מיקרופדיה תלמודית:גניזה
|
|
הגדרה[1] - חיוב הצנעת דברים מחמת קדושתם או מחמת איסורם
בכתבי הקודש ובתשמישיהם
כתבי קודש שאינם ראוים לשימוש
כל דבר קודש - שאינו ראוי לשימושו - טעון גניזה (רש"י שבת צ א ד"ה שמצניעין), ולכן כתבי הקודש שבלו - טעונים גניזה (מגילה כו ב, ובבא בתרא כ ב; רמב"ם יסודי התורה ו ח, וספר תורה י ג; טוש"ע או"ח קנד ה, ויו"ד רפב י), ואפילו אם בלו עד שנעשו רקבון, מחמת שנאכלו על ידי תולעים (משנה שבת צ א, ורש"י ד"ה מקק ספרים, וגמ' שם קטו א; סופרים ה יד; מגן אברהם קנד סק"ה). ואמנם במשך הזמן הגניזה תגרום למחיקת הכתב, והרי יש איסור למחוק אזכרות, אלא שגרמא זו היא גורם רחוק, ועוד שהרי גם בלא גניזה אי אפשר לשמור מקלקול במשך הזמן, והעיקר שיהיה ניכר שהיא גניזה דרך כבוד ולא דרך השחתה (שו"ת דעת כהן קעה).
- ואסור להניחם במקום הפקר (רש"י שבת קטו א ד"ה טעונין; מאירי שם) עד שיגרום להם שיאבדו (מאירי שם), שכל כתבי הקודש שאינם ראויים לקרות בהם נגנזים שלא יתבזו (רש"י סוטה כ א ד"ה מגילתא; תוספות שנץ שם).
- ואסור לשרפם, שהרי זה בכלל האיסור של לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם (דברים יב ד. מגן אברהם קנד סק"ט) אם יש בהם שמות הקודש (ראה ערך אזכרות וערך מחיקת השם); ואם אין בהם שמות הקודש, האיסור מדרבנן (תשב"ץ א ב).
ספר תורה שנפסל
אף ספר תורה שנפסל - כגון שכתב את שאר כתב התורה כשירה, או שכתב את השירה כשאר הכתב, או שכתב שלא בדיו (שבת קג ב) - צריך גניזה (רמב"ם ספר תורה שם; טוש"ע יו"ד רפב י), והוא הדין ספר תורה שיש בו ארבע טעויות בכל דף ודף (מנחות כט ב; רמב"ם שם ז יב; טוש"ע שם רעט ד).
ונחלקו ראשונים: יש אומרים שבכל מקום שאמרו טעון גניזה, אין מועיל לו תיקון (ריב"ש ז, ותשב"ץ א קכז, בדעת הרמב"ם); ויש אומרים שאם אפשר לתקן יוכל לתקנו, ולא אמרו לגנוז אלא כשאי אפשר לתקן, או שיגנוז עד שיתקן (ריב"ש ותשב"ץ שם, בשם הרשב"א).
צורת הגניזה
ספר תורה שבלה נותנים אותו בכלי חרס, וגונזים אותו אצל תלמיד חכם בקבר, וזו היא גניזתו (מגילה כו ב; רמב"ם שם י ג; טוש"ע או"ח קנד ה, ויו"ד רפב י)[2], ואפילו אינו אלא שונה הלכות ולא שימש תלמידי חכמים (גמ' שם, ורש"י ד"ה ואפילו; טור ובית יוסף ושו"ע או"ח שם; ש"ך יו"ד שם ס"ק יא), ומשום כבודו של חכם קוברים אצלו (אשכול (אויערבך) ב עמ' 44).
ולמה בכלי חרס, כדי שלא ירקב מהרה, שנאמר: וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים (ירמיהו לב יד. מגילה שם, ור"ן), ואין נותנים אותו בעפר, שכמה שאפשר עושים לו תקנה שיתקיים (ר"ן שם; לבוש יו"ד שם י), ולא יהיה נראה כאילו מחק אותו בידים (לבוש שם)[3], ומכל מקום אם אין חכם שונה הלכות גונזים אותו בקרקע בבית הקברות (אשכול (אויערבך) ב עמ' 44)[4].
