מיקרופדיה תלמודית:דברה תורה כלשון בני אדם

הגדרה^[1] - נחלקו תנאים אם כפילות מלים שבתורה נכתבה לשם דרשה, או מפני שכך דרך הדיבור

גדרו

בכפילות מלים שבמקראי התורה נחלקו תנאים:

• יש הדורשים את הכפילויות (רבי עקיבא בספרי שלח קיב, וסנהדרין סד ב, וירושלמי שבת יט ב, ויבמות ח א), שסוברים "לשונות ריבויין הן" (ירושלמי שבת שם).

• ויש שאינם דורשים את הכפילויות, שסוברים שדיברה תורה כלשון בני אדם (רבי ישמעאל בספרי שם, וסנהדרין שם, וירושלמי שם ושם), שכך בני אדם מדברים (רש"י נדרים ג א ד"ה לנדור), כמו אדם המצוה את חברו לעשות דבר כשהוא רוצה לזרזו כופל לשונו ומצוהו פעמיים, כך הכתוב כפל את לשונו כדי לזרז (תורת חיים בבא מציעא לא ב)^[2].

סוגי הכפילות

כפילות הזכרת המקור במילת הפועל

הכפילות שנחלקו בה אם אומרים דיברה תורה כלשון בני אדם, יש שהיא כפילות על ידי הזכרת המקור במילת הפועל, כמו: הִמּוֹל יִמּוֹל (בראשית יז יג), לדעה שלשונות ריבויים הם, מכאן לשתי מילות, מילה ופריעה (ירושלמי שבת יט ב, לרבי עקיבא); ולדעה שדברה תורה כלשון בני אדם, אין למדים מכאן דבר (ירושלמי שם, לרבי ישמעאל).

וכן באגדה: אִם רָאֹה תִרְאֶה (שמואל א א יא) שאמרה חנה לקב"ה: לדעה שלשונות ריבויים הם, אמרה חנה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אם ראה - מוטב, ואם לאו - תראה, אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, וכיון שאסתר ישקוני מי סוטה (רבי אלעזר בברכות לא ב), ועקרה השותה מי סוטה נפקדת (רבי עקיבא שם, לגירסת התוספות סוטה כד ב ד"ה (שם א) ורבי); ולדעה שדברה תורה כלשון בני אדם, לא אמרה חנה כן, ולא יתכן שעקרה השותה היתה נפקדת, שאם כן ילכו כל העקרות ויסתתרו (רבי ישמעאל בברכות שם, לגירסת התוספות סוטה שם).

כפילות שם העצם

ויש שנחלקו בכפילות בשם העצם, כמו: אִישׁ אִישׁ (ויקרא כב ד) האמור באיסור אכילת תרומה לטמאים, אם דורשים הכפילות לרבות ערל (רבי עקיבא ביבמות עא א, וירושלמי שם ח א); או דיברה תורה כלשון בני אדם (רבי אליעזר בבבלי שם; רבי ישמעאל בירושלמי שם).

וכן באגדה: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד (במדבר יג ב) האמור במרגלים, הסובר שלשונות ריבויים הם דורש שעשרים וארבעה מרגלים היו (ירושלמי סוטה ז ה, לרבי עקיבא), ולא נזכרו בכתוב רק השמות של איש אחד למטה, היינו משום חשיבותם של אלו הנזכרים בתורה, שאותן שהיו עמהם לא היו חשובים כמותם (קרבן העדה שם); ולסובר שלשונות כפולים הם - ודברה תורה כלשון בני אדם - שנים עשר מרגלים היו (ירושלמי שם, לרבי ישמעאל).

