מיקרופדיה תלמודית:דבר האבד

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - דבר העלול להפסד, אם לא יעשו בו בזמנו את המלאכה הראויה להיעשות בו

בדבר האבד דנים בנוגע להיתר מלאכה, בזמן שמן הדין אסור בעשיית מלאכה, כמו בחול המועד ובאבלות, ובנוגע לחזרה פועלים ממלאכה שנשכרו לעשותה.

גדרו

בחול המועד

דבר האבד, שמותר לעשותו בחולו של מועד (ראה ערך חול המועד), ושדנו על היתרו לאבל בימי אבלו (ראה ערך אבלות, וראה להלן: באבלות), הוא דבר שאם לא יעשה בו המלאכה יפסד הרבה (רמב"ם יום טוב ז ב; רש"י מועד קטן ב א ד"ה משקין).

והגאונים כתבו שאפילו דבר שהפסדו מועט הוא דבר האבד ומותר (רי"ץ גיאת ב עמ' כ, בשם תשובת רב נטרונאי גאון).

מניעת ריוח

דבר האבד שהכל מודים בו הוא כשמפסיד ממה שיש לו; אבל כשלא יפסיד, אלא שעל ידי המלאכה ירויח, נחלקו בדבר אם מניעת הריוח נקראת דבר האבד (ראה להלן מחלוקת בכמה מלאכות של הרווחה).

הפסד רוחני

יש דבר האבד שאינו הפסד של ממון, אלא הפסד רוחני, כגון כתיבה של חידושי בתורה (ראה להלן: בכתיבה).

בפועלים

דבר האבד האמור בפועלים שחזרו בהם ממלאכתם (ראה ערך פועל, וראה להלן: בחזרת פועלים), הוא בשני אופנים:

דבר האבד בהפסד של ממון ממש, שאם לא יעשו עכשיו את המלאכה שנשכרו לעשותה יהיה הפסד בדבר.

הפסד רצונו, שלא נעשית כוונתו ומתאחרים מעשיו (ריטב"א בבא מציעא עה ב), ולא שהממון אבד, אלא הענין אבד (ש"ך חושן משפט שלג ס"ק מ).

במועד, בעבודות קרקע

עבודות קרקע

נחלקו תנאים אם ההיתר של דבר האבד הוא גם בעבודות קרקע:

רבן שמעון בן גמליאל בשם ר' יוסי אמר שדבר האבד מותר רק בתלוש מן הקרקע, ואפילו מקצתו אבד, אבל המחובר לקרקע, אפילו כולו אבד - אסור (מועד קטן יב ב).

ואין הלכה כמותו, אלא בין בתלוש ובין במחובר מותר דבר האבד (גמרא שם; רי"ף שם; רא"ש מועד קטן ב יז; רי"ץ גיאת ב חול המועד עמ' יט. וכן מבואר מכל הפוסקים להלן במלאכות שבקרקע).

ובין חרישה, ובין זמירה, ובין קצירה - כולם מותרים בדבר האבד (רב נטרונאי גאון ברי"ץ גיאת שם, עמ' כ).

בית השלחין

משקים בית השלחין במועד (מועד קטן ב א; רמב"ם יום טוב ז ב; טוש"ע או"ח תקלז א). ובית השלחין היא הארץ הצמאה למים (רמב"ם שם; רמ"א שם), וצריך להשקותה תמיד, כגון שדה שהיא עומדת בהר, שאם לא ישקוה תיפסד (רש"י מועד קטן ב א ד"ה משקין; רמב"ם וטור שם).

זרעים ואילנות

הראשונים נחלקו מהו בית השלחין שהתירו להשקותו:

  • יש מהראשונים שסוברים שהוא רק אם גדלים בו זרעים, שנפסדים בלא השקאה; אבל אם גדלים בו אילנות אסור להשקות, כיון שאינם נפסדים בלא השקאה (רש"י על הרי"ף מועד קטן ב א; שיטה לתלמיד הר"י מפריש מועד קטן ב א ד"ה והא; פירוש רבי עובדיה מברטנורא מועד קטן א א).
  • אבל רוב הראשונים אינם מחלקים בדבר, וסוברים שבין זרעים ובין אילנות מותר בבית השלחין (רמב"ם יום טוב ז ב; ריטב"א ומאירי מועד קטן ב א; וכך משמע מסתימת הטוש"ע או"ח תקלז א).

השקאה בתחילה

אף בבית השלחין, אם הזרעים לא שתו לפני המועד, והוא בא עכשיו במועד להשקותם בתחילה נחלקו תנאים:

  • ר' אליעזר בן יעקב אומר שאסור להשקותם במועד (מועד קטן ו ב; טוש"ע או"ח תקלז א), מפני שאם לא השקה קודם המועד לא יפסדו גם אם לא ישקם עכשיו (רש"י שם ד"ה לא; טוש"ע שם).
  • חכמים מתירים להשקות (גמרא שם), מפני שסוברים שאף על פי שאין בזה הפסד, גם משום הרוחה מותר להשקותם (ריטב"א שם ו ב, לדעת רש"י).

הלכה כר' אליעזר בן יעקב (רי"ף ורא"ש ונמוקי יוסף ומאירי מועד קטן שם; רמב"ם יום טוב ח ד; טוש"ע שם); ויש פוסקים כחכמים (שיטה למועד קטן שם, לפירוש א; העמק שאלה קע סק"ז, לדעת השאילתות).

במקום טורח

לא התירו מלאכת דבר האבד אלא כשאין בה טירחה יתירה, אבל כשיש בה טירחה יתירה אסור (מועד קטן ב א; רמב"ם יום טוב ז ב; טוש"ע או"ח תקלז). ולפיכך אף על פי שמשקים בית השלחין במועד, מכל מקום אין משקים לא ממי הגשמים שנכנסו בעמק במקום אחד (רש"י על הרי"ף מועד קטן ב א), ולא ממי הקילון שהוא בור עמוק ובו מים מכונסים וצריך להשקות מהם בדלי (רמב"ם פירוש המשניות מועד קטן א א), מפני שיש בקילון טירחה יתירה (מועד קטן ד א; רמב"ם שם; טוש"ע תקלז ב).

שדה הבעל

בשדה בית הבעל , כגון שדה שהיא בעמק ואין צריך להשקותה, שדי לה במי גשמים (רש"י מועד קטן ב א ד"ה בית; שיטה למועד קטן שם), נחלקו תנאים אם מותר להשקותה:

  • יש אומרים שאסור להשקותה, ואף על פי שגם בית הבעל אם ישקה אותה ירויח יותר - שיצמח יותר מהר, או שיעשה תבואה יותר - בשביל מניעת הריוח לא התירו (מועד קטן ב א, ורש"י ד"ה הרווחה). שלא נקרא דבר האבד אלא כשהגיע לכלל פירות ואחר כך מפסיד, אבל להוסיף על מה שנראה לעין, הרווחה היא ולא הפסד, ואין דוחים חול המועד משום הרווחתו (נמוקי יוסף שם).
  • ויש אומרים שמותר להשקות אפילו שדה בית הבעל (גמרא שם).

הלכה שאסור להשקותה (רמב"ם יום טוב ז ב; טוש"ע או"ח תקלז א).

ויש שכתבו שהלכה שמותר להשקותה, שכל דבר הרווחה מותר אם אין טרחה יתרה (שיטה למועד קטן ו ב, לפירוש א. וראה ערך חול המועד, שבטרחה יתרה גם דבר האבד אסור); ויש מפרשים מפני שלדעתם אף בשדה בית הבעל יש הפסד אם לא ישקו (ריטב"א מועד קטן ב א, לדעת הירושלמי).

תרביצא

תרביצא, אמר רבינא מותר להרביצה (מועד קטן ו ב). והראשונים נחלקו מהי תרביצא:

  • יש מפרשים שהיא גינה של ירקות (רש"י שם ד"ה לתרבוצי).
  • יש מפרשים שהיא גן שזורעים שם דברים שיש להם ריח ומראה, והוא עומד לח תמיד שאין השמש נופל בו, שכותלי הבית מגינים עליו (ריטב"א שם).
  • יש מפרשים שדה תבואה אחר קצירה שנשארו בו ספיחים שלא נתבשלו כל צרכם (שיטה למועד קטן שם).

ולכל אלה דיה השקאה מועטת של הרבצה וזילוף (הראשונים שם).

ונחלקו הראשונים אם נדחו דברי רבינא בגמרא מהלכה או לא (ראה ר"ח ורי"ף ונימוקי יוסף מועד קטן ו ב; שאילתות קע).

קצירה ובצירה

מותר לקצור את השדה במועד, אם יהא נפסד, כשיעמוד עד לאחר המועד (מועד קטן יב ב; טוש"ע או"ח תקלז טו, ומשנה ברורה שם ס"ק נ). וישנם כמה מקרים שהתירו משום הפסד:

  • שדה של שעורים (גמרא שם, ורש"י ד"ה חצדא), שדרך השעורים כשהם יבשים יותר מדאי - הגרגרים נופלים (בית יוסף או"ח תקלז). וכן כרם שהגיע זמנו לבצור - בוצרים אותו כשהוא דבר האבד (גמרא שם; רמב"ם יום טוב ז ג; ט"ז שם סק"ו).
  • כרם שהגיע זמנו לבצור, וכסבור היה שיכול להמתין עד לאחר המועד, ובמועד הוברר שאי אפשר להמתין - מותר לבצרו (שיטה למועד קטן יב ב).
  • מי שהיה לו כרם אצל כרמו של נכרי, והנכרי בוצר שלו בחול המועד, ואם לא יבצור הישראל גם את שלו יפסיד, יכול לבצרו ולדרוך היין ולעשות החביות וכל צרכי היין בלא שינוי (רא"ש מועד קטן ב טו; טוש"ע או"ח תקלז טז), אם אין הענבים יכולים להתקיים עד לאחר המועד (באור הגר"א שם ס"ק כה; משנה ברורה שם ס"ק נו).

אדם חשוב

  • יש סוברים שאדם חשוב צריך להיזהר שלא לעשות אפילו מלאכת דבר האבד, שמא יטעו העולם לומר שכיון מלאכתו במועד (רבנו ירוחם ד ה; בית יוסף או"ח תקלז, בשם הרוקח; ט"ז שם סק"ו).
  • ויש מתירים אפילו לאדם חשוב (בדק הבית להבית יוסף שם; אליהו רבה שם סק"א)[2].

בימינו

בזמנינו שישנם אמצעי השקיה משוכללים ואין הדבר כרוך בטירחא יתירה, מותר להשקות שדות של מיני מאכל, או גינות נוי ומדשאות, וכן מותר להשקות את העציצים שבבית. ובלבד שיגרם הפסד אם לא ישקה את הצמחים במועד, אבל אם די בהשקיה אחת לשבוע - יש להשקותם לפני המועד, ולא במועד עצמו (חזון איש קלד ס"ק יד; כף החיים שם ס"ק יג; פסקי תשובות תקלז ג).

וכן להדביר מזיקים, שבימינו הדבר נעשה באמצעות ריסוס שאין בו הרבה טירחא, מותר במועד אם יש בזה הפסד; וכן לדשן את השדה מותר במקום הפסד (חול המועד כהלכתו יא כא; פסקי תשובות תקלז ה).

בתלוש

לבוש ומנעל

תיקון מלבושים ומנעלים, נחלקו הפוסקים אם מותר לתקנם במועד:

  • יש אומרים שאפילו אם כאשר יניחם עד לאחר המועד יתקלקלו יותר, אינו חשוב כדבר האבד, ואסור לתקנם במועד (תוס' מועד קטן י א ד"ה ההדיוט, בשם רבותיהם; רא"ש מועד קטן א יז; מרדכי מועד קטן רמז תתמד, בשם ר"ת; סמ"ג לאוין עה; טוש"ע או"ח תקמא ד), שכן מצינו שלא הותר לתקן מנעלים אלא לעולי רגלים (תוס' ושאר ראשונים שם).

והטעם הוא, שאין דבר האבד אלא כשעיקר הדבר נפסד, אבל בשביל תוספת מעט קלקול לא נקרא דבר האבד (רא"ש שם; רבנו ירוחם ד ה; טור שם); או שאינו נקרא דבר האבד, לפי שיכול לקנות אחרים (תוספות פסחים נה ב ד"ה עולי; סמ"ג שם; שיטה למועד קטן י א. וראה ערך חול המועד).

ואפילו לתקן על ידי נכרי אסור (תוס' שם; טוש"ע שם).

  • ויש חולקים וסוברים שתיקון מנעלים ומלבושים דבר האבד הוא, ומותר במועד (מרדכי מועד קטן רמז תתמד, בשם ראבי"ה וראב"ן; מאירי מועד קטן י א).
  • ויש מתירים רק כשהוא לצורך המועד (רבנו ירוחם ד ה, בשם הראב"ד), על ידי שינוי (רבנו ירוחם שם; רמ"א או"ח תקמא ד).
  • ויש מתירים לתקן רק על ידי גוי, מאחר שהוא קצת אבוד (דרכי משה או"ח תקמא סק"א, בשם אור זרוע).

ואם היו קרועים ומקולקלים הרבה - מותר לתקנם, שזהו דבר האבד והפסד גדול (ט"ז שם סק"א).

חליבה

מותר לחלוב את הבהמה אפילו שלא לצורך המועד, מפני שהוא דבר האבד (שו"ת תרומת הדשן יג; בית יוסף או"ח תקלג; רמ"א שם ה).

צידת עכברים

מותר לצוד עכברים וכדו' מדירת מגורים, כיון שבני הבית מצטערים, ויש בכך עגמת נפש וצורך המועד (כף החיים תקלז ס"ק נט).

תיקון רכב

אסור לתקן רכב במועד אם התיקון הוא מעשה אומן. אבל אם במידה ולא יתקן את הרכב יגרם לו הפסד גדול, אפילו אם ההפסד יהיה לאחר המועד, מותר לו לתקן את הרכב (פסקי תשובות תקלו א).

החלפת גלגל היא מעשה הדיוט ומותרת במועד (שבט הלוי א קסו).

בכתיבה

אגרות ושטרות

כותבים במועד קדושי נשים, כשמקדש את האשה בשטר; וכן כותבים גיטין ושוברים, דייתיקי [שטרי צוואות], מתנה, פרוזבולין [שטר שכותבים בבית דין שלא תשמט לו שמיטה], אגרות שום [שטר של שומת נכסים על ידי בית דין] ואגרות מזון [שטר של חיוב מזונות], שטרי חליצה ושטרי מיאון, ושטרי בוררים שכתוב בהם שביררו בית דין חלק זה לזה וחלק זה לזה (רש"י מועד קטן יח ב ד"ה שטרי), או שכתוב שביררו בעלי הדינים זה דיין פלוני וזה דיין פלוני (מאירי שם; ט"ז או"ח תקמה סק"ח); וגזרות בית דין, דהיינו פסקי דינים (מועד קטן יח ב ורש"י ד"ה גזרות; רמב"ם יום טוב ז יב; טוש"ע או"ח תקמה ה), וכל הדומה להם מדברים שצריכים בית דין לכתבם כדי שיזכרו, כגון טענות בעלי הדין (רמב"ם שם).

טעם היתר הכתיבה הוא מפני שכל אלה הם דבר האבד פן ימות הנותן, או העדים, או הבית דין, או ילכו למדינת הים (תוס' מועד קטן יח ב ד"ה ואלו כותבין; רש"י על הרי"ף שם; נמוקי יוסף וריטב"א שם; בית יוסף או"ח תקמה; מגן אברהם שם ס"ק יז), ולכן מותר לכתוב אפילו מעשה אומן (מגן אברהם שם).

אלא שיש סוברים שטעם ההיתר של כל אלה הוא מטעם אחר, ולדעתם לא התירו אלא מעשה הדיוט (ראה ערך חול המועד דעת הרמב"ם, שמפני שהם כצרכי רבים מותר).

אגרות רשות

וכן אגרות רשות (ראה ערך אגרת רשות, כמה פרושים לראשונים בדבר) כותבים בחול המועד (מועד קטן יח ב; רמב"ם יום טוב ז יד; טוש"ע או"ח תקמה ה), משום דבר האבד (ראה ראב"ד בהשגות שם, וריטב"א ומאירי מועד קטן שם).

ונהגו להחמיר שלא לכתוב אגרות שאלות שלום רק על ידי שינוי (רמ"א שם, לפי הגהת המגן אברהם ס"ק כא); והשינוי הוא שכותבים באלכסון, וקצת נוהגים לעשות את השורה העליונה עקומה (מגן אברהם שם)[3].

שטר חוב ומכר

מי שצריך ללוות במועד ואין המלוה מאמינו, מותר לכתוב שטר חוב (מועד קטן יח ב; רמב"ם יום טוב ז יב; טוש"ע או"ח תקמה ו).

ויש מהראשונים שמפרשים שהטעם מפני שהוא דבר האבד (ראב"ד בהשגות שם).

וכן מותר לכתוב שטר מכירה במועד, כגון שמכר לו קרקע לצורך המועד; או שמכר קודם המועד, ועתה רוצה לכתוב השטר, וכגון שהיה לו אונס, ולא יכול לכתוב קודם המועד, שהוא דבר האבד (תוס' מועד קטן יח ב ד"ה אין כותבין)[4].

כתובה

מותר לכתוב כתובה במועד, שהוא דבר האבד, שמא יבואו לידי ערעור בהסכמת תנאיהם (מאירי מועד קטן יח ב; כלבו ס; רמ"א או"ח תקמה ה, ומגן אברהם שם ס"ק יח).

ויש אוסרים, שהרי זה כשטר חוב (תשובות הגאונים שערי תשובה ריג; הלכות פסוקות קנו; הגהות סמ"ק קצה; רמ"א שם, בשם יש אוסרין). וכאן אין לחוש שמא ימותו העדים, כמו בשטר חוב (ראה לעיל), שהרי עדיין לא ייחדו את העדים, ואם ימות הבעל הלא ידוע שכל הנשים יש להן כתובה (מגן אברהם שם ס"ק יט). ובמדינות שכותבים את כל הכתובות בשוה - אסור גם לדעה ראשונה (מגן אברהם שם ס"ק יח)[5].

חשבונות

מותר לכתוב חשבונותיו ולחשב יציאותיו (תוספתא מועד קטן (ליברמן) ב ד; רי"ף מועד קטן יט א; רא"ש שם ג כד; טוש"ע או"ח תקמה ד), מפני שהוא דבר האבד, שמא לא יזכור ויאבד ממנו (שו"ת הרשב"א ג רעג; מאירי מועד קטן יח ב; מגן אברהם תקמה ס"ק יא). ולפיכך מותר לכתוב אפילו בלי שינוי, ועוד שהשינוי פוגם את הכתיבה (מאירי שם).

וכן יש מתירים לכתוב את הכתבים שעושים כשמלוים על משכונות (הגהות מרדכי מועד קטן רמז תתנט; כלבו ס; רמ"א או"ח תקמה ד).

ויש מצריכים לכתוב את המשכונות על ידי שינוי (רוקח שח, בשם ר' שמריה).

ואם אין החשבונות דבר האבד - אסור לכותבם (מגן אברהם שם ס"ק יא).

הגהות

ספרי מקרא וגמרא שצריך לקרות מהם במועד - מותר להגיהם במועד, מפני שהוא דבר האבד (ריטב"א מועד קטן יח ב; ארחות חיים חול המועד ז; שו"ע או"ח תקמה ב)[6].

ויש אוסרים הגהת ספרים, מפני שיכול לחזור ולראות בהם ולהגיה (שו"ת הרשב"א ג רעג).

וכתבו הפוסקים שאף המתירים לא התירו אלא כשאינו מגיה מתוך ספר אחר שהוא מוגה, שזה הרי יוכל לעשות אחר יום טוב, אלא שמגיה מתוך השכל איזו טעות, ואפשר שישכח אחר יום טוב ולא ירגיש בטעות או איך לתקנו, ולכן הוא דבר האבד (ט"ז או"ח תקמה סק"ג); או שיש בו הרבה טעויות באופן שלא יוכל ללמוד מתוכו עתה, והרי זה דבר האבד (מגן אברהם שם סק"ה).

וכן ספר תורה, אפילו כאשר אינו צריך לקרות בו במועד, אלא שמגיה מתוך ספר אחר, ולאחר המועד לא יהיה לו ממה להגיה בו, הרי זה דבר האבד (ריטב"א וארחות חיים שם).

חידושי תורה

דבר חידוש בתורה ששמע - יש אומרים שנחשב כדבר האבד אם לא יכתוב, שמא ישכח, ולכן מותר לכתוב (הגהות סמ"ק קצה; רבנו ירוחם ד ה; שו"ע או"ח תקמה ט); אלא שיש מחמירים על עצמם לכתוב בשינוי (רבנו ירוחם שם, בשם רבינו פרץ).

ואפילו חידוש שחידש בעצמו מותר לכתוב (מאירי מועד קטן יח ב; ט"ז שם ס"ק יג), מפני שהרבה פעמים מצוי שאדם שוכח מה שחידש בעצמו, ואינו יכול לחדשו אחר כך; ואפילו אם לא ישכח, מכל מקום כיון שבכל רגע חייב אדם לעמול בתורה ולחדש כפי יכלתו, אם ימתין לאחר המועד לכתוב, הרי אז חייב לחדש חידושים אחרים, ואם יצטרך ללמוד שנית להיזכר מה שחידש במועד ולכתוב, יתבטל מלימוד אחר, ואין לך דבר האבד גדול מזה (ט"ז שם). ואם על אבדת כסף הותרה מלאכה בחול המועד, כל שכן שיש לחוש על אבדת מרגליות יקרות של סברות ומחשבות התורה (שערי תשובה תקמה סק"ב, בשם מהר"י הלוי מטרוי"ש).

והעידו על גדולים שכתבו חבוריהם בחול המועד (ראה ריטב"א מועד קטן יח ב, שרבותיו התירו לו לכתוב את החידושים שלו; ובט"ז שם כתב שהב"ח חיבר חיבוריו בחול המועד).

ויש חולקים וסוברים שלא התירו משום דבר האבד אלא בכתיבת יציאותיו וחשבונותיו שבינו לבין אחרים, שהכל תלוי בזכרון, ואם לא יזכרו יאבד ממונו; אבל חידוש בתורה ששמע או שעלה בידו בעיונו, הרי זה תלוי בהבנת הלב, ולאחר המועד הוא עשוי לחזור אחר שמועותיו ויבין כמו שהבין מתחילתו, ואם מתיירא שמא ישכח - ישנה בעל פה הרבה פעמים כדי שיהא שגור בפיו (שו"ת הרשב"א ג רעג, והביאו בבית יוסף או"ח תקמה).

אם ראה ספר מחודש - מותר להעתיקו, אם לא ימצא להעתיקו לאחר המועד (רבנו ירוחם ד ה; שו"ע או"ח תקמה ט), שאין לך דבר האבד גדול מזה (רבינו ירוחם שם).

תשובה הלכתית

מותר להשיב תשובה על שאלה הלכתית ולהעתיק את התשובה, מפני שהוא דבר האבד (טור או"ח תקמה, בשם הרא"ש; שו"ע שם ח). ודוקא כשכותב מפני שרוצה לשלוח את הפסק למקום אחר, ואין השליח רוצה להתעכב עד אחר מועד, וגם אם לא ישאיר העתק בידו יהיה דבר האבד (בית יוסף ושו"ע שם)[7].

צילום

מותר לצלם תמונה במצלמה בחול המועד אם מזדמן מצב מסויים שרוצה לצלמו ויתכן שאותו מצב לא יחזור לאחר המועד, אבל אסור לפתח את התמונות במועד (שערים המצוינים בהלכה קד ס"ק טז; שמירת שבת כהלכתה סז יט; פסקי תשובות תקמה ב; חול המועד כהלכתו ו קא-קב).

בשינוי וכדרכו

שנוי בדבר האבד

מי שהפך את זיתיו בבית הבד, על דעת להוציא את שמנם קודם המועד, בענין שהם נפסדים אם לא ידרכם מיד (ראה מאירי וריטב"א מועד קטן יא ב), ואירעו אונס שלא היה יכול לדרכם עד שהגיע המועד, נחלקו תנאים בדבר:

  • ר' יהודה אומר שטוען את הקורה הראשונה בלבד, ומניח השאר עד לאחר המועד, ולא יגמור מלאכתו לטעון עליהם קורה שניה ושלישית כדרכו.
  • ר' יוסי אומר שגומר כל מלאכתו כדרכו בחול (מועד קטן יא ב ורש"י ד"ה טוען).

ונחלקו הראשונים בביאור המחלוקת:

  • יש מפרשים, שר' יהודה סובר שמלאכת דבר האבד שהתירו במועד צריכה שתיעשה על ידי שינוי, ומה שאינו גומר כל מלאכתו כדרכו בחול זהו שינוי; ור' יוסי אינו מצריך שינוי (תוס' הרא"ש וריטב"א מועד קטן שם).
  • ויש מפרשים שר' יהודה סובר שחששו רק להפסד גדול, ולהפסד מועט לא חששו, ואם לא יטעון קורה הראשונה כדי שיצא מקצת השמן יבוא לידי הפסד גדול, וכן ביין אם לא יכסה, אבל אם לא יגמור בלבד לא יבוא אלא לידי הפסד מועט; ור' יוסי סובר שחששו אף להפסד מועט, ולכן גומר מלאכתו. אלא שמתוך שר' יוסי אמר שגומר את המלאכה כדרכו, מוכח שאף בזה חולקים: שלדעת ר' יהודה אף מה שמתיר אינו אלא על ידי שינוי, ולר' יוסי אין צריך שינוי (מאירי שם).

הלכה כר' יוסי (מועד קטן יב א; רמב"ם יום טוב ז ג, ח ז; טוש"ע או"ח תקלח א), ולכן אין צריך שינוי בכל מלאכת דבר האבד (רמב"ם שם; טוש"ע או"ח תקלז א). ומכל מקום כל מה שאפשר לו להקל בטורח, יעשה (רמ"א שם).

ויש מהראשונים שסוברים שאף לר' יוסי, והלכה כמותו, שאין צריך שינוי, הרי זה דוקא באופן שעל ידי השינוי יהיה הפסד, אבל כשלא יהיה הפסד על ידי השינוי צריך לשנות (רמב"ם יום טוב ז ו, וכסף משנה שם; חידושי הר"ן מועד קטן יא ב; ט"ז או"ח תקמה סק"ו)[8].

גמר המלאכה

כתבו הפוסקים שכשם שבזיתים מותר לגמרם במועד, כך הדין בכל דבר האבד אין אומרים שיעשה אותו עד אותו השיעור שלא יהיה דבר האבד שלא יפסד יותר, אלא כיון שהותר לו להתחיל המלאכה - מותר לו לגמור את כולה (רבנו ירוחם ד ה; דרכי משה או"ח תקלז סק"א, בשמו).

דלת ומנעול

הציר של הדלת, והחור שבאסקופה התחתונה, והקורה והמנעול והמפתח שנשברו, אפילו מערב יום טוב, מתקנם במועד, בין שהם של עץ, ובין שהם של ברזל (מועד קטן יא א, ורש"י ד"ה צינור; רמב"ם יום טוב ח ז; טוש"ע או"ח תקמ ד).

אלא שלדעת ר' יהודה שמצריך שינוי בדבר האבד (ראה לעיל), אף כאן צריך שינוי; ולדעת ר' יוסי אין צריך שינוי (גמרא שם). הלכה שמתקן כדרכו בלא שינוי, מפני שזה הפסד גדול, שאם יניח הפתח פתוח והדלתות שבורות נמצא מאבד כל מה שבבית (רמב"ם וטוש"ע שם).

כותל שנפל

כותל גינה שנפל, מתקנו במועד שלא כדרכו, אלא מניח אבנים זו על גבי זו, ואינו טח בטיט ביניהם, או עושה גדר מענפי דקל וקנים וכיוצא (מועד קטן ז א; רמב"ם יום טוב ח ו; טוש"ע או"ח תקמ א), והוא מעשה הדיוט (רמב"ם וטוש"ע שם); אבל אינו בונה כדרכו, שאין בגינה הפסד גדול אם יכנסו בה אנשים (רש"י ד"ה בכותל).

אבל כותל חצר שנפל, בונהו כדרכו (גמרא ורמב"ם וטוש"ע שם), שיש שם הפסד מרובה, שמא יכנסו גנבים לשם (רש"י מועד קטן ז א ד"ה אבל; תוס' שם ד"ה אמר).

ודוקא בכותל חצר הסמוך לרשות הרבים, אבל בכותל שבינו לבין חברו, שאין לחוש שם לגנבים, יתקן שלא כדרכו (גמרא שם; תוס' שם ד"ה אמר, בשם ר' פרץ; טוש"ע ורמ"א או"ח תקמ א; מגן אברהם שם סק"א).

אם היה הכותל נוטה ליפול, מותר לסתרו ולבנותו, מפני הסכנה (מועד קטן ז א בפירוש; רמב"ם יום טוב ח ו; טוש"ע או"ח תקמ א). אבל אם לא היתה סכנה אסור לסתור ולבנות, אפילו אם יש לחוש שיכנסו גנבים לשם (מרדכי מועד קטן רמז תתמא; מגן אברהם שם סק"ג).

בצנעא ובפרהסיא

בפרסום

מלאכה שהיא ודאי דבר האבד - מותר לעשותה בפרהסיא (רמב"ן למועד קטן).

ויש מהראשונים סוברים שבכל דבר האבד צריך לעשות המלאכה בצנעא (ראה מרדכי מועד קטן רמז תתנה, ודרכי משה או"ח תקלח סק"א, בדעתו).

להכניס פירותיו

מותר להכניס פירותיו מפני הגנבים (מועד קטן יב ב; רמב"ם יום טוב ז ג; טוש"ע או"ח תקלח ב), אם אינם במקום המשתמר (שיטה למועד קטן שם; טוש"ע שם); ובלבד שיכניסם בצנעא, כגון שיכניסם בלילה (גמרא ורמב"ם וטוש"ע שם).

ואם הוא דבר שיש בו פרסום בלילה יותר מביום, כגון שצריך להכניסם באבוקות ובקולות, יכניסם ביום (גמרא וטוש"ע שם).

ואם אי אפשר לעשותו כי אם בפרהסיא, הכל מותר בדבר האבד (חידושי אנשי שם למרדכי מועד קטן רמז תתנה סק"א; רמ"א שם, בשם המרדכי).

לדעת הסוברים שמלאכה בדבר האבד מותר בפרהסיא (ראה לעיל, דעת הרמב"ן), מה שהצריכו כאן להכניס בצנעא הוא מפני שאין הפסדו ודאי אלא ספק (מגיד משנה יום טוב ז ג, בשם הרמב"ן).

ויש מפרשים מפני שאין ההפסד בגופו של דבר, שכל דבר שההפסד הוא בגופו לא הצריכו חכמים צנעא אולי משום כך יתעצל ויתעכב בדבר, אבל כל שהפסדו חוץ לגופו, כגון חשש גנבים ואפשר לעשותו בצנעא בלא שום עיכוב, הצריכוהו צנעא (ריטב"א מועד קטן יב ב).

במשא ומתן

סחורה

אף על פי שאסור לעשות סחורה בחול המועד (ראה ערך חול המועד), אם היה דבר האבד - מותר (מועד קטן י ב; רמב"ם יום טוב ז כב; טוש"ע או"ח תקלט א).

כגון דבר שאינו מצוי תמיד לאחר המועד, כמו ספינות או שיירות שבאו או שהם מבקשים לצאת, ומכרו בזול או לקחו ביוקר, הרי זה מותר לקנות או למכור (רמב"ם שם; טוש"ע שם ה). ונחלקו המפרשים בדבר:

  • יש סוברים שאף על פי שהקונה מן השיירא הרי זה כדי להשתכר ולעשות סחורה, ואין זה אלא מניעת הריוח, מכל מקום מותר לפי שאין בכל אלו מלאכה גמורה שתהיה אסורה ביום טוב, שאין כאן אלא מקח וממכר, שאינו אסור אפילו ביום טוב אלא מדבריהם, ולפיכך מותר בחול המועד אפילו כדי להרויח (מגיד שם, לדעת הרמב"ם והראב"ד).
  • ויש סוברים שאין הדברים אמורים אלא בדבר שאינו מצוי, כגון שיירות שבאו עכשיו במועד, בזה הוא שמניעת הריוח נקראת הפסד, אבל בכל סחורה אחרת, אפילו כאשר יום השוק הוא במועד ויוכל עתה למכור סחורתו בריוח, ולאחר המועד לא ירויח כל כך, אין זה דבר האבד, אלא אם כן יפסיד מן הקרן (רא"ש מועד קטן א כג; וראה תוס' מועד קטן י ב ד"ה ובדבר). הטעם: שיום השוק הוא קבוע בכל שבוע ודבר המצוי, ואם לא ימכור בשבוע זה ימכרנו בשבוע הבא (בית יוסף או"ח תקלט, בשם הרא"ש; שו"ע או"ח תקלט ה).

ולא נקרא דבר האבד אלא כגון זרעים שיבשו, או תאנים שהתליעו, שנפחת מן הקרן, אבל מה שלא בא לידו אינו דבר האבד, ואפילו אם לא ימכור עכשיו אינו יודע מתי ימכרנו כל כך בטוב, שכל סחורה כך הוא הענין שאם לא ימכור עתה לא ימכור אחר כך כל כך בטוב, וכמו כן לפעמים ימכרנה אחר כך יותר ביוקר, ולכן אינו דבר האבד (מרדכי מועד קטן רמז תתמו, בשם רבינו תם והריטב"א).

  • ויש מן הראשונים שמחלקים בין מכירה לקנייה, שלמכור מותר כל דבר, אפילו כשאינו מפסיד מן הקרן, שכיון שהסחורה בידו, והוא מוצא עתה קונה ביוקר ובריוח גדול, ואחר המועד לא יתנו לו כל כך ריוח, אין לך הפסד מן הקרן גדול מזה, שהרי עתה הסחורה שוה כמו שנותנים בה (בית יוסף או"ח תקלט, לדעת הרמב"ן); אבל לקנות מהם אסור, אם קונה הדבר כדי להשתכר, אף על פי שהריוח ניכר, שקונה בזול מהשיירא, ואינו מותר אלא אם צריך הדבר בשבילו לשימושו ודעתו לקנותו, ונזדמן לו עתה מי שמוכר בזול, והדבר ידוע שלא יזדמן לו אחר המועד, שהרי זה כדבר האבד ומותר (טור שם בשם רמב"ן)[9].

יריד

ירידים הקבועים מזמן לזמן אף הם חשובים כדבר שאינו מצוי (שו"ת מהרש"ל עט; שו"ע או"ח תקלט ה), ואפילו מעיר לעיר מותר לנסוע ליריד (רמ"א שם). שכל דבר שאינו מצוי ובא מזמן לזמן, חושבים אנחנו הפסד ריוח כמו הפסד קרן (שו"ת מהרש"ל שם).

מכירת סוף עונה

מכירת סוף עונה המצויה בזמנינו, נחשבת דבר האבד אם לאחר המועד תיגמר המכירה (שמירת שבת כהלכתה סז ל; פסקי תשובות תקלט ב).

תגר

תגר שקונה מזה ומוכר לזה מיד וחוזר וקונה ומוכר, מותר לו לקנות ולמכור, שזהו דבר האבד (כלבו ס; רמ"א או"ח תקלט ה). ואף על פי שכל בעלי חנויות כך הם, שקונים כדי למכור מיד, מכל מקום כיון שהוא בחנות - אסור, ולא הותר אלא בבית, או כשהחנות סגורה, וכשיבוא הלוקח לקנות פותחה במקצת (מגן אברהם שם סק"ח).

הלואה

הלוה מעות על מנת שיתן לו אחר כך יין או סחורה אחרת בפרעון חובו, כדי להשתכר, והרי זה בכלל מקח וממכר שאסור (ראה ערך חול המועד), אם אינו מצוי אחר המועד לגבות ממנו, הרי זה דבר האבד, ומותר לגבות במועד (רא"ש מועד קטן א כד, בשם רבינו תם; שו"ע או"ח תקלט א).

וכן סחורה שמכר קודם המועד, אם הלוקח הוא אדם שאינו מצוי במקום המוכר ונזדמן לו בחול המועד, מותר לתבוע דמיה במועד, שהרי זה כדבר האבד (טור או"ח תקלט; דעה א בשו"ע שם ג).

ויש שאינם מצריכים שיהיה דבר האבד בתביעת חוב, כל שזקף עליו במלוה קודם המועד, שהרי זה כהלואה, ומותר לגבותו (בית יוסף שם, לדעת רבינו שהביא הרא"ש שם; שו"ע שם).

וכתבו האחרונים שבזמן הזה, שקלקול החובות מצוי ביותר, נחשב כל חוב בחזקת ספק דבר האבד, ומותר לגבותו אפילו בבית דין (ט"ז שם סק"א; משנה ברורה ס"ק יא).

גביית חוב מגוי

לגבות חובו מן הגוי מותר לדברי הכל, אפילו לדעת האוסרים בגביה מישראל (ראה ערך חול המועד), שבכלל דבר האבד הוא (מגיד משנה יום טוב ז כב; הגהות אשרי מועד קטן א כד, בשם רש"י). ואפילו אם פרע יין לישראל בחובו, מותר לקבל ממנו, שהוא כמציל מידו (רא"ש מועד קטן ב טו; טוש"ע או"ח תקלט ח), והרי זה בכלל דבר האבד אם לא יקבל עכשיו (משנה ברורה שם ס"ק כח).

ויש אומרים שהמחמיר שלא לגבות חוב מן הנכרי יישר כוחו (הגהות אשרי על הרא"ש שם, בשם רשב"ם. וראה בית יוסף שם שתמה על החומרא).

וכן מותר לעשות זקיפה עם חובותיו של נכרי במועד כדי להבטיחם, שבכלל דבר האבד הוא (מגיד משנה יום טוב ז כב; רמ"א או"ח תקלט ג).

רבית

להלוות לגוי ברבית, אפילו לדעת הסוברים שהלואה זו היא כסחורה ואסורה בחול המועד (ראה ערך חול המועד, שיש מחלוקת ראשונים בדבר אם דינה כסחורה), מכל מקום לאותם הרגילים ללוות אצלו - מותר, שאם לא ילוה להם ילכו לאחרים ויתרגלו שם, ויהיה לו הפסד מזה (רא"ש מועד קטן א כד; טוש"ע או"ח תקלט יג), והרי זה כדבר האבד (שו"ע שם)[10].

במציאה

חיפוש מציאה

אסור לטרוח ולחפש אחר מציאה בחול המועד. כגון נהר שהציף דגים על שפתו, אסור לאספם כדי לכבשם, אלא אם כן יהיו ראויים לאכול מהם במועד (רא"ש מועד קטן א כח, בשם הראב"ד; מאירי שם יא א; טוש"ע או"ח תקלט ו).

ואינו דומה לשיירא שבאה שמותר לקנות מהם ולמכור להם (ראה לעיל: במשא ומתן), כיון שבמציאה אין הפסד כלל, מה שאין כן בסחורה שהביטול שלה הפסד הוא; ועוד שבמקח וממכר כיון שכך הוא דרך בני אדם, אין זו חשובה מלאכה ואין בה טורח, מה שאין כן כבישת הדגים מלאכה היא, ויש בה טורח (רא"ש שם; ט"ז שם סק"ד).

ויש מהראשונים שכתב שאם הציף הנהר את הדגים עד שנתמלאו כל השדות שסביבותיו והבורות והחריצים שבתוכם, ואם לא יצודו אותם היו הדגים מתים בתוך הבורות והחריצים והיו נאבדים, מותר לצודם אפילו שלא לצורך המועד, ולמלחם ולכבשם כבישה גמורה שיוכלו להתקיים זמן מרובה (שיטה למועד קטן יא א).

השבת אבדה

מי שמצא אבדה בחול המועד מותר לו לכתוב מודעה ולתלותה, כיון שיתכן שהמאבד נמצא במקום זה רק בחג, ואחר כך ילך לדרכו. וכן מי שאבדה לו אבדה מותר לו לכתוב מודעה כדי שידע המוצא ויחזיר לו את האבדה (פסקי תשובות תקמה ט; שמירת שבת כהלכתה סז יז)[11].

בספק

ספק דבר האבד

ספק דבר האבד - מותר (מגן אברהם תקלז בהקדמה, בשם תשובת רש"ך), שכך כתבו ראשונים בטעם שכותב אדם חשבונותיו ויציאותיו, שהוא מפני שמא ישכח ויאבד ממנו, והרי אינו אלא ספק (תשובת רש"ך א קיג). וכך כתבו הראשונים בטעם שכותבים שטרי קדושין וגיטין ועוד, שהוא מפני שמא ימותו העדים או בית דין, או ילכו למדינת הים, וגם זה אינו אלא ספק (תוס' יח ב ד"ה ואלו כותבין ועוד).

אבל יש מן הראשונים שהחמיר שלא לגבות חוב מן הנכרי במועד (ראה לעיל: במשא ומתן)[12], וכתבו בטעמו שלא נקרא דבר האבד אלא דבר שיאבד בודאי אם לא יעשה עכשיו (בית יוסף או"ח תקלט, בטעם דעה זו).

ונחלקו האחרונים בהיתר של ספק דבר האבד:

  • יש שכתבו שלא אמרו ספק דבר האבד מותר אלא לדעת הסוברים בעיקר מלאכת חול המועד שאיסורה מדרבנן, וספק דרבנן להקל; אבל לדעת הסוברים שמלאכת חול המועד אסורה מן התורה (ראה ערך חול המועד שיש מחלוקת בדבר) אף ספק דבר האבד אסור (מחצית השקל תקלז בהקדמה).
  • ויש שהוכיח שאין זה תלוי בזה, ואפילו לדעת הסוברים שמלאכת חול המועד היא מהתורה, ספק דבר האבד מותר. אלא שכתבו שהעיקר תלוי בדבר המצוי, שאם החשש שיהיה הפסד בדבר הוא מצוי - מקילים בספיקו; ואם אין ההפסד מצוי - יש להחמיר אפילו לדעת הסוברים מלאכת חול המועד מדרבנן (באור הלכה תקלז א ד"ה דבר).

ספק שאינו מצוי

יש שכתבו שספק דבר האבד מותר רק אם אותו חשש של הפסד הוא מצוי, אבל אם אינו מצוי לא (משנה ברורה תקלז סק"א); ויש שכתבו שגם אם יש חשש מועט שיהיה הפסד - מותר, ובפרט אם הוא דואג ונמנע משמחת יום טוב מחמת ההפסד (שו"ת מהרש"ג ב י. וראה פסקי תשובות תקלז א).

במשא ומתן

במניעת הריוח של משא ומתן, אפילו לדעת הסוברים שהוא דבר האבד (ראה לעיל: במשא ומתן, מחלוקת ראשונים בדבר), אם הוא ספק, כתבו הפוסקים שאסור. ולכן אם יום השוק הוא בכל שבוע, ואפשר שביום השוק הבא ימכרנו גם כן בריוח - אסור למכור (בית יוסף או"ח תקלט, לדעת הרא"ש. וראה חול המועד כהלכתו ב ס"ק קסא).

באבלות

בעצמו

האבל, שאסור בעשיית מלאכה בימי אבלותו (ראה ערך אבלות), נחלקו אמוראים אם מותר בדבר האבד, כדרך שמותר בחול המועד:

  • יש אומרים שדברים המותרים במועד אסורים בימי אבלו.
  • ויש אומרים שאם במועד מותר, כל שכן בימי אבלו (מועד קטן יא ב).

הלכה, שאבל אסור גם בדבר האבד (רמב"ם אבל ה י; טוש"ע יו"ד שפ ד), בין הוא, ובין עבדיו ושפחותיו ובניו ובנותיו, שמעשה ידיהם שלו (טוש"ע שם).

באחרים

אנשים אחרים מותרים לעשות לאבל מלאכה. כיצד: היה צריך להפוך זיתיו, או להעלות פשתנו מן המשרה, או צמרו מן היורה, שוכר אחרים לעשות לו כדי שלא יאבדו, ומרביצים לו שדהו משתגיע עונת המים שלו (מועד קטן יא ב; רמב"ם אבל ה י; טוש"ע יו"ד שפ ה).

גמר המלאכה

כשם שנחלקו ר' יהודה ור' יוסי בחול המועד בזיתיו הפוכים אם טוען קורה ראשונה בלבד, או שגומר כדרכו את כל המלאכה, (ראה לעיל: בשינוי וכדרכו), כך נחלקו באבל (מס' שמחות ה ב,ד).

ופירשו האחרונים שנחלקו כשאחרים עושים לו, אבל הוא עצמו אף בדבר האבד הם סוברים שאסור (פירוש נחלת יעקב שמחות שם).

ויש מהראשונים שכתב שאפילו כשאחרים עושים לו בדבר האבד לא יגמרו את כל המלאכה, שאבלות חמורה ממועד (שיטה למועד קטן יא ב).

בשכר

יש מן הראשונים שסוברים שהאחרים מותרים לעשות לו רק בחינם, אבל לא בשכר (מאירי מועד קטן יא ב); ויש חולקים וסוברים שמותר אפילו בשכר (מאירי שם, בשם יש אומרים; רמב"ם אבל ה י. וכך משמע מסתימת כל הפוסקים).

בטירחה

דבר האבד שמותר על ידי אחרים, מותר גם על ידי טרחה יתרה. שרק בחול המועד שהאיסור הוא משום קדושת היום, אסרו בטורח יתר (ראה ערך חול המועד), אבל באבל שהאיסור הוא כדי שיתאבל על מתו (ראה ערך אבלות) מה איכפת לנו בטורח של אחרים (רמב"ן תורת האדם ענין האבלות נה; רא"ש מועד קטן ב ד, בשם הראב"ד; טוש"ע יו"ד שפ ה).

אין אחרים

אם אין לו אחרים שיעשו בשבילו, כגון שאין שם אומן לעשות מלאכה זו אלא הוא, דעת רבן שמעון בן גמליאל שמותר לו לעשות בעצמו בצנעא (מועד קטן יא ב; שמחות ה ג). ונחלקו הפוסקים אם הלכה כמותו:

  • יש מהראשונים שפוסקים הלכה כמותו (רי"ץ גיאת הלכות אבל עמ' נא; רמב"ן בתורת האדם ענין האבלות נה; רא"ש מועד קטן ב א, בשם איכא מאן דאמר בראב"ד; רמ"א יו"ד שפ ח, בשם יש אומרים), אם מפני שסוברים שאין חכמים חולקים בדבר (רא"ש שם); או שאפילו שחולקים עליו, הלכה כדברי המיקל באבל (ראה ערך הלכה. רמב"ן ורא"ש שם).
  • יש סוברים שחכמים חולקים על רבן שמעון בן גמליאל, ופוסקים הלכה כמותם (רי"ף מועד קטן יא ב, וראה רא"ש ושאר ראשונים שם בדעתו; טור יו"ד שפ, לדעת הרמב"ם והראב"ד; המחבר יו"ד שפ ה). ומכל מקום לאחר שלשה ימים מותר (רא"ש מועד קטן ב א, בשם הראב"ד; רבנו ירוחם כה ג, בשמו).
  • ויש מכריעים שבהפסד מרובה יש להקל אפילו בתוך שלשה ימים, ולאחר שלשה ימים יש להקל בכל דבר האבד (רמ"א יו"ד שפ ה), ויעשה בצנעא (רא"ש ורבנו ירוחם שם, בשם הראב"ד; ש"ך שם סק"ו).

וכתבו האחרונים שאם אי אפשר לעשות בצנעא - מותר בפרהסיא (שו"ת חתם סופר אה"ע ב קעג).

סחורה

פרקמטיא של האבל בדבר האבד נמכרת על ידי אחרים (רא"ש מועד קטן ב ד; טוש"ע יו"ד שפ ו). וכשהיא נפסדת מהקרן אם לא ימכרנה עתה, הרי זה דבר האבד לדברי הכל; ואם המכירה היא להרויח, וכשלא ימכור לא יפסיד וגם לא ירויח, הרי הדבר תלוי במחלוקת הראשונים במשא ומתן בחול המועד אם זה נקרא דבר האבד (ראה בית יוסף שם. וראה לעיל: במשא ומתן)[13].

הרשאה

אם יש לו דין על אדם, והוא דבר האבד, כגון שביקש לילך למדינת הים, או שעדיו חולים, יכול לעשות מורשה ולדון עמו (רמב"ם אבל ה יד, בשם הגאונים: רא"ש מועד קטן ב ד, בשמם; טוש"ע יו"ד שפ ט).

הלואה ברבית

מותר להלוות לנכרי ברבית על ידי אחרים לאותם שרגילים ללוות ממנו, מפני שהוא דבר האבד (טור יו"ד שפ; שו"ע שם ז וש"ך סק"ח); ויש אוסרים (רמב"ן בתורת האדם ענין האבלות נה; טור שם, בשמו).

בחזרת פועלים

חזרה ממלאכה

השוכר את האומנים והפועלים, שיכולים לחזור בהם אפילו בחצי היום (ראה ערך פועל), אינו אלא בדבר שאינו אבד, אבל בדבר שאבד - אחד שכיר ואחד קבלן אינם יכולים לחזור בהם, אם לא נאנסו (בבא מציעא עה ב, ושם עז ב; רמב"ם שכירות ט ד; טוש"ע חו"מ שלג ה).

ואם חזרו בהם, בין שהיה דבר האבד של הפסד ממון, כגון ששכר אותם להעלות פשתנו מן המשרה; ובין שהיה דבר של הפסד רצונו, שלא נעשית כוונתו (ראה ריטב"א בבא מציעא עה ב), כגון ששכר להביא חלילים לשמח חתן וכלה, או לקונן על המת וכיוצא בדבר שאף זה דבר האבד, שעתה זמנו הוא לעשות (תוס' שם ד"ה פרייפרין); והוא מקום שאין שם אדם, ואינו מוצא פועלים אחרים לשכור - הרי זה שוכר עליהם בני אדם ביוקר, עד כדי שכרם[14]; ועל הפועלים מוטל לשלם, או שבעל הבית מטעה אותם (בבא מציעא עח א, ושם עה ב, ורש"י ד"ה ידם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). דהיינו שאומר להם שישלם יותר משרוצים, ולא יתן להם אלא מה שפסק תחילה (שם עו ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

כשאין אחרים

אפילו כשאינו מוצא עכשיו פועלים לשכור, אינו נקרא דבר האבד אלא אם כן בשעה ששכר את אלו היה יכול לשכור פועלים אחרים, אבל אם גם אז לא היו לו פועלים אחרים לשכור, אינו שוכר עליהם או מטעם, שהרי לא הפסידוהו כלום (נמוקי יוסף בבא מציעא עז א, בשם רשב"א; מגיד משנה שכירות ט ב, בשמו; טוש"ע חו"מ שלג ה וסמ"ע ס"ק כב).

ויש חולקים וסוברים שאף זה נקרא דבר האבד, שאין אדם רואה ממונו אבד ושותק, ומן הסתם היה טורח אחר פועלים ומוסיף להם קצת על שכרם, והיה מוצא לשכור (בית יוסף חו"מ שם, בשם תלמידי הרשב"א בשם הרמב"ן; וראה ש"ך שם ס"ק כח)[15].

כשיש אחרים

היו לו פועלים אחרים לשכור להשלים המלאכה, ואמרו לו צא ושכור מאלו והשלם מלאכתך, אין לו עליהם אלא תרעומת, ומשלם להם בעד מה שעשו (בבא מציעא עו ב; שכירות ט ב, בשמו; טוש"ע חו"מ שלג ז. וראה ערך פועל). ואם הטעה אותם, משלם להם כפי מה שפסק להם באחרונה (רא"ש בבא מציעא ו ב; טור ורמ"א שם ה).

כשהדבר אבד

לא שכר עליהם פועלים ולא הטעם, נחלקו הפוסקים אם חייבים לשלם:

  • יש אומרים שיש הבדל בין דבר האבד של ממון ממש, לדבר האבד של חסרון כוונתו, שבדבר האבד של ממון, משלמים לו הפועלים כל ההיזק שגרמו לו בחזרתם, אם לא שכר עליהם פועלים ולא הטעם; ובדבר שאינו של ממון, כגון ששכר להביא חלילים לשמח את הכלה, או לקונן על המת וכיוצא, שהענין אבד ולא הממון, אם לא שכר עליהם ולא הטעם, אינם משלמים כלום (ריטב"א בבא מציעא עה ב; שו"ת תרומת הדשן שכט; רמ"א חו"מ שלג ו).
  • יש שנראה מדבריהם שאינם מחלקים בדבר, וסוברים שלעולם אין הפועלים משלמים את ההיזק שנגרם לבעל הבית על ידי חזרתם, אפילו בדבר האבד של ממון (נמוקי יוסף בבא מציעא עו ב; נתיבות המשפט שלג ס"ק יד, בדעת המחבר)
  • ויש מפרשים דבריהם שלא אמרו אלא כשבעל הבית היה מוצא לשכור פועלים ולא שכר, אלא שהמתין, ולפיכך לא ישלמו מה שהפסיד בהמתנתו, אבל אם לא היה יכול בעל הבית לשכור פועלים, ועל ידי זה היה הפסד ממון, חייבים לשלם (ש"ך שם ס"ק לט).

מלמד תינוקות

מלמד תינוקות החוזר בו, נקרא דבר האבד (מרדכי בבא מציעא רמז שמג; תשובות מיימוני קנין ל; רמ"א חו"מ שלג ה). הטעם: אם מפני ששוכח ומאבד בביטול זה מה שלמד קודם לכן (תשובת מיימוני שם); או לפי שאף בלא קלקול העבר יש הפסד שאינו חוזר מה שמתבטל מהלימוד בכל יום שראוי ללמוד (ש"ך שם ס"ק כו).

אבל זה נקרא דבר האבד שאינו של ממון, שאם לא שכר עליו בעל הבית, אין המלמד חייב לשלם (שו"ת תרומת הדשן שכט; רמ"א חו"מ שלג ו).

אם לא יצטרך התינוק להתבטל כי אם זמן מועט, כגון שידוע שימצא מלמד אחר בקרוב, אינו דבר האבד כי אם לפי אותו זמן, ואם אין האב רגיל לדחוק עצמו על שכירות מלמד בזמן מועט כזה, אינו דבר האבד (הגהות אשרי בבא מציעא ו ו).

אם המלמד מעמיד לו מלמד אחר במקומו אינו דבר האבד (תשובות מיימוני קנין ל; ש"ך חו"מ שלג ס"ק כו).

סופר

סופר המקבל עליו לכתוב ספר וחזר בו, הרי זה דבר האבד, ואפילו אם ימצא סופר אחר, כי ספר הנכתב בכתיבת יד שני סופרים הוא מנומר ונקרא מקולקל (מרדכי בבא מציעא רמז שמג; רמ"א חו"מ שלג ה וסמ"ע ס"ק כ), אלא אם כן ידוע שאין קפידא בשני סופרים (ש"ך שם ס"ק כו).

משרת

משרתת או עבד של בעל הבית שחזרו בהם נקרא דבר האבד, שאין בעל הבית יכול לעשות בעצמו אותן המלאכות שהם צריכים לעשות (תרומת הדשן שכט, והשאיר בצריך עיון: רמ"א חו"מ שלג ה).

ויש שפקפקו בדבר, וכתבו שהכל לפי הענין ולפי ראות עיני הדיין (ש"ך שם ס"ק כג).

חזרת בעל הבית

בעל הבית ששכר פועלים, וחזר בו קודם שהלכו הפועלים למלאכתם, כתבו הראשונים שאם בשעה ששכרם היו יכולים להשכיר עצמם לאחרים ועכשיו אינם יכולים, הרי זה דבר האבד להם, ומשלם שכרם כפועל בטל (מגיד משנה שכירות ט ד, בשם רמב"ן ורשב"א; שו"ע חו"מ שלג ב).

ואם חזר בו אחר שהתחילו במלאכה, שידו על התחתונה (ראה ערך פועל), יש מהראשונים שסוברים שאם הוזלה המלאכה ויכול להשיג פועלים להשלים בזול, ישלם להם כל שכרם מלבד מה שיצטרך לשלם בעד גמר מלאכה, ואף על פי שהוא יותר ממה שפסק עמהם ויותר ממה ששוה לפי שהוא דבר האבד לפועלים, שאם באו עכשיו להשכיר עצמם לא יתנו להם אלא כפי הזול של עכשיו (ריטב"א בבא מציעא עו א).

==

הערות שוליים

  1. ו טור תקטז – תקמב.
  2. וראה פרי מגדים שם במשבצות זהב סק"ו, שמכל מקום טוב שיעשה בצנעא.
  3. וראה ערך חול המועד, על כתב שאינו כתב אשורי בחול המועד, שיש מקילים בו.
  4. וראה ערך חול המועד, על היתר מלאכה ומשא ומתן לצורך המועד.
  5. וראה פרי מגדים אשל אברהם תקמה ס"ק יח, ומשנה ברורה שם ס"ק כח,כט, שבכתב שלנו יש להקל.
  6. וראה ערך חול המועד, על הגהה בספר תורה וכיוצא, לצורך המועד או לצורך רבים.
  7. וראה פסקי תשובות תקמה ט, שמותר לכתוב קבלה לצדקה אם בלא זה לא ירצה הנותן לתת צדקה; וכן מותר לכתוב המחאה לצדקה אם אין לו מזומנים, או שירא לשלוח אותם בדואר.
  8. וראה תוס' י א ד"ה ההדיוט, שנסתפקו לומר, שאף על פי שהלכה כר' יוסי שדבר האבד אינו צריך שינוי, מכל מקום שמא אין כל דבר האבד מותר בלא שינוי.
  9. וראה פסקי תשובות תקלז ב, לענין מי שמשלם שכירות על החנות, או שמשלם מסים גבוהים, ומחוייב לשלם גם על חול המועד, אם מותר לו להפעיל את החנות כדי שלא ישלם לחינם.
  10. וראה ערך חול המועד, על משא ומתן לצורך המועד, או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל.
  11. וראה ארחות רבינו ב עמ' קכה, שיש שהחמיר לכתוב בשנוי.
  12. וראה בבית יוסף שם, שתמה על דעה זו.
  13. וראה ערך אבלות, על שותף במשא ומתן של האבל, ועל האריסים והחכירים.
  14. וראה ערך פועל, מה הדין כשיש אצלו משלהם, ואם יש הבדל בין כשהתחילו במלאכה וחזרו, ובין לא התחילו.
  15. וראה פתחי תשובה שם ס"ק יא, בשם שו"ת ושב הכהן, שהעיקר כדעה הראשונה, ואף לכתחילה יכולים הפועלים לחזור בהם במקרה זה.