שאר כתבי הקודש שבלו, מניחים בתוך שקים וקוברים (שדי חמד ג עג, בשם זרע אמת)[5].
איסור שהייה
אסור להשאיר ספר תורה שנפסל מבלי גניזה כלל, שלא יבואו לידי מכשול לקרוא בו בציבור (נודע ביהודה תניינא יו"ד קעד), אלא שכל פסול שנראה לכל שהוא פסול, יש סוברים שמותר להשהותו ולקרוא בו ביחידות שלא בציבור, ואין לחוש למכשול בציבור (ט"ז יו"ד רפא סק"א, על פי רמב"ם שם א); ויש סוברים אף בפסול שאינו ניכר מותר לקרוא ביחידות (נקודות הכסף שם).
וכן ספר תורה שאינו מוגה, שאסור להשהותו יותר על שלשים יום (ראה ערך ספר תורה), יתקנו או יגנוז (רמב"ם שם ז יב; טוש"ע יו"ד רעט א).
מגילת סוטה
מגילת-סוטה (ראה ערכו), אם קודם שנמחקה המגילה אמרה איני שותה - נגנזת (משנה סוטה כ א; רמב"ם סוטה ד ד) תחת צירו של היכל (תוספתא שם (ליברמן) ב ב; ירושלמי שם ג ג), כדי לשחקה כשיסבבו בדלת, ולא תבוא לבזיון (ירושלמי שם, וקרבן העדה שם)[6].
עיר הנדחת
כתבי הקודש שהיו בעיר-הנדחת (ראה ערכו), שאסור לשרפם כשאר נכסי עיר הנדחת (ראה ערך עיר הנדחת) - יגנזו (משנה סנהדרין קיא ב; רמב"ם עבודה זרה ד טו).
כתבי הקודש שנכתבו בכל לשון
כתבי הקודש שנכתבו בכל לשון - שלא בלשון הקודש - לדעת הסוברים שאסור לקרות בהם (ראה ערך כתבי הקודש מחלוקת בדבר), נחלקו בדבר אם צריכים גניזה (משנה שבת קטו א, לפירוש רב הונא בגמרא שם, ולרב חסדא שם הדין יוצא בכל שכן מהצלתם מפני הדליקה), או שמותר להניחם במקום גלוי והפקר והם מתאבדים מאליהם, ובלבד שלא יאבדם ביד (רבי בברייתא שם בסוף העמוד; רמב"ם שבת כג כו. וראה ערך הנ"ל שבזמן הזה ניתנו לקרות, ובודאי שצריך גניזה).
סת"ם שכתבם מין
ספרי תורה תפילין ומזוזות שכתבם מין (ראה ערכו), האדוק בעבודה זרה, כגון כומר ישראל (רש"י גיטין מה ב ד"ה מין, בנוסחאות לא מצונזרות), נחלקו בדינו ראשונים:
- יש אומרים שהתפילין וספר התורה ייגנזו (טור או"ח לט, לפי הב"ח שם ד).
- יש מחלקים: התפילין ייגנזו (רבנו ירוחם יט ד; שו"ע שם, בשם יש אומרים), וספרי תורה ומזוזות יישרפו, לפי שמן הסתם אינו כותב תפילין לעבודה זרה, ולמכרם לישראל כתבם, מה שאין כן ספר תורה שכתבו לצורך עצמו ללמוד בו, ודאי לשם עבודה זרה כתבו (בית יוסף שם; מגן אברהם שם סק"ח).
- ויש אומרים שהן ספרי תורה, והן תפילין ומזוזות - יישרפו (רמב"ם תפילין א יג; כן משמע מהשו"ע שם, בסתם).
סת"ם שכתבם אפיקורוס
וכתבו אחרונים שאפיקורוס שאינו מאמין בדברי חכמים (ראה ערך אפיקורוס) שכתב ספרי תורה תפילין ומזוזות - לדברי הכל יגנזו, שחשש עבודה זרה אין כאן שנצריכם שריפה, ולקרות בהם אסור שמא לא כתב לשמה, ולא נזהר בשאר הדינים, ולכן יגנזו (באור הלכה שם ד"ה שכתבם).
