מיקרופדיה תלמודית:דברים העשויים להשאיל ולהשכיר
|
|
הגדרה[1] - מטלטלים שמשאילים או משכירים אותם, אין מציאותם אצל מי שהוא הוכחה שהם שלו
גדרם
בגדר דברים העשויים להשאיל ולהשכיר נחלקו ראשונים:
- יש אומרים שהם דברים שבני אדם עושים אותם מתחילתם כדי להשאילם ולהשכירם וליטול שכרם, כגון היורות הגדולות שמבשלים בהן בבית המשתאות, או כלי נחושת הטוח בזהב ששוכרים אותו לכלה להתקשט בו, שעשיית אלו הכלים אינה למכירת עצמם, ולא להשתמש בהם בעל הבית בביתו, אלא להשאילם לאחרים כדי ליהנות כנגדם, או להשכירם וליטול שכרם (רמב"ם טוען ח ט; מאירי בבא קמא קיד ב; סמ"ג עשין צה; טוש"ע חו"מ עב יט, בשם הרמב"ם), שכן אמרו: "דברים העשויים", ולא: "הראויים", ועשויים משמעם שנעשו מתחילתם לשם כך, ואין כל הראויים עשויים לכך (מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם), שכל הדברים ראויים להשאיל ודרכם להישאל, ואפילו חלוקו של אדם ומצעו ומיטתו ראויים להשאיל (רמב"ם שם). ומכל מקום אם היו לאדם משאר כלים, ויש לו עדים שהוא משכירם תמיד ומשאילם, והוחזק שהם להשאיל ולהשכיר, הרי הם ככלים העשויים להשאיל ולהשכיר (רמב"ם שם), אף על פי שלא נעשו מתחילתם לשם כך, ואין חילוק בשואלים בין איש לאיש, אלא במשאיל בלבד (מגיד משנה שם).
- ויש אומרים שאין צורך שיהיו עשויים מתחילתם להשאלה והשכרה (שו"ת הרי"ף עד; רמב"ן ורשב"א וריטב"א שבועות מו ב, בשמו, והסכימו עמו; רא"ש שם ז ה, בשם הרי"ף, והסכים עמו; תוספות שם ד"ה (מו א) בטוענו, ובבא מציעא קטז א ד"ה והא, בשם רבנו תם; ראב"ד טוען ח י; מגיד משנה שם, בשם רוב המפרשים וקצת גאונים; טוש"ע שם, בשם הרי"ף ורבנו תם), "ועשויים" משמעותו רגילים ודרכם בכך (מגיד משנה שם; ריטב"א שם). ולכן כל שבני אדם רגילים להשאיל אותם או לשאול כמותם, ודרכו של זה האיש להשאילם או להשכירם (ראה להלן), הם דברים העשויים להשאיל ולהשכיר (שו"ת הרי"ף שם; הראשונים הנ"ל, בשמו), ודוקא כלים שמקפידים עליהם בני אדם מלהשאילם מפני חשיבותם הם דברים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר, אבל שאר כל הכלים דרכם להשאיל ולהשכיר (ראב"ד שם; טוש"ע שם, בשם הרי"ף ורבנו תם), אבל אם כלי זה אין דרך בני אדם להשאיל ולהשכיר, דין דברים שאינם להשאיל ולהשכיר יש לו, אף על פי שזה האיש עשוי להשאיל או להשכיר לזה משאר כליו (רמב"ן וריטב"א שבועות שם, על פי בבא מציעא קטז א).
