מיקרופדיה תלמודית:גרושה

הגדרה^[1] - אשה שנתגרשה מבעלה בגט

נשואיה

היתרה

הגרושה מותרת להינשא לכל אדם (משנה קדושין ב א), שנאמר: וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וגו' וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר (דברים כד א-ב. קדושין יג ב), אבל (א) אסורה להינשא לכהן (ראה ערך גרושה לכהן), ו-(ב) אסורה לקרובי בעלה שנאסרה להם כשהיתה אשתו (ראה ערך עריות), ו-(ג) אסורה להינשא לכל אדם תוך תשעים יום מזמן הגרושין (ראה ערכו), כדי להבחין בין זרעה מהראשון לזרעה מהשני (ראה ערך הבחנה).

נתגרשה כמה פעמים

אשה שנתגרשה כמה פעמים, מן התורה ודאי שמותרת לדברי הכל, אפילו לסוברים שאשה שנתאלמנה שתי פעמים אסורה להינשא מן התורה (ראה ערך קטלנית), שהרי מקרא מלא הוא: וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וגו' וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר וגו' וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וגו' לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ (דברים כד א-ד), הרי שרק לבעלה אסורה, אבל לכל העולם מותרת (ישרש יעקב יבמות כו א), ומדרבנן נחלקו ראשונים בדבר:

• רוב הראשונים אומרים שמותרת להינשא לבעל אחר, ואין חוששים לומר שכבר הוחזקה להתגרש, כדרך שאומרים באשה שנתאלמנה שתי פעמים (תוספות יבמות כו א ד"ה אגירושין; ריטב"א שם, וכתובות מג ב; רא"ה ור"ן כתובות שם; שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד; רמ"א אה"ע ט א, בשם יש אומרים), שהרי הגרושין אינם תלויים בה, אלא ברצון הבעל, ואין שייך לומר שנתחזקה ומזלה גרם לכך (ריטב"א שם; שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד), וכן הלכה (רמ"א שם).

• ויש אומרים שאף בגרושין חוששים לחזקה, ואם נתגרשה שתי פעמים אסורה להינשא לשלישי (רש"י יבמות כו א ד"ה בתרי זימני; נמוקי יוסף שם; רמ"א שם, בשם יש אומרים), שחוששים שמא מזלה גרם להתפרנס בעוני, ומפני שגרושין תלויים ברצון הבעל, חוששים אולי הבעל השלישי לא ירצה לגרש אותה, ויגרום רוע מזלה שימות (חתם סופר אה"ע ב קלא)^[2].

כשנתגרשה משום פריצות

אשה שנתגרשה משום פריצות, אין ראוי לאדם כשר שישאנה, שלא יאמרו זה הוציא רשעה מביתו וזה מכניסה (רמב"ם אישות י כב, על פי סוטה ו א; טוש"ע אה"ע קיט ה).

זמן נשואיה וחובת שמחתה

זמן נשואי גרושה הוא כאלמנה (ראה ערך אלמנה), וכן החובה לשמח אותה היא שלשה ימים מיום הנשואין כאלמנה (כן משמע מהרמב"ם אישות י טו, וטוש"ע אה"ע סד ג), שהגרושה מן הנישואין, אפילו שלא נבעלה, הרי היא בחזקת בעולה כמו אלמנה (רש"י כתובות יא א ד"ה כתובתה).

כתובתה

בתולה שנתגרשה מן הארוסין ונישאת לאחר - כתובתה מאתים (משנה כתובות י ב; רמב"ם שם יא א; טוש"ע אה"ע סז א), שהרי בחזקת בתולה נישאת לשני (רש"י שם ד"ה מאתים).

נתגרשה מן הנישואין ונישאת - כתובתה מנה (משנה שם יא א; רמב"ם שם; טוש"ע שם ב), שמשנשאה הראשון הרי היא בחזקת בעולה, משנכנסה לחופה (רש"י שם ד"ה כתובתה; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואפילו שיש עדים שלא נסתרה עם הראשון, אנו אומרים שבחזקת בעולה הוא כונסה, הואיל וחזקת הנשואה שתיבעל (גמ' שם ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

איסור דירה בשכנותה

גרושתו מן הנישואין

מי שגירש את אשתו מן הנישואין, נחלקו בו ראשונים אם יכול לדור עמה בחצר:

• יש אומרים שאינו יכול, שחוששים שמא יבואו לידי זנות (רמב"ם איסורי ביאה כא כז, על פי כתובות כז ב, לגירסתו; חידושי אנשי שם על הר"ן שם, בדעת רש"י שם ד"ה לא תדור), כיון שלבו גס בה, ומכרת את רמיזותיו (חלקת מחוקק אה"ע קיט ס"ק יז, על פי רש"י שם ד"ה לא תינשא), ואף על פי שהיא פנויה, הרי גזרו גם על איסור יחוד של פנויה (ראה ערך יחוד), וכל שכן ביאתה (חלקת מחוקק שם)^[3], והסמיכו האיסור לכתוב: וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ (דברים כד ב) - מלמד שהאשה יוצאה מלפני האיש (ספרי כי תצא רע), שאם היו להם שני בתים בחצר אחת - האשה יוצאה מאותה חצר (רבנו הלל שם; זרע אברהם שם; מלבי"ם שם), וכן הלכה (טוש"ע שם ז), ונחלקו הדעות אם כך הדין גם כשנזהרים שלא להתייחד (בית שמואל שם ס"ק יד, בדעת הרמב"ם והטוש"ע); או שאם נזהרים שלא להתייחד הדבר מותר (ר"ן שם, על פי גמ' שם, לגירסתנו; חלקת מחוקק שם ס"ק יז).

• ויש אומרים שכל זמן שלא נישאת לאחר מותרת לדור עמו בחצר (ריטב"א שם, בדעת רש"י, והסכים עמו; ר"ן שם, בשם הרמ"ך; שיטה מקובצת שם, בשם לקוטי גאונים), שכל האיסור של יחוד בפנויה הוא מדרבנן, ולא גזרו שלא ידורו במקום אחד (ריטב"א ור"ן שם), ובודאי שרשאית לדור עמו כל זמן שלא נישאת, כדי שתהא קרובה אליו אולי יחזור ויקדש אותה ויתפייסו (שיטה מקובצת שם, בשם לקוטי גאונים).