סת"ם שכתבם קראי
אכן הקראים (ראה ערכו), אף על פי שכופרים בתורה שבעל פה, ספרי תורה תפילין ומזוזות שנכתבו בידם ייגנזו, שאסור לשורפם, שהרי מאמינים בקדושת השם ובקדושת התורה (שו"ת רדב"ז ב תשעד).
סת"ם שכתבם גוי
בספר תורה תפילין ומזוזות שכתבם גוי נחלקו תנאים:
- יש אומרים שישרף (ברייתא ראשונה בגיטין מה ב), שלדעתם סתם מחשבת גוי לעבודה זרה (ראה להלן. רבי אליעזר בברייתא נוספת שם).
- יש אומרים שיגנז (ברייתא שניה שם), שפסולים לקרוא בהם, שנאמר: וּקְשַׁרְתָּם (דברים ו ח), וּכְתַבְתָּם (שם ט) - כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, יצא גוי שאינו בקשירה - אינו בכתיבה (תני רב המנונא בריה דרבא מפשרוניא שם), וכן הלכה (רמב"ם תפילין א יג; טוש"ע יו"ד רפא א)[7].
- ויש אומרים שקוראים בהם (ברייתא שלישית שם), ובלבד שיהיו כתובים כהלכתם (תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל בברייתא נוספת שם).
וכן אם חיפה הגוי תפילין או תפרם - פסולים, שעשייתם ככתיבתם (רמב"ם תפילין ג טז), וכן בכל תיקון עשייתם (טוש"ע או"ח לט ב)[8].
סת"ם שכתבום שאר פסולים
וכן ספרי תורה תפילין ומזוזות שכתבם ישראל מומר ומסור, או עבד אשה וקטן, מכיון שהם פסולים (ראה ערך סת"ם) - יגנזו (רמב"ם שם)[9].
סת"ם שנמצאו בידי מין
נמצאו ביד מין ואין ידוע מי כתבם - יגנזו (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח לט ה, ויו"ד רפא א), משום ספק, שמא כתבם הוא (רש"י שם ד"ה נמצא ביד מין).
סת"ם שנמצאו בידי גוי
נמצאו ביד גוי, נחלקו בדבר אמוראים:
- יש אומרים שייגנזו (אמרי לה הראשון בגמרא שם), שמא הוא כתבם (רש"י שם ד"ה נמצא ביד עובד).
- ויש אומרים שכשרים לקרות בהם (אמרי לה השני בגמרא שם), שהדבר ספק-ספיקא (ראה ערכו) - שמא ישראל כתבו, ואפילו שהוא כתבו שמא למכור לישראל כתבו ולא לשם עבודה זרה (רש"י שם ד"ה ואמרי לה), או לפי שיותר יש לתלות שישראל כתבם, שאין דרך גוי לכתוב (תוספות שם ד"ה אמרי).
אף להלכה נחלקו הפוסקים:
- יש אומרים שיגנזו (רי"ף שם; קיצור פסקי הרא"ש גיטין ד מה; טור יו"ד רפא; שו"ע שם א, בשם יש אומרים), וחייבים הציבור לקנות מהם כדי לגנזם (גמרא שם, לדעה זו; טוש"ע שם), כדי שלא יזלזלו בהם (טוש"ע שם).
- יש אומרים שכשרים הם (רמב"ם שם; מאירי שם; טוש"ע או"ח לט ו, בסתם, ויו"ד שם, בשם יש מי שמכשיר).
- ויש מחלקים בין ספר תורה שנמצא בידו שיגנז, לתפילין שנמצאו שכשרים, שבספר תורה יתכן שכתבו לצורך עצמו, אבל תפילין אין דרך גוי לכתוב כלל, ובודאי ישראל כתבם (בית יוסף וב"ח או"ח שם, בדעת הטור).
אם הוחזקו שבזזו גוים ספרי ישראל, לדברי הכל תולים שאותם ספרים של ישראל, וכשרים (ר"ן וריטב"א שם; שו"ע יו"ד שם)
שם קדוש הכתוב במקום לא ראוי
שם קדוש שהיה כתוב על קרן של פרה, או על כרעי המיטה, או על ידות הכלים - קוצץ מקום השם וגונזו (סופרים ה יג; שבת סא ב; רמב"ם יסודי התורה ו ו; טוש"ע יו"ד רעו יג), וכשהיה כתוב על אבן - שומטה וגונזה (סופרים שם), ואפילו כשכתב גוי את השם (תוספתא מגילה (ליברמן) ב טז; ערכין ו א; רמב"ם שם ח), אם משום שהשם הוא קדוש ואסור בהנאה ככל הקדש, וגונזים אותו שלא יבוא ליהנות ממנו (חוות יאיר טז, על פי תוספות ערכין שם ד"ה יגוד), או כדי שלא יבוא לידי בזיון ולידי מחיקת השם (פנים מאירות ב קלג).
