מיקרופדיה תלמודית:גנבה

הגדרה^[1] - נטילת ממון של אחרים בסתר, כדי שלא ידעו בלקיחתו

איסורה

כל הגונב ממון חברו משוה פרוטה ולמעלה עובר בלא תעשה (רמב"ם גניבה א א; טוש"ע חו"מ שמח ב), שנאמר: לֹא תִּגְנֹבוּ (ויקרא יט יא) - בגונב ממון הכתוב מדבר (מכילתא יתרו, בחדש ח; סנהדרין פו א), שדבר-הלמד-מענינו (ראה ערכו) הוא, שכל אותו ענין שבפרשה מדבר בחיובי ממון (גמ' שם, ורש"י ד"ה דבר הלמד)^[2].

לאו זה נמנה במנין המצוות (ספר המצוות לא תעשה רמד; סמ"ג לאוין קנה; חינוך רכד), ואין לוקים עליו, שהרי ניתן לתשלומים, שחייבה התורה את הגנב לשלם (רמב"ם שם, על פי מכות טז א)^[3].

בפחות משוה פרוטה

אף פחות משוה פרוטה אסור לגנוב (כן משמע מהרמב"ם שם ב, וטוש"ע שם א), אם לפי שחצי-שעור (ראה ערכו) אסור מן התורה (מגיד משנה שם; סמ"ע שם סק"א), או שהאיסור איננו מחמת ממון, כיון שאין בו שוה פרוטה, אלא מפני שמצערו (רש"י סנהדרין נז א ד"ה צערא).

על מנת להחזיר

ואסור לגנוב אפילו דרך שחוק (רמב"ם וטוש"ע שם), ואפילו על מנת להחזיר (רמב"ם וטוש"ע שם) אותו הדבר עצמו (לחם משנה שם; סמ"ע שם סק"ב), או על מנת לשלם תשלומי-כפל (ראה ערכו. תורת כהנים קדושים פרשה ב ב; בבא מציעא שם; ירושלמי סנהדרין ה ג; שו"ע שם), או ארבעה-וחמשה (ראה ערכו. תורת כהנים שם; ירושלמי שם; ספר המצוות ל"ת רמד), כגון שרוצה להנותו ויודע בו שלא יקבל (רש"י שם ד"ה על מנת), או שעושה כן כדי לצערו (רש"י שם ד"ה למיקט; שו"ע שם), היינו כדי להכעיס את הבעלים ולהדאיבם, ואחר כך ישיבהו להם (ספר המצוות שם; חינוך שם).

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאיסורו מדרבנן, כדי שלא ירגיל עצמו בכך (רמב"ם שם), ואף שלמדים דברים אלו מן הכתוב לא תגנבו (תורת כהנים שם; גמ' שם; ירושלמי שם) אין דרשה זו אלא אסמכתא (ראה ערכו), שהסמיכו חכמים על הכתוב (לחם משנה שם א, בדעת הרמב"ם), וכן הלכה (טוש"ע שם).

• ויש אומרים שאיסורו מן התורה (חינוך שם), ולא עוד אלא שיש מהאחרונים מצדדים לומר בגנב כדי לצערו ולהחזיר אחר כך שיהא לוקה על לאו זה כיון שלא ניתן לתשלומין, שהרי תיכף בשעת הגנבה כבר היה דעתו להחזיר, ועיקר הלאו הוא במה שנתכוין לצערו, וזה לא תיקן כלל בהחזרתו (מנחת חינוך שם א; דברי חיים, דיני גנבה א).

ממי גנב

אחד הגונב ממון ישראל, ואחד הגונב ממון גוי, ואחד הגונב מהגדול, ואחד הגונב מהקטן - עובר בלא תעשה^[4] (רמב"ם שם א; טוש"ע שם ב).

המסיג גבול רעהו

המסיג גבול רעהו והכניס מתחום חברו לתוך תחומו אפילו מלוא אצבע, אם הסיג בסתר הרי זה גנב ועובר - מלבד הלאו המיוחד של השגת גבול קרקע שיש בארץ ישראל (ראה ערך השגת גבול) - על הלאו של גנבה (רמב"ם גניבה ז יא)^[5].

הגונב את ההקדש וכלי שרת

הגונב את ההקדש, אף הוא עובר על הלאו של לא תגנבו (מנחת חינוך, במדבר א), ויש מן הראשונים סוברים שהגונב כלי-שרת (ראה ערכו) עובר על לאו מיוחד: וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ (במדבר ד כ. הלכות גדולות, הקדמה, לאוין שבמלקות קנו, עמ' יב במהדורת מכון ירושלים; השגות הרמב"ן לספר המצוות שורש ג, על פי סנהדרין פא ב), שעניינו גנבה, שהגנב מבליע ומחביא (רש"י סנהדרין שם ד"ה כבלע), ואם עבר וגנב - קנאים, שרואים אותו בשעת מעשה, פוגעים בו (משנה שם); ואם לא ראו - חייב מיתה בידי שמים (רמב"ן שם)^[6].