גרושתו מן הארוסין

היתה גרושה מן הארוסין, הכל מודים שמותרת לדור עמו בחצר (רמב"ם שם; טוש"ע שם י), שאין לבו גס בה, ואם היה לבו גס בה - שידוע שהיו רגילים ביחד (ערוך השלחן שם לד) - אף מן הארוסין אסור (רמב"ם שם; שו"ע שם), ואין חילוק בזה בין כהן לישראל (כן משמע מהרמב"ם שם)^[4].

להינשא בשכנותו

ולדברי הכל אסורה מדרבנן (המגיה למשנה למלך שם; שבות יעקב א קיט) לגור בשכונתו לאחר נישואיה (גמ' שם, לגירסתנו), והסמיכוהו לכתוב: וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר (דברים כד ב) - שלא תינשא עמו בשכונה (ספרי כי תצא רע), היינו שתלך מאותה השכונה, כשתהיה לאיש אחר (רבנו הלל שם)^[5].

כשהמגרש כהן

היה המגרש כהן, אסור לדור עמה במבוי (כתובות כח א; רמב"ם שם; טוש"ע אה"ע ו ז, ושם קיט ז), אפילו לא נישאת, לפי שהכהן אסור בגרושה (רש"י שם ד"ה ואם היה וד"ה ולא תדור), ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים ששכונה גדולה ממבוי, ולפיכך כל שנישאת לאחר, שהאיסור הוא משום אשת איש, מרחיקים אותו מן השכונה, וכל שכן מן המבוי, אבל באיסור גרושה לכהן, שאינו אלא איסור לאו, אין מרחיקים אותו אלא מן המבוי בלבד (רא"ש שם ב לב; טור שם ושם; ר"ן שם).

• ויש מפרשים להיפך: ששכונה קטנה ממבוי, ואינה אלא של שלשה בתים, ולכן באיסור חמור כאשת איש אינו צריך הרחקה אלא כדי שכונה, אבל באיסור גרושה לכהן, שקל הוא לו, מרחיקים גם מן המבוי, ולכן אף בכהן אם נשאת לאחר אינו צריך להרחיק אלא כדי שכונה (תוספות שם ד"ה ואם), או שבאשת איש לא החמירו כל כך כמו בכהן כשלא נישאת, לפי שאשת איש בעלה משמרה (ר"ן שם, בשם הרמ"ך), ולפיכך אם נתארסה לאחר ולא נישאת, או שנישאת והלך בעלה למדינת הים, יהא חמור כמו בכהן (משנה למלך שם, בדעת הרמ"ך)^[6].

במה דברים אמורים במבוי סתום; אבל במפולש, שדרך רשות הרבים עוברת ביניהם, מותרים לדור (ר"ן שם; בית יוסף אה"ע קיט ז; רמ"א שם), וכן אם רשות הרבים מפסקת ביניהם, אפילו אין בכל העיר שום יהודי רק הם לבדם, מותרים לדור שם (הגהות אש"רי שם; תרומת הדשן רמג; רמ"א שם)^[7].

האסורה משום מחזיר גרושתו

גרושה שנישאת לאחר, ונתאלמנה או נתגרשה ממנו, נחלקו בו ראשונים:

• יש אומרים שכיון שאסורה על הראשון משום מחזיר-גרושתו (ראה ערכו), שאסורה לדור עמו במבוי, כמו גרושת כהן (רא"ש שם; בית שמואל שם ס"ק טו, בדעת הרמ"א שם), ואף על פי שאין לוקים על מחזיר גרושתו אלא אם כן קידש ובעל (ראה ערך מחזיר גרושתו), אנו חוששים שמא יקדשנה בצינעא, או שמאחר שאסורה עליו לקחתה לאשה גזרו בו יותר, שיצרו תוקפו (פרי חדש שם ז ד"ה מי שגירש).

• ויש אומרים שאין האיסור אלא כסתם גרושה, שכיון שאין איסור מחזיר גרושתו אלא אם כן קידש ואחר כך בעל, אין לחוש בה יותר מגרושה אחרת שהיא פנויה (ר"ן שם, בשם ר"י).

המגרש אשתו מפני שהיא אסורה לו

המגרש את אשתו מפני שהיא אסורה עליו, דינה לענין איסור מגורים ככהן המגרש (אור זרוע א, יבום וקדושין תריח; דרכי משה אה"ע י סק"ב, בשמו), ואם אסורה עליו רק מדבריהם, כגון כונס מינקת חברו, שכופים אותו להוציאה בגט (ראה ערך מינקת), נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שאינה אסורה אלא בחצר, אבל במבוי מותרת (חלקת מחוקק קיט ס"ק כב).

• ויש אומרים שדינה כאסורה מדאוריתא, ואסור לדור עמה במבוי (בית שמואל שם ס"ק טז), ואפילו אירס בלבד מינקת חברו, או שאירס אשה בתוך תשעים יום לגירושיה או אלמנותה (ראה ערך הבחנה) וגירשה, לא תדור עמו במבוי (רמ"א אה"ע יג י), שאף על פי שנתגרשה מן האירוסין אין לבו גס בה, ולא אסרו הדירה עמה (ראה לעיל), הרי זה כשנתגרשו מעצמם, שאינם יכולים לדור יחד, אבל כשמצד עצמם רצונם לחיות יחד, אלא שבית דין מונעים אותם מחמת הדין, לבם גס ואסורים לדור (אבני מלואים שם סק"ח).

מי נדחה מפני מי

בכל מקום שאסור לדור עמה, היא נדחית מפניו, ואפילו היתה החצר של שניהם, לפי שטלטולו של איש קשה משל אשה (כתובות כח א; רמב"ם שם; טוש"ע אה"ע ו ז, ושם קיט יא), וסמכוהו למה שכתוב: וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ (דברים כד ב) - מלמד שהאשה יוצאה מלפני האיש (ספרי כי תצא רע), דהיינו שהיא נדחית מפניו (רבנו הלל שם). אכן אם היתה החצר שלה - הוא נדחה מפניה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ושם).

