף מ, בשם דמשק אליעזר).

תערובתו

פליטת טעם על ידי בישול

גיד הנשה אם אוסר תערובתו בפליטת טעם על ידי בישול, נחלקו תנאים:

* יש אומרים שירך שנתבשל בה גיד הנשה, אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה (סתם משנה חולין צו ב), לפי שסוברים שיש בגידים בנותן טעם (גמ' שם פט ב, ושם צט ב), כיצד משערים אותה, כבשר בלפת – צמח דומה לצנון^[19] (משנה שם), שרואים כאילו הירך לפתות והגיד בשר, ואילו היה הבשר כשיעור הגיד נותן טעם בלפת כשיעור הירך, הרי זו אסורה, ששיעורים הלכה למשה מסיני הם (ראה ערך שעורים), וקיבלו שבכך משערים (רש"י שם צו ב ד"ה כבשר), ולפת שאמרו היינו בראשי לפתות (גמ' שם צט ב), ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שהוא הירק של הלפת (רש"י שם ד"ה בראשי, סתם); ויש מפרשים להיפך שהם זנבות הלפת שבקרקע (רש"י שם, שכך נראה לו) והם השרשים שבקרקע, ולכן נקראים ראשי הלפת (תוספות שם ד"ה בראשי). שיעור זה של בשר בלפת כתבו ראשונים שהוא בששים (ראה ערך בטול בששים), שכן אמרו (גמ' שם צז ב) גיד בששים, ואין גיד מן המנין (תוספות שם ד"ה כל איסורין; ר"ן שם)^[20].

* ויש אומרים שאין בגידים בנותן טעם, ואין איסור כלל בתערובת בפליטתו, וגיד שנתבשל בין עם הירך ובין עם שאר גידים משליכו לחוץ וכל השאר מותר (רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה בגמ' שם צט ב, ורש"י ד"ה אין בגידים), וכן הלכה (גמ' שם; רמב"ם מאכלות אסורות טו יז וטז ו; טוש"ע יו"ד סה ט, ושם ק ב).

שומנו של הגיד

בשומנו של הגיד נחלקו ראשונים:

* יש סוברים שאף על פי שיש בו טעם, מכל מקום אינו אוסר תערובתו בנתינת טעם, שכיון שאין איסורו אלא משום גופו של גיד (ראה לעיל), והגיד, שהוא עיקר האיסור, אינו אוסר תערובתו, אף בו לא החמירו (תוספות שם פט ב ד"ה אם, ושם צז א ד"ה שאני, בשם ה"ר מאיר, ושם צט ב ד"ה והלכתא; תורת הבית הארוך ג ג, בשם יש מי שאומר; סמ"ק רג, בשם ר"י בר נתן), שלא יהא טפל חמור מן העיקר (מאירי שם צו ב, לדעה זו).

* אבל רוב הראשונים סוברים שמכיון שבשומן יש בו טעם, הרי הוא אוסר תערובתו בנתינת טעם (הלכות גדולות, גיד הנשה, עמ' תרנד במהדורת מכון ירושלים; רי"ף שם צו ב; רש"י שם צט ב ד"ה והילכתא; רמב"ם מאכלות אסורות טו יז; תורת הבית שם; בית יוסף יו"ד סה ט, בדעת הרא"ש), וכן הלכה (טוש"ע שם וק ב), ומשערים את השומן בששים, והוא אינו מן המנין (רי"ף שם, על פי גמ' שם צז ב; רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד ק ב). ואפילו לסוברים שבכל איסור דרבנן האיסור עצמו מן המנין של ששים (ראה ערך בטול בששים), החמירו בשומן הגיד לומר שאינו מן המנין, הואיל וגיד הנשה בריה בפני עצמה הוא (רמב"ם שם). לפיכך ירך שנתבשלה עם גידה, אם מכירו - זורקו, והשאר מותר אם יש בה ששים כנגד שומנו, ואם לא מכירו - כל החתיכות אסורות (רמב"ם שם טז ו; טוש"ע שם), ואם יש בקדרה ששים כנגד השומן הרוטב - מותר, ואם לאו - אסור (טוש"ע שם).

קנוקנות

הקנוקנות (ראה לעיל) מכיון שיש בהם טעם, דינם בנוגע לאיסור התערובת בפליטתם כמו השומן: המתירים בשומן מתירים בקנוקנות; והאוסרים שם אוסרים כאן (כן משמע מתורת הבית שם, ומאירי שם, וטוש"ע יו"ד סה ט)^[21].

בקדשים

על איסור גיד הנשה בקדשים דנים בשני דברים: באכילתו ובהקרבתו.

אכילתו

איסור אכילת גיד הנשה נוהג בקדשים, בין בקדשים הנאכלים ובין בקדשים שאינם נאכלים (רבי יוחנן בחולין צ א; רמב"ם מאכלות אסורות ח א), שבשביל שהקדישו את הבהמה לא פקע ממנה איסור גיד הקדום (גמ' שם פט ב; קרית ספר שם).