ובדעה זו נחלקו ראשונים:
- יש אומרים שאפילו שרגיל להשאיל זה עצמו לאדם זה, צריך שיהיו גם בני אדם רגילים להשאילו (כן משמע מתוספות שבועות שם, בשם רבנו תם); וכן להיפך, דברים שמצד עצמם ראויים להשאיל ולהשכיר, צריך שיהיה זה שהחפץ בידו רגיל אצל בעל החפץ וגם שיהיה בעל החפץ רגיל להשאיל כליו לאחרים (טוש"ע שם, בשם הרי"ף ורבנו תם), והדבר תלוי בראות הדיינים באהבת איש את רעהו, ולפי מנהג המקום (רא"ש שם; טור שם; רמ"א שם), והכל לפי מה שהוא השואל ולפי שהוא המשאיל, שיש דברים רגילים להשאילם לקצת אנשים ולא לקצתם, ויש מי שישאל כלי זה מאחר ולא ישאלנו מזה (מגיד משנה שם, לדעה זו), ויש אדם קשה שאינו משאיל כליו לשום אדם, ויש שמשאיל לכל אדם, ויש שמשאיל לרגילים ולא לשאינם רגילים (טור שם).
- ויש אומרים שדברים שבני אדם רגילים להשאילם ולהשכירם, מן הסתם הרי הם בחזקת שאולים, אף על פי שאיננו יודעים אם זה עשוי להשאיל לזה ואם לאו (כן משמע מתוספות בבא מציעא שם, בשם רבנו תם; ריטב"א שבועות שם)[2].
דבר העשוי להיפגם ומקפידים עליו שלא ישאילוהו
דבר העשוי להיפגם ולהתקלקל, כגון סכין של שחיטה - שהפסדו מרובה משכרו, ובני אדם מקפידים עליו שלא ישאילוהו (רמב"ם טוען ח י) - נחלקו בו אמוראים: יש אומרים שהוא בכלל דברים העשויים להשאיל ולהשכיר (אביי בבבא מציעא קטז א); ויש אומרים שאינו בכלל זה (רבא שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע חו"מ עב יט)[3].
מספריים
מספריים שגוזזים בהם צמר, הרי הם מהדברים העשויים להשאיל ולהשכיר (רבא בגמ' שם; רמב"ם שם י).
ספרים
אף ספרי אגדה הם דברים העשויים להשאיל ולהשכיר (רבא שם), ונחלקו ראשונים:
- יש אומרים שדוקא ספרי אגדה עשויים להשאיל, מפני שאין אדם עשוי ללמוד בהם תמיד, אבל ספרים אחרים אינם עשויים להשאיל מפני שנקרעים על ידי שימוש (רש"י שבועות מו ב ד"ה מיתמי, על פי בבא מציעא כט ב, בשם רבי יצחק הלוי; רמב"ם שם י; מרדכי בבא קמא קסב, ושבועות תשעח, שכן המנהג בכל אשכנז, וכן פסק רבנו מאיר, ובבא מציעא תה, בשם הראבי"ה).
- ויש אומרים שכל הספרים הם בכלל דברים העשויים להשאיל, וספרי אגדה לרבותא נאמרו, שאף על פי שהם מתורה שבעל פה ולא ניתנו להיכתב (ראה ערך אגדה), הם מדברים העשויים להשאיל, וכל שכן ספרים אחרים שמצוה להשאילם (שו"ת הרי"ף עד; תוספות בבא מציעא קטז א ד"ה והא, בשם רבנו תם; נמוקי יוסף שם; רא"ש שבועות ז ה).
ומכל מקום אף לדעה זו ישנם יוצאים מן הכלל:
- ספרים נחמדים וחשובים הרבה אינם מדברים העשויים להשאיל (רא"ש שם; מאירי בבא קמא קיד ב, לדעה זו; שיטה מקובצת שם, בשם ה"ר יהונתן).
- קונטרסים (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) תם).
- אדם הנמצא בעיר אחת אין דרכו להשאיל ספר לחברו הנמצא בעיר אחרת (מאירי שם, לדעה זו; שיטה מקובצת שם, לשיטת אחרים).
- כשמי שנטען ששאל הספר איננו אדם הרגיל בלימוד תורה (הגהות אש"רי בבא בתרא ג נח, בשם ר"י).
דברים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר
מספר דברים מצינו שמנו בכלל דברים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר:
- עבדים קטנים (בבא בתרא לו א, ורשב"ם ד"ה יש לו).
- עזים (בבא מציעא קטז א, ורש"י ד"ה לאו מידי).
- כלים חשובים של כסף וזהב (תרומת הדשן שלה)[4].