לקיחת דבר שלו בלא דעת מי שמונח ברשותו

אף דבר שהוא שלו אסור ליקח בלא דעת מי שהדבר מונח ברשותו, שמא ייראה כגנב (בן בג בג בתוספתא בבא קמא (ליברמן) י לח, וגמ' שם כז ב; הלכות גדולות, בבא קמא, עמ' תנב במהדורת מכון ירושלים; סמ"ג לאוין קנה), ואפילו אם מי שהדבר מונח ברשותו גנבו ממנו (בן בג בג שם ושם, וספרא קדושים פרשה ב ב, וירושלמי סנהדרין ח ג; סמ"ק רסב, בשם רבי יונה; שלחן ערוך הרב חו"מ, גזלה וגנבה כח), אלא אם כן אי אפשר להצילו בענין אחר (שלחן ערוך הרב שם).

הנאה מדבר הגנוב

אסור ליהנות מדבר הגנוב, בין לקנותו ובין כשהוא עדיין ברשות הגנב, כגון לרכוב על גבי בהמה גנובה וכיוצא (שלחן ערוך הרב שם יא, על פי רמב"ם גזלה ה ב)^[7].

גדרה

איזהו גנב, זה הלוקח ממון חברו בסתר ואין הבעלים יודעים, כגון הפושט ידו לתוך כיס חברו ולקח מעותיו ואין הבעלים רואים, וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם גניבה א ג, על פי בבא קמא עט ב; טוש"ע חו"מ שמח ג), אבל אם לקח בגלוי ובפרהסיא, אין זה גנב אלא גזלן (ראה ערך גזל. רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ושבע דרגות מנו חכמים בגנבה, זו למעלה מזו:

• גונב דעת חברו (ראה ערך גניבת דעת).

• גונב במידות ומשקלות (ראה ערך מדות ומשקלות).

• גונב איסורי הנאה, שפטור מתשלומין (ראה להלן: השבתה ותשלומיה).

• גונב שטרות קרקעות והקדשות, שאינו משלם אלא קרן (ראה להלן: שם).

• גונב כלים וכיוצא בהם שמשלם כפל (ראה להלן: שם, וראה ערך כפל).

• גונב שור ושה, שמשלם ארבעה וחמשה (ראה להלן: שם, וראה ערך ארבעה וחמשה).

• גונב נפש, שחייב מיתה [ראה ערך גונב נפש] (מכילתא משפטים, נזיקין יג; תוספתא בבא קמא (ליברמן) ז ח,יא-יג).

לסטים

בלסטים מזויין, נחלקו אמוראים: יש אומרים שגזלן הוא (אביי בגמ' שם נז א); ויש אומרים שכיון שמתחבא מאנשים, גנב הוא (רב יוסף שם), אף על פי שהבעלים יודעים בשעה שגנב (רמב"ם שם), וכן הלכה (רמב"ם שם, לגירסתנו; ראב"ד שם), שכל שהוא מטמין עצמו מאנשים, אפילו הבעלים ראו שגנב, ובידו ליקח בחזקה כשהוא מזויין, מכל מקום אנו הולכים אחר הפעולה שהוא עושה, וכל שלקח בהחבא ובחשאי הרי זה גנב (לחם משנה שם, בדעת הרמב"ם).

שומר

שומר שגנב מרשותו, כגון שגנב טלה מעדר שהופקד אצלו, וסלע מכיס שהופקד אצלו, נחלקו ראשונים: יש סוברים שיש לו דין גנב (רמב"ם גניבה ד י), אם לקח קצת ממה שהופקד אצלו דרך גנבה (כסף משנה שם); ויש סוברים שאינו גנב לחיוב כפל אלא אם כן טוען טענת גנב בשבועה, היינו שומר-חנם (ראה ערכו) שטוען שהפקדון נגנב ממנו והוא נשבע ונפטר, ואחר כך באו עדים שהפקדון אצלו (ראב"ד שם).

הגונב על מנת לשלם

הגונב על מנת לשלם יש לו דין גנב גמור לענין חיוב באונסים (ריטב"א בבא מציעא מא א; דברי חיים דיני גנבה א)^[8].

הגונב מן הגנב

הגונב מן הגנב, נחלקו בדינו אחרונים:

• יש אומרים שאם לא חשב השני לקנות לעצמו הוא פטור, אבל אם חשב לקנות לעצמו - חייב, אף על פי שכבר קנאו הגנב הראשון, ולא נתמעט הגונב מן הגנב אלא לענין כפל (ראה ערך כפל), אבל יש לו דין גנב גמור להתחייב בתשלומי הקרן אם נאבד, ועובר על לאו של לא תגנוב מן התורה (קרית ספר גניבה ו; אור שמח שם א יז וג ב).

• ויש אומרים שכשם שנתמעט מדין כפל, כך נתמעט לגמרי מדין גנב, ואפילו בקרן אינו חייב אם אין הגנבה קיימת, שכל שלא גנב מרשות הבעלים לא נתחייב באחריות כלל (קצות החושן לד סק"ג; נתיבות המשפט שם סק"ה), ואפילו אם אכלו או שיברו בידים אינו חייב אלא בתורת מזיק, אבל לא בתורת גנב, שאינו גנב כלל (קצות החושן שם)^[9].

