מיקרופדיה תלמודית:דברים הנקנים באמירה

הגדרה^[1] - דברים שמתחייבים בהם בדיבור בלבד, בלי מעשה קנין

התחייבות האבות בשידוכים

אף על פי שכל התחייבות צריכה קנין (ראה ערך התחייבות) מכל מקום האב שפסק לבנו או לבתו בשידוכיהם, ואמר כמה אתה נותן לבנך, כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך, כך וכך, ועמדו וקידשו - קנו, והן הן הדברים הנקנים באמירה (כתובות קב א; רמב"ם אישות כג יג, ושם זכיה ו יז; טוש"ע אה"ע נא א) - ואין צורך אפילו בכתיבת הדבר (רב אשי בכתובות קב ב, לפי תוספות שם ד"ה הכא; טור שם)^[2] - ואפילו פסק לבתו בוגרת (ראה ערכו), שאין הנאה של כסף הקידושין באה לידו של אב, הרי זה גומר ומקנה בדברים, שהרי אפילו באבי הבן שאין הנאה באה לידו אמרו כן, אלא באותה הנאה שהם מתחתנים זה עם זה הרי הם גומרים בלבבם להקנות זה לזה (גמ' שם ב; רמב"ם אישות שם יד; טוש"ע שם)^[3].

זמן הקנין

בזמן הקנין באמירה זו נחלקו גאונים וראשונים:

• יש אומרים שאין קונים באמירה זו עד שעת נישואין, שכל הפוסק דעתו לכנוס (רי"ף כתובות סו ב, ורא"ש שם ו ג, על פי ירושלמי כתובות ו ב; רמב"ם זכיה שם), וכן הלכה (טוש"ע חו"מ נג א).

• ויש אומרים שאין הדברים אמורים אלא דוקא כשהתנה על מנת שיכנוס, אבל פסק סתם - קנה מיד (רא"ש שם, שכן פסק גאון; ריטב"א כתובות סז א, בשם רב האי גאון; מאירי קידושין ט ב, בשם גאוני הראשונים).

ודוקא הנישואין הם שאמרו שהם בתורת תנאי - לסוברים כן - אבל הקידושין ודאי אינם בתורת תנאי, אלא שהקידושין עצמם הם שגומרים הקנין, ואם חזר בו האב קודם הקידושין אין כאן קנין, אבל אחר שקידש אין בכחו לחזור, וזה כונסה וזוכה בקנינו אף שכבר חזר בו האב (נודע ביהודה תניינא חו"מ מב, על פי תוספות כתובות נג א ד"ה השתא, ועוד).

למי נפסק

פסיקה זו של המעות היא לבתו ולא לחתנו, שלא אמר כשתכנוס את בתי אתן לך כך וכך, אלא אמר בשעת קידושין כך וכך אני נותן לבתי, ולכן כתבו ראשונים שאף על פי שמת חתנו - לבתו פסק ובתו קנתה (מגיד משנה שם, בשם יש מי שפירש; ר"ן כתובות סו ב, בשם רב האי); אלא שיש סוברים שלא קנתה הבת אלא אם נתייבמה, שאינו יכול לומר לאחיך בלבד הייתי רוצה ליתן (רא"ש כתובות ו ג, בדעת רב האי; טוש"ע חו"מ נג ב, בשם יש מי שאומר).

כשקידשו לאחר זמן

כשקידשו לאחר זמן, נחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שאין הדברים נקנים באמירה אלא אם כן עמדו וקידשו מיד מתוך התנאים, אבל לא כשקידשו לאחר זמן (תוספות קידושין ט ב ד"ה הן, וכתובות קט א ד"ה תשב, בשם הרשב"ם; מרדכי כתובות רסג, בשם הרשב"ם והמהר"ם), שהפסיקו בדברים אחרים בינתיים (מרדכי שם), והוא הדין אם קידשו לאחר זמן והזכירו התנאים בשעת הקידושין שנקנים באמירה (תוספות כתובות שם), וכן הלכה (טור אה"ע נא; רמ"א שם א; בית שמואל שם סק"ז).

• ויש אומרים שאפילו לא עמדו וקידשו מתוך התנאים - קנו, שלעולם כל שקידשו על דעת תנאים הראשונים קידשו (שיטה מקובצת כתובות קב ב, בשם ר"י; ריטב"א קידושין ט ב).