אזכרות שבספרי מינים
אזכרות שבספרי המינים (שבת קטז א, בנוסחאות לא מצונזרות) מישראל (רמב"ם שם), דהיינו משומדים לעבודה זרה שכתבו תורה נביאים וכתובים בכתב אשורי ובלשון הקודש (רש"י שם ד"ה ספרי, בנוסחאות לא מצונזרות), נחלקו בהם תנאים: יש אומרים שקודרן וגונזן, והשאר שורפם (רבי יוסי שם); ויש אומרים ששורף הספרים עם האזכרות שבהם (רבי טרפון שם), וכן הלכה (רמב"ם שם). אבל אזכרות שבספרי גוים - ייגנזו (רמב"ם שם, על פי גיטין מה ב).
תשמישי קדושה שבלו
אף תשמישי קדושה, כגון תיק של ספר תורה, ונרתיק של תפילין וכיוצא (ראה ערך תשמישי קדושה) שבלו או שנשברו - טעונים גניזה (מגילה כו ב; רמב"ם ספר תורה י ד; טוש"ע או"ח קנד ג), וכן מקק מטפחות הספרים (ראה לעיל) טעון גניזה (משנה שבת צ א; סופרים ה יד; מגן אברהם קנד סק"ה).
עשיית ארון ותכריכים
מטפחות ספר תורה שבלו יכולים לעשות מהן תכריכים למת מצוה (מגילה כו ב; רמב"ם שם ג; טוש"ע שם ד) שצרכיו מוטלים על הציבור (מאירי שם; משנה ברורה שם ס"ק כא), וזו היא גניזתן (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).
אכן ארון הקודש שבלה, אם מותר לעשותו ארון למת, נחלקו אחרונים:
- יש אומרים שהדבר אסור, לפי שכשעושה תכריכים הרי זה תשמיש המת עצמו, ואדם מישראל הוא כספר תורה (ראה מגילה כט א, ומועד קטן כה א), אבל כשעושה ארון למת אינו אלא תשמיש דתשמיש, שהרי אין המת נקבר ערום (שו"ת חתם סופר ו י).
- ויש אומרים שאין חילוק בין מטפחת לארון, ומותר לעשות ממנו ארון למת (ערוך השלחן שם ח)[10].
דבר שאינו ראוי לקדושתו הראשונה
דבר הצריך גניזה מחמת שאינו ראוי לקדושתו הראשונה, נחלקו בו אחרונים:
- יש אומרים שאם אפשר לעשות ממנו קדושה קלה מהראשונה עדיף יותר מלגונזו (ט"ז שם סק"ז).
- ויש אומרים שצריך דוקא גניזה, ולא להורידו לקדושה קלה (בכור שור מגילה כו ב).
ספרים מודפסים
ספרי קודש מודפסים - קדושתם כאילו נכתבו על קלף, ואם בלו יש לגונזם (מהרשד"ם יו"ד קפב; משאת בנימין צט-ק; שו"ת באר שבע מג; מגן אברהם קנד סק"ט, בשמו)[11].
מיחזור ספרים נדפסים
ויש מהאחרונים בדורנו שהקלו למחזר ספרי קודש נדפסים שבלו כך שלא ניתן ללמוד בהם, מלבד אלו שנדפסים בהם שמות הקודש, שמכיון שכבר אין לומדים בהם אין בהם חיוב גניזה אלא רק איסור על איבוד בידים (אגרות משה או"ח ד לט; הרב שבתי רפפורט בעלון שבות גליון 86), ומכיון שבמפעל המיחזור כתבי הקודש יהוו מיעוט שבמיעוט אין בהם איסור איבוד ומחיקה (הרב שבתי רפפורט שם).
