מיקרופדיה תלמודית:דבר חריף

הגדרה^[1] - אוכל, שיש בו חריפות, ועל ידי כך בולע, או מפליט, יותר מאוכל אחר

גדרו ומהותו

בולע בלא בישול

אוכל שנחתך בסכין, אין הטעם הבלוע בסכין נפלט לתוך האוכל, שאין בלוע בכלי יוצא בצונן בלי בישול ברוטב (ראה ערך סכין וערך צונן), אבל כשהאוכל הנחתך הוא דבר חריף, הוא בולע ממנו (ראה חולין קיב א ועבודה זרה לט א, וראה להלן).

משביח טעם פגום

וכן יש בכחו של דבר חריף לשנות את טעם הבלוע כשהוא פגום ולשנותו לשבח (ראה עבודה זרה שם, וראה להלן). דין זה מן התורה (פרי מגדים יו"ד צו משבצות זהב סק"א, על פי שו"ת הרשב"א א תצז; ראה שו"ת רבי עקיבא איגר מט; שו"ת שיבת ציון לב; ערוך השולחן צו יב. וראה פתחי תשובה צה סק"ד), ויש סוברים שהוא מדרבנן (שו"ת כנסת יחזקאל כד. וראה שדי חמד כללים ח צט).

מוציא טעם בלוע

ויש סוברים שמוציא טעם הבלוע בכלי יותר מבישול שאינו מוציא אלא טעם קלוש, מאחר שלא נתבשל עכשיו עם גוף האוכל (ראה נ"ט בר נ"ט), ודבר חריף בולע את גוף הטעם כאילו הוא בעין (ראה להלן מחלוקת הראשונים).

מבליע באחרים

יש שדבר חריף מבליע לתוך אוכל אחר, במקום שדבר שאינו חריף אינו מבליע (ראה תרומות י י, וראה להלן: בכבוש).

מהותו

במהותו נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאינו אלא שני דברים שמצינו בתלמוד, והם: קורט של חלתית^[2] וצנון (סמ"ק ריג, בשם רבנו יחיאל, הובא בבית יוסף יו"ד צו א). ויש סוברים שאף ביניהם יש הבדל, שקורט של חלתית אין בעולם חריף כמותו, ומנקב מעי בהמה האוכלתו (ראה חולין נח ב, ורש"י ד"ה קורט), ולכן מה שדבר חריף משבח טעם בלוע פגום, אין זה אלא בקורט של חלתית (ראה להלן: בחתיכת סכין), ויש מסתפקים בדבר (ראה להלן שם).

• ויש סוברים שכל מאכל חריף בכלל, כשומים ובצלים וכרישים (כרתי. תוספות עבודה זרה לט א ד"ה אגב, בשם יש מפרשים; רא"ש חולין ח לא; טוש"ע יו"ד צו ב), וכן תמכא (חריין - חזרת. הגהות שערי דורא סא; רמ"א שם), ופירות חמוצים כמו תפוחים (ארחות חיים ב עמוד 321; שו"ע שם), ודגים מלוחים (שו"ע שם, בשם שבלי הלקט), אם הם מלוחים ביותר (ש"ך שם ס"ק טז)^[3].

ויש אומרים שתפוחים אינם בכלל (איסור והיתר לח יד; תורת חטאת סא בשמו. וראה ט"ז שם סק"ט).

מאכלים חריפים שונים

• משקה מסובים ומים (בארשט - חמיצה), אפילו שלא נתחמץ עדיין הרבה (ט"ז סק"ט); ויש אומרים ששום משקה, ואפילו חומץ, אינו נקרא דבר חריף, לענין שינוי טעם פגום בלוע לשבח (שו"ת פנים מאירות א סד^[4]).

• זיתים (טוש"ע או"ח תמז ח ויו"ד קיד ח), קודם שנכבשו (ב"ח שם; ט"ז או"ח שם ס"ק יד; מגן אברהם שם ס"ק לח); ויש אומרים לאחר שנכבשו (איסור והיתר לח ט; ש"ך יו"ד קיד ס"ק יב); ויש מצדדים שאינם חריפים כשאר דברים חריפים, אלא שיש בהם קצת חריפות (תירוץ א בש"ך שם. וראה להלן לענין ביטול הטעם). ואם נתנו עליהם מים לכבישה ועוד לא נכבשו, לדברי הכל המים מבטלים חריפותם (טור או"ח תמז; מגן אברהם שם ס"ק לח; חק יעקב שם ס"ק מב)^[5].

• שמן זית יש סוברים שהוא חריף (פסקי תוספות עבודה זרה פב); ויש מוכיחים שאינו חריף (שו"ת שבות יעקב א נו. וראה באר יעקב יו"ד קג, שדי חמד אסיפת דינים חריף א, ודרכי תשובה יו"ד צו ס"ק סה).

• תבלין הם דברים חריפים (ספר התרומה נג; שו"ת הרשב"א א תצז; שו"ע יו"ד צו ג), כגון פלפלים (שו"ע יו"ד קג ו), ומלח (ש"ך יו"ד צה ס"ק כה, ושם צו ס"ק טז), וזנגביל (רמ"א יו"ד צו ב). ויש חולקים בזנגביל (סמ"ג עשין כז); ויש מחלקים בין זנגביל רטוב שהוא חריף, ליבש שאינו חריף (ש"ך צו ס"ק יז בשם אפי רברבי); ויש סוברים שבכל דבר חריף כשהוא יבש אינו בולע (איסור והיתר לח ט).