ביחסים שביניהם

חובות וזכויות

האשה משנתגרשה אין לה עסק עם הבעל - שכל החובות והזכויות שהיו לזה על זו ולזו על זה (ראה ערך בעל) בטלים - אלא נוטלת כתובתה והולכת לה (טור אה"ע צג)^[8].

לזונה

מותר לאדם לזון את גרושתו, ומצוה היא יותר מבשאר עני (הגהות מימוניות איסורי ביאה כא כז; רמ"א אה"ע קיט ח), שנאמר: וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם (ישעיהו נח ז. ירושלמי כתובות יא ג), ובלבד שלא יהא לו עסק עמה, אלא יזון אותה על ידי שליח (ראה להלן. רמ"א שם)^[9].

דין ודברים עמה

אסור שיהיה לו דין ודברים עמה, כגון אם היתה לה מלוה אצלו - או חוב משאר תביעות (חלקת מחוקק שם ס"ק כג) - אינה נפרעת אלא על ידי שליח (כתובות כח א; רמב"ם שם; טוש"ע שם) שלה, ולמדנו ממגורים בחצר שהיא נדחית מפניו, והיא עושה שליח ולא הוא (ריטב"א שם), וכן כשהוא תובע ממנה (בית יוסף שם; חלקת מחוקק שם), כדי שלא יתקרבו בדברים (רש"י שם ד"ה אינה נפרעת), ואין הבדל בזה בין בכהן ובין בישראל שגירש, ואפילו לא נישאת לאחר (מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם, והסכים עמו; ט"ז שם ס"ק יח, בדעת הטור; באור הגר"א שם ס"ק יח, בדעת הרמב"ם והטוש"ע)^[10].

ואם היה להם דין ודברים ובאו יחד לבית דין, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאין נזקקים להם (רב ששת שם) לשמוע טענותיהם, אלא על ידי שליח שלה (מאירי שם).

• יש אומרים שמנדים אותם (רב פפא שם).

• ויש אומרים שמלקים אותם (רב הונא בריה דרב יהושע שם) מכת-מרדות (ראה ערכו. רמב"ם שם; שו"ע שם ט).

ונחלקו ראשונים כמי ההלכה: יש פוסקים שאין נזקקים להם ותו לא (מאירי שם); ויש פוסקים שמלקים אותם (רי"ף שם; תוספות שם ד"ה רב, בשם רבנו תם); ויש פוסקים שההכרעה מסורה לבית דין (מגיד משנה שם ובית יוסף שם, בדעת הרמב"ם) - או להלקות אותם, או לנדות אותם (רמב"ם שם)^[11], וכן הלכה (שו"ע שם).

הנקת ילדיה וגידולם

הנקת בנה כשאינו מכירה

אין הגרושה חייבת להניק את בנה (כתובות נט ב; רמב"ם אישות כא טז; טוש"ע אה"ע פב ה) אם לא הניקה אותו עד שהכירה (גמ' שם ס א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואפילו בני משפחתה רגילים להניק (טור שם), שמשנתגרשה אינה משועבדת לו לשום דבר (תוספות רי"ד שם); אלא אם רצתה, נותן לה שכרה ומניקתו (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהרי הוא חייב במזונות בניו הקטנים (כן משמע מהמגיד משנה שם יז), ואם לא רצתה, נותנת לו את בנו והוא מטפל בו (רמב"ם שם טז; טוש"ע שם), ואם אינו מוצא מניקה אחרת, כופים אותה ומניקתו (רבנו ירוחם כג ה; רמ"א שם, בשם יש אומרים).

אם אין לו שכר למינקת, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאם היא אינה צריכה לשכר, מפייסים אותה, ומעלים שכרה בדמים, והוא כותב לה שטר על הדמים; ואם היא צריכה נותנים לה מן הצדקה (תשובות הגאונים (קורוניל) עו).

• ויש אומרים שלעולם כופים אותה ומניקתו (רבנו ירוחם שם; רמ"א שם, בשם יש אומרים), ואין נותנים לה מן הצדקה, שלגבי הנקה הרי היא כעשירה, וחייבת בתורת צדקה (בית מאיר שם).

הנקת בנה כשמכירה

ואם כבר הכירה הולד, ואפילו הוא סומא, אין מפרישים אותו מאמו, אלא כופים אותה ומניקתו בשכר עד עשרים וארבעה חודשים, מפני סכנת הולד כיון שמכירה (כתובות ס א; רמב"ם שם; טוש"ע שם) ואינו רוצה לינק מאחרת (רש"י שם נט ב ד"ה אם היה מכירה; טור ורמ"א שם), או שקשה לו פרידת אמו (תוספות רי"ד שם).

ונחלקו אמוראים מאימתי הוא מכירה:

• יש אומרים שלשה ימים (רבי ירמיה בשם שמואל בירושלמי שם ה ו).

• יש אומרים: שלשים יום (רבי ירמיה בר אבא בשם שמואל בבבלי שם ס א).

• יש אומרים: חמשים יום (רבי יצחק אמר רבי יוחנן שם; רב שימי בר אביי שם, שכן הלכה).

• יש אומרים שלשה חדשים (רבי ירמיה בשם רב בירושלמי שם; רבי ירמיה בר אבא בשם רב בבבלי שם).

• ויש אומרים שאין לדבר שיעור, אלא כל אחד ואחד לפי חריפותו (סתמא שם; רמי בר יחזקאל בשם שמואל שם; רבי ירמיה בירושלמי שם), ולכן צריך בדיקה בכל תינוק אם הוא מכיר לאמו, מושיבים את אמו בין שורה של נשים ומעבירים אותו על פני כולן, אם הוא מביט עליה יותר מעל האחרות הרי זה מכירה (מעשה של שמואל בבבלי שם), ואפילו הוא סומא יכול להכיר על פי הריח והטעם (רב אשי שם).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים עד חמשים יום (רי"ף שם; רא"ש שם; טור שם), שעד זמן זה הוא בחזקת שאינו מכירה, ואפילו אינו יונק מאחרת אינו אלא מקרה בלבד ולבסוף הוא יונק, ולאחר חמשים יום אם אינו יונק מאחרת צריך בדיקה, ואם הוא מכירה - כופים אותה להניקו, אבל אם רוצה לינוק מאחרת, אפילו הוא בן שנה אין כופים אותה, ואם אינו רוצה לינוק מאחרת כלל, אפילו קטן הרבה, כופים אותה ומניקתו מפני הסכנה (רא"ש וטור שם; מאירי שם).