וכתבו עוד שלנייר החדש הנוצר מהפסולת אין יחס לניירות הראשונים, ומותר להדפיס עליו דברי חולין (הרב שבתי רפפורט שם).
ומכל שכן שדפים שנועדו ללימוד חד-פעמי (ראה להלן), שמותר למחזרם אם אין בהם שמות הקודש (בני בנים ג כ).
דפים מספר קודש שהודפסו לצורך הגהה
בדפים מספר קודש שהודפסו לפני הדפסת הספר לצורך הגהה, הואיל ואין ייעודם ללימוד אלא להגהת שגיאות, אין איסור לאבדם (מור וקציעה קנד; משיב דבר ב פ; עין יצחק ה-ז), וטוב להתנות מלכתחילה שאינו מדפיסם לשם למוד (עין יצחק שם), ומכל מקום אין להניחם באשפה דרך בזיון (ציץ אליעזר ג א).
גליונות דפוס מקולקלים
גליונות דפוס שנתקלקלו, מכיון שנדפסו לצורך לימוד, צריכים גניזה (המגן גיבורים, בשדי חמד, באר בשדי ח; החשק שלמה, שם יב), ומכל מקום יש שהקל להשתמש בהם לצורך כריכת ספרי קודש (מור וקציעה שם).
אגרת עם פסוקים
אגרת-שאילת-שלום (ראה ערכו) שנכתבו בה פסוקים, אלא שלא כתבם לשם דברי תורה אלא לצחות בלבד, אינה טעונה גניזה (תפלה למשה ג כח).
וכן דברי תורה שנכתבו שלא על מנת שיעיינו בהם, אלא לקריאה חד-פעמית - כגון אגרת שאילת שלום שנכתבו בה דברי תורה - לא נתקדשו, ואינם טעונים גניזה (משיב דבר שם).
אגרת עם הסימנים בע"ה ואי"ה
כשכותבים במכתבים את האות ה' או האות ד' לסמן את שם השם, וכן כשכותבים בעזרת ה' ואם ירצה ה' וכיוצא בזה, אין בזה קדושה כלל, אבל אסור להשתמש במכתבים הללו לתשמיש בזיון (ערוך השולחן יו"ד רעו כח).
עיתון שיש בו דברי תורה
עיתון שעניינו חול, אלא שבאים בו פסוקים, אין בו קדושה, ואין צורך לגונזו (מנחת יצחק א יח).
אכן עיתון שעניינו חול, אלא שבאים בו דברי תורה, נחלקו בו:
- יש אומרים שחייבים לגונזו (מנחת יצחק שם, במסקנתו).
- ויש אומרים שאין לגונזו, שכוונת ההדפסה היתה על כלל העיתון, וכיון שעיקרו חול, לא נתקדש, ועוד שעיקר הביזיון הוא כשדברי קודש זרוקים על הרצפה, או מונחים באשפה שיש בה טינופת, כגון צואה וכיוצא בזה, אבל באשפה של ימינו, אין בה כל כך בזיון, ויותר מזה, שייתכן שבעיתון יודפסו דברי תורה ומעברו השני של הדף דברים הפוכים, ואם נגנוז העיתון יהיה הדבר חילול השם, ומכל מקום טוב להסתיר הדף שנכתבו בו דברי תורה בדפים אחרים, או להצניעו בשקית, לפני זריקת העיתון לאשפה (פניני הלכה, ליקוטים א, ה יד).
עלוני שבת
עלונים המחולקים בבתי הכנסת עם ענייני פרשת השבוע:
- אם ניכר מהעלון שמטרתו פרסומות, דינו כעיתון שיש בו דברי תורה (ראה לעיל).
- ואם ניכר מהעלון שמטרתו ללימוד תורה, דינו כדבר הנועד ללימוד חד-פעמי (ראה לעיל. פניני הלכה שם).
בהקדשות
אהל מועד
משנבנה בית ראשון נגנז אהל מועד, ונגנזו עמו קרסיו קרשיו ובריחיו ועמודיו ואדניו (תוספתא סוטה (ליברמן) יג א; סוטה ט א).
המזבח ואבני בית המקדש
המזבח טעון גניזה (עבודה זרה נב א) כשניתץ או שנפגמו אבניו באופן שנפסל (ראה ערך אבני מזבח וערך מזבח), לפי שאסור בהנאה (רש"י שם ד"ה מה מזבח; מאירי שם), ואין לו פדיון (מאירי שם)[12].