בטענת השאלתים והשכרתים
אף על פי שכל דבר המטלטל שהוא ביד אדם, הרי הוא בחזקת שהוא שלו, ואם יבוא אחד ויטען חפץ זה שלי הוא, ויביא עדים על כך, נאמן הנתבע לומר אתה מכרתו לי, או נתתו לי במתנה (ראה ערך חזקת מטלטלים), הרי בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אין הדבר כן, אלא אם אמר המחזיק לקוחים הם בידי - אינו נאמן (בבא מציעא קטז א; רמב"ם טוען ח ג; טוש"ע חו"מ קלג ה), וכן כשאומר אתה נתתו לי במתנה, או ממושכן הוא בידי, אם יש למערער עדים שהחפץ היה שלו, והוא טוען שהשאילו למחזיק או שהשכירו לו (רמב"ם שם; טוש"ע שם).
ונחלקו ראשונים:
- יש אומרים שאין הדברים אמורים אלא בבעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו, וכשעדים ראו את הנתבע יוצא מבית התובע וכלים שאין דרכם להטמינם - שאין אדם בוש ליטלם בידו בשוק בפרהסיא (רש"י שבועות מו ב ד"ה אלא דברים) - טמונים לו תחת בגדיו, והנתבע איננו איש צנוע, ואינו בוש להוציא את כליו מגולים, שאז אינו נאמן לומר לקוחים הם בידי, שמכיון שהטמינם הדברים מראים שבוש הוא להודיע שצריך לשאול כלים משכניו, שאם היו לקוחים לא היה מטמינם; אבל אם חסר אחד מכל אלה, היינו שדרך בעל הבית זה למכור את כליו, או שהוציאם מגולים, או שדרך כלים כאלה להטמינם, או שהוא אדם צנוע - נאמן (ר"י מיגאש שם, לגירסתנו בגמרא, בשם רב האי ורבנו חננאל, והסכים עימם; טור חו"מ צ, בשם ר"י הלוי והרמ"ה), וכל שכן כשלא ראוהו עדים כלל שהטמין אותם כלים תחת כנפיו - שנאמן (ר"י מיגאש שם), שאם לא כן היאך יקנה אדם מטלטלים, וכל הכלים העשויים להשאיל ולהשכיר, שאפילו אם יקנה בעדים אי אפשר שלא ישכחו העדים או ימותו, ואם בשטר אפשר שיאבד ויחזור המערער (אור זרוע בבא מציעא שעב, בשם ה"ר ברוך).
- ויש אומרים שבדברים העשויים להשאיל ולהשכיר לעולם אין המחזיק נאמן לומר לקוחים הם בידי, אפילו אם כל התנאים היו לטובתו, היינו שבעל הבית עשוי למכור את כליו, ואותו האיש צנוע, ואותם הכלים דרך בני אדם להצניעם (רבנו חננאל שם, לגירסתו בגמ'; רי"ף ורמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן שם; רמב"ם טוען ח ג, ושם ט ד; רא"ש שם ז ה), והוא הדין כשהוציאם מגולים (רי"ף ורמב"ם שם), וכן הלכה (טוש"ע חו"מ צ יא). ואפילו אם היו שלש שנים ביד המחזיק - צריך להחזירם (טוש"ע חו"מ קלג ה), אם מפני שכיון שמטלטלים אינם בני שטר, אין חזקה שייכת בהם (טור שם, בשם העיטור; סמ"ע קלה סק"ג, בדעת הרמב"ם והשו"ע), או לפי שאין חזקת שלש שנים במטלטלים, כי שמא שכח למי השאילם או השכירם, וגם לפעמים משאיל או משכיר ליותר משלש שנים (טור חו"מ קלג, בשם ה"ר יונה; סמ"ע קלג ס"ק יג).