חיוב בכפל ואונסים

אין הגונב נעשה גנב להתחייב על הגנבה, בין בתשלומי כפל ובין באונסים, עד שיעשה בגנבה אחד מן הקניינים שקונים בהם את המטלטלים - משיכה או הגבהה (רש"י בבא קמא עט א ד"ה או שגנב, וד"ה הגביהו) - ועד שלא קנאה אינו מתחייב בכלום (ירושלמי שבועות ח א), לפיכך אם היה הגנב מושך את הבהמה שגנב ומתה ברשות הבעלים, הרי הוא פטור; אבל אם הוציאה מרשות הבעלים ומתה - חייב, וכן אם הגביה את הבהמה ברשות הבעלים ומתה - חייב (משנה בבא קמא שם, ורש"י ד"ה הגביהו; רמב"ם גניבה ב טז; טוש"ע חו"מ שמח ד).

ומשיכה שאמרו, נחלקו בה אמוראים:

• יש אומרים שדוקא אם משכה מרשות הבעלים למקום שקונה במשיכה, כגון שמשך לסימטא או לחצר שהיא של שניהם, וכל שכן אם משכה לרשותו, אבל אם משכה לרשות הרבים אינו חייב, שאין משיכה קונה ברשות הרבים (רב אחא בכתובות לא ב).

• ויש אומרים שאפילו משכה לרשות הרבים - חייב (רבינא שם), אם מפני שסוברים שגם במקח וממכר וכיוצא משיכה קונה ברשות הרבים (תוספות שם ד"ה וברשות, בשם ריצב"א, ובבא קמא עט א ד"ה או), או שסוברים שאף על פי שאין משיכה קונה ברשות הרבים שיהא שלו לגמרי, מכל מקום קנה הגנב לענין שיהא חייב באונסים (תוספות כתובות שם, בשם ר"י).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה (תוספות בבא קמא שם; שיטה מקובצת שם, בשם ה"ר יהונתן; טור חו"מ שנא; סמ"ע שמח סק"ח); ויש פוסקים כדעה השניה (רמב"ם גניבה ג ב; שו"ע חו"מ שנא א).

נכנסה הגניבה לרשותו

נכנסה הגניבה לרשותו, אפילו לגגו חצרו וקרפיפו, הרי זה חייב (בבא מציעא י ב; טוש"ע חו"מ שמח ד). הטעם:

• שנאמר: אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה (שמות כב ג) - אין לי אלא ידו, גגו חצרו וקרפיפו מנין, תלמוד לומר: "המצא תמצא", מכל מקום (גמ' שם), ואף על פי שלא משך ולא הגביה, ובלבד שתהיה חצר המשתמרת (טוש"ע שם).

• או שנאמר שם: "בידו", ואין ידו אלא רשותו, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ (במדבר כא כו), וכתוב: וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים וגו' וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ (בראשית כד י), הא אין ידו בכל מקום אלא רשותו (מכילתא משפטים, נזיקין יג).

ונחלקו אחרונים בדבר:

• יש אומרים שאינו מתחייב אלא אם עשה מעשה, כגון שנכנסה הבהמה לרשותו ונעל בפניה, אבל אם נכנסה מעצמה לרשותו ונתכוין לקנותה אינו חייב במחשבה בלבד, ואפילו היתה חצר המשתמרת, עד שיעשה מעשה, שיכניסנה לרשותו או שינעול בפניה (קצות החושן שמח סק"ב, על פי רש"י שם ד"ה גגו).

• ויש אומרים שאף ללא מעשה נעשה כגנב אם כיון לקנות בחצרו (דבר אברהם כא, על פי שיטה מקובצת כתובות לד א בשם הרשב"א).

שלא מרשות הבעלים

גנב את הדבר שלא מרשות הבעלים, כגון שהיה הדבר ברשות הרבים וכיוצא, נחלקו הדעות אם אף הוא נקרא גנב וחייב (כן משמע מהמשנה בבא קמא עט א; בבא מציעא לד א, ורש"י ד"ה אי נמי; קצות החושן שמט סק"א, שכן סתימת הפוסקים); או שאינו חייב, שנאמר: וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ (שמות כב ו), ולא מראש גגו שאינו מבוצר (ירושלמי שבועות ח א), היינו שאינו מקורה ואינו משתמר (ירושלמי שם, לפי קצות החושן שם; שיטה מקובצת בבא קמא שם, בשם ה"ר יהונתן)^[10].

על ידי אחר

נתן הגנב לאחר שמשך

נתן הגנב לכהן בפדיון בנו, או לבעל חובו, או לשומר חנם או לשואל או לשומר שכר ושוכר, ונתן להם במקום שגנב, והם משכו ומת ברשות הבעלים – פטור; הגביהו, או שהוציאו מרשות הבעלים ומת - חייב (משנה בבא קמא עט א, ורש"י ד"ה נתנו, בלישנא אחרינא, וד"ה היה מושכו), ונחלקו ראשונים בפירוש הדבר:

• יש מפרשים שהגנב הוא שפטור כשלא הוציאו מרשות הבעלים, שלא קנו עדיין, והוא חייב כשהוציאו מרשות הבעלים, שהגנב חייב במשיכת שלוחיו (רש"י שם ד"ה נתנו, בלישנא אחרינא, וד"ה פטור; תוספות שם ד"ה נתנו, על פי תוספתא בבא קמא (ליברמן) ז יט), ואף על פי שאין-שליח-לדבר-עברה (ראה ערכו), כאן הגנב חייב, לפי שהם לא ידעו שהדבר הוא גנוב, שהגנב אמר להם שהוא שלו, וכשהשליח לא ידע שעברה היא יש שליח לדבר עברה (תוספות שם; שיטה מקובצת שם, בשם ה"ר ישעיה וה"ר יהונתן)^[11], ואף על פי שאין השומר מתכוין כלל כדי לזכות לגנב אלא לשמירה בלבד, מכל מקום כיון שהועילו מעשיו לחייב את השומר בשמירת הגנבה, נכנסה הגנבה על ידי כן ברשותו (כן משמע מהשיטה מקובצת שם, בשם ה"ר יהונתן).