וכן עפר המזבח טעון גניזה (משנה שבת צ א).
וכן אבני היכל ועזרות שנפגמו או שנגממו באופן שנפסלו (ראה ערך אבני היכל ועזרות) טעונים גניזה (תוספתא מגילה (ליברמן) ב טז; רמב"ם בית הבחירה א טו), וכן אבני מזבח ששיקצום גוים לעבודה זרה, שאין להם שוב תיקון למזבח - נגנזות, ולשכה היתה בבית המוקד שבמקדש שבה גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח ששיקצו מלכי יון (מידות א ו).
שאר כלי המקדש
וכן שאר כלי המקדש שנפסלו, כגון סכין של הקדש שנשמט מן הניצב או שנפגם, שאין משחיזים אותו לתקנו (ראה ערך כלי שרת), גונזים אותו (רמב"ם כלי המקדש א טו, על פי זבחים פח א) בצד ההיכל בין הקודש והאולם לדרום (רמב"ם שם) בבית-החליפות (ראה ערכו. מידות ד ז; אור שמח ומקורי הרמב"ם לרש"ש שם, בדעת הרמב"ם).
וכן כלי המקדש שהשתמשו בהם לעבודה זרה נגנזים, שנאמר: וְאֵת כָּל הַכֵּלִים אֲשֶׁר הִזְנִיחַ הַמֶּלֶךְ אָחָז בְּמַלְכוּתוֹ בְּמַעֲלוֹ הֵכַנּוּ וְהִקְדָּשְׁנוּ (דברי הימים ב כט יט), ואמרו: "הכנו" - שגנזנו, "והקדשנו" - שהקדשנו אחרים תחתיהם (עבודה זרה נב ב)[13].
כלים שהשתמשו בהם לשם שמים מחוץ למקדש
מי שעבר ועשה בית חוץ למקדש להקריב בו קרבנות לשם שמים, אף על פי שאינו כבית עבודה זרה, כלים שנשתמש בהם בבית זה לא ישתמשו בהם במקדש לעולם, אלא יגנזו (עבודה זרה נב ב; רמב"ם ביאת מקדש ט יד).
בגדי כהן גדול
בגדי לבן שכהן גדול עובד בהם ביום הכפורים (ראה ערך בגדי כהונה) לדעת הסוברים - וכן הלכה (ראה ערך הנ"ל) - שאינו עובד בהם פעם שניה לעולם, טעונים גניזה - במקום שיפשוט אותם שם (רמב"ם כלי המקדש ח ה) - שנאמר: וְהִנִּיחָם שָׁם (ויקרא טז כג) - מלמד שטעונים גניזה (פסחים כו א; רמב"ם שם)[14].
תרומת הדשן
תרומת-הדשן (ראה ערכו) טעונה גניזה (כריתות ו א), שנאמר: וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ו ג), מלמד שטעון גניזה ואסור בהנאה (רש"י פסחים כו א ד"ה תרומת).
מעשר שני שבעיר הנדחת
מעשר-שני (ראה ערכו) שבעיר הנדחת, הואיל ואינו נשרף (ראה ערך עיר הנדחת) - יגנז (משנה סנהדרין קיא ב, ורש"י ד"ה מעשר שני; רמב"ם עבודה זרה ד טו), והוא הדין כסף מעשר שני, וכסף הקדש (רמב"ם וכסף משנה שם, על פי גמ' שם קיב ב)[15].
בעבודה זרה
עבודה זרה של ישראל אסורה בהנאה ואין לה ביטול (ראה ערך בטול עבודה זרה), וטעונה גניזה (עבודה זרה נב א; רמב"ם עבודה זרה ח ט) כדי שלא יכשלו בה אחרים (כן משמע בפסיקתא זוטרתא בראשית לה ד).
- שנאמר: וְשָׂם בַּסָּתֶר (דברים כז טו), מלמד שטעונה גניזה (רבי יצחק שם).
- או לפי שנאמר: לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים טז כא), מה מזבח טעון גניזה (ראה לעיל), אף אשרה טעונה גניזה (רב חסדא אמר רב שם).