אכן אם נכתבו התנאים בשטר, כתבו אחרונים שהכל מודים שאפילו לא קידשו מיד, אלא לאחר זמן - קנו (מבי"ט א רכג, על פי רמב"ם אישות כג יז; באר היטב שם סק"ז, בשמו) וכן אם בשעת הפסיקה גמרו השידוכין, ועשו קנין על הקידושין, וקבעו זמן לקידושין, אף על פי שלא עשו קנין על הפסיקה, והקידושין היו לאחר זמן - נקנית הפסיקה באמירה (מבי"ט שם).

אכן כשקידשו ואחר כך פסקו, ואפילו כתבו, אין אומרים שהדברים נקנים באמירה (תוספות כתובות נג א ד"ה השתא, בתירוץ השני; רמ"א שם).

כשאמרו ללא תנאי

כתבו ראשונים שדוקא אם התנו דרך תנאי נקנים באמירה, אבל אם עשו בלא תנאי, אלא כל אחד אומר מעצמו, אינו נקנה באמירה (ריב"ש שמה, בשם העיטור; רמ"א שם).

התנה אחד מהם בלבד, כגון אב שפסק לבתו, ואין שם אבי הבן שיפסוק לבנו, נחלקו ראשונים אם מקנה באמירה בלא קנין (מאירי קידושין ט ב, בשם יש מפרשים); או שאינו מקנה באמירה בלא קנין (מאירי שם).

כשפסקו בשעת הנישואין

לא פסקו בשעת קידושין ופסקו בשעת נישואין, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאף בשעת נישואין אין צריך קנין, כמו בשעת קידושין (מאירי כתובות נד ב, בשם גאונים ובשם יש מתרצים, ושם קב א; ריב"ש שמה, בדעת הרמב"ם; שיטה מקובצת שם נה א, בשם ר"י הלוי, ושם נה ב, בשם הרא"ה, שכתב בשם יש מן הגאונים; טור אה"ע סו, בשם רב האי; שו"ע שם ח, בשם יש מי שאומר), ולא אמרו עמדו וקידשו אלא לרבות שאפילו לא נזכר התנאי בשעת הנישואין - קנו, אבל הדין הוא גם בשעת נישואין, אף על פי שכבר קידשו, כיון שבשעה זו הוא גמר החיתון, ויש שם קירוב דעת (ריב"ש שם). לפיכך הפוסק עם אשתו בשעת נישואין שיהיה זן את בתה - חייב לזונה, והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה (ריב"ש שם)^[4].

• ויש אומרים שאין אמירה בלבד קונה אלא בשעת קידושין, ולא בשעת נישואין (מרדכי כתובות רסג; מאירי כתובות קא ב, בדעת גדולי המחברים; רמ"א שם, בשם יש חולקים).

התחייבות המשודכים והקרובים

התחייבות המשודכים עצמם

המשודכים עצמם שפסקו עליהם, נחלקו ראשונים בדינם:

• יש אומרים שאף הם מקנים באמירה בלבד, והרי שהיו שידוכים בין איש ואשה, ואמר לה כמה את מכנסת לי, כך וכך, ואמרה לו וכמה אתה נותן לי או כותב לי, כך וכך, ועמדו וקידשו, הרי הם קונים באמירה (רמב"ם אישות כג יג; סמ"ג עשין מח; שיטה מקובצת כתובות נה א, בשם ר"י הלוי), וכן הלכה (טוש"ע אה"ע נא א), שכל שכן הוא מהאב שפוסק לבנו (מגיד משנה וכסף משנה שם), וכן אמרו ב"שטרי פסיקתא" שנקנים באמירה (כתובות קב א), והיינו כשהחתן והכלה פוסקים תנאים שביניהם (רש"י שם ד"ה לא), ובאותה הנאה שהם מתחתנים גמרו להקנות (מרדכי שם רסג).

• ויש אומרים שאין המשודכים מתחייבים בדברים, שכן אמרו: כשם שהבעל פוסק, כך האב פוסק, אלא שהבעל מזכה בכתב, והאב בדברים (ירושלמי כתובות ה א, לגירסת המאירי כתובות שם, וקידושין שם ט ב), הרי שהבעל אינו מזכה בדברים (שיטה מקובצת כתובות נה א, בשם גאון; מאירי קידושין שם; הגהות מימוניות שם, בשם רבנו שב"ט). וטעם הדבר שהאב חייב להשיא את בתו ואת בנו, ואף על פי שאין חובה עליו ליתן לבן משלו, מכל מקום כיון שחובת הנישואין עליו, מתוך כך יש הנאת חיתון בעשיית המוטל עליו, אבל הבעל אינו מצווה ליתן דבר לאשתו, ולכן אין כאן שיעבוד בדברים, אף על פי שחיבתו גדולה בנישואין (מאירי קידושין שם).

