מיקרופדיה תלמודית:גמילות חסדים

הגדרה^[1] - מצוה לעשות טוב וחסד לחברו בממונו ובגופו

מקורה וגדרה

מקורה

מצוה לגמול חסד לחברו, לעני ולעשיר, לחיים ולמתים (ראה תוספתא פאה ד יט; סוכה מט ב; ירושלמי פאה א א).

• ואמרו: וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ (שמות יח כ), את הדרך - זו גמילות חסדים, ילכו - זה בקור חולים, בה - זו קבורה (בבא מציעא ל ב).

• וכן אמרו: אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ (דברים יג ה), זו מצות עשה (ספרי שם). וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, אלא להלך אחר מידותיו, מה הוא מלביש ערומים וכו', ביקר חולים וכו', ניחם אבלים וכו', קבר מתים וכו', אף אתה (סוטה יד א).

• ויש שלמדו הדברים מהכתוב: וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו (דברים כח ט. ראה ספר המצוות לרמב"ם עשה ח, ורמב"ם דעות א ה ועוד. וראה להלן שיש שלמדו מ"ואהבת לרעך כמוך").

במנין המצוות

• יש מהראשונים שמנו את פרטי מצות גמילות חסדים בארבע מצות מיוחדות: להלביש ערומים, לקבור מתים, לנחם אבלים, ולבקר חולים (הלכות גדולות במצות קום עשה, ראה רמב"ם בספר המצוות שורש ב בדעתו; יראים השלם קנג, קנד, ריט ורכ. ביראים הישן הוזכרו כולם בסימן נ).

ויש מפרשים דבריהם שלא מנו אותם במצוות מיוחדות, אלא פרטו עניני גמילות חסד שונים, וכללו אותם במצוה אחת ללכת בדרכו (רמב"ן בספר המצוות שורש א, בדעת ההלכות גדולות).

• ויש מהראשונים, שלא מנו מצות גמילות חסדים במצוה ללכת בדרכיו, אלא כללו בה מידות טובות בכלל (רמב"ם דעות א ה-ז; חינוך תריא, ועוד), ואותה שדרשו מהכתוב והודעת להם את הדרך ילכו בה (ראה לעיל), אינה אלא אזהרת יתרו למשה רבנו, והיא מעצתו אליו (רמב"ן בספר המצוות שורש א), אבל מצות גמילות חסדים בכלליותה מנו במצות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט יח. ספר המצוות שורש ב, ורמב"ם אבל יד א), אבל פרטיה, היינו לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה וכיוצא בהן, בתורת מצוות מיוחדות, הן מצוות מדרבנן (רמב"ם אבל שם, וראה שם בקרית ספר למבי"ט).

בממונו

גמילות חסדים נוהגת בין בממונו ובין בגופו (סוכה מט ב; ירושלמי פאה א א).

בממונו - כגון מלוה לו מעות, ומשאילו כלים ובהמה (רש"י סוכה שם ד"ה ובממונו), ולהאכיל עוברי דרכים ולהשקות אותם (רמב"ם אבל יד ב. וראה ערך הכנסת אורחים).

צדקה והלוואה

אף נתינת צדקה לעניים בכלל גמילות חסדים (ראה ירושלמי פאה שם, וראה אהבת חסד לחפץ חיים א ס"ק ח), אלא שעל הלוואת ממון ונתינת צדקה נתייחדו מצוות בפני עצמן (ראה ערך הלואה וערך צדקה).

וכן להשאיל לעני יש גם חיוב מצד המצוה המיוחדת של צדקה, כי שמא אין לו במה לקנות (אהבת חסד א ב. וראה ערך צדקה).

בגופו

ובגופו - כגון מספיד למת, נושאו וקוברו, משמח חתן וכלה, ומלוה חברו בדרך (רש"י סוכה שם ד"ה גמילות), ומבקר חולים, ומנחם אבלים (רמב"ם אבל יד ב. וראה ערך בקור חולים ונחום אבלים), וכנסת אורחים (שבת קכז ב, ורש"י ד"ה ה"ג הני), וכיוצא מכל עניני הטוב שאדם עושה ומטיב לחברו בחינם (אהבת חסד בפתיחה).

ואף על פי שקבורת המת היא מצוה בפני עצמה (ראה ערך קבורה. וראה רמב"ן בספר המצוות שורש א שהקשה כן), מכל מקום גמילות חסדים כוללת שאפילו שיכול לקיים מצות קבורה על ידי אחרים צריך שיתעסק בעצמו (מרגניתא טבא שם), ועוד שאפילו אינו מהקרובים שעליהם מוטל חיוב הקבורה, וגם אינו מת מצוה (ראה ערכו) חייב כל אדם לסייע בהתעסקותו ובהלוייתו (לב שמח שם. וראה ערך אהבת ישראל וערך קבורה).

בדיבור

מכלל מצות גמילות חסדים לדבר על לב העני דברי פיוס, ולהראות לו רצון טוב (וראה ערך צדקה), וליתן לו עצה הגונה, ולייעץ לרבים לעשות טוב וחסד (רבנו יונה באגרת התשובה).

ומכלל זה אף ללמד תורה לאחרים, כמו שאמרו: וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ (משלי לא כו), ואמרו: תורה ללמדה זוהי תורה של חסד (סוכה מט ב), הרי שללמד לאחרים הוא בכלל חסד (אהבת חסד ג ה. וראה ערך תלמוד תורה).