• יש מפרשים שהדברים אמורים בגנב שנתן, אבל החיוב והפטור הם של אלה שניתן להם, שכיון שהגנב עדיין לא קנה הרי הם חייבים אם הגביהו או הוציאו מרשות הבעלים, שהרי הגנב לא הגביה ולא הוציא מרשות הבעלים, והם עשו מעשה הגנבה (רמב"ם גניבה ב טז), והדברים אמורים כשידע הכהן, או בעל החוב, או השומר שהדבר גנוב, ואף על פי שהגונב מן הגנב פטור מן הכפל, הם חייבים, כיון שהגנב לא קנה, והרי הם כגונבים מרשות הבעלים (מגיד משנה שם).

• ויש מפרשים שהשומר חייב לבעלים כדרך שהוא חייב לשלם אם הוא שומר שלהם, וכן כשנתן הגנב לבכורות בנו או לבעל חובו, כיון שמשכו כדי לקנותו, הדבר עומד ברשותם, ונעשה שומר או שואל לבעלים הראשונים (רמב"ן שם, על פי בבא מציעא לה ב; נמוקי יוסף שם, בשם יש מפרשים ובשם הרמ"ה, והסכים עימם).

גנב שסייעו אחר להוליכה משם

מי שגנב והגביה הגנבה, ובא אחר וסייע להוליכה משם - השני פטור (שו"ת הרא"ש סד א; טור חו"מ שמח, בשמו; שו"ע שם ו), שהרי מיד כשהגביה הראשון - קנה, וכיון שנתחייב הראשון בהגבהתו שוב אין השני מתחייב בזה שסייע להוליכה; ודוקא כשהשני נתכוין לגזול לעצמו מן הראשון אמרו שאם גזל ולא נתייאשו הבעלים רצה מזה גובה רצה מזה גובה (ראה ערך גזל), אבל זה שסייע שלא בא לשם גנבה לעצמו אלא לסייע לראשון אינו חייב (שו"ת הרא"ש שם).

במה דברים אמורים כשהראשון יכול להוציאה לבדו מרשות הבעלים, אבל אם לא היה יכול הראשון להוציא לבדו אלא בסיוע השני, אפילו שהגנב כבר הגביה לבדו ברשות הבעלים, הרי זה כאילו הוציאה השני, ושניהם חייבים, ויגבה ממי שירצה - אם מהגנב מפני שהגנבה היא ברשותו, ואם מהמוציא מרשותו (שו"ת הרא"ש קא ז, על פי משנה בבא קמא ט ב, וגמ' שם י ב; שו"ע שם ח); וכן אם הטמין הגנב את הגנבה והוצרך לצאת מן העיר עד שאינו יכול להבריח הגנבה, ושלח איש אחר להביא לו את הגנבה - השליח חייב לשלם, שהוא עיקר הגנב, מאחר שידע שהיא גנבה (מרדכי בבא בתרא תקסד; רמ"א שם), שאילו לא לקח השליח הגנבה היה הכל מוחזר לבעלים, לכן חשוב השליח כאילו גנב בעצמו (נתיבות המשפט שם סק"ג, על פי המרדכי שם), ומכל מקום אף הגנב הראשון חייב (חוות יאיר ריב; פתחי תשובה שם סק"ז, בשמו).

שותפים שגנבו

שותפים שגנבו - חייבים (בבא מציעא ח א; רמב"ם שם ב יד; טור חו"מ שנ), ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שחייבים אם אחד הוציא מרשות הבעלים לדעתו ולדעת חברו (רש"י שם ד"ה ואם שותפין), ואף על פי שאין שליח לדבר עברה, בשותף יש שליח, שמתוך שזוכה לנפשו זוכה גם לחברו, ולכן גם המשלח חייב (רש"י שם, לפי קצות החושן שמח סק"ד).

• ויש מפרשים שאין השותף מתחייב בהוצאת חברו לדעתו שאין שליח לדבר עברה, ואין השותפים חייבים אלא אם כן הגביהו יחד, או כשהוציאו שניהם יחד מרשות הבעלים (תוספות שם ד"ה ושותפין; שיטה מקובצת שם, בשם הרמב"ן והר"ן).

ונחלקו אחרונים בגדר חיוב השותפים:

• יש אומרים שהשותפים אינם חייבים אלא כל אחד על חצי חלקו, כמו בשנים שהזיקו (חוות יאיר ריב; חתם סופר חו"מ קלא).

• ויש אומרים שמכיון שעשה כל אחד להנאת עצמו הם אחראים וערבים כל אחד על השני, כמו בשנים שלוו (שבות יעקב א קעח).