כפילות הפועל ושם העצם

ויש כפילות של הפועל ושם העצם, כמו: אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר וגו' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה (במדבר ל ג), לדעה שלשונות ריבויים הם, המילה "נדר" מיותרת, ובאה ללמדנו שכינויי נדרים כנדרים, והמילה "שבועה" מיותרת, ובאה ללמדנו שכינויי שבועות כשבועות (ירושלמי נדרים א א, לרבי עקיבא); ולדעה שלשונות כפולים הם ודברה תורה כלשון בני אדם, שני הדינים הללו נלמדים מסוף הכתוב: כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה (במדבר שם) - והמילה "ככל" מיותרת, ובאה ללמדנו (קרבן העדה שם) - שכינויי נדרים כנדרים, וכינויי שבועה כשבועה (ירושלמי שם, לרבי ישמעאל).

כפילות מצד הענין

ויש כפילות לא במלים אלא מצד הענין, כמו משוח מלחמה שמדבר בלשון הקודש - דוקא - שנאמר: וְדִבֶּר אֶל הָעָם (דברים כ ב), בלשון הקודש (משנה סוטה מב א). שלדעה שלשונות ריבויים הם, הלימוד הוא מהמשך הכתוב: וְדִבֶּר אֶל הָעָם וְאָמַר אֲלֵהֶם, ש"דבר" ו"אמר" ענין אחד הם (ירושלמי סוטה ח א, לדעת רבי עקיבא, לפי קרבן העדה שם); ולדעה שלשונות כפולים הם, דברה תורה כלשון בני אדם, ולא ניתן ללמוד מהכפילות, ואנו למדים הדין של לשון הקודש מתחילת המקרא: וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם (שם ב. ירושלמי שם, לדעת רבי ישמעאל, לפי קרבן העדה שם), ונחלקו אמוראים בדבר:

• יש אומרים שלמדים גזרה שוה "נגישה" "נגישה", נאמר כאן נגישה, ונאמר בעגלה ערופה נגישה: וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי (דברים כא ה), מה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש (רבי חגיי שם).

• ויש אומרים שלמדים גזרה שוה זו ממעמד הר סיני: וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל (שמות כ ח), מה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש (רבי חייא בר אבא שם).

כפילות בשני מקראות

כפילות הבאה בשני מקראות, כמו: וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים וגו' וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים (במדבר ה כב,כד), נחלקו בה אחרונים:

• יש אומרים שאף זו תלויה במחלוקת התנאים אם דיברה תורה כלשון בני אדם (ירושלמי סוטה ה א, לפי קרבן העדה ופני משה שם).

• ויש אומרים שלא אמרו דיברה תורה כלשון בני אדם אלא בשתי תיבות סמוכות זו לזו, אבל במקראות שונים שיש בהם מילים כפולות הכל מודים שהמילים נדרשות (חיים שאל ב ג).

דרישת וי"ו לרבות

יש שתלו המחלוקת אם דורשים וי"ו לרבות (ראה ערך ו (דרשה): לרבות) במחלוקת אם דיברה תורה כלשון בני אדם (ירושלמי סוטה ח י, לפי פני משה שם).

כפילות שהכל מודים שנדרשת

יש שדרשו כפילות המלים לריבויים ולא מצינו תנא שיחלוק ויאמר דיברה תורה כלשון בני אדם, כמו בדין השבת-עבוט (ראה ערכו), שנאמר: הָשֵׁב תָּשִׁיב (דברים כד יג), ודרשו: אין לי אלא שמשכנו ברשות בית דין, משכנו שלא ברשות בית דין מנין, תלמוד לומר: השב תשיב, מכל מקום (בבא מציעא לא ב), וכיוצא עוד הלכות פסוקות שלא ראינו בהן מחלוקת (תוספות עבודה זרה כז א ד"ה דברה, בשם ר"י; משנה למלך דעות ו ז), ויש תנאים שבמקום אחד סוברים דיברה תורה כלשון בני אדם ובמקום אחר דורשים הכפילות (ראה תוספות שם ומנחות יז ב ד"ה מאי, ומשנה למלך שם), ונחלקו ראשונים בטעם הדבר:

