מיקרופדיה תלמודית:דברים שבצנעא (שבצנעה)

הגדרה^[1] - חובת אבלות בדברים שאינם ניכרים לרבים

בשבת ויום טוב

בשבת

אף שבשבת אסור לנהוג אבלות (ראה ערך אבלות), בדברים שבצנעא נחלקו בני יהודה ובני גליל: אלה אומרים אין אבלות בשבת, ואלה אומרים יש אבלות בשבת (מועד קטן כג א וב, לפירוש התוספות שם ב ד"ה יש, וריטב"א ד"ה בני שרצונם לומר בדברים שבצנעא).

לדעת כמה ראשונים חולקים בדבר אף אמוראים: רבי יוחנן אמר דברים שבצנעא נוהג (שם כד א), והיינו שחובה לנהוג כן בשבת, ולא רשות; ורב ושמואל שאמרו תשמיש המיטה בשבת רשות (ראה שם) סוברים דברים שבצנעא רשות (הלכות גדולות כא הלכות אבל; רא"ש כתובות א ז; מרדכי מועד קטן תתקו).

ויש מהראשונים סוברים שאין מחלוקת בדבר, ואף רב ושמואל מודים שחובה לנהוג אבלות בדברים שבצנעא, שכיון שהם רשות ויכול לנהוג בהם אבלות, חייב הוא לנהוג כן, כמו בחול, כיון שאינו נראה כאבלות (רא"ש מועד קטן ג כח; טור יורה דעה ת), ולא אמרו שהוא רשות, אלא לענין שאין בהם משום איסור שבת (פרישה שם), או שבלא אבלות הם דברים של רשות, ולפיכך באבלות הם חובה (ב"ח שם).

הלכה - דברים שבצנעא נוהג בתורת חובה (רמב"ם אבל י א, וכסף משנה ולחם משנה שם; טוש"ע שם ת א^[2]).

ביום טוב

במועד - בין ביום טוב, ובין בחולו של מועד - נחלקו ראשונים: יש סוברים שאף שאין אבלות במועד (ראה ערך אבלות), דברים שבצנעא נוהג, כמו בשבת (כתובות ד א לגירסתנו, וכן היא גירסת רוב ראשונים; רמב"ן בתורת האדם ענין שבתות וימים טובים בשם הגאונים; טוש"ע יו"ד שצט א) כשקבר את מתו ברגל, או שלא נהג אבלות קודם הרגל אפילו שעה אחת^[3].

ויש סוברים שאין שום אבלות נוהגת כלל במועד, ואפילו בדברים שבצנעא (רמב"ם אבל י ג; רמב"ן בתורת האדם ענין שבתות וימים טובים בשם כת מן החכמים הסוברים כדעת הרמב"ם, וגרסתם בכתובות שם שונה^[4]), שדוקא בשבת, לפי שהיא עולה למנין אבלות, הנהיגו בה חכמים אבלות של צנעא, אבל במועד שאינו עולה למנין כלל ומפסיק האבלות - אינו נוהג אפילו בצנעא (רמב"ן שם לדעה זו).

וכן בראש השנה ויום הכפורים אין דבר מדברי אבלות נוהג בהם, שאף הם מפסיקים את האבלות, ודינם כמועד (רמב"ם שם, וראה ערך אבלות).

האם דברים שבצנעא נחשבים לתחילת אבלות

דברים שבצנעא שנוהגים בשבת נחשבים להתחלת אבלות, ולכן השומע שמועה-קרובה - ידיעה על מות קרוב שהגיעה תוך שלושים יום למותו, שדינו שיושב שבעה ימים (ראה ערכו) - בשבת, השבת עולה לו ליום אחד, ולמחר קורע, ויום הששי הוא לו יום שביעי לאבלות (הלכות גדולות הלכות אבל; סמ"ג הלכות אבלות; טוש"ע יו"ד תב ז); ויש מי שאומר שאין שבת עולה לו בתחילת המנין, מכיון שאין נוהג בו אלא בדברים שבצנעא (מאירי מועד קטן כ ב; טור שם בשם רבנו יחיאל).