וכן יש עוד עניני חסד התלויים בדבור, כגון אם יש על חברו כעס ויכול בדבורו להסירו מעליו, כמו שכתוב ביוסף: כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ וגו' וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד (בראשית מ יד), וכן אם מסבב בדבורו שאיש אחר ייטיב לחברו, כמו שאמרו בצדקה (תוספתא פאה ד יז) שאם אמר לאחרים תנו נותנים לו שכר (וראה ערך צדקה), וכן להתפלל על החולה שירפאהו ה' (ראה ערך בקור חולים), והוא הדין צער אחר שיש לאדם, ואפילו אינו יודע מזה, כענין שאברהם התפלל על אנשי סדום (אהבת חסד שם).

מהאחרונים יש מי שחידש שבמצוות גמילות חסדים האדם מקיים את המצווה בכל פעולה שהוא עושה בשביל חברו, גם אם חברו עדיין לא נהנה (שערי יושר שער א סוף ז).

שיעורה

דברים שאין להם שעור

גמילות חסדים היא מהדברים שאין להם שיעור (פאה א א), והיינו גמילות חסדים שבגופו (ירושלמי שם; רמב"ם אבל יד א), וכל אשר בכחו של אדם לעשות לטובת חברו מחוייב לעשות (תפארת ישראל פאה שם; אהבת חסד א ד).

והבדל יש בין שאר הדברים שאין להם שיעור, כמו פאה (ראה ערכו), בכורים (ראה ערכו) וכיוצא, לגמילות חסדים, ששאר הדברים לעיקר המצוה יש שיעור, אלא שאין שיעור לתוספת, שכל שהוא מוסיף יש בזה מצוה, אבל גמילות חסדים אין לה שיעור לעיקר המצוה, כמו תלמוד תורה (טורי אבן חגיגה ז ב).

מדרבנן

גמילות חסדים בממונו יש לה שיעור מדרבנן, שכל המבזבז לצדקה אל יבזבז יותר מחומש (ירושלמי שם. וראה ערך צדקה). אבל גמילות חסדים של הלוואת ממון אין שיעור לחיובו, וחייב להלוות כפי הישג ידו (חינוך סו; תפארת ישראל פאה שם; אהבת חסד שם).

מעלתה

גדולה מהצדקה

בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה - צדקה בממונו, וגמילות חסדים בגופו ובממונו; צדקה לעניים, וגמילות חסדים לעניים ולעשירים; צדקה לחיים, וגמילות חסדים לחיים ולמתים (תוספתא פאה ד יט, והובאה בסוכה מט ב; ירושלמי פאה א א).

גמילות חסדים חביבה יותר מן הצדקה (ירושלמי שם). הצדקה אין משתלמת אלא לפי חסד שבה, היינו הטורח, כגון שמוליכה לביתו, או נותן לו פת אפויה, או בגד ללבוש, שנותן לבו ודעתו לטובתו של עני (סוכה שם ורש"י ד"ה אלא)^[2].

חשיבותה

הכופר בגמילות חסדים כאילו כופר בעיקר (קהלת רבה (וילנא) ז ד). גמילות חסדים היא אחד משלשה הדברים שהעולם עומד עליהם (אבות א ב. וראה בארוכה בפרקי דרבי אליעזר טז ויז)^[3], והיא מהדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא (פאה א א)^[4].

מסימני ישראל

אחד משלשה הסימנים של ישראל הוא שהם גומלי חסדים (יבמות עט א; ירושלמי קדושין ד א; רמב"ם איסורי ביאה יט יז), ולפיכך כל מי ששונא את הבריות ואינו גומל להם חסד, חוששים לו ביותר שמא גבעוני הוא, שלא רחמו על בני ישראל, ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכם (רמב"ם שם, על פי יבמות שם).

בברכת רחבה

ברכה מיוחדת תיקנו כלפי גומלי חסדים בניחום אבלים, בברכת רחבה (ראה ערכו): אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו כו', אחינו בעל הגמול ישלם לכם גמולכם, ברוך אתה משלם הגמול (כתובות ח ב, וראה תוספתא ברכות ג כד. וראה ערך ברכת אבלים).

בבית המקדש ובבית הכנסת

משום גודל מעלתה של גמילות חסדים עשו תקנות שכל ישראל יוכלו לקיימה, וכך אמרו: ראה שלמה שמידת גמילות חסדים גדולה לפני המקום, כשבנה בית המקדש בנה שני שערים - אחד לחתנים, ואחד לאבלים ולמנודים וכו', כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתם בגמילות חסדים; משחרב בית המקדש התקינו שיהיו חתנים ואבלים הולכים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וכו', כדי שיצאו ישראל ידי חובתם בגמילות חסדים (פרקי דרבי אליעזר יז, הביאו הרמב"ן בתורת האדם ענין האבלות. וראה מסכת סופרים יט ט).

כבוד העוסקים בה

אלה העומדים לפני המת, לא לפני המת הם עומדים, אלא לפני אלה שגומלים לו חסד (ירושלמי בכורים ג א; טור יו"ד שסא), ולפיכך אפילו במקום שאינו צריך ללוות את המת (ראה ערך הלוית המת) צריך לעמוד מפניו (טוש"ע שם ד), אפילו שהמת אינו תלמיד חכם, מכיון שעומד לפני גומלי החסדים העוסקים עמו (ט"ז שם סק"ג).

על גודל מעלתה של גמילות חסדים באו בתלמוד ובמדרשות מאמרים רבים בהרבה מקומות^[5].

הערות שוליים