• יש מפרשים שאפילו הסוברים דיברה תורה כלשון בני אדם מודים שדורשים כפילויות, ולא אמרו דבריהם אלא דוקא במקום שיש איזו הוכחה מן הפסוק שאין לדרוש הכפילות (תוספות בבא קמא סד א ד"ה יאמר, בשם ר"י, ובבא מציעא לא ב ד"ה דברה, וסוטה כד ב ד"ה (שם א) ורבי, ומנחות שם; שיטה מקובצת בבא מציעא שם, בשם הר"א אב"ד ושאר ראשונים), כגון בדין הענקה (ראה ערכו), שנחלקו תנאים: יש הדורשים הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק (דברים טו יד) - לרבות אפילו לא נתברך הבית בגללו (תנא קמא בקדושין יז ב), ויש אומרים שאין ללמוד מכאן דבר, שדיברה תורה כלשון בני אדם (רבי אלעזר בן עזריה שם), שהדרשה המרבה סותרת לכאורה המשך הכתוב: אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ (שם), שמשמעותו דוקא כשנתברך הבית בגללו (תוספות בבא מציעא שם; שיטה מקובצת בבא קמא סד א, בשם ה"ר ישעיה).

• יש מפרשים שהאומרים דיברה תורה כלשון בני אדם סוברים כן לעולם, ואפילו במקום שיש לדרוש אינם דורשים (ר"ן נדרים ג א ד"ה הניחא).

• יש תולים הדבר במחלוקת תנאים, שיש הסוברים שלעולם דיברה תורה כלשון בני אדם, אפילו במקום שיש לדרוש; ויש הסוברים שלעולם יש לדרוש הכפילויות; ויש מחלקים: כשיש סתירה מצד המשמעות, אומרים דיברה תורה כלשון בני אדם, ובשאר המקרים דורשים הכפילויות (רמב"ן בבא מציעא שם, בשם הראב"ד; שיטה מקובצת שם, בשם הריטב"א, שכתב בשם יש מוכיחים).

• ויש מבדילים בין כפילות שאינה שוה - כמו בהזכרת המקור במילת הפועל - ובין כפילות במילים שוות (ראה לעיל), שאפשר שתנאים הדורשים כפילות השוה אינם דורשים זו שאינה שוה, ואפשר להיפך (ספר כריתות, לשון לימודים א ל).

צורות אחרות של שימוש במטבע הלשון

במדרשי ההלכה

במדרשי ההלכה יש שהשתמשו בלשון דיברה תורה כלשון בני אדם במובן אחר: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר (ויקרא כ ב), וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר (שמות ל לא), אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות לג ה), דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא א ב), צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שם כד ב), וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כז כ) - דיברה תורה כלשון בני אדם בלשונות הרבה, וכולם צריכים להידרש (תורת כהנים קדושים פרשה י א), שכל הלשונות הללו צריכים להידרש לפי עניינם (ראב"ד שם; ר"ש משאנץ שם, בפירוש השני), או שכולם צריכים להידרש אלא שאין בנו כח לדרשם (ר"ש משאנץ שם, בפירוש הראשון)^[3].

בדברי הגאונים והראשונים

מהגאונים והראשונים יש שאמרו דיברה תורה כלשון בני אדם לא על כפילות המלים אלא על מה שנאמר בתורת משל: כל הדברים הללו - של מאורעות הגוף על הקדוש ברוך הוא - שנאמרו בתורה ובדברי הנביאים, הכל משל ומליצה הם, כמו שנאמר: יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק (תהלים ב ד), כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם (דברים לב כא), כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' (שם כח סג) וכיוצא בהם, על הכל אמרו חכמים דיברה תורה כלשון בני אדם (תשובת רב האי גאון בתשובות הגאונים (מוסאפיה - ליק) צח; רמב"ם יסודי התורה א יב, ומורה נבוכים א כו,לג,מו).

הערות שוליים