מיקרופדיה תלמודית:דבר הנדור; דבר האסור
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - דבר שאיסורו חל עליו על ידי אדם, ואפשר להתפיס בו דבר של היתר בתורת נדר ולומר זה כזה, ודבר שאיסורו בא מאליו, מפני שאסרתו תורה, ואי אפשר להתפיס בו דבר אחר
דבר הנדור
מהותו
אין אדם יכול להתפיס בנדר (ראה ערך נדרים), היינו לעשות דבר המותר כדבר האסור, אלא אם כן התפיס בדבר הנדור (נדרים יג א, יד א; רמב"ם נדרים א ט; טוש"ע יו"ד רד א), שנאמר: כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' (במדבר ל ג), עד שידור בדבר הנדור (נדרים שם ושם).
גדרו
בגדרו נחלקו ראשונים:
- יש סוברים כל דבר שאדם יכול לעשותו בנדר ובנדבה, או שהוא בא מחמת נדר (רמב"ם נדרים א ט-י), אבל דבר שלא בא בנדר ונדבה, ולא מחמת נדר ונדבה, אף על פי שאיסורו חל מדיבורו של אדם, אינו דבר הנדור (שם יא).
- ויש סוברים כל שקדושתו באה על ידי פיו של האדם, אפילו שאינו בא בנדר ונדבה (תוספות נדרים יג א ד"ה מרבה; רא"ש שם ד"ה חטאת; רש"י שם ד"ה מרבה; ראב"ד שם), ויש שהוסיפו תנאי שיהיה הדבר הקדש, היינו ממון גבוה (ראב"ד שם; רשב"א שם יב א. וראה להלן שיש חולקים).
קרבן
המתפיס בקרבן, כגון שאמר "הרי פירות אלו עלי קרבן" או "כקרבן" (ראה ערך נדרים) - הנדר חל (נדרים יג א; רמב"ם נדרים א ז; טוש"ע יו"ד רד א), מפני שאפשר שידור אדם קרבן ויעשה בהמה שהיתה חול קרבן ותיאסר (רמב"ם שם).
וכן האומר פירות אלו עלי עולה (ראה ערכו), או מנחה (ראה ערכו), או תודה (ראה ערכו), או שלמים (ראה ערכו) (נדרים יג א; רמב"ם שם י), או מעשר בהמה [ראה ערכו] (נדרים יח ב; רמב"ם שם יג), שקדושתו בידי אדם (רמב"ם שם).
חטאת ואשם
האומר פירות אלו עלי כחטאת ואשם (נדרים יג א; רמב"ם נדרים א י), אף על פי שאינם באים בנדר ונדבה, אלא רק אם התחייב בהם (ראה ערך חטאת וערך אשם), הואיל ונזיר מתחייב בהם מחמת נדרו (ראה ערך נזיר וערך אשם נזיר. רמב"ם שם; רדב"ז שם לדעת הר"ן), ולמדו מריבוי מיוחד: לה' - כי ידור נדר לה' - לרבות חטאת ואשם (נדרים יג א); או לפי שהאדם צריך להקדישם, לסוברים שכל שקדושתו באה על ידי דיבור פיו של האדם - הרי זה דבר הנדור (ראה לעיל).
דבר הקדוש בקדושת פה
כל דבר הקדוש בקדושת פה הוא דבר הנדור, ולאו דוקא קרבן (טוש"ע יו"ד רד ב). לפיכך האומר דבר זה עלי כאימרא, או כדירים, או כעצים, או כאשם, או כמזבח, או כהיכל, או כירושלים, או כאחד ממשמשי המזבח - הרי זה נדר (נדרים י ב; רמב"ם א יד; טוש"ע שם), שכל אחד מאלו הדברים עניינם כאומר הרי עלי קרבן (רמב"ם שם), שכל אלו מתפרשים על דברים הנידרים בבית המקדש (ראה ירושלמי נדרים א ג, ונועם ירושלמי שם; ר"ן ותוספות ופירוש הרא"ש נדרים שם).
בשולחן
האומר ככר זה עלי כשולחן של מקדש, הרי זה נדר (הגהות מרדכי שבועות תשפח; רמ"א יו"ד רד ב).