ודוקא לקולא נחשבים דברים שבצנעא להתחלת אבלות, אבל לא לחומרא (מרדכי מועד קטן תתקכ), כגון מי ששמע שמועה בשבת או ברגל, ולמוצאי שבת או מוצאי רגל נעשית רחוקה - שיום השבת או הרגל היה היום האחרון של שלשים (ראה ערך שמועה קרובה) - אינו נוהג אלא יום אחד (ברייתא במועד קטן כ ב בשבת, ורבי יוסי בר אביו שם ברגל; טוש"ע שם תב ה), היינו במוצאי שבת או רגל שעה אחת (ט"ז שם סק"ד), ואף שאסור ביום בדברים שבצנעא (רמב"ן בתורת האדם ענין שבתות וימים טובים; רא"ש מועד קטן ג כח; טוש"ע שם) אין אומרים שהרי זה כאילו התחילה האבלות בתוך שלשים שגומרה כל שבעה, שכיון שלא התאבל בשבת אבלות גמורה אלא בדברים שבצנעא בלבד, אין זה נחשב כתחילת אבלות, ונוהג באבלות רק יום אחד (בית יוסף שם תב, בשם הרשב"א).

מקצת היום ככולו

אף בדברים שבצנעא אומרים מקצת היום ככולו, שאם חל יום השביעי של אבלות בשבת, נוהג אבלות בדברים שבצנעא במקצת היום בלבד (טור סוף סימן תב, בשם רבנו יחיאל [בדפוסים אחרים נשמטו המלים "במקצת היום"]^[5]; ט"ז שם סק"ה; ש"ך שם סק"ד).

ויש מי שאומר שאסור בדברים שבצנעא כל היום, שכיון שאינו עושה בו מעשה הניכר משום אבלות - צריך לנהוג כל היום, ולא עוד אלא שיש נוהגים מחמת כך שאם חל יום השביעי בשבת יושבים במוצאי שבת לאחר הבדלה שעה באבלות, מפני שלא עשו בשבת מעשה הניכר משום אבלות (ב"ח שם), והפוסקים דחו מנהג זה (ראה ט"ז וש"ך שם).

בשמועה רחוקה

השומע שמועה רחוקה - ידיעה על מות קרוב שהגיעה לאחר שלושים יום למותו (ראה ערך שמועה קרובה) - בשבת ורגל, אינו נוהג אבלות אפילו בדברים שבצנעא, ולמוצאי שבת ורגל נוהג אבלות שעה אחת, כדין כל שמועה רחוקה (רמב"ן בתורת האדם ענין שבתות וימים טובים; רא"ש מועד קטן ג לא; טוש"ע יו"ד תב ו).

בחתן

חתן שהכין צרכי סעודה ומת לו מת, שהאבלות נדחית לאחר שבעת ימי המשתה (ראה ערך חתן ושם באיזה אופן נדחה), אף הוא נוהג אבלות בדברים שבצנעא באותם הימים, ולפיכך הוא ישן בין האנשים, והיא ישנה בין הנשים (ברייתא כתובות ד א; רמב"ם אבל יא ח; טוש"ע יו"ד שמב א, ושם שפג ב. וראה ערך הנ"ל), לפי שהחתן בימי חופתו דינו כמו ברגל (תוספות שם; רמב"ן בתורת האדם ענין שבתות וימים טובים; טוש"ע שמב שם).

ולסוברים שברגל אינו נוהג אף בדברים שבצנעא (ראה לעיל שם שיטת הרמב"ם ועוד) מכל מקום בחתן נוהג, לפי ששמחת מועד היא מן התורה, ושמחת חתן אינה אלא מדרבנן (ריטב"א כתובות שם ד"ה ובועל לדעה זו), או לפי ששמחת הרגל היא שמחה של רבים, ושמחת חתן היא של יחיד (שיטה מקובצת כתובות שם ד"ה מסייע בשם שיטה).

ואף לסוברים שגם בשבת אין דברים שבצנעא נוהגים (ראה לעיל: בשבת ויום טוב; בשבת, לדעת ראשונים שרב ושמואל סוברים תשמיש המטה בשבת רשות), מכל מקום בחתן אף לדעתם נוהג דברים שבצנעא, שיש לחלק בין חתן למועד ושבת (תוספות כתובות שם ד"ה אבל בשם ר"י, ולא בארו החילוק), שחתן כיון שהוא שמחה של יחיד מחמירים בו יותר, אבל שבת ומועד שהם שמחה ומנוחה לרבים אין דברים שבצנעא בהם אלא רשות (שיטה מקובצת שם בשם תוספות).

