מיקרופדיה תלמודית:דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים

הגדרה^[1] - בשר ודם שאמר דבר נגד הקב"ה, אין דבריו כלום

בתלמוד

כלל זה נאמר בתלמוד ביחס לקב"ה, שהוא הרב, שאמר דבר בתורה, שאין אדם, והוא התלמיד, יכול לסתור דבריו. ובשני מובנים נאמר:

• בציות, שאין לאדם לשמוע ולציית לדברי התלמיד אלא לדברי התורה.

• ובחלות, שאין דברי האדם חלים וקיימים נגד דברי התורה.

בציות

במובן הראשון נאמר בנוגע לשליחות, שאף על פי ששלוחו של אדם כמותו (ראה ערך שליחות), אבל אם עשה אדם שליח לעבור עברה, אין המשלח חייב אלא השליח, שדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים (קדושין מב ב). ונחלקו בפירושו:

• יש מפרשים שהרי זה טעם לחייב את השליח מפני שאסור היה לו לשמוע לדברי התלמיד, המשלח, ולעבור על דברי הרב, הקב"ה, ולא היה לו לעשות השליחות (רש"י בבא מציעא י ב ד"ה בר חיובא, וקדושין מג א ד"ה ולמ"ד אין מלמדין), והרי הוא כעושה מאליו (רש"י קדושין מב ב ד"ה אין שליח).

• יש מפרשים שהוא טעם לפטור את המשלח, מפני שהוא יכול לומר שכסבור היה שהשליח לא ישמע לו לעבור על דברי הרב שאסר לעשות הדבר (כן משמע מתוספות בבא קמא נו א ד"ה אלא; שיטה מקובצת בבא מציעא שם, בשם תוספות שאנץ; סמ"ע קפב סק"ב).

• ויש מפרשים שכיון שעל השליח לשמוע לדברי הרב, נמצא שהשליחות היא באיסור, ואינו יכול מצד הדין להיעשות שליח על כך, שכל מה שלמדנו שלוחו של אדם כמותו הוא מלימודים מיוחדים (ראה ערך שליחות), ושם אין בשליחות לסתור דברי הרב (פני יהושע קדושין מב ב ד"ה והדתניא; חידושי הרעק"א בבא מציעא שם)^[2].

בחלות

במובן השני נאמר במספר מקומות, למשל שאומר אדם על הלקט (ראה ערכו), עם נשירת רובו - שצריך לחול עליו אז, לפי דין התורה, שם לקט - יהא הפקר, שדינו שהוא לקט (אביי בתמורה כה א, לפי רש"י ד"ה ואמר אביי; רמב"ם מתנות עניים ד יד), שכיון ששניהם באים לחול ביחד, דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים (אביי שם, ורש"י שם).

בדברי הראשונים

ראשונים השתמשו בביטוי זה של דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים, במובנים נוספים:

• במקום שאין הדברים מצד עצמם סותרים זה את זה, אלא שאין אפשרות לקיים דברי האחד כשהוא עסוק בדברי השני: המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות, אפילו במצוה קלה, הרי זה פטור, שדברי הרב - היינו רב במובן של בעל העבד - ודברי העבד דברי הרב קודמים (רמב"ם מלכים ג ט).

• ביחס לרב ותלמיד ממש: בנוגע לקביעת הלכה בדין שנחלקו בו הרב והתלמיד, כלל הוא שאין-הלכה-כתלמיד-במקום-הרב (ראה ערכו), וטעמו שדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים (מהרי"ק פד, על פי נדה יד ב)^[3].

הערות שוליים