כשאין החפץ ביד הנתבע
אין התובע נאמן להוציא החפץ מיד המחזיק אלא אם כן החפץ הוא עתה ביד הנתבע, או שיש עדים שראו עתה את החפץ בידו, שאם לא כן נאמן הנתבע לומר לקוח הוא בידי, במיגו שהיה יכול לומר לא היו דברים מעולם, ואפילו שיש עדים שראו את החפץ בידו לפני הרבה זמן, יש לו מיגו שאם היה רוצה לשקר היה יכול לומר החזרתי לך, ואפילו אם יש עדים שהשאילו או הפקיד את החפץ אצלו, כל זמן שאין עדים שראו את החפץ עתה בידו נאמן במיגו שהיה יכול לומר החזרתי, לפי ההלכה שהמפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזירו בעדים (רמב"ם שם ח ד, ומגיד משנה שאלה ו ד; רא"ש בבא מציעא ט מט, ושבועות ז ה; טוש"ע חו"מ עב יח, ושם צ יב, ושם קלג ה).
כשטען מקודם טענה אחרת
ואפילו אם לא ראו העדים הדבר עכשיו בידו, אבל ראוהו קודם לכן, וטען אז שהדבר מכור לו או טענה אחרת שאינו נאמן לפי אותה טענה, ובינתיים היה זמן לנתבע להחזיר את החפץ, אינו נאמן עכשיו במיגו של החזרתי, כי אנן-סהדי (ראה ערכו) שלא החזירם, שהרי טען מקודם טענה שהוא שלו (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) שטז, על פי בבא מציעא יז א; הגהות אש"רי בבא מציעא ט מט, בשם אור זרוע, שכתב בשם ר"י; רמ"א חו"מ עב יח, בשם יש אומרים). ונחלקו אחרונים:
- יש אומרים שאין הדברים אמורים אלא כשטוען עכשיו טענה אחרת, כגון ממושכן הוא בידי, ולא אותה טענה עצמה שטען בשעה שראו העדים אצלו את החפץ בראשונה, שאילו טען עכשיו בפני בית דין לקוח הוא בידי כמו שאמר בתחילה בפני העדים - נאמן, מכיון שמיד כשהראהו בפני עדים אמר לקוח הוא, והיה נאמן אז במיגו שהיה יכול שלא להראות להם, ועכשיו עדיין עומד בטענתו, שאם לא כן אין לך אדם שקונה מחברו דבר העשוי להשאיל ולהשכיר, שהיום או למחר עדים יראו אותו ויאמר השאלתיו או השכרתיו לך, אלא שאז יוכל הקונה לטעון מיד האמת שלקוח הוא בידו (ש"ך שם ס"ק צא).
- יש אומרים שאף אם אומר עכשיו בבית דין לקוח הוא בידי - אינו נאמן, כיון שאין לו מיגו של החזרתי (תומים שם ס"ק לה).
- ויש מחלקים: אם הוא הראהו בראשונה לפני העדים בכוונה לומר לפניהם לקוח הוא בידי, אז המיגו שהיה יכול שלא להראות הוא טוב ונאמן, אם גם אחר כך טוען כן, אבל אם הוא לבש הבגד לצרכו, וראוהו עדים ואמר לפניהם לקוח - אינו נאמן, שאין לו מיגו, שהרי העדים מעצמם ראו (נתיבות המשפט שם ס"ק לד).
כשמפורסם שהחפץ בידו
היה הדבר מפורסם וידוע לכל שהחפץ הוא בידו, עד שירא לומר החזרתי שלא יחזיקוהו לשקרן, נחלקו ראשונים:
- יש אומרים שאינו נאמן לומר לקוח הוא בידי, שאין לו מיגו (תשובת ר"י בתשובות מימוניות משפטים לב, בשם רבנו תם; הגהות אש"רי בבא מציעא ט מט, בשם האור זרוע, שכתב בשם רבנו תם; רמ"א שם).
- ויש אומרים שאף בכגון דא יכול לומר החזרתי (תשובת ר"י שם, שכן נראה לו; הגהות אש"רי שם, בשם האור זרוע, שכתב בשם ר"י; ש"ך שם ס"ק צב).