התחייבות קרובים

ומכל מקום הכל מודים שלא אמרו דין זה באח שפסק לאחותו, או אשה שפסקה לבתה, ושאר קרובים, ולא קנו עד שיקנו מידי הפוסק שיתן כך וכך (ירושלמי כתובות ה א; רמב"ם שם יד; טוש"ע שם), שדעתו של אדם קרובה אצל בנו - ובתו - ומרוב שמחתו גמר ומקנה (רמב"ם שם), אבל אין דעת אם ואח קרובים אצל האחות והבת כדעת האב (מאירי קידושין ט ב), ועוד שהאב חובת הנישואין עליו, אבל שאר קרובים, הואיל ואין עליהם להשיאה, אין כאן הנאת חיתון כל כך; ואפילו הניח אבי הבת נכסים להשיאה, ופסקו על אותם הנכסים, הואיל ואין עיקר החיוב עליהם אין שיעבודם בדברים כלום, והיא זוכה במה שהניח לה אביה, אבל אין לה על אמה ואחיה כלום (מאירי שם)^[5].

קרוב הפוסק עבור קרוב עני

אח שפסק על אחותו והיא עניה, הרי זה מתחייב בדיבורו מדין צדקה, ולא יהא אלא אחר הרי זה נעשה כמו נדר ומתחייב (מרדכי כתובות רסג, על פי ירושלמי בבא מציעא ד ב; רמ"א שם).

כשמצד אחד עומד אב ומהצד השני קרוב

היה אב מצד אחד, ואח מצד שני - יש מן הראשונים מסתפקים אם מה שהתנה האב נקנה באמירה, אף על פי שאין התנאי שכנגדו נקנה באמירה, ומצדדים לומר שאף התנאי של האב אינו נקנה באמירה, לפי שאינו מקנה אלא על הדרך שהוא קונה (מאירי קידושין ט ב); ויש סוברים כל שהאב מקנה הרי זה נקנה באמירה, אף על פי שאין התנאי שכנגדו נקנה באמירה, הואיל ומכל מקום נוח לו באותו חיתון וגמר ומקנה (מאירי שם, בשם יש מפרשים).

התחייבות קרובים בכתב

התחייבו שאר הקרובים בכתב, בלי קנין, הרי זה תלוי במחלוקת אם אדם מתחייב בכלל בכתב כשאינו חייב (ראה ערך התחייבות. מאירי שם).

בנישואין שניים

האב שפסק לבנו או לבתו אינו מתחייב באמירה אלא בנישואין ראשונים - שמרוב שמחתו בנישואין ראשונים גמר והקנה (רמב"ם אישות כג יד) - אבל בנישואין שניים אינו נקנה באמירה (ירושלמי כתובות ה א; תוספות כתובות קט א ד"ה תשב; רמב"ם שם; טוש"ע אה"ע נא א)^[6], אפילו בנישואי מחזיר גרושתו (שער המלך שם).

אכן כשהתחייבו המשודכים עצמם - לדעת הסוברים שאף הם עצמם מקנים באמירה לבד (ראה לעיל) - הרי הם מקנים באמירה בין בנישואין ראשונים ובין בשניים (מאירי כתובות שם; ריב"ש שמה; רמ"א שם).

כשהם נישואין ראשונים לצד אחד

נישואין הראשונים הם הראשונים לבן או לבת של הפוסק, ולא לצד שכנגדו, כגון אם היו ראשונים לבן, שפסק לו אביו, אפילו היו נישואין שניים לאשתו - קנה, או שהיו נישואין ראשונים לבת, שאביה פסק לה, אפילו היו שניים לבעל - קנה (חלקת מחוקק שם סק"ב וסק"ו; בית שמואל שם סק"ו).

בדבר שאין הקנין מועיל

דברים הנקנים באמירה, נחלקו הדעות אם מועילים להקנות דבר שאין הקנין מועיל בו:

• יש אומרים שהקנין חל (ריטב"א כתובות קב א, בשם הגאונים; שיטה מקובצת שם נה א, בשם ר"י הלוי ובשם גאון), שכיון שאינו צריך קנין, אינו צריך גם אחד מתנאי ההקנאה (שיטה מקובצת שם), ולפיכך מתחייב באסמכתא (ראה ערכו), אפילו בכל הקנסות שקונסים בשעת קידושין (שיטה מקובצת שם).