השבתה ותשלומיה

חיוב השבתה

כל הגונב חייב להחזיר את הגנבה עצמה, כדרך שהגזלן חייב להשיב הגזלה (ראה ערך גזל), אלא שיש סוברים שאף בגנבה יש מצות עשה של וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל (ויקרא ה כג) כמו בגזלה (שאגת אריה פא, על פי חולין קמא א); ויש סוברים שבגנב אין זו מצות עשה, אלא שחייב להחזיר מפני שהדבר הוא של הבעלים (עונג יום טוב קיח, בהגה, על פי הרמב"ם גניבה א א); ויש שנסתפקו בדבר (אחיעזר א כא).

כפל וארבעה וחמשה

יתר הגנב על הגזלן, שאם העידו עליו עדים שגנב, חייב לשלם כפל, דהיינו שמשלם שנים לבעל הגנבה (ראה כל דיניו בערך כפל), שנאמר: אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה וגו' שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם: (שמות כב ג), ונאמר: אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם (שם ו). אם גנב דינר משלם שנים, גנב חמור או כסות או גמל משלם שנים בדמיה, נמצא מפסיד כשיעור שביקש לחסר את חברו (רמב"ם גניבה א ד).

תשלומי כפל נוהגים בכל, חוץ משור ושה - שלפעמים יש בהם יותר מכפל - שהגונב את השור או את השה וטבח או מכר, משלם על השה תשלומי ארבעה, ועל השור תשלומי חמשה (ראה כל דיניו בערך ארבעה וחמשה. רמב"ם שם ו) שנאמר: כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה (שמות כא לז).

חזרה בעין

כל זמן שלא נשתנית הגנבה חוזרת לבעליה בעין, בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש (רמב"ם שם א יב; טוש"ע חו"מ שנד ב), שדין הגזל ודין הגנבה שוים בזה, וכשם שהגזלה חוזרת כשהיא קיימת (ראה ערך גזל), כך הגנבה (מגיד משנה שם), וכן כל שאר הדינים האמורים בהשבת הגזל (ראה ערך גזל) אמורים גם בגנבה (כן משמע במגיד משנה שם יא-יב)^[12].

גנב שהחזיר חפץ לבית הבעלים ולא ידעו הבעלים שהחזיר

הגונב חפץ מבית חברו והחזירו למקומו, ולא ידעו הבעלים שהחזירו, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאם ידעו הבעלים שנגנב אינו נפטר עד שידעו הבעלים שהחזיר, שכיון שידעו הרי זו גנבה גמורה, וצריכה השבה מעולה, אבל אם לא הודיע לבעלים שהחזיר, אלא הם מנו את הצאן, שגנב טלה מהן, ומצאו שהוחזרה הגנבה, אינו נפטר בכך מאחריות אונסים, אבל אם לא ידעו הבעלים מהגנבה, מנין הבעלים פוטר את הגנב, אפילו שלא הודיעם שהחזיר (רב בבבא קמא קיח א, ורש"י ד"ה לדעת וד"ה שלא לדעת).

• יש אומרים שבין שידעו הבעלים שנגנב ובין שלא ידעו, כשמנו ומצאו הצאן שלימה - נפטר הגנב (שמואל שם).

• יש אומרים שאם ידעו הבעלים שנגנב - המנין פוטר, אף שלא הודיעם מהחזרה; ואם לא ידעו שנגנב, אפילו מנין לא צריך, אלא מיד כשהחזיר הגנבה למקומה נפטר (רבי יוחנן שם).

• ויש אומרים שאם ידעו הבעלים מהגנבה - נפטר הגנב במנין הבעלים; ואם לא ידעו מהגנבה אין המנין פוטר, אלא צריך להודיע לבעלים כשהוא מחזיר (רב חסדא שם), כדי שידעו לשומרה יפה, מאחר שהורגלה על ידי הגנב לצאת, אבל אם ידעו בגנבתו, כבר ידעו הבעלים להיזהר יפה (גמ' שם ב, לדעת רב חסדא, ורש"י ד"ה הואיל ואנקטה).

להלכה יש חילוק בדבר:

• בדבר שאין בו רוח חיים ההלכה כדעה השלישית, שהגונב סלע מכיס חברו, או כלי מביתו, והחזיר הדבר הגנוב מביתו למקומו - אם ידעו הבעלים מהגנבה ולא ידעו מחזרתו, עדיין הגנב חייב באחריותו עד שימנה את מעותיו, מנה את כיסו ומצאו שלם - המנין פוטר, ואם לא ידעו הבעלים לא מגניבתו ולא מחזרתו - אפילו מנין אינו צריך, וכיון שהחזירו למקומו נפטר מאחריותו.

• ובדבר שיש בו רוח חיים ההלכה כדעה האחרונה, שאם גנב טלה מן העדר, ולא ידעו הבעלים לא מגניבתו ולא מחזרתו - אפילו מנין אינו פוטר, עד שיודיע את הבעלים שהחזירו, כדי שישמרו את הטלה הגנוב, מכיון שלמדו דרך אחרת חוץ מדרך שאר הצאן שבעדר זה (רי"ף שם; רא"ש שם י לג; רמב"ם שם ד י-יב; טוש"ע חו"מ שנה א-ב)^[13].

שומר שנגב מרשותו והחזיר הגניבה למקומה

שומר שגנב מרשותו, כגון שגנב טלה מן העדר שהופקדו אצלו, וסלע מכיס שהופקד אצלו, והחזיר למקום שגנב, הטלה לעדרו והסלע למקומו, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שכיון שהוא שומר, די בדעת עצמו ויצא (רבי ישמעאל בגמ' שם ב).