שבועת היסת
דברים העשויים להשאיל ולהשכיר, שהתובע נאמן להוציא מהמחזיק בטענת השאלתים והשכרתים לך, צריך הוא מכל מקום להישבע שבועת היסת (ראה ערכו. רמב"ם טוען ח ג; טור חו"מ קלג; סמ"ע שם ס"ק יב; ש"ך שם סק"ח) אחר שהחזיר לו הנתבע (ש"ך שם)[5], שבכל טענת ברי צריך הזוכה על כל פנים להישבע שבועת היסת על טענת שכנגדו (סמ"ע שם).
כשהחפץ ביד יורשים
מת המחזיק והחפץ ביד היורשים, והתובע טוען שהשאיל או השכיר למורישם, נאמן התובע להוציא מידם, כשם שהיה מוציא מידי מורישם (בבא מציעא קטז א; רמב"ם שם ט ה; טוש"ע חו"מ קלג ה), אלא שנחלקו ראשונים אם חייב שבועה:
- יש אומרים שאינו חייב שבועה אלא בטענת ברי של שכנגדו, ומכיון שהיורשים אינם יודעים כיצד בא החפץ למורישם, נוטל התובע בלא שבועה, אלא אם כן טענו היורשים טענת ודאי ואמרו בפנינו נתת לאבינו או מכרת לו, שהתובע נשבע אז היסת (רמב"ם שם; שו"ע שם).
- ויש אומרים שטוענים ליורש, ולכן אפילו שהם טוענים טענת שמא חייב התובע להישבע היסת (הרמב"ם שם ח ג, בשם הגאונים; ראב"ד שם ט ה; רא"ש בבא בתרא ג נח; טור שם; רמ"א שם, בשם יש אומרים, ושכן עיקר)[6].
בטענת גנבה
כשטען פלוני גנב ממני
טען התובע אתה גנבת או גזלת את החפץ ממני, או איש פלוני גנב או גזל אותו ממני, והנתבע אומר לקוח הוא בידי ממך או מאותו פלוני, נחלקו ראשונים:
- יש אומרים שגם בזה התובע נאמן בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר, במיגו שהיה יכול לומר השאלתים או השכרתים לך (תוספות שבועות מו ב ד"ה בטוענו, בשם רבנו תם; רשב"א שם, בשם יש מי שאומר; שו"ע חו"מ צ יא, בשם יש אומרים, הראשון).
- ויש אומרים שאינו נאמן להחזיק אנשים כגנבים, אפילו במיגו שהיה יכול לומר השאלתי או השכרתי (הרי"ף והרמב"ן שם; רא"ש שם ז ה; רשב"א שם, בדעת הרמב"ם, והסכים עמו; טור שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים, השני, ושכן עיקר), אלא אם כן הנתבע או אותו פלוני הוחזק כגנב, שאז נאמן התובע לומר גנובים הם (רי"ף ורא"ש שם; רמב"ם גנבה ה יב; טוש"ע שם).
כשטען בסתם שנגנב ממנו
אם התובע לא טען על אדם ידוע שהוא גנב אותם, אלא טען סתם נגנבו ממני, נחלקו ראשונים:
- יש אומרים שבזה הכל מודים שלא שייך לומר אין מחזיקים אנשים כגנבים, שכמה גנבים ישנם בעולם, ולכן נאמן התובע, במיגו שהיה יכול לומר השאלתים והשכרתים (תוספות בבא מציעא קטז א ד"ה והא, ובבא בתרא נב ב ד"ה דברים, ושבועות מו ב ד"ה וספרא; ראב"ד בהשגות גנבה ה י, ובחידושים שם; סמ"ג עשין עא,צה; רא"ש שבועות שם; מרדכי בבא קמא קסב; ש"ך חו"מ קלג ס"ק יג).
- ויש אומרים שאף בזה אין התובע נאמן, אלא אם כן יש רגלים לטענתו, כגון שיצא לו שם גנבה בעיר (רמב"ם שם, לפי המגיד משנה שם; הגהות מימוניות שם, בשם הסמ"ג; שו"ע חו"מ שנז א. וראה ש"ך שם סק"ב, בדעת הרמב"ם).