נדר בשולחן סתם - יש אומרים שאין זה כלום, שסתם שולחן הוא חולין (רמ"א ולבוש שם, וש"ך סק"ח)[2]; ויש אומרים שאף בזה סתם נדרים להחמיר, שמא התכוין לשל מקדש (ט"ז שם סק"ה. וראה ערך שבועה, בנשבע בשלחן).
במה שכתוב בתורה
האומר ככר זו עלי כמו שכתוב בתורה, או שנטל הספר תורה בידו ונדר בה, הרי זה נדר (ירושלמי נדרים א ג; נדרים יד ב, לפירוש הראשונים שהמדובר שם בנדר; רמב"ם נדרים א כח; טוש"ע יו"ד ריב א), שהרי כתוב בה קרבנות (ירושלמי שם); ויש סוברים שהנודר בתורה אינו נדר כלל, והנודר בתורה שאמרו הכוונה שנשבע בתורה (ריטב"א שם בשם רבותינו).
לדעה הראשונה, אותה שאמרו דעתו על האזכרות שבה (נדרים שם), הכוונה למה שנזכר בתורה, היינו קרבנות וכיוצא בהם (רשב"א וריטב"א שם ועוד); ויש מפרשים מפני שכתוב בה איסר ונדרי (רמב"ם שם; טוש"ע שם); ויש מפרשים שדעתו על שמות הקודש שבה (ראה ערך אזכרות. ראב"ד שבועות שם), או על כל מה שכתוב בה (רשב"א ומאירי שם) שעל ידי הכתיבה לשם קדושה הכל קדוש.
בזמן איסור
המתפיס זמן היתר בזמן איסור שהוא דבר הנדור, הנדר חל, כגון שנדר ביום שמת בו אביו ואמו שלא יאכל בו בשר, ולא ישתה בו יין, ונדר אחר כך על יום אחר שיהיה כיום שמת בו אביו ואמו (שבועות כ ב ורש"י ד"ה פשיטא; רמב"ם נדרים ג ח), וכן בכל סתם יום שנדר להתענות בו (טוש"ע יו"ד רד א).
דבר האסור
מהותו
המתפיס בדבר האסור, שהתורה אסרתו, אין הנדר חל, שמהכתוב למדנו שצריך לנדור בדבר הנדור (נדרים יד א, וראה לעיל; רמב"ם נדרים א ח וט; טוש"ע יו"ד רה א), ויש שהסבירו שכשם שהדבר הנדור עצמו - כקרבן וכיוצא - בא על ידי נדר, כך יכול להתפיס בו דבר אחר שיהא כמוהו, אבל כשאומר ככר זו עלי כבשר חזיר וכיוצא, אי אפשר שיעשה דבר שאינו בשר חזיר כבשר חזיר, שבשר חזיר התורה אסרתו (רמב"ם שם ה; ר"ן נדרים יד א).
דוגמאות
האומר דבר פלוני עלי כבשר חזיר, או כעבודה זרה, או כתקרובת עבודה זרה, או כנבלות וטריפות כשקצים ורמשים - אין הנדר חל (נדרים יג ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שכל אחד מאלו דבר האסור הוא (רמב"ם שם; ר"ן שם). וכן האומר לאשה הרי את עלי כאמא, כאחותי, כערלה וככלאי הכרם, האסורים בהנאה - לא אמר כלום, שדבר האסור הם (נדרים יד א. וראה להלן על דינו מדרבנן).
כחלת אהרן וכתרומתו
האומר פירות אלו עלי כחלת אהרן (ראה ערך חלה), או כתרומתו - אין זה נדר (נדרים יג ב; רמב"ם נדרים א יא). ואף שהן קדושות מחמת דיבור האדם, אינן דבר הנדור:
- יש מפרשים, לפי שאין אדם יכול להתנדב חלה או תרומה כשאינו חייב (רמב"ם שם, ובפירוש המשניות נדרים שם; נמוקי יוסף שם).
- יש מפרשים, מפני שהן נכסי כהן (ראב"ד שם; רשב"א נדרים יב א; מאירי שם, בשם יש אומרים), ואיסורן לזרים הוא מפני שאסרתן תורה, ודבר האסור הוא (רשב"א שם), ולטעם זה גם האומר פירות אלו עלי כחזה ושוק (ראה ערכו) של שלמים, שאסורים לזרים (ראה ערך אכילת קדשים) - אינו נדר (רשב"א ומאירי שם).
- יש מפרשים, לפי שאף קודם שקרא עליהן שם נאסרו משום טבל (ראה ערכו), ואדרבה קריאת השם באה להתירן (תוספות נדרים יב א ד"ה כחלת; רא"ש שם), והסבירו אחרונים שאיסור טבל הוא מפני שקודם שמפריש התרומה מפוזרת בכל חלקי הטבל, ונמצא שאיסורה לא בא על ידי האדם (שו"ת עונג יום טוב קיד. וראה אתוון דאורייתא כלל ב, וראה ערך טבל). ולטעם זה האומר הרי עלי כחזה ושוק, הרי זה נדר (מאירי שם).
- ויש מפרשים, מכיון שאינן אסורות אלא לזרים אינו אלא איסור תורה, והוא דבר האסור (ר"ן נדרים יב א ד"ה כחלת), וכן חזה ושוק, שהוא אסרם על כל העולם, ולאחר זריקת דמים פקע נדרו והתורה אסרתם לזרים (ר"ן שם יא ב ד"ה בעיקרו).
בכור
בבכור נחלקו תנאים: לרבי יהודה הוא דבר האסור, שהרי קדוש מרחם אמו (ראה ערך בכור בהמה טהורה); לרבי יעקב הואיל ומצוה להקדישו בפה (ראה שם מחלוקת בדבר), הרי הוא כדבר הנדור (נדרים יב ב ויג א). הלכה כרבי יהודה (רמב"ם נדרים א יג).
אבל אם היה מונח לפניו בשר בכור והתפיס בו, נחלקו ראשונים:
- יש סוברים שלפני זריקת דמים, הרי זה אסור (רמב"ם שם טו), הואיל ודינו כשלמים שניתר לאוכליו בזריקת דמים, וקדושת שלמים אדם יכול לעשות בנדר, והרי הוא מתפיס בקרבן (כסף משנה שם, בשם הר"א בן הרמב"ם, וראה שער המלך שם).
- ויש חולקים וסוברים שאף זה אינו דבר הנדור (ראב"ד שם).
אחר זריקת דמים
בשר שלמים אחר זריקת דמים, שהותר לזרים ואפילו לבעלים, הוא דבר המותר (נדרים יא ב), ואפילו לסוברים שהחזה והשוק הם דבר הנדור (ראה לעיל), מכל מקום סתם בשר שלמים לא על חזה ושוק נאמר (מאירי נדרים יא ב. וראה להלן: דבר הנדור שהותר).
ספר תורה
ספר תורה, אף על פי שכולו קדוש, בין הכתב ובין הגוילים, מכל מקום אינו כדבר הנדור, שהקדושה מאליה באה (ירושלמי נדרים א ג; ראב"ד שבועות יב ד; ריטב"א נדרים יד ב, ועוד ראשונים שם. וראה לעיל: במה שכתוב בתורה. ולהלן, על דינו מדרבנן).
מדרבנן
המתפיס בדבר האסור: לדעת אביי מדרבנן הנדר חל, וצריך שאלה לחכם (נדרים יד א. וראה שם תוספות ד"ה רבא); ולדעת רבא, לעם הארץ בלבד חכמים גזרו (נדרים שם), שלא יקלו ראשם בנדרים, ומראים בעיניו שהם אסורים עליו (רמב"ם נדרים ב יג; שו"ע יו"ד רה א). הלכה כרבא (רמב"ם ושו"ע שם).
אבל רבים מהראשונים סוברים שלא אמרו שמדרבנן הנדר חל אלא בשני נדרים בלבד (רמב"ן ורשב"א ור"ן ונמוקי יוסף וריטב"א ורא"ש ומאירי נדרים יג ב; רמ"א שם, בשם יש אומרים; ש"ך שם סק"ד):
- במדיר את אשתו, מפני שדרך אדם לאסור אשתו מתוך הקפדה, ושלא יבוא להתיר אף אם יתפיס בדבר הנדור (ראשונים שם), או כדי שלא יהא רגיל להדיר את אשתו, משום שלום בית (רשב"א וריטב"א שם).
- בנודר בתורה, שלא יבוא להחליף בין נודר בה, ובין נודר במה שכתוב בה (רשב"א ור"ן ועוד שם).
בזמן הזה
יש אומרים שבזמן הזה דנים לכל העולם כדין עם הארץ, לפי שרובם אינם בני תורה (שו"ת הרשב"א ג שיד; רמ"א שם, בשם יש אומרים. וראה ערך עם הארץ).
על אופן השאלה לעם הארץ, ראה ערך התרת נדרים.
ספק נדור ספק אסור
סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל
המתפיס בשם שהוא משותף לדבר הנדור ולדבר האסור, הרי זה בכלל מה שאמרו סתם נדרים להחמיר ופירושם להקל, שאם פירש דבריו אחר כך ואמר התכוונתי לדבר האסור - אינו נדר; ואם אינו יודע לפרש - סתמו להחמיר (נדרים יח ב ור"ן שם; רמב"ם נדרים ב ז; טוש"ע יו"ד רח א).
אמר פירות אלו עלי כבשר מליח, ואין ידוע אם כוונתו לבשר מליח של קרבן, שנאמר בו: עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח (ויקרא ב יג), שהוא דבר הנדור, או שנתכוין לבשר מליח של עבודה זרה, שהוא דבר האסור - אם פירש ואמר נתכוונתי לבשר קרבן, הרי זה נדר; ואם אמר נתכוונתי לבשר עבודה זרה, אינו נדר, ואם סתם ולא פירש - אסור (נדרים שם ור"ן; רמב"ם שם ז - י; טוש"ע שם. וראה שם דוגמאות נוספות).
וכן אם אסר על חברו בלשון כזו, ואינו מצוי כאן לשאלו, דנים בו להחמיר (מאירי שם).
יש מהתנאים החולקים וסוברים סתם נדרים להקל (ראה נדרים יט ב לרבי טרפון, ושם יח ב לרבי אלעזר ב"ר צדוק), ואין הלכה כמותם (ר"ן שם כ א; רמב"ם וטוש"ע שם. וראה ערך נדרים).
אחר לשון בני אדם
במה דברים אמורים במקום שבלשונם יש משמעות לשני העניינים (רמב"ם שם יא), אבל במקום שדרכם להתכוין רק לענין אחד, אין הולכים בנדרים אלא אחר לשון אנשי אותו המקום באותו זמן (נדרים יח ב, בהבדלים שבין יהודה וגליל; רמב"ם שם; טוש"ע שם). והולכים בזה אחר רוב אנשי העיר (טוש"ע יו"ד רח א).
יש סוברים שאין הולכים אחר הרוב אלא כשפירש דבריו למשמעות דבר האסור, אבל כשלא פירש, אפילו אם הרוב מתכוונים לדבר האסור - מחמירים (פרישה שם אות ב; ש"ך שם סק"ג); ויש סוברים שלעולם אדם שבא לעשות סימן, תופס את לשון הרוב (ט"ז שם סק"ב. וראה ערך נדרים).
כשפירש לדבר האסור
כשפירש שנתכוין לדבר האסור, לא החמירו אפילו לעם הארץ (טוש"ע יו"ד רח א. ראה לעיל: מדרבנן), שכאן הרי יודע שהמתפיס דבר האסור אינו נדר, שהרי מפרש דבריו שהתכוין לדבר האסור בכדי שלא יהא נדר, ובזה לא החמירו (ש"ך שם סק"ב).
יין נסך בזמן הזה
כתבו ראשונים שבזמן הזה רגילים לקרא יין נסך רק ליין שנתנסך לעבודה זרה, ולא ליין שמתנסך על המזבח, ולכן אם התפיס בזמן הזה ביין נסך, הרי התפיס בדבר האסור (מאירי נדרים יח ב).
נדור ואסור
בדבר שאיסורו מדרבנן
דבר שיש בו איסור גם מצד נדר וגם מצד הדין, ואמר על דבר אחר זה כזה, אם אותו הדין הוא מדרבנן, הרי זה נקרא דבר הנדור והנדר חל, ולכן מי שנדר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ביום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, ואמר אחר כך על יום אחר שיהיה כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם - אסור, אף שאותו יום אסור באכילה בלא נדרו (ראה ערך צום גדליה), מכל מקום עכשיו הוא אסור גם מחמת נדרו (שבועות כ ב; טוש"ע רטו ה).
ולפיכך הנודר מגבינת נכרים (ראה ערך גבינת גוים), וסתם יינם (ראה ערכו), ושומנו של גיד (ראה ערך גיד הנשה) - המתפיס בהם אסור, כמתפיס בדבר הנדור (ר"ן נדרים יב א ד"ה ומשני).
בדבר שאיסורו מהתורה
הנודר על דבר האסור מן התורה (ראה ערך נדרים מחלוקת אם נדרו חל, וראה ערך אסור חפצא), דינו כדבר האסור, שאין מתפיסים בו בנדר (תוספות שבועות כ ב ד"ה דכי), שאין איסור נדרו חשוב לגבי איסור תורה, וכגון מי שנדר שלא לאכול ביום הכפורים, ושוב אמר על יום אחר הרי עלי שלא לאכול בו כיום הכפורים, אין הנדר חל (נמוקי יוסף נדרים ג ב ד"ה והוא), מלבד המתפיס בנותר (ראה ערכו) של עולה, שאסור מחמת הקדש פיו, ככל קרבן - ולא הותר בזריקת הדם, ומחמת שהתורה אסרתו משום נותר, הנדר חל (נדרים יב א), כיון שאיסור נותר גופו בא מכח קדושת דבר הנדור שבו (תוספות נדרים שם ד"ה אבל נותר).
ויש מהראשונים סוברים שאין הנדר חל מפני שבעיקרו הוא מתפיס, ובעיקרו היה דבר האסור (רא"ש שבועות ג ג; ר"ן על הרי"ף שם ח א; טוש"ע יו"ד רטו ה).
דבר הנדור שהותר
ספק אם בעיקרו מתפיס
דבר שאיסור הנדר שבו הותר, והתפיס בו דבר אחר, הסתפקו בו אם בעיקרו מתפיס, היינו כפי שהיה קודם, והרי זה נדר, או שמתפיס בו כפי שהוא עכשיו, ואינו נדר, כגון שהיה לפניו בשר שלמים שהותר נדרו כבר בזריקת דמים, ואמר ככר זו עלי כבשר הזה, יש להסתפק אם מתפיס באיסור שהיה בעיקרו קודם זריקה, והוא דבר הנדור, או כמו שהוא עכשיו מתפיס, והרי הוא דבר המותר (נדרים יא ב).
נותר של שלמים
וכן כשהיה מונח לפניו נותר (ראה ערכו) של שלמים, אם בשל עכשיו מתפיס, הרי זה דבר האסור, שהתורה אסרתו (ראה גמרא שם, ור"ן ושאר ראשונים). וכתבו ראשונים שהוא הדין אפילו אמר סתם פירות אלו עלי כנותר, ואינו דומה לאומר הרי עלי כבשר שלמים לאחר זריקת דמים, שמאריך בלשונו לומר אחר זריקת דמים, ובהיתר מתפיס, מה שאין כן בנותר שאינו מאריך יותר מאילו היה מונח לפניו, שמא בעיקרו מתפיס (תוספות נדרים יב א ד"ה והא נותר, ושם ב ד"ה והא תרומה)[3].
בשר פיגול
בבשר פגול - שנשחט על מנת לאכול חוץ לזמנו (ראה ערך פגול), ואינו נקבע עד שיקרבו כל מתיריו - יש סוברים שהותר נדרו בזריקת דמים (פירוש הרא"ש נדרים יב א); ויש סוברים שזריקת הדם לא התירה את הפגול, ועדיין נדרו עליו, כמו בנותר של עולה (רש"י ור"ן שם ד"ה והא נותר; תוספות שם, בשם רבינו תם. וראה ערך פגול).
להלכה
הספק לא נפשט בגמרא במקומו, ונחלקו ראשונים: יש פוסקים בעיקרו מתפיס (רמב"ם נדרים א טו; ר"ן על הרי"ף שבועות ח ב ד"ה ואמר שמואל), אם משום שיש להחמיר בספק של תורה (כסף משנה נדרים שם), או מפני שהספק נפשט במקום אחר (ר"ן שם, בדעת הרמב"ם); ויש פוסקים בשל עכשיו מתפיס (ר"ן שם, לדעת הרי"ף; רמב"ן נדרים יא ב; מאירי נדרים שם).