ולדות קדשים

בולדות קדשים (ראה ערכו), לסוברים שולדות קדשים ממעי אמם הם קדושים (ראה ערך הנ"ל), אין איסור גיד נוהג בהם, שהרי איסור קדשים קדם, ואין איסור חל על איסור, ואפילו אם איסור גיד הנשה נוהג בשליל (ראה לעיל), מכל מקום אינו חל אלא משעה שנתקשה על הכף, או משעה שהבשר נתקשה ונתלבן ונעשה גיד (ראה לעיל), ואיסור מוקדשים חל משעה שנוצר, והוא קדום (גמ' שם פט ב).

ואפילו לסוברים שאיסור גיד חמור לפי שנאסר לבני יעקב, וחל על איסור טמאה (ראה לעיל), על איסור קדשים מודה שאינו חל, שאיסור קדשים חמור ממנו שכן יש בו כרת (גמ' שם צ א), שבאים לידי כרת על אכילתם, כגון שאכלם בטומאה, או בפגול ונותר (רש"י שם ד"ה קדשים).

קרבן פסח

בקרבן פסח נחלקו ראשונים:

* יש אומרים שצולים את קרבן הפסח שלם עם גיד הנשה, שאין מנקים אותו קודם הצלייה כשאר הבשר, ואין מחתכים אותו, אלא צולים אותו שלם, וכשאדם אוכל את הקרבן חותך הבשר ואוכל, וכשיגיע לגיד הנשה מוציאו ומניחו עם שאר הגידים שמוציאים בשעת אכילה (רמב"ם קרבן פסח י יא), ואין חוששים שהבשר יבלע טעם האיסור, לפי שהגיד עצמו אין בו בנותן טעם, ושומנו שאין בו איסור אלא משום מנהג ישראל קדושים, בפסח לא נהגו, כדי שלא יבוא לחתוך בו אבר (כסף משנה שם).

* ויש אומרים שאסור לצלותו שלם עם חלבו וגידו, אלא חותכים החלב האסור באכילה, וגיד הנשה עם שומנו, ומסירים אותם קודם הצלייה (ראב"ד שם).

הקרבתו

באיסור הקרבה על המזבח גיד הנשה של עולה, כשהוא מחובר בירך, נחלקו אמוראים:

* יש אומרים שאסור להקריבו, לפי שאינו מן המותר לישראל, אלא חולצו מן הירך וזורקו לתפוח, הוא צבור האפר שבאמצע המזבח (ראה ערך מזבח), ומכל מקום צריך להעלותו למזבח עם הירך כשהיא שלימה, ובראש המזבח חולץ את הגיד, שגנאי הוא להביא ירך מפורעת למזבח, שנאמר: וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ (מלאכי א ח. רב הונא בחולין צ ב), וכן הלכה (רמב"ם מעשה הקרבנות ו ד).

* יש אומרים שמותר להקריבו (רב חסדא שם; רב פפא שם א, לפי רש"י ד"ה לישנא), שהרי לא נאמר לגבי גיד הנשה: על כן לא יאכל המזבח, אלא לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל (בראשית לב לג. גמ' שם ב), אלא שאם כבר פירש מן הירך אסור להעלותו בפני עצמו (רש"י שם א ד"ה לישנא).

* ויש אומרים שמחלוקת תנאים היא: יש אומרים שמקריבים אותו, שנאמר: וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה (ויקרא א ט), לרבות גיד הנשה במחובר, שלגידים המותרים המחוברים אין צורך בריבוי, שהרי ראשה של עולה נקרב כשהוא שלם (ראה ערך עולה), והרבה עצמות יש בו, ואף על פי שדבר האסור לישראל באכילה אסור להקריבו למזבח, שנאמר: וְשֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן וגו' מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל (יחזקאל מה טו), ודרשו: מן המותר לישראל (ראה ערך משקה ישראל. פסחים מח א), שכל קרבנותיהם יהיו משקה הראוי לישראל (רש"י יחזקאל שם ד"ה ממשקה ישראל)^[22], לא נאמר איסור זה אלא במין שכולו אסור לישראל, כמו טרפה, אבל מין הכשר קרב כולו, כמו חלב ודם שמקריבים אף על פי שאסורים לישראל (רבי בחולין צ א, לפי רב נחמן בר יצחק שם ב, ורש"י שם ד"ה מידי דהוי); ויש אומרים שאסור להקריבו, משום שאינו ממשקה לישראל, מן המותר לישראל, ואינו דומה לחלב ודם, שכן מצותם בכך, שעיקר הקרבן הוא החלב והדם (חכמים שם א, לפי רב נחמן בר יצחק שם ב).

הערות שוליים