• ויש פוסקים שאין לדבר שיעור, וצריך לבדוק כל תינוק ותינוק (מגיד משנה וכסף משנה שם, בדעת הרמב"ם; כן משמע מהשו"ע שם).

השכירה עצמה להניק בן אחרים

השכירה הגרושה את עצמה להניק בן של אחרים, ואותו הבן מכירה, אין כופים אותה להניק את בנה, שאין דוחים נפש מפני נפש, אלא בית דין שוכרים לבנה מניקה אחרת (שו"ת הרא"ש יז ז; רמ"א שם), אף על פי שהשכירה עצמה באיסור (בית שמואל שם סק"ו).

מזונות הגרושה המניקה מבעלה

הגרושה אפילו שמניקה את בנה אין לה מזונות ממנו, אבל נותן לה יותר על שכרה דברים שהקטן צריך להם מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בזה (רמב"ם שם יז; שו"ע שם ו), שהרי הוא חייב במזונות בניו הקטנים (ראה ערך אב ב. מגיד משנה שם).

אכן המעוברת שנתגרשה אין לה כלום (רמב"ם שם; שו"ע שם), ולכשתלד - או יתן לה שכרה והדברים הצריכים לולד, או אם רצתה קודם שהולד מכירה יכולה להניחהו לו (מגיד משנה שם)^[12].

גידול בנה לאחר גמילתו עד שש שנים

לאחר שנגמל בנה, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישים אותו הימנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופים את אביו ונותן לה מזונות, והוא אצל אמו (רמב"ם אישות כא יז, על פי כתובות סה ב, ועירובין פב ב), וכן הלכה (שו"ע אה"ע פב ז), ואף על פי שהאב חייב ללמדו תורה מיד כשיודע לדבר (ראה ערך אב א וערך תלמוד תורה), חינוך זה יכול לחנכו אף כשהוא אצל אמו, כשיבוא לפעמים אצלו (מגיד משנה שם), ואפילו אם נישאת אמו לאחר, אין מפרישים אותו הימנה (שו"ת הרדב"ז א תכט)^[13].

• ויש אומרים שמפרישים אותו הימנה, מפני שאין הדעת סובלת לכוף את האב להפריש בנו ממנו עד שיהא בן שש, שהרי הוא חייב לחנכו לתורה כשיהא בן ארבע ובן חמש, ואיך יחנכנו והוא גדל בין הנשים (ראב"ד שם; רבנו ירוחם כג ג, בשם הגאונים), ואף על פי שאינו חייב למסרו למלמד עד שיהיה בן שש (ראה ערך תלמוד תורה), מכל מקום כל שיודע לדבר - אביו מלמדו תורה (מגיד משנה שם, בדעת הראב"ד).

גידול בנה לאחר שש שנים

אחר שש שנים יש לו לאב לומר אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות (רמב"ם שם, על פי כתובות קב ב; שו"ע שם), ואפילו כשהיא מוחלת לו את המזונות, אינה יכולה להחזיק את הבן אצלה בעל כרחו של האב, אלא אם כן כשהבן אינו רוצה להיפרד מאמו, אבל לא כשהבן אינו אומר שרוצה להיות דוקא אצלה, שהרי האב מצווה ללמדו תורה ושאר דברים (חלקת מחוקק שם סק"ט), ואפילו אבי אביו יכול להפרישו מן האם ולגדלו אצלו, שהרי גם הוא חייב ללמדו (המבי"ט א קסה).

גידול בתה

במה דברים אמורים בבן, אבל בבת נחלקו הדעות:

• יש אומרים שהיא לעולם אצל אמה, ואפילו לאחר שש (שו"ת הר"י מיגש עא, בשם רב שרירא גאון; רמב"ם שם יז-יח, על פי כתובות קב ב - קג א; רא"ש כתובות יב ד, בשם רמ"ה והגאונים; טור שם, בשמם), לפי שהאם מלמדתה צניעות ודרך ארץ, ואין כבוד לבת שתתגדל בין האנשים (ב"ח שם), והיא מלמדתה בטווייה ופיקוח בצרכי הבית וכיוצא (שו"ת הר"י מיגש שם), וכן הלכה (שו"ע שם). ולפי שאין כופים האב לזון את בניו יותר מגיל שש שנים אלא מתורת צדקה (מגיד משנה שם), לכן אם היה האב ראוי לצדקה, מוציאים ממנו הראוי לו בעל כרחו וזנים אותה, והיא אצל אמה (רמב"ם שם; שו"ע שם).

• ויש אומרים שאין הבת אצל אמה אלא באלמנה, שאין מניחים אותה אצל קרובי אביה, אבל בגרושה מניחים אותה אצל אביה (רא"ש שם; טור שם, בשם יש אומרים), שבאלמנה מאחר שהקרובים ראויים ליורשה חוששים שיהרגוה בשביל הירושה, מה שאין כן בגרושה (ב"ח שם), או שכשאין אביה חי יש לאם קדימה לגבי קרובי האב - והאם משתדלת יותר בחינוך (ט"ז שם סק"ד) - אבל בגרושה האב יש לו קדימה לגבי האם (פרישה שם, בשם המהרש"ל).

אכן הכל מודים שאם ראו בית דין שטוב יותר לבת שתישאר אצל אביה, אין האם יכולה לכוף שתהא אצלה (מהר"ם פדואה נג, על פי רש"י שם ד"ה זאת; רמ"א שם; מהרשד"ם אה"ע קכג), ואין הדבר תלוי ברצונה של הבת (שו"ת הרדב"ז א שס; מהרשד"ם שם)^[14].

כשנישאת לאחר

אפילו שנישאת האם לאחר, בתה אצלה ואביה זן אותה (תשובות הגאונים (שערי צדק) ד ד מו; תשובות הגאונים (הרכבי) תכז; רמב"ם שם, על פי משנה כתובות קא ב; שו"ע שם), ואפילו אם יש לאב אשה מקרובותיו שתגדלנה, אלא אם כן הגדילו הבנות, ובעל אמן אינו נאמן, ויש מקום לחשש פריצות (תשובות הגאונים שם ושם).