• ויש אומרים שאין הקנין חל, שאף על פי שהדברים נקנים באמירה, מכל מקום צריך שיהיו הדברים שהם פוסקים ברשותו, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם (רמב"ם זכיה ו יז), וכן הלכה (טוש"ע אה"ע נא א). ומכל מקום אף לדבריהם יכול להתחייב ולשעבד עצמו אפילו במה שאינו ברשותו (ט"ז שם סק"ב; בית שמואל שם סק"ד), כדרך שאדם יכול להתחייב בכל מקום בדבר שלא בא לעולם מפני שהחיוב הוא על גופו, וגופו הרי ישנו בעולם (ראה ערך דבר שלא בא לעולם: בהתחייבות), אלא שצריך קנין, וכאן, שהם דברים הנקנים באמירה, די בלא קנין (בית שמואל שם)^[7].

דבר שאינו קצוב

פסק בשעת קידושין דבר שאינו קצוב, אפילו לדעת הסוברים שאין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב אפילו בקנס (ראה ערך דבר שאינו קצוב: בהתחייבות), מכל מקום בשעת קידושין, שהדברים נקנים באמירה, אף בדבר שאינו קצוב יכול להתחייב, ולפיכך הנושא אשה ופסק עמה לזון את בתה כך וכך שנים - חייב לזון (רמב"ם אישות כג יז, ומכירה יא טז-יז, על פי משנה כתובות קא ב וגמ' שם), ואפילו אם התנה בשעת נישואין - מועיל, אלא שצריך קנין, לפי שהדבר דומה לדברים הנקנים באמירה, כיון שעדיין לא נישאו, ושייך עוד לומר מתוך שמתחתנים זה עם זה גמרו והקנו, אלא שמכיון שכבר קידש לפיכך צריך קנין (כסף משנה שם ושם).

כשאין בידו לקיים

אין הדברים נקנים באמירה אלא במה שבידו של אב לקיים, אבל אם פוסק על בנו שיעשה איזה דבר, כגון לילך אחריה למקום אחר - אינו נקנה באמירה, שהרי אין הדבר תלוי באב אלא בבן (מרדכי כתובות רסג, בשם הר"ם; רמ"א אה"ע נא א), שאין הבן מתרצה אלא מדייק היטב כשעומד לישא אשה (מרדכי שם).

בשיעבוד ההתחייבות

דברים הנקנים באמירה נחלקו אמוראים בדין גבייתם מנכסים-משועבדים (ראה ערכו), היינו מנכסים שהמתחייב מכר לאחרים אחר שנתחייב:

• יש שנסתפקו אם ניתנו להיכתב, או לא ניתנו להיכתב (רבינא בכתובות קב ב); או שסוברים בודאות שניתנו להיכתב (ראה רמב"ן קידושין ט ב, בדעת רבינא).

• ויש אומרים שלא ניתנו להיכתב (רב אשי בכתובות שם).

לדעת רוב הראשונים הדברים אמורים בנוגע לגבייה ממשועבדים, אלא שנחלקו בפירושם (ראה רש"י שם ד"ה ניתנו ליכתב וד"ה לא ניתנו ליכתב; שיטה מקובצת ופני יהושע שם; רא"ש שם יב ג; טור ושו"ע אה"ע נא א; המאור קידושין שם; תוספות כתובות שם ד"ה ניתנו; מאירי כתובות שם, וקידושין שם; ריטב"א כתובות שם; מגיד משנה זכיה ו יז; שו"ע אה"ע נא א).

להלכה דעת רוב הראשונים שלא ניתנו ליכתב (רי"ף קידושין שם; רמב"ן שם, בשם רבנו חננאל; רמב"ם זכיה שם; טוש"ע אה"ע נא א); ויש שנראה מדבריהם שגאונים פוסקים שניתנו ליכתב (כן משמע מרמב"ן ור"ן קידושין שם, בשם רב נטרונאי גאון והלכות גדולות; ראה סמ"ג עשין מח, בשם סדר תנאים ואמורים כתיבת יד ר"י טוב עלם), ולכן יש להסתפק בדבר (כן משמע מרמב"ן ור"ן שם).

הערות שוליים