• ויש אומרים שכלתה לו שמירתו, שכיון שנעשה גנב שוב אינו נאמן על הבעלים, וצריך דעת בעלים דוקא (רבי עקיבא שם), וכן הלכה, והרי זה חייב באחריותם עד שיודיע לבעלים (רמב"ם שם י; טוש"ע שם ג), או עד שיחזיר הכיס לבעלים וימנה מעותיו (ראב"ד שם).

אבדה הגנבה

אבדה הגנבה, הרי הגנב חייב באונסיה ומשלם דמיה, כדרך שהגזלן משלם (ראה ערך גזל), וכשהוא משלם צריך לשלם ממיטב שבנכסיו, אם הוא משלם מן הקרקע, לפי שהגנב הוא מאבות נזיקין שמשלמים ממיטב (בבא קמא ד ב - ה א; רמב"ם גניבה ג יא: טוש"ע חו"מ שמח ה), שנאמר בגנב: יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם (שמות כב ו), ונאמר בהיזק של שן ורגל: מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם (שם ד), ואנו למדים בגזרה שוה "ישלם", "ישלם", שהגנב משלם ממיטב, ואפילו במקום שאינו משלם אלא את הקרן בלבד, כגון שהודה (ראה ערך מודה בקנס) וכיוצא בזה (ראה ערך כפל), ואף על פי שהכתוב נאמר בכפל, אף הקרן בכלל הכפל (רש"י שם ד ב ד"ה וגנב, ושם ה א ד"ה תחת נתינה).

החזרת השווי כשעת הגניבה

הגנב חייב לשלם הקרן כשעת הגנבה (בבא קמא סה א; רמב"ם שם א יד; טוש"ע חו"מ שנד א,ג), שאם היתה שוה בשעת הגנבה ארבעה, ובשעת העמדה בדין שוה שנים, משלם את הקרן ארבעה (רמב"ם שם; טוש"ע שם). הטעם:

• לפי שנאמר בגנב: אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה וגו' חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם (שמות כב ג), ודרשו: החיה לקרן כעין שגנב (גמ' שם), שהקרן היא הגנבה, אבל כפל וארבעה וחמשה אינם נקראים גנבה, שהרי לא גנבם (שיטה מקובצת שם, בשם ה"ר יהונתן), ועוד שאין חיובם חל בשעת גנבה, שאם מודה - נפטר, ולכן הקרן היא הגנבה (שיטה מקובצת שם, בשם שיטה).

• או שדינו שכל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה (ראה ערך גזל), וסברא היא שהרי נתחייב בשעת גנבה, ולא בא הכתוב אלא למעט את הכפל וארבעה וחמשה שאין משלמים אותם כשעת הגנבה (רא"ש בבא קמא ז ב).

וכן אם גנב כחושה והשמינה, או שמנה והכחישה, משלם כשעת הגנבה (גמ' שם; רמב"ם שם יג; טוש"ע שם ד), אלא שבכחושה והשמינה יש הבדל בין כשהשמינה הגנב על ידי שפיטמה והוציא עליה הוצאות, שאז אפילו אם אחר כך שחט הוא את הבהמה בידים אינו משלם אלא כעין שגנב, שיכול לטעון אני פיטמתי ואתה תקח, לבין השמינה מאליה, שאז דוקא אם מתה מאליה משלם כעין שגנב, אבל אם הוא שחט בידים משלם כמו שוויה עכשיו (טור ורמ"א שם ד, וסמ"ע ס"ק ח-ט), כדין גזלן ששבר הכלי שגזל שחל עליו חיוב חדש בשעת השבירה (ראה ערך גזל)^[14].

החייבים בגנבה

אשה

אחד האיש ואחד האשה שגנבו - חייבים לשלם (רמב"ם גניבה א ז; טוש"ע חו"מ שמט א), ואף על פי שנאמר "איש" בפרשה: כִּי יִגְנֹב אִישׁ (שמות כא לז), הרי נאמר שם: יְשַׁלֵּם (שם), בין איש ובין אשה (מכילתא דרשב"י שם), ועוד שהרי השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה (ראה ערך אשה. מגיד משנה שם, על פי בבא קמא טו א; סמ"ע שם סק"א), ולא נאמר איש אלא לענין שלמטה: האיש נמכר בגנבתו ולא האשה (ראה להלן: תשלומיה על ידי מכירת הגנב. מכילתא דרשב"י שם), או שנאמר למעט את הקטן, והוא הדין לחרש ושוטה הדומים לו, שאין בהם דעת (ראה להלן. סמ"ע שם).

היתה אשת איש - אם הגנבה קיימת מוציאים הימנה (מגיד משנה שם; טור שם), וכן אם היו חילופיה קיימים (שו"ע שם), כגון שהחליפה הגנב על דבר אחר או שמכרה, והדמים בעין (ערוך השלחן שם א), ואם לאו הרי אין לה ממה לשלם, וימתין עד שתתאלמן או תתגרש (טוש"ע שם), ואם היו לה נכסי-מלוג (ראה ערכו) וכיוצא, אפילו אין הגנבה קיימת, חייבת למכור נכסיה בטובת הנאה כדי לשלם את הקרן (סמ"ע שם סק"ב, על פי טוש"ע חו"מ תכד י)^[15].