כשהאם מתנהגת בפריצות

אם האם מתנהגת בפריצות, או שפרוצים נכנסים לביתה, רשות ביד קרובים או בית דין להוציא הבת מאמה (שו"ת הרדב"ז א רסג ושס).

כשהאם רוצה להוליך הבת למקום אחר

אם האם רוצה להוליך את הבת למקום אחר, נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שהאב יכול לעכב עליה (שו"ת הרדב"ז א שס; מהרשד"ם שם), והוא הדין הקרובים או בית דין (שו"ת הרדב"ז שם).

• ויש אומרים שאינו יכול לעכבה (כנסת הגדולה שם, הגהות טור לב, בשם מהריב"ל).

כשאם אינה רוצה לגדל ילדיה

לא רצתה האשה שיהיו בניה אצלה אחר שגמלתם, אחד זכרים ואחד נקבות, הרשות בידה, ונותנת אותם לאביהם, או משלכת אותם לקהל, אם אין להם אב, והם מטפלים בהם (רמב"ם שם יח; טוש"ע שם ח), שאין על האם חיוב לגדל את בניה (מגיד משנה שם; חלקת מחוקק שם ס"ק יב).

כשמתה האם

מתה האם - אין אם-אמה יכולה לכוף שיהיו הבנים עמה (תשב"ץ א מ; רמ"א שם), אבל אם אין האב קיים, יש לה עילוי על הקרובים מן האב לגדלם עד שש שנים (חלקת מחוקק שם ס"ק יא).

חזקת גרושה

האשה מוחזקת להיות גרושה, שתהיה מותרת להינשא לאחר, על פי הדבור, שלה או של בעלה, על פי עדים, ועל פי הגט שיוצא מתחת ידה.

על פי דבורה

האשה שבאה ואמרה אשת איש הייתי וגרושה אני - ולא הרגישו בה קודם שום חזקת אישות (מאירי כתובות כב א) - נאמנת, שהפה-שאסר-הוא-הפה-שהתיר (ראה ערכו. משנה שם; רמב"ם גרושין יב א; טוש"ע אה"ע קנב ו), ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שדין זה הוא דוקא כשאמרה כן תוך-כדי-דבור (ראה ערכו. מגיד משנה שם, בשם הרמ"ך וקצת מפרשים; טור שם, ושיטה מקובצת שם, בשם רבנו יונה; שו"ע שם, בשם יש אומרים)^[15].

• ויש אומרים שנאמנת אף לאחר כדי דבור, אלא שמכל מקום צריכה לומר כן קודם שיסתלקו מאותו ענין, כל זמן שתעסוק בתוך כדי דיבור של דיבור אחרון (טור שם, בשם הרמ"ה).

ויש אומרים שנאמנת אפילו לאחר זמן, כיון שאינה עוקרת דבריה הראשונים, שהרי לא אמרה אשת איש אני, אלא הייתי, ופוטרת עצמה מצד אחר, שנתגרשה אחר כך (מגיד משנה שם; טור שם; שו"ע שם, בסתם).

אבל אם יש עדים - או שהוחזקה (רמב"ם שם) - שהיתה אשת איש, ואמרה גירשני בעלי, אינה נאמנת (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ז), ואף על פי שאינה נאמנת, פסלה עצמה לכהונה לעולם (רמב"ם שם; טוש"ע שם) - מדין שויה-אנפשיה-חתיכה-דאיסורא (ראה ערכו) - ואם מת בעלה חולצת ולא מתייבמת (ראה ערך חליצה וע' יבום), שמא גרושה היא (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

באו העדים שאמרו אשת איש היתה אחר שכבר נישאת על פי דבורה שאמרה גרושה אני, נחלקו אמוראים: יש אומרים שלא תצא (רבי אושעיה שם כג א); ויש אומרים שתצא (רבה בר אבין שם), וכן הלכה (רי"ף שם; רא"ש שם ב כז; שו"ע שם)^[16].

על פי דבר בעלה

הבעל שאמר גרשתי את אשתי לפני זמן ידוע, כגון שעומד באחד באייר ואמר גרשתיה באחד בניסן, לדברי הכל אינו נאמן להחזיקה מגורשת למפרע, ואם יבואו עדים שזינתה בט"ו בניסן תידון בחנק כדין אשת איש, שאין לו מיגו (ראה ערכו), שהרי אינו יכול עכשיו לעשות לה גט שתתגרש בו למפרע (בבא בתרא קלד ב, ורשב"ם ד"ה למפרע).

ואם אמר גרשתיה עכשיו, או גרשתיה סתם ולא אמר אימתי, שאינו מעיד עליה למפרע אלא מכאן ולהבא, נחלקו אמוראים: יש אומרים שנאמן, מפני שהדבר בידו לגרשה עכשיו (סתמא דגמ' שם; רבא שם קלה א, בתחילת דבריו); ויש אומרים שאינו נאמן (אביי שם; רבא במסקנתו, שיש לחוש לדעה זו), שגרושין יש להם קול, ואם היה מגרשה היה הקול נשמע (רשב"ם קלה א ד"ה אנן אשינויי), וכן הלכה, וחוששים לדבריו ותהיה ספק מגורשת (רמב"ם גרושין יב ה; טוש"ע אה"ע קנב א), ואפילו הודתה לו שגירשה אינם נאמנים (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שמא יתכוין לקלקלה, או בגט בטל גירשה, והיא אינה יודעת כובד האיסור שלה, לפיכך אומרים לו אם הדבר אמת הרי אתם קיימים, גרש אותה עתה בפנינו (רמב"ם שם; טור שם), ואין אומרים כאן חזקה אין-אשה-מעיזה-פניה-בפני-בעלה (ראה ערכו) ותהיה נאמנת במה שהיא אומרת גרשתני, לפי שהבעל הרי מסייעה, ואין כאן העזה (מגיד משנה שם)^[17].

על פי עדים

היו לה שני עדים שהיא גרושה, אף על פי שאין שם גט, הרי זו תינשא לכתחילה (רמב"ם שם ב; טוש"ע שם ח), ואפילו אם אמרו עכשיו נתגרשה, ואמרנו לה תראי את גיטך, והיא אומרת נקרע או נאבד - אין לחשוש (רשב"א כתובות כב ב; טוש"ע שם ג)^[18].

ואם שנים אומרים נתגרשה, ושנים אומרים לא ראינו שנתגרשה, והיו כולם שרוים בחצר אחת, הרי זו לא תינשא, ואם נישאת לא תצא, ואין אומרים אילו נתגרשה היה קול לדבר, שבני אדם עשויים לגרש בצינעא (כתובות כג א; רמב"ם שם ה; טוש"ע שם ד); ויש מחמירים לומר שאם אמרו שהיו כולם במעמד אחד, ושנים אומרים לא ראינו - זוהי הכחשה, שכל כך אין עושים בצינעא (רבנו ירוחם כג ג; רמ"א שם)^[19].

על פי הגט שיוצא מתחת ידה

האשה שהוציאה גט מתחת ידה ואמרה גירשני בעלי בזה, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהרי זו נאמנת ותינשא בו, אף על פי שהגט אינו מקויים (ראה ערך קיום שטרות. רמב"ם גרושין יב ג, על פי גיטין כד א; טוש"ע שם ט), שכשהגט יוצא מתחת ידיה אינה צריכה לומר כלום והרי היא בחזקת מגורשת, הואיל והגט שבידה כתוב כהלכתו והעדים חתומים עליו, ואף על פי שאין אנו מכירים כתב אותם העדים ולא נתקיים, אין אנו חוששים לה שמא זייפה אותו, שאינה מקלקלת על עצמה, ועוד שהעדים החתומים על הגט הרי הם כמו שנחקרה עדותם בבית דין עד שיהא שם מערער, לפיכך נעמיד הגט בחזקתו ותינשא (רמב"ם שם ז כד; טוש"ע אה"ע קמב יג, בסתם).

• ויש אומרים שהגט צריך קיום על ידי חתימת העדים, ואף על פי שלא יצא עליו ערעור (ראב"ד שם; רשב"א גיטין כד א; ריב"ש שפה; שו"ע שם יד, בשם יש חולקים), ומעולם לא שמעו מי שנהג כדעה הראשונה להתירה לינשא אם לא נתקיים בחותמיו (ריב"ש שם; שו"ע שם, בשם יש חולקים).

כשהבעל מערער על גט היוצא מתחת ידה

בא הבעל וערער - לדעת הסוברים שנאמנת על פי הגט שבידה - אם אמר לא נתתיו לה אלא נפל ממני ומצאה אותו - אינו נאמן, שהרי הודה שכתבו לה, והרי הוא יוצא מתחת ידה (רמב"ם שם יב ג, על פי גיטין סד א; טוש"ע אה"ע קנב י); אבל אם אמר הבעל על תנאי היה ועדיין לא נתקיים התנאי, או פקדון היה, או מעולם לא כתבתיו, מזוייף הוא - יתקיים בחותמיו, או בעדי מסירה (רמב"ם שם; טוש"ע שם); ואם לא נתקיים, אינה מגורשת להיות מותרת לאחרים, אבל פסלה נפשה מכהונה בהודאת פיה (רמב"ם שם; טוש"ע שם יא), משום שויה-אנפשיה-חתיכה-דאיסורא (ראה ערכו).

גט ושובר שנתחלפו לטענת הבעל

כתב הסופר גט לבעל לגרש בו את אשתו, ושובר לאשה שתמסור לבעל כשיפרע לה כתובתה, והגט יוצא מתחת יד הבעל, והשובר מתחת יד האשה, והבעל טוען שטעה הסופר ונתן השובר לאיש והגט לאשה, ונתנו זה לזו וזו לזה, והאשה טוענת הגט נפל ממני והוא מצאו, והשובר נפל ממנו ואני מצאתיו (משנה גיטין פ א, ורש"י ד"ה שובר, ופרישה אה"ע קנא סק"א), נחלקו תנאים בדבר:

• יש אומרים שאינה מגורשת, ואם כבר נישאת תצא מזה ומזה, וכל הדרכים שקונסים בהן האשה שנישאת ובעלה קיים נוהגים בה (תנא קמא שם), שהיה לה להקרות את הגט לפני חכם (יבמות צא ב, ורש"י ד"ה לאקרויה).

• ויש אומרים שאם לאלתר יצא, אין זה גט, ואם לאחר זמן יצא, הרי זה גט, לא כל הימנו של הראשון לאבד זכותו של שני (רבי אלעזר במשנה גיטין שם) שנשאה לאחר מכן, שיש לחוש שמא קנוניא עשו ביניהם והחליפו השטרות לאחר שנישאת (רש"י שם ד"ה לאבד), וכן הלכה (רמב"ם גרושין י יא; טוש"ע אה"ע קנא א).

ונחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאם לא נישאת - זהו לאלתר; ואם נישאת - זהו לאחר זמן (רב אדא בר אהבה שם ב; רבי יצחק בר חקולא בירושלמי שם ח ז).

• יש אומרים שעד שלא נתארסה - זהו לאלתר; ואם נתארסה - זהו לאחר זמן, שכן מורה הלשון: "לאבד זכותו של שני" (רבי זעירא בירושלמי שם).

• ויש אומרים שכל זמן שיושבים ועסוקים באותו ענין של גירושין זהו לאלתר, עמדו - זהו לאחר זמן, שמשיצתה מלפני העדים בחזקת מגורשת וזכתה להינשא לשני אינו יכול שוב להפסיד את זכותה, וזכותו של שני היינו זכות הראויה לשני (רב יהודה אמר שמואל בבבלי שם פ ב - פא א).

אף להלכה נחלקו הדעות: יש הפוסקים כדעה הראשונה (רי"ף שם; רמב"ם שם; רא"ש שם ח א; טוש"ע שם); ויש הפוסקים כדעה השניה (רשב"א שם פ ב; ב"ח שם; בית שמואל שם סק"ב)^[20].

על פי מעשה בית דין שיוצא מתחת ידה

אשה שיש בידה מעשה בית דין שנתגרשה, נחלקו ראשונים אם יכולה להינשא גם אם אין מכירים חתימת בית הדין (הגהות מרדכי גיטין תסו); או שאינה מותרת עד שיוכרו החתימות (תשב"ץ א קעג), וכן הלכה (שו"ע אה"ע קנב יב).

ואם לא הביאה האשה כתב מבית הדין, אלא הרב המסדר הגט בעצמו חתם על הכתב - אינו נאמן להתירה, ואפילו אם חתם עם עוד אחד, שהרי הוחזקה באשת איש, ואי אפשר להוציאה מחזקתה אלא על ידי עדים המעידים בתורת עדות, ולא בכתב (ראה ערך עדות), או על ידי מעשה בית דין בחתימת שלשה דיינים (ט"ז אה"ע קמא סק"ד; בית שמואל שם סק"ז. וראה בארוכה בפתחי תשובה שם ס"ק ז).

אכן שני עדים שחתמו על שטר שנתגרשה, והשטר נכתב ברצון הבעל והאשה - מותרת להינשא (פתחי תשובה שם סק"ז, על פי בית שמואל מב ס"ק טו).

החזרתה

היתר נישואיה לראשון

הגרושה מותרת לחזור ולהינשא למגרש (תוספתא יבמות (ליברמן) ו ד; סוטה יח ב) - אם לא נתקדשה לאחר, ונתאלמנה או נתגרשה ממנו (ראה ערך מחזיר גרושתו) - ואפילו בו ביום (נדרים עא ב); ולא עוד, אלא שאם אינה רשעה - ראוי לו להחזירה (חינוך תקפ).

כתובתה

המגרש את אשתו ומחזירה, אין צריך לכתוב כתובה אחרת, ואם נקרעה או נאבדה, כותב לה כבעולה (רב נטרונאי גאון בתשובות הגאונים (שערי צדק) ד ד כט, על פי משנה כתובות פט ב וגמ' שם צ א)^[21].

==

כשגירשה משום שיצא עליה לעז של זנות, או משום נדריה

מתקנת חכמים (ירושלמי גיטין ד ז) שהמגרש את אשתו משום שם רע, או משום נדר שנדרה, לא יחזירה (משנה שם מה ב; רמב"ם גרושין י יב; טוש"ע אה"ע י ג).

• משום שם רע, דהיינו שיצא עליה לעז של זנות, ואפילו נמצא הלעז שקר (רש"י שם ד"ה משום ש"ר וד"ה לא יחזיר, הראשון).

• משום נדר שנדרה, נחלקו ראשונים בפירושו: יש מפרשים שהיא פרוצה בנדרים (רמב"ם שם; מאירי שם, בשם יש מפרשים), וכן הלכה (כן משמע מהטוש"ע שם); ויש מפרשים שאפילו נדרה נדר אחד והתיר לה החכם נדרה יכול לומר אי אפשי באשה נדרנית (כן משמע מהתוספתא שם (ליברמן) ג ה, ומהירושלמי שם ד ז; רש"י שם ד"ה משום נדר וד"ה לא יחזיר, הראשון; מאירי שם).

ונחלקו תנאים בטעם הדבר:

• יש מפרשים שהוא משום קלקול, שלא יקלקלנה על בעלה כשתינשא לאחר ויאמר אילו ידעתי שהדברים בדאים, או שהנדרים יש להם התרה, אפילו היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשך, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים (תנא קמא בתוספתא שם; רבי מאיר בבבלי שם מו א; רב יוסף בר מניומי שם, בלשון ראשונה; ירושלמי שם), ולפיכך אומרים לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום שם רע ומשום נדר - לא יחזיר (רבי מאיר בבבלי שם), ומתוך שיודע שאם מגרשה אסורה לחזור לו, נותן לה גט שלם משעה ראשונה (ירושלמי שם). וכיון שידע שאסור לו להחזירה - אפילו לא תינשא לאחר, ולא חשש להמתין ולבדוק אחר הדברים, גילה בדעתו שמגרש אותה מפני שאינה חביבה עליו, ושוב אינו נאמן להוציא לעז (רש"י שם ד"ה אומרים לו), ולכן אפילו לא אמרו לו הוי יודע שתיאסר להחזירה, הרי הוא אסור, שלא אמרו כן אלא לריוח הדברים (מאירי שם).

• ויש מפרשים שהוא משום פריצות, שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים, לפיכך צריך שיאמר לה: הוי יודעת שמשום שם רע אני מוציאך, משום נדר אני מוציאך (רבי אלעזר ברבי יוסי בתוספתא שם ובגמ' שם; רב יוסף בר מניומי שם, בלשון השניה), אכן אפילו אם לא אמר לה כן - אסור להחזירה (רש"י שם ד"ה וצריך שיאמר).

ההלכה שהוא משום קלקול, וצריך שיאמר לה טעם הגרושין (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאם לא אמר לה משום כך אני מגרשך - מותר להחזירה, מפני שלא יוכל להוציא לעז, מאחר שלא אמר לה שהוא מגרשה משום השם הרע והנדר, ודוקא כשאמר לה כן, וכפל את דבריו לומר אלמלא כן לא הייתי מוציאך, ולא כפל את התנאי, שאם כפל את התנאי ואמר על מנת כן אני מוציאך, ואם יתברר שאינו כן איני מוציאך - הרי זה תנאי גמור, שאפילו אם הוא לא יערער, ממילא הגט בטל כשיתברר שאינו כן, ואם לא כפל את דבריו, יכול להחזירה, שאין כאן אפילו לעז כשיערער (רמב"ן ורשב"א שם; רא"ש שם ד מז; טור שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים, הראשון).

• יש אומרים שאם אמר לה משום כך אני מוציאך, אפילו שלא כפל את דבריו, יהיה לעז כשיערער, ולכן לא יחזיר (טור שם, בשם הרמ"ה; שו"ע שם, בשם יש אומרים, השני), שבתנאי גמור הוא שצריכים לכפילות התנאי, אבל בחשש לעז אפילו בלא כפל חוששים (בית שמואל שם סק"ו), או שאף בתנאי גמור סוברים שלהחמיר בלבד צריך תנאי כפול ולא להקל (ראה ערך תנאי. באור הגר"א שם סק"ח).

• ויש אומרים שאפילו לא אמר לה כלל משום זה אני מוציאך - לא יחזיר (רמב"ם שם, לפי המגיד משנה שם, שו"ע שם, בשם יש מי שאומר), מפני שחוששים גם לטעם של פריצות (מגיד משנה שם).

מהו הנדר

באיזה נדר שנדרה אמרו שלא יחזיר נחלקו תנאים:

• לדעת חכמים אין הבדל בין הנדרים, ובכל נדר שהוא לא יחזיר (תנא קמא במשנה שם, לפי פירוש המשניות לרמב"ם ומאירי שם), וכן הלכה (פירוש המשניות לרמב"ם שם; מאירי שם).

• ויש אומרים שכל נדר שידעו בו רבים - היינו שנדרה ברבים - לא יחזיר, ושלא ידעו בו רבים יחזיר (רבי יהודה שם), שסוברים שהטעם שלא יחזיר הוא משום פריצות (ראה לעיל), ולכן בנדר ברבים סוברים שאין התרה (ראה ערך נדרים), ומכיון שנדרה נדר כזה שאין לו התרה הרי זו פריצות יתרה וקנסוה, אבל בנדר שיש לו התרה לא קנסוה (רש"י שם ד"ה שידעו וד"ה לא יחזיר, השני, וד"ה ושלא ידעו, על פי גמ' שם מו א).

• יש אומרים שכל נדר הצריך חקירת חכם - שבלי חכם אין הבעל בעצמו יכול להפר, שאינם נדרים של עינוי נפש (ראה ערך נדרים וערך הפרה) - לא יחזיר, ושאינו צריך חקירת חכם - שהבעל בעצמו יכול להפר - יחזיר (רבי מאיר במשנה שם מה ב), שסוברים שהטעם הוא משום קלקול (ראה לעיל), ובנדר שצריך חכם יכול הוא לערער ולומר אילו ידעתי שהחכם יכול להתיר לא הייתי מגרש, אבל בנדר שהוא בעצמו יכול להפר אינו יכול לערער, שהרי היה לו להפר ולא הפר, ומכיון שאינו יכול לקלקלה לא הוצרכו חכמים לאסור עליו מלהחזירה (רש"י שם ד"ה כל נדר וד"ה לא יחזיר, השלישי, וד"ה שאינו צריך).

• ויש אומרים שלא אסרו זה שצריך חכם אלא מפני זה שאין צריך חכם (רבי אלעזר במשנה שם).

עבר ונשא

עבר ונשא אותה שהוציא משום שם רע ומשום נדר, באופן שאסור להחזיר, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שמשום שם רע - יוציא (רבה בר רב נחמן ביבמות כה א), שהעולם אינם יודעים הטעמים של קלקול ופריצות, וחושבים שאסורה לו משום שם רע, ולכן יוציא כדי שלא ירננו עליהם (תוספות שם ד"ה ואכתי, בשם ר"י).

• ויש אומרים שלא יוציא, שכיון שהחזירה ודאי חזר ובדק בקול הלעז הראשון שיצא עליה ומצא שאינו אמת (מסקנת הגמ' שם), ואם כן אין לטעם של פריצות, והטעם של קלקול כל שכן שלא שייך כאן, שהרי נשאה בשנית (מאירי גיטין מה ב), וכן הלכה (רמב"ם גרושין י יב; טוש"ע אה"ע י ה)^[22].

קידש ועדיין לא כנסה, אף בזו נחלקו הדעות: יש אומרים שלא יכנסה (ירושלמי יבמות ב י, לגירסת הרמב"ן יבמות כה ב); ויש אומרים שרשאי לכונסה (ירושלמי שם, לגירסת הרשב"א שם כו א, ולגירסתנו), וכן הלכה (ריב"ש רמב; חלקת מחוקק שם סק"ו; בית שמואל שם סק"ט).

נדר לגרש את אשתו

האיש שנדר לגרש אשתו - כגון שאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם איני מגרשך - וגירשה, התירו לו חכמים שיחזירנה (רבי יוסי ברבי יהודה במשנה גיטין מה ב, וגמ' מו א-ב; טוש"ע שם ז). ואין בזו מפני תקון העולם (גמ' שם מו ב), שאין כאן לא חשש פריצות ולא קלקול, שאין לחשוש שמא יאמר אילו הייתי יודע שיש לנדרי היתר לא הייתי מגרשה ויוציא לעז על בניה כשנישאת לאחר, שסתם אדם יודע שיש היתר לנדרו, ואין חשש קלקול אלא בנדרי אשה, מפני הבלבולים שיש בנדרי אשה בהתרתם על ידי אב ובעל וחכם וכיוצא (מאירי שם)^[23].

כשגירשה מפני שהיא אילונית

המגרש את אשתו משום שהיא אילונית (ראה ערכו), נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שלא יחזיר (רבי יהודה במשנה גיטין מו ב), שמא תינשא לאחר ותלד, ויאמר אילו הייתי יודע שכן אפילו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשך, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים, אבל מכיון שהוא יודע שאם מגרשה אסורה לחזור לו, אף הוא נותן לה גט שלם משעה ראשונה (ירושלמי שם ד ח; רש"י שם ד"ה ר' יהודה).

• ויש אומרים שרשאי להחזיר (חכמים שם)^[24].

להלכה כשם שנחלקו ראשונים במגרש משום שם רע ומשום נדר, אם לא יחזיר דוקא כשכפל דבריו, או אף כשלא כפל, או אף כשלא אמר לה כלל שמשום כך הוא מוציאה (ראה לעיל), כך נחלקו במגרש משום אילונית (כן משמע מהרמב"ם גרושין שם יג, ומהטוש"ע שם).

כשגירשה מפני שהיא רואה דם מחמת תשמיש

המגרש את אשתו מפני שהיא רואה דם מחמת תשמיש - באופן שחייב לגרשה (ראה ערך וסת) - לא יחזיר (רמב"ם גרושין י יג, על פי נדה יב י; טוש"ע שם ד), ואפילו שנתרפאה, שמא תינשא לאחר ויאמר אילו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים (נדה שם), ואפילו לא אמר לה מפני כן אני מגרשך - אסור להחזיר, שכיון שאסור לשמש עמה ודאי סתמו כפירושו שמפני כן הוא מגרשה (רמב"ן שם; רשב"א ומאירי שם, בשם יש אומרים; מגיד משנה שם; בית שמואל שם סק"ח)^[25].

עבר ונשא

עבר ונשא אותה שהוציא משום אילונית ומשום רואה דם מחמת תשמיש, דינה כדין עבר ונשא כשהוציא משום שם רע ומשום נדר (שו"ע שם ה).

הערות שוליים