בגדר גניזה זו נחלקו ראשונים:
- יש אומרים שגונזה בקרקע כשהיא שלמה (רש"י שם ד"ה שטעונה; כן משמע בתוספות יבמות קד א ד"ה סנדל), וקל הוא מעבודה זרה של גוי שטעונה שריפה ובעור מן העולם (תוספות שם).
- ויש אומרים שגניזה זו היא בעור גמור על ידי שריפה וכיוצא, כעבודה זרה של גוי (תוספות עבודה זרה שם ד"ה מה; ריטב"א ומאירי שם)[16].
הערות שוליים
- ↑ ו, טור' רלב-רלט.
- ↑ וראה שו"ת משפט כהן לח ג, שיש חילוק בין קבורה זו, שמטרתה גניזה, ולכן יש צורך שישתמר, לבין קבורות אחרות שמטרתן ביעור, כמו איסורי הנאה שחייבים קבורה, ששם המטרה שיתכלו מן העולם ויאבדו.
- ↑ ויש מהאחרונים הסובר שכלי חרס לאו דוקא, אלא בדבר המתקיים, ושטוב יותר להניחו בכלי עץ שמתקיים בו יותר (כנסת יחזקאל לז).
- ↑ ויש מהפוסקים שמשמע מדבריו שקוברים דוקא בקבר, ולא בקרקע (שו"ע או"ח שם), וכתבו אחרונים שלא נהגו כן (פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"ה).
- ↑ ויש אחרונים שכתבו שאף אותם מניחים בכלי חרס (שו"ת באר שבע מג; מגן אברהם או"ח קנד סק"ט), ולא נהגו כן (פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ט). וראה שו"ת דעת כהן קעה.
- ↑ ויש מהראשונים שכתב שנגנזת בצידי ההיכל (רש"י שם ד"ה מגילתה).
- ↑ או שפסולים משום חסרון כונה לשמה, שלדעתם יש צורך בכתיבה לשמה (תוספות שם ד"ה והא, על פי הגמרא שם; מגן אברהם לט סק"ב).
- ↑ על דין תפילין שנמצאו בידי גוי, ראה ערך תפלין.
- ↑ והוא הדין צדוקים (ראה ערכו), שאינם מודים בקשירת התפילין כמדרש חכמים (שלטי גבורים שם, כג ב מדפי הרי"ף, א).
- ↑ על גדרם של תשמישי קדושה ועל קדושתם ואיסור שימושם לצרכי חול, ראה ערך תשמישי קדושה.
- ↑ ויש מהאחרונים שהקל בספרי דפוס לשורפם בצנעא, אם כשטומנים אותם בבית הקברות גונבים אותם גוים לצורך תשמיש בית הכסא (שבות יעקב ג י,יב); ויש מהאחרונים שהקל בספרי קודש הנדפסים בכתב שאיננו כתב מרובע, אלא כתב עגול - "כתב רש"י" - לכרוך איתם ספרי קודש אחרים, כדי שלא יבואו לידי בזיון (בית דוד או"ח קמה).
- ↑ ואפילו לסוברים שאבני מזבח יש להן פדיון (ראה ערך מזבח. המאור שם), מכל מקום טעונות גניזה, מפני שאסורות להדיוט לאחר שנשתמשו בהן לגבוה (משנה למלך בית הבחירה א טו).
- ↑ אם נאסרו מן הדין או משום קנס, ראה ערך דבר שאינו שלו.
- ↑ בגדי זהב של כהן גדול שבלו, יש מהראשונים שכתב שגונזים אותם (רמב"ם שם ה-ו); אך בירושלמי מפורש שמדליקים בהם הנרות בפנים (ראה ערך בגדי כהונה. ירושלמי סוכה ה ג).
- ↑ בענין ערכי גוי, ונדרי גוי, וגוי שהפריש תרומה, אם ייגנזו, ראה ערך גוי.
- ↑ ומה שמצינו ביעקב אבינו שטמן עבודה זרה, שנאמר: וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וגו' וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם (בראשית לה ד), לדעה זו לא טמנם אלא מפני שכבר נתבטלו בעודם ברשות הגוים בשכם, ומן הדין היו מותרים, ולא טמנם אלא לטהרת הקודש (רמב"ן על התורה שם).