קטן חרש וקטן

קטן שגנב - מחזירים קרן לבעלים, אם הוא קיים (רמב"ם שם ח; טוש"ע חו"מ שמט ג), ואם אבד, אינו חייב לשלם אפילו לאחר שיגדיל (רמב"ם שם, על פי משנה בבא קמא פז א; טוש"ע שם), לפי שאינו בן דעת (סמ"ע שם סק"ו), ונאמר כִּי יִגְנֹב אִישׁ (שמות כא לז) - למעט את הקטן, והוא הדין לחרש ושוטה הדומים לו, שאין בהם דעת (סמ"ע שם), ומידת חסידות שישלם כשיגדיל, ואם נהנה חייב מן הדין לשלם מה שנהנה (שבות יעקב א קעז).

וראוי לבית דין להכות הקטנים כפי כח הקטן על הגנבה, כדי שלא יהיו רגילים בה (רמב"ם שם א י; טוש"ע שם ה), ואף להלכה שקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו (ראה ערך קטן), אין זה אלא בעברות שבין אדם למקום, אבל בעברות שבין אדם לחברו מפרישים אותו, כדי שלא תארע תקלה על ידו (מגיד משנה שם).

עבד

וכן עבד שגנב מחזירים קרן לבעלים, אם הוא קיים (טוש"ע שם ד), ואם אינו קיים - פטור (שו"ע שם), שהוא אין לו ממה לשלם (טור וסמ"ע שם סק"ח), ובעליו פטורים, שאין אדם חייב על נזקי עבדיו, אף על פי שהם ממונו, מפני שיש בהם דעת ואינו יכול לשומרם, שאם יכעיסנו רבו ילך וידליק גדיש באלף דינר, ונמצא מחייב את רבו מאה מנה בכל יום (טור וסמ"ע שם, על פי משנה ידים ד ז, ובבא קמא ד א, בנזיקין). ומכים את העבדים שגנבו מכה רבה - כפי כחו של העבד שיוכל לסבול (סמ"ע שם סק"י) - כדי שלא יהיו רגילים בכך (רמב"ם שם; טוש"ע שם ה).

תשלומיה על ידי מכירת הגנב

אין לגנב לא קרקע ולא מטלטלים לשלם בעד הגנבה, בית דין מוכרים אותו ונותנים דמיו לגנב (רמב"ם גניבה ג יא), שנאמר: אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ (שמות כב ב), ומוכרים אותו מיד, ואין ממתינים לו על מה שראוי לבוא, עד שימות אביו או עד שתבוא ספינתו (מכילתא דרשב"י שם).

אשה

האיש נמכר בגנבתו ולא האשה, שנאמר: בִּגְנֵבָתוֹ (שמות שם), ולא בגנבתה (משנה סוטה כג א; רמב"ם שם יב), או לפי שנאמר שם: כִּי יִגְנֹב אִישׁ (שמות כא לז), ללמד שהאיש נמכר בגנבתו ולא האשה (מכילתא דרשב"י שם).

גנב מגוי או הקדש

יש מהראשונים שפסק שאם גנב מן הגוי או מן ההקדש, אינו נמכר על הקרן, אלא הרי זה חוב עליו עד שיעשיר (רמב"ם שם יג), ונתחבטו אחרונים מהו מקורו (ראה אבן האזל שם, ואור שמח שם ב א, ואור החיים ותורה תמימה שמות כב ג).

כשהגנבה שוה יותר משוויו כעבד

היתה קרן הגנבה שוה יותר ממה ששוה הגנב כעבד נחלקו תנאים:

• יש סוברים כיון שאין גנב כנגד ממכרו אינו נמכר כלל (רבי אליעזר בקדושין יח א, ורש"י ד"ה כנגד ממכרו), שנאמר: וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ (שמות כב ב), ולא בחצי גנבתו (רבא שם, לדעה זו).

• יש אומרים שנמכר וחוזר ונמכר (חכמים שם).

• יש אומרים שנמכר פעם אחת, ואינו חוזר ונמכר (סתם ברייתא אחרת שם; רבי יהודה ורבי אליעזר במכילתא משפטים, נזיקין יג), אלא שמהם סוברים שנמכר פעם אחת והשאר עליו חוב, והרשות ביד בעל הגנבה - אם רצה למכור ימכור, ואם לאו כותב לו שטר (רבי יהודה שם), דהיינו שהוא חוב עליו עד שיצא בשביעית לחפשי ויעשיר וישלם (רמב"ם גניבה ג יד), וכן הלכה (רמב"ם שם); ומהם סוברים שהשאר אין עליו יותר חוב: דיו להשתכר מחצה, ולהפסיד מחצה (רבי אליעזר שם).

כשהגנבה שוה פחות משוויו כעבד

היתה הגנבה שוה פחות ממה שהגנב שוה, לדברי הכל אינו נמכר כלל (מכילתא שם; גמ' שם; רמב"ם שם), שנאמר: ונמכר בגנבתו, ונמכר כולו ולא חציו (רבא שם), או שהלימוד הוא מ"בגנבתו" (כן משמע מהמכילתא והרמב"ם שם), עד שיהיו דמיו כולם מובלעים בגנבתו (רמב"ם שם), וכל שהוא שוה פרוטה יותר מהגנבה הדין כן (מאירי שם).