כשאינו יכול לטעון שהשאיל או השכיר הדבר
כשאין לתובע מיגו שיכול היה לומר השאלתים או השכרתים לך, כגון שלא ראו עתה העדים את החפץ ביד הנתבע, שאם היה התובע טוען השאלתים והשכרתים היה הנתבע נאמן לומר לקוח הוא בידי במיגו של החזרתי לך (ראה לעיל), ואם כן עכשיו שטוען התובע גנובים הם, אין לו מיגו, שהרי לא יכול היה לומר השאלתים והשכרתים, נחלקו אחרונים:
- יש אומרים שנחלקו ראשונים בדבר: יש סוברים שבמקום שנאמן לומר גנובים הם, כגון שיצא לו שם גנבה בעיר, נאמן אפילו ללא מיגו (ש"ך חו"מ שנז סק"ב, בדעת הרמב"ם); ויש סוברים שאפילו יצא לו שם גנבה אינו נאמן לומר גנובים הם, אלא במיגו שיכול היה לומר השאלתים והשכרתים, ולכן כל שלא ראו עתה הכלים ביד הנתבע אין התובע יכול לטעון גנובים הם, כיון שעכשיו אין לו מיגו של השאלתים והשכרתים (ש"ך שם, בדעת הרא"ש שם והטור ורמ"א שם).
- ויש אומרים שלדברי הכל צריך דוקא שיהיה לתובע מיגו של השאלתים והשכרתים, וכשלא ראו עתה הכלים ביד הנתבע אינו יכול לומר גנובים הם (באור הגר"א שם סק"ה).
כשהתובע טוען השאיל לפלוני והנתבע אומר שאותו פלוני מכרו לו
טען התובע אני השאלתי או השכרתי את החפץ לפלוני, והנתבע אומר אותו פלוני מכר לי או נתנם לי במתנה, נחלקו הדעות:
- יש אומרים שאף בזה אין התובע נאמן, שאף בזה אנו אומרים אין מחזיקים אנשים לגנבים, שכיון שאומר שפלוני מכר לאחר מה שהשאיל או השכיר לו הרי הוא גנב (רמב"ם טוען ח ז, לפי הבית יוסף חו"מ קלז ז; שו"ע שם, לפי הש"ך שם ס"ק יג; לבוש שם ז).
- ויש אומרים שהתובע נאמן, ואין שייך לומר כאן אין מחזיקים אנשים לגנבים, כיון שהוא טוען שבהיתר בא החפץ ליד האחר (ראב"ד טוען שם, וטור חו"מ קלז, ורמ"א שם ז, לפי הש"ך שם; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) תפ).
הערות שוליים
- ↑ ז, טור' קמט-קנח.
- ↑ ויש מהראשונים שלא הזכירו כלל בדברים העשויים להשאיל שמנהג בני אדם להשאילם, אלא שאדם זה עדים מעידים עליו שדרכו להשאילם להשכירם (ראב"ן קי, בשם רב האי בספר החכמה; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) תז).
- ↑ לדעת הסוברים שדברים העשויים להשאיל היינו שעשויים מתחילתם לכך, וסכין זה הרי ודאי לא נעשה מתחילתו לשם שאלה ושכירות, מחלוקת האמוראים היא כשיש עדים שזה השאילו (מגיד משנה שם, לדעה זו), ולפיכך אפילו באו בני אדם והעידו שהשאילו או השכירו זה, אין מבטלים כלי זה מחזקתו שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר, אלא הרי הוא ככל הכלים (רמב"ם שם), וזה שהיה משאילו הוא שהפסיד בעצמו, ואין דנים לו דין חלוק משאר בני אדם (מגיד משנה שם, לדעה זו).
- ↑ ויש מי שמנה בגדים ופירות וכלי תשמיש הבית ודברים של סחורה (רמב"ם שם ג), לשיטתו שסובר כדעה הראשונה במחלוקת בגדר הדברים.
- ↑ ויש שנראה מדבריהם שהשבועה היא לפני ההחזרה (טור וסמ"ע שם).
- ↑ בדברים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר, ראה ערך חזקת מטלטלים.