• אתרוג (מגן אברהם תמז ס"ק לג).

• סילקא - תרד (ראה רש"י עבודה זרה כח ב ד"ה וסילקא. וראה ערוך השלם ערך סלק) - יש אומרים שאינו חריף, אלא שבטבעו יש כח למשוך הטעם כצנון, ולכן דינו כצנון (תורת הבית ד א); ויש אומרים שהוא חריף כצנון (בית יוסף יו"ד צו ה, לדעת הרמב"ם).

מאכל מתובל

אין מאכל נקרא דבר חריף משום מעט תבלין שבו (שו"ת הרשב"א א תמט; רמ"א צה ב), אלא אם כן כולו חריף, ורובו ככולו (רמ"א שם).

בחתיכת סכין

בליעת הטעם הבלוע בסכין

צנון שנחתך בסכין שחתכו בה בשר, אסור לאכלו בחלב (חולין קיא ב; רמב"ם מאכלות אסורות ט כד; טוש"ע יו"ד צו א), שמתוך חריפות הצנון הוא בולע מהסכין (חולין קיב א).

• יש מפרשים שבולע שמנונית הבשר הקרושה על הסכין ואינה ניכרת (פירוש א ברש"י שם קיא ב ד"ה קישות; רשב"א שם ד"ה דגים; ר"ן על הרי"ף שם מא א; רא"ש שם ח לא). לפי זה אם היה הסכין מקונח היטב ונקי, אין הצנון אסור בחלב (ב"ח יו"ד שם, לפירוש זה; פרי חדש שם).

• ויש מפרשים שהצנון בולע על ידי חריפותו ודוֹחַק הסכין את הטעם הבלוע בסכין, ואף אם היה הסכין נקי אסור לאכלו בחלב, ואינו דומה ל"נותן טעם בר נותן טעם" שמותר (ראה ערך נ"ט בר נ"ט), אף על פי שגם כאן הבשר נתן טעם בסכין והסכין בצנון, לפי שהחריפות ודוחק הסכין מפליטים את גוף הטעם, והרי זה כמו איסור בעין (פירוש ב, ראה בראשונים הנ"ל).

וכן חתך קורט של חלתית בסכין של איסור - כגון של גוי (ראה ערך געולי גוים), אסור באכילה, אפילו שהוא אינו בן יומו - שלא השתמשו בכלי מעת לעת ונפגם הטעם הבלוע בו, מפני שהחריפות משביחה את הטעם הבלוע בסכין (עבודה זרה לט א. וראה לעיל: גדרו).

סכין שאינו בין יומו

• בצנון שנחתך בסכין של בשר - יש מהראשונים סוברים שאם הסכין אינו בן יומו, וגם נקי ומקונח, אינו אוסר את הצנון, שנותן טעם לפגם (ראה ערכו) הוא, ולא אמרו שהחריפות משביחה את הטעם הבלוע (ראה לעיל) אלא בקורט של חלתית (תוספות עבודה זרה לט א ד"ה אגב, רא"ש שם ב לח, וטור יו"ד צו, בשם מהר"ם מרוטנבורג; דעה א בשו"ע צו א).

• יש מהראשונים שנסתפקו בדבר (תוספות חולין קיב א ד"ה אגב).

• ויש סוברים שאף אם היה הסכין אינו בן יומו ומקונח - אסור, שהחריפות עושה את הטעם לשבח (תוספות עבודה זרה שם, בשם יש מפרשים; ספר התרומה איסור והיתר ס; טור שם בשמו; שו"ע שם, בשם יש אומרים; ש"ך שם סק"ו שכן דעת האחרונים ושכן נוהגים), וכן זיתים שכבשם קודם הפסח וחתכם בסכין חמץ, אפילו שאינו בן יומו, הזיתים כולם חמץ (טור או"ח תמז, לדעה זו; ט"ז שם ס"ק יד; מגן אברהם ס"ק לח. וראה לעיל: גדרו ומהותו).

שיעור הבליעה

בשיעור התפשטות טעם הבשר מהסכין בתוך הצנון נחלקו ראשונים:

• יש סוברים עד כדי קליפה (רא"ש חולין ח לא; טור יו"ד צו), ולכן יקלוף מקום החתך והשאר מותר (טור שם. וראה ערך קליפה).

• יש סוברים עד כדי נטילת מקום, ולכן יטול מקום החתך כעובי אצבע (תורת הבית ד א, בשם הראב"ד; שו"ע יו"ד צו א. וראה ערך נטילת מקום).

• ויש סוברים שהחריפות מושכת את הטעם בכולו, ולכן אסור לאכלו כולו בחלב (רשב"א חולין שם ובתורת הבית שם; רמ"א שם, בשם יש אומרים), וכן נוהגים לכתחילה, אבל בדיעבד אין לאסור רק כדי נטילה (רמ"א שם).

בקורט של חלתית אין קליפה או נטילה מועילות, משום שהוא חריף ביותר, ומתפשט הטעם יותר (תוספות עבודה זרה לט א ד"ה אגב), או מפני שהקרטים קטנים, ואי אפשר לדעת באיזה מקום נחתך (רא"ש חולין ח לא).

כשאין הטעם מורגש

• אם טעמו ולא הרגיש בו טעם בