מיקרופדיה תלמודית:דבור

הגדרה^[1] - ביטוי מלים על ידי חיתוך השפתים

הדבור בעיקרו הוא על ידי ביטוי בשפתים דווקא, ולא בהרהור בלבד.

הלכה זו נאמרה בעניינים שונים:

• בדבור של מצוה כגון בקריאת שמע, בתפלה, בתלמוד תורה, וכיוצא בהם.

• בדבור של איסור, כגון בבעל קרי, שאסור בתלמוד תורה, במברך את השם (ראה ערך מגדף), וכיוצא בהם.

• בדבור של נדרים ושבועות.

• בדבור של קנינים, כגון בקידושין ובגירושין וכיוצא (ראה ברכות כ ב; יומא עג א; שבועות כו ב. וראה שאגת אריה ו).

אפילו אם חתך בשפתיו ולא השמיע לאזנו, הרי זה דבור, אלא שבקריאת שמע יש תנאים שלמדים מלימוד מיוחד שצריך להשמיע לאזניו (ראה ערך קריאת שמע)^[2].

דבור כמעשה

לענין מלקות

נחלקו אמוראים אם הדבור בשפתים נקרא מעשה, לגבי החוסם את הבהמה מלאכול בשעת דישתה, שהיתה שוחה לאכול והוא גער בה, או שהנהיג כלאי בהמה של שור וחמור בקול, ולא אחז בידיו במרדע וכיוצא להנהיגם:

• ר' יוחנן אמר שחייב מלקות, אף על פי שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו (ראה ערך לאו שאין בו מעשה), לפי שעקימת שפתיו שמנענע אותם כשהוא מדבר (רש"י סנהדרין סה א ד"ה עקימת) ומעלה ומוריד שפתותיו (ירושלמי סנהדרין ז ט), נחשבת מעשה.

• וריש לקיש אמר שפטור, שהקול אינו מעשה (בבא מציעא צ ב, לגירסא שלנו), ועקימת שפתיו אינה מעשה (גירסת התוס' ורי"ף ורא"ש בבא מציעא שם; סנהדרין סה ב).

אף הממיר בהמת קדשים בחולין, לדעת ר' יוחנן לוקה, אף על פי שהוא לאו שאין בו מעשה מפני שעקימת שפתיו היא מעשה; ולריש לקיש לא אמרו בממיר שלוקה (ראה תמורה ב א) אלא לדעת מי שסובר לאו שאין בו מעשה לוקים עליו, אבל לדעת הסובר שאין לוקים עליו גם בממיר אינו לוקה, מפני שהדיבור אינו נחשב כמעשה (בבא מציעא צ ב - צא א).

להלכה, כתבו הראשונים בחוסם בקול שחייב מלקות (רמב"ם שכירות יג ב; חינוך תקצו. וראה ערך חסימה), אם מפני שעקימת שפתיו היא מעשה (חינוך שם; מגיד משנה שם); או לפי שהם סוברים שכיון שיש חסימה שבאה על ידי מעשה, שוב לוקים אף על חסימה בקול שאין בה מעשה (מגיד משנה שם בתירוץ ב).

באגדה אמרו: מנין שהדבור כמעשה, שנאמר: בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ (תהלים לג ו. שבת קיט ב).

בעדים זוממים

עדים זוממים שהעידו על אחד שחייב מיתה והוזמו, אף על פי שיש בהם מיתת בית דין, אין בהם חטאת, לפי שאין בהם מעשה, שאינם מעידים אלא בדבור (ספרא ויקרא דבורא דחובה א ב; סנהדרין סה ב). ואפילו לדעת ר' יוחנן שסובר שעקימת שפתיו נחשבת מעשה (ראה לעיל), בעדים זוממים אין הדבור מעשה (סנהדרין שם, כריתות ד א), ונחלקו הראשונים בטעם הדבר:

• יש שפרשו שהטעם הוא שעיקר חיובם בא על הראיה, שמעידים שראו את המעשה (רש"י כריתות שם ד"ה הואיל).

• יש מפרשים שהטעם הוא שיש עדות שאין בה עקימת שפתים, אלא קול היוצא מן הגרון בלי הקשת שפתים, ובלא עיקום הפה כלל, ובלא שימוש בשאר האותיות אלא באותיות הגרון בלבד, והם אהח"ע, כגון שיעיד בקבלת דברים שחברו מעיד, ויאמר איה או אין (גירסת הרי"ף סנהדרין סה א, בשם רב האי גאון) או אי (גירסת הר"ן והמאירי), שמשמעותם שהוא מסכים לדברי חברו; ואף כשאומר את המילה "אין" שיש בו נו"ן שהיא מאותיות הלשון, נענוע לשונו לא חשוב מעשה, וגם עקימת שפתים אין כאן, שהרי אין בו אלא תנועה אחת, שהוא החירק שתחת האל"ף (יד רמ"ה שם); וכיון שהם פטורים כשהעידו באופן כזה שאין בו מעשה, פטורים אפילו כשהעידו בעקימת שפתים שהיא מעשה, שנאמר: תּוֹרָה אַחַת וגו' לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה (במדבר טו כט. רי"ף סנהדרין סה ב, בשם רב האי גאון; חידושי הר"ן והרמ"ה ומאירי שם).

ומטעם זה אף מסית ומקלל פטורים, שאף הם יתכן דבורם באותיות שאין בהן עקימת שפתים.

ולפירוש זה עקימת פיו בחסימה שנחשבת מעשה (ראה לעיל), הרי זה לפי שכל בהמה יש לה מין קריאת מיוחדת שיש בה עקימת פה, ואי אפשר לקרוא לה בקול בלבד (שיטה מקובצת בבא מציעא צ ב, בשם הראב"ד).

• יש מפרשים שגם בבהמה תתכן קריאה בקול בלי עקימת שפתים, ועל אותה חסימה בקול באמת יהיה פטור, אבל כשחוסם בעקימת שפתים - חייב, שבקרבן נאמר תּוֹרָה אַחַת וגו', וכשפטור בלי מעשה פטור גם במעשה, אבל לענין מלקות אין הדבורים תלויים זה בזה, וכשאין בו מעשה – פטור, וכשיש בו מעשה - חייב (חידושי הר"ן סנהדרין סה ב).

• יש מהראשונים שכתבו טעם אחר לעדים זוממים שעקימת שפתים שם אינה מעשה, הואיל שאין חיובם על דבורם בלבד, שהרי כשהעידו מחוץ לבית דין אינם חייבים, ונמצא שאין הגדתם לבד מחייבת (תוס' כריתות ד א ד"ה הואיל. וראה רי"ף סנהדרין סה א, שהאריך לדחות גירסא זו).

ללא מעשה

יש מן הראשונים שכתבו, שאף ר' יוחנן לא אמר שעקימת שפתיו היא מעשה אלא כשבדבורו נעשה מעשה, כגון בבהמה שהיתה שוחה לאכול וכשהוא גוער בה זוקפת ראשה, או בעדים זוממים שבדבורם עושים מעשה לחייב את הנדון; אבל דבור שאינו עושה שום מעשה, כגון מסית ומדיח ומקלל ונביא שקר אין בהם קרבן, שאין בהם מעשה ולא נעשה בדבורם מעשה, ולכן אמר ר' יוחנן על הממיר שהוא לוקה על דבורו, לא מפני שהוא מן היוצאים מן הכלל שלוקים על לאו שאין בו מעשה, אלא מפני שבדבורו עשה מעשה - שעושה מחולין קדשים (ראה תמורה ג ב, ורש"י ד"ה דבדבורו), אף על פי שר' יוחנן עצמו אומר עקימת שפתיו היא מעשה (תוס' סנהדרין סה ב ד"ה הואיל, שבועות כא א ד"ה חוץ; מגיד משנה שכירות יג ב; שיטה מקובצת בבא מציעא מג ב).

יבמה

קריאת היבמה בשעת חליצה את הפסוקים שבתורה (ראה ערך חליצה) לא נקראת מעשה, ולפיכך אין קריאה זו מעכבת, שנאמר: כָּכָה יֵעָשֶׂה (דברים כה ט), ולמדים שרק דבר שהוא מעשה מעכב, והקריאה היא דבור בעלמא הוא (יבמות קד ב, ורש"י ד"ה חליצתה).

וכתבו הראשונים שאפילו לדעת ר' יוחנן שעקימת שפתיו היא מעשה, מכל מקום מעשה גרוע הוא, ועוד שאינו דומה למנהיג בקול שהוא מעשה גדול (תוס' שם קה א ד"ה ככה).

מחמר

המחמר אחר בהמתו בשבת אינו חייב חטאת, מפני שאינו עושה מעשה בגופו, אלא דבור בעלמא, שמנהיגה בקול (שבת קנג ב, ורש"י ד"ה חדא).

בקדשים

לדעת הסוברים, שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו, וכן הלכה, אף המחשב מחשבה פסולה בקדשים אינו לוקה (זבחים כט ב), ואפילו לדעת הסוברים שאין פיגול אלא בדבור (ראה תוס' בבא מציעא מג ב ד"ה החושב. וראה ערך פגול).

ואף על פי שעקימת שפתיו לר' יוחנן היא מעשה, מכל מקום כאן אין הדבור בא אלא בכדי שנדע המעשה שנפסל, אבל עצם הפסול נקבע על ידי המחשבה (שיטה מקובצת בבא מציעא שם, בשם תוס' שנץ); או שאין אומרים עקימת שפתיו היא מעשה אלא בדבור הפועל מעשה (ראה לעיל: ללא מעשה), כמו בחסימה וממיר ועוד, וכאן לא נעשה מעשה, שמשהקדישה נאסרה, ואינה ניתרת אלא על ידי העבודה בשחיטה וזריקה בהכשר, וכל שלא נעשית העבודה בהכשר, ממילא נשארה באיסורה הקודם, ולא פעלה מחשבתו שום מעשה איסור (שיטה מקובצת שם; שו"ת נודע ביהודה תניינא יורה דעה קסח).

בטול דבור

דבור, שחלותו עוד לא נגמרה, נחלקו אמוראים אם יכול להתבטל על ידי דבור אחר, לגבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, ובתוך שלשים יום חזרה בה האשה ואמרה אין רצוני בו:

ר' יוחנן אמר שיכולה לחזור בה, כיון שבא דבור ומבטל דבור; וריש לקיש אמר שאינה יכולה לחזור, שאין דבור מבטל דבור (קדושין נט א).

הלכה כר' יוחנן שיכולה לחזור, בין כשהיה דבור בלבד, כגון האשה שעשתה שליח לקדשה וביטלה את השליחות, שביטולה ביטול (רמב"ם אישות ט כ; טוש"ע אבן העזר לו ו), או האיש שעשה שליח לקדש לו אשה וחזר בו (רמב"ם שם; טוש"ע שם לה יג); ובין כשהיתה עם הדבור אף נתינת מעות, כגון שקידש את האשה לאחר שלשים יום וחזרה בה (רמב"ם שם ז י; טוש"ע שם מ א).

בתרומה

בתרומה נחלקו הראשונים:

• יש אומרים שאם לא שינה השליח, אף אם ביטל שליחותו קודם שיתרום אינו ביטול, ותרומת השליח תרומה (רמב"ם תרומות ד ט; המחבר בשו"ע יו"ד שלא לו). ואף על פי שהלכה שדבור מבטל דבור, בתרומה שאין דרך בני אדם להקפיד מי יתרום, זה או זה, שהרי אין לו שום הבדל בדבר, דבור אינו מבטל דבור; ואף אם שינה השליח מעט כגון שאמר לו לתרום מהפירות שבצפון ותרם מהפירות שבדרום, אין זה שינוי גמור בשליחות, שאין לו הבדל בדבר ואין הדרך להקפיד על כך, אלא שאם חזר וביטל אחר השינוי הרי זו קפידא, ונתבטלה השליחות (הר"י קורקוס שם; מראה הפנים תרומות א א ד"ה ישראל); או שבתרומה כיון שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט (ראה ערך אמירה לגבוה), אין מתבטל הדבור שאמר בעל הבית שתרומת השליח תהיה תרומה כשלא שינה (פני יהושע קדושין נט ב; שו"ת מרחשת א נא).

• ויש חולקים וסוברים שאף בתרומה דבור מבטל דבור, ואף אם לא שינה השליח אין תרומתו תרומה כשביטלו בעב קודם שיתרום (הראב"ד בהשגות תרומות ד ט; מאירי קדושין נט א; טור יו"ד שלא; רמ"א שם, בשם יש חולקים; באור הגר"א שם ס"ק פו).

בהקדש

דבור להקדש, כגון שאמר הרי דבר זה הקדש לאחר שלשים יום, יש סוברים שאף לר' יוחנן אינו מתבטל על ידי דבור, ואינו יכול לחזור בו בתוך שלשים יום, לפי שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט (הר"ן נדרים כט ב; דעה אחת בירושלמי קדושין ג א).

ויש סוברים שאף בהקדש, כל שלא אמר מעכשיו ולאחר שלשים יום, יכול לחזור בו, שדבור מבטל דבור (ר"ן שם בשם הרשב"א; דעה שניה בירושלמי שם)^[3].

בבעור חמץ

לדעת רש"י (פסחים ד ב ד"ה בבטול) שאינו הפקר אלא השבתה בלב (ראה ערך בעור חמץ) - נחלקו האחרונים האם יש בו דין דיבור, ויוכל לבטל את ביטולו: יש מי שכתב שאדם יכול לבטל את ביטולו (חלקת יואב אה"ע כא]; ויש מי שכתב שלא שייך ביטול דיבור בביטול חמץ, משום שלדעתו ביטול הוא מציאות שהחמץ אינו חשוב בעיניו, ולא שייך לבטל מציאות (כתבי קהילות יעקב החדשים סג).

==

הערות שוליים