גנב וחזר וגנב

גנב וחזר וגנב, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאפילו לא עמד בדין עד שגנב שניהם, ואינו שוה אלא דמי האחת, נמכר וחוזר ונמכר, שעל כל גנבה וגנבה אנו קוראים בו "ונמכר בגנבתו" (רבא שם, ורש"י ד"ה כאן בגניבה).

• ויש אומרים שישנו חילוק בין אדם אחד לשני בני אדם (אביי שם).

ונחלקו בביאור דעה זו:

• יש מפרשים שאם עמד בדין בבת אחת אינו חוזר ונמכר אפילו בגנבות הרבה, שהכתוב הוציא את כולן בלשון יחיד, כמו "וּבְהֵמָה רַבָּה" (יונה ד יא), שהכוונה על הרבה בהמות; אבל גנב משני בני אדם ומעמידים אותו בדין שתי פעמים, נמכר בשביל כל אחד ואחד, והוא הדין אם גנב ועמד בדין, ונמכר וחזר וגנב משיצא חפשי - חוזר ונמכר (רש"י שם ד"ה טובא משמע, וד"ה אלא כאן).

• יש מפרשים שכל שגנב מאדם אחר אינו חוזר ונמכר, ובשני בני אדם אם גנב אחר שנמכר הרי זה נמכר פעם שניה (מאירי שם; רמב"ם שם טו), וכן הלכה (רמב"ם שם), ואם גנב לזה, וחזר וגנב לזה, וחזר וגנב לזה - כולם שותפים בו, אם היו דמיו כנגד הקרן של שלשתם או פחות מן הקרן, נמכר ומחלקים ביניהם, והשאר חוב עליו, ואם היו דמיו יותר אינו נמכר, והכל חוב עליו עד שיעשיר (רמב"ם שם טז; מאירי שם).

• ויש מפרשים שלאותו אדם עצמו נחשב הכל כגנבה אחת וחוזר ונמכר, אבל גנב לשני בני אדם אינו נמכר ונשנה (תוספות שם ד"ה כאן, בשם ר"י).

ואם גנב להרבה בני אדם קודם שנמכר, ועמד לאחד בדין, הרי הוא כמי שנמכר בשבילו, וממתינים לו האחרים עד שיעבור זמנו, ואם גנב לאדם אחד הרבה גניבות קודם שנמכר, מצרפים אותם לאחת, ומוכרים אותו בשביל כולם (מאירי שם)

שותפים

שותפים שגנבו כאחד, משלשים ביניהם, וכל אחד נמכר בחלקו מן הקרן, וכל מי שדמיו יתר על חלק הקרן שנתחייב בו אינו נמכר (רמב"ם שם יז; מאירי שם).

המותרים משום גנבה

דברים שאין אדם מקפיד עליהם - כגון מוכין שהכובס מוציא מבגד צמר על ידי שטיפה שהרי אלו שלו (משנה בבא קמא א, ורש"י ד"ה הכובס; רמב"ם גניבה ו ו; טוש"ע שנח ז) - אין בהם משום גנבה (גמ' שם ; רש"י שם), ובקביעת ההקפדה הולכים אחר מנהג המדינה (כן משמע מהתוספתא שם (ליברמן) יא יח; טוש"ע שם יא).

גניבת דברי תורה

המתגנב אחר חברו והולך לשנות בדברי תורה - כגון שיודע בחברו שלא ילמדו מעצמו, וחפץ ללמוד הדבר (הרב שאול ישראלי בתחומין ד עמ' 358) - אף על פי שנקרא גנב, הרי זה זכה לעצמו, ועליו אומר: לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב (משלי ו ל), לסוף נמצא מתמנה על הציבור וישלם שבעתים, שנאמר: וְנִמְצָא יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם (שם לא), ואין שבעתים אלא דברי תורה, שנאמר: אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת וגו' מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם (תהלים יב ז. מכילתא משפטים, נזיקין יג; תוספתא שם ז יג).

וכתבו ראשונים שלפיכך מי שהפקיד ספר אצל תלמיד חכם, מותר לו להעתיק ממנו אפילו לכתחילה שלא ברשות המפקיד, לפי שמותר לגנוב דברי תורה ולהעתיקם (מרדכי בבא מציעא רצג, בשם ספר המקצועות), ונחלקו הפוסקים אם כך הדין אפילו כשיודע שמקפידים הבעלים (ש"ך חו"מ רצב ס"ק לה); או שאם מקפידים - אסור, שאין ההיתר אלא מפני שמן הסתם על דעת כן הפקיד אצלו (סמ"ע שם ס"ק מה). אכן לגנוב ספרים כדי להעתיקם ולהחזירם אחר כך אסור, שמצוה-הבאה-בעברה (ראה ערכו) היא (שו"ת הרי"ף קלג).

וכן אסור לפרסם דברי תורה ברבים ללא רשות אומרם (הרב שאול ישראלי שם עמ' 360), ומכל מקום מי שרוצה לגנוז כל כתביו, אינו יכול לעשות כן, שהתורה נקראת שלו ליתנם למי שירצה, אבל אין בכוחו ורשותו לאבד אותם לגמרי, שהרי מצווה הוא ללמוד וללמד לאחרים (משיב דבר א כד).

הערות שוליים