בתשעה באב

תשעה באב שחל בשבת - יש סוברים שאינו נוהג אפילו דברים שבצנעא, שכן שנינו: חל להיות תשעה באב בשבת, אוכל כל צרכו, ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו, ואינו מונע מעצמו כלום (תוספתא תענית ג), ופירשו שאינו נמנע אפילו מדברים שבצנעא (רא"ש תענית ג לב; שו"ת הרשב"א א תקכ; טור או"ח תקנד בשמם, וברא"ש שם שכן עמא דבר), ואינו דומה לרגל, לפי שתשעה באב שהיא אבלות ישנה ושל רבים קל יותר מאבלות חדשה ושל יחיד (רא"ש ורשב"א בתשובה שם, וראה יבמות מג ב סברא זו), ועוד שראוי היה תשעה באב לקבעו בתחילה בעשירי, שרובו של היכל נשרף בו (ראה תענית כט א), ולכן כשחל בשבת עקרוהו לגמרי מאותו יום וקבעוהו בעשירי (שו"ת הרשב"א שם. וראה שו"ת כתב סופר או"ח קא שכן כתב מדעתו).

יש מן הראשונים חולקים וסוברים שאף שדוחים את התענית למחר, מכל מקום אותו היום אסור בתשמיש המיטה, כדין הקובר מתו ברגל, שאנו דוחים האבלות עד למחר, ומכל מקום דברים שבצנעא נוהגים ברגל (רא"ש וטור שם, בשם הר"י מווינא; אגודה תענית כא, בשם יש גאונים; רמ"א בשו"ע או"ח תקנד יט), וכן נוהגים (רמ"א שם).

ויש שנהגו ששמש בית הכנסת מכריז: דברים שבצנעא נוהג (מהרי"ל הלכות תשעה באב; דרכי משה שם), ולא נהגו כן בימינו (ראה שער הציון על המשנה ברורה שם ס"ק מה), ומכל מקום אם נזדמן ליל טבילה בשבת - יש מתירים (של"ה שער האותיות, הביאו המגן אברהם שם סק"כ, וראה באר היטב שם שכן דעת כל הגדולים, וראה שערי תשובה שם בשם אליה רבה שאוסר).

גדרם

רחיצה ותשמיש המיטה

רחיצה בחמין ותשמיש המיטה הם דברים שבצנעא, וחייבים לנהוג בהם אבלות בכל מקום שנוהג בדברים שבצנעא (מועד קטן כד א; רמב"ם אבל י א; טוש"ע יו"ד ת א), בין בשבת ובין ברגל (משנה ברורה תקמח ס"ק טז. וראה להלן בנוגע לתלמוד תורה, ובנוגע לגיהוץ ותספורת בשלשים), ובין בתשעה באב שחל בשבת (ט"ז או"ח תקיד סק"ט, ומשנה ברורה שם ס"ק לט. וראה להלן בנוגע לתלמוד תורה).

ויש שכתב שברגל, אף לסוברים שדברים שבצנעא נוהגים (ראה לעיל: בשבת ויו"ט; ביום טוב), אינו אסור אלא בתשמיש המיטה בלבד, ולא ברחיצה בחמין (ערוך השלחן יו"ד שצט ג).

נעילת הסנדל

באיסור נעילת הסנדל נחלקו ראשונים: יש סוברים שדבר שבצנעא הוא (רא"ש מועד קטן ג כח; טור יו"ד ת), שכן בענין אבלות בשבת אמרו רב ושמואל נעילת הסנדל ותשמיש המיטה בשבת רשות (מועד קטן כד א, ראה רא"ש וטור שם), לפי שאין הכל נועלים נעלים בשבת, ואינו מוכח שהוא אבל (רש"י שם ד"ה נעילת).

ויש סוברים שאיסור נעילת הסנדל הוא דבר של פרהסיא, וחובה שלא לנהוג בו אבלות (רמב"ם אבל י א).

וכתבו ראשונים שבזמן הזה שאין רגילות לילך יחף הרי זה לדברי הכל כדבר של פרהסיא (רא"ש שם; רבנו ירוחם אדם וחוה נתיב כח ג; טוש"ע שם).

פריעת הראש

מנהג האבל לעטוף ראשו בטלית או סודר (ראה ערך אבלות שבזמן הזה אין נוהגים כן), ונחלקו אמוראים כיצד ינהג בשבת - רב סובר מדברים שבצנעא הוא, ומשום כך אינו צריך לפרוע ראשו; ושמואל סובר שצריך לפרוע ראשו, כיון שצריך עטיפה כעטיפת ישמעאלים, הרי עטיפת הראש דבר של פרהסיא (מועד קטן כד א), שהרי אין הכל נוהגים לעטוף עטיפה כזו (רש"י ד"ה וכל)^[6].

חזרת הקרע לאחוריו וזקיפת המיטה

חייב האבל להחזיר הקרע לאחוריו כשאין לו בגד להחליף, ולזקוף המטה בשבת (ראה ערך אבלות), כיון שהן דברים של פרהסיא (מועד קטן כד א; רמב"ם אבל י א; טוש"ע יו"ד ת), ויש סוברים שבצנעא נוהג בהן, כדרך שסוברים בפריעת הראש (רמב"ם שם לדעת הרי"ף, וכסף משנה שם בתירוץ א לדעת הרמב"ם, וראה לעיל בפריעת הראש).

ועכשיו לא נהגו לדקדק להחזיר הקרע לאחוריו, מפני שהמנעלים מוכיחים (ש"ך שם סק"ג).

ויש חולקים שלא אמרו מנעליו מוכיחים עליו אלא בעטיפת הראש, אבל לא בחזרת הקרע (ר"ן מועד קטן שם, וראה שם גירסת הרי"ף), ולא בזקיפת המטה (רמב"ן שם לדעת הרי"ף, והביאו בבית יוסף שם).

תלמוד תורה

תלמוד תורה הוא מדברים שבצנעא שאסורים לאבל בשבת, וישנם דינים שונים בקריאת התורה כדלהלן:

• מותר לאבל לקרוא פרשת השבוע, שכיון שחייב אדם להשלים פרשיותיו עם הצבור, הרי זה כקורא את שמע (רא"ש מועד קטן ג כח; טור יו"ד ת בשמו; שו"ע שם א).

• מותר לו לחזור הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום (דרישה שם בשם מהרש"ל; ש"ך סק"ד^[7]).

• אסור לו ללמוד משניות של מסכת שבת כמנהג בכל שבת (פתחי תשובה שם, בשם ארבעה טורי אבן), ומי שנוהג בכל יום לחזור ח"י פרקים משניות יכול לעשות כן אף בשבת (קרבן נתנאל שם אות נ. וראה שו"ת חכם צבי ק).

• יש מתירים בתשעה באב שחל בשבת בתלמוד תורה (ט"ז או"ח תקנג סק"ג ומגן אברהם שם סק"ז בשם מהר"ם לובלין, והמגן אברהם עצמו שם מחמיר. וראה ערך תשעה באב).

• קראוהו לעלות לתורה - צריך לעלות, שאם ימנע הרי זו אבלות בפרהסיא (רא"ש שם; טור שם בשמו; שו"ע שם. וראה המעשה שהובא בטוש"ע שם, בשם רבנו תם).

• אם אין כהן בבית הכנסת בשבת אלא האבל בלבד, מותר לקרותו, שלא יראה כנוהג אבלות בפרהסיא (הגהות מיימוניות אבל ד ו; רמ"א בשו"ע שם), אבל טוב יותר לומר לו קודם לכן שיצא מבית הכנסת (הגהות מיימוניות בשם מהר"ם^[8]. וראה ערך קריאת התורה); ויש פוסקים שיש חיוב לקרותו, ולא יצא מבית הכנסת (הגהות מיימוניות שם, בשם אור זרוע).

• היה יום מילת בנו בשבת, אינו עולה לתורה, ואף שנהגו בקצת מקומות שעולה לתורה, מכל מקום אינו נקרא פרהסיא אם לא יעלה (ט"ז שם סק"א, בשם מהרש"ל); ויש מתירים בכל החיובים לעליה לתורה, כגון יום הזכרון ["יארצייט"], ולידת אשתו, ושמחת תורה, שקורים לכולם (פתחי תשובה שם סק"ה).

• יש מתירים בדברי תורה בכל הרגל, שלא נאסר תלמוד תורה אלא מפני שפקודי ה' ישרים משמחי לב (ראה ערך אבלות), וברגל יש מצות שמחה מן התורה, ונדחית אבלות שמדבריהם מחמת מצות שמחה שברגל (שו"ת חכם צבי ק, וראה שערי תשובה או"ח תקמה סק"ה).

שאילת שלום

בשאילת שלום אבלים בשבת אמרו בירושלמי שהדבר תלוי במנהג: בדרום, וכן רבי מאיר ורבי הושעיה שאלו בשלום אבלים; ויש שלא שאלו (ירושלמי מועד קטן ג ה^[9]; רא"ש שם ג כח; טוש"ע יו"ד שפה ג, וטור שם ת).

יש פוסקים שהאבל נותן שלום לכל אדם בשבת (רמב"ם אבל י א, וראה כסף משנה שם; שו"ע שם), מכיון שזה דבר שבפרהסיא (בית יוסף ושו"ע שם); ויש שכתבו שאינו שואל (מאירי מועד קטן כד א).

גיהוץ ותספורת

בגיהוץ ותספורת ברגל (ראה ערך אבלות) נחלקו ראשונים: יש סוברים שהם דברים שבפרהסיא (רא"ש מועד קטן ג כח; טור יו"ד שצט בשמו, לפי הט"ז שם סק"ב), ואינו אסור ברגל שאירעה בו אבלות, אלא מחמת הרגל (ראה ערך חול המועד), ולא מחמת אבלות (שאילתות שאילתא טו; אור זרוע ב תלב; טור שם שצט, בשם הרא"ש).

יש סוברים שהם דברים שבצנעא, והם אסורים ברגל מחמת אבלות (רמב"ן בתורת האדם ענין שבתות וימים טובים; טור שם, בשם רמב"ן; שו"ע שם א), שאם לא ילבש בגד מגוהץ אין האבלות ניכרת, לפי שאפשר שאין לו כזה, וכן מה שאינו מתגלח אפילו שבא ממדינת הים אינו מפורסם כל כך (ט"ז שם סק"ב, ועי"ש בארוכה).

ויש מהראשונים מפרשים הואיל והן מצות שבשב ואל תעשה, ומדין הרגל גם כן נוהג בהן במקצתן, לפיכך כשנוהג בכולן באבלותו אין אבלותו מתפרסמת (רמב"ן בתורת האדם שם. וראה מאירי כד ב ד"ה כבר).

כיבוס במים

כיבוס במים ברגל - יש סוברים שהוא איסור גמור לדברי הכל, שהוא דבר שבצנעא, שאין אדם מרגיש אם לא כיבס את כסותו (ט"ז יו"ד שצט סק"ב); ויש סוברים שהקובר מתו ברגל מכבס כסותו במים (ט"ז שם, בשם הר"ר בנימין, והוא בשו"ת משאת בנימין ע).

שליח ציבור קבוע

אף שנהגו שאין האבל מתפלל בשבת ויום טוב לפני התיבה מפני שמידת הדין מתוחה עליו (ראה ערך שליח צבור, וראה רמ"א בשו"ע יו"ד שעו ד), אם הוא שליח ציבור קבוע יש שכתבו שמותר לו להתפלל, שאם לא יתפלל תהא זו הנהגת אבלות בפרהסיא (גליון מהרש"א שצט, ובגליונו לסימן שעו כתב אפילו בתוך שבעה, וראה ערך הנ"ל).

בברכת אבלים

בברכת-אבלים - בברכת המזון שבבית האבל מוסיפים בנוסח הברכה (ראה ערכו) - בשבת, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שמברכים, שהרי זה כדברים שבצנעא שנוהגים בשבת (הלכות גדולות הלכות אבל; תוספות מועד קטן כ ב ד"ה קורא בשמו; טור יו"ד שעט בשמו).

• יש סוברים שכיון שמברכים בשלשה או בעשרה (ראה ערך ברכת אבלים) הרי זה כדברים של פרהסיא, ואסור בשבת (הלכות גדולות שם, בשם רב יהודאי גאון; רי"ץ גיאת הלכות אבל סו בשמו, והסכים לו; טור שם, בשם רב נטרונאי).

• ויש מחלקים: אם בירך ביחיד, או בשלשה אבלים, מברך כדרך שאומרים בחול, אבל אם אכלו אחרים עמו ובירכו, אין אומרים כן, שכשיש אחרים עמו כבר אינו בצנעא (רמב"ן בתורת האדם ענין שבתות וימים טובים; טור שם בשמו; שו"ע שם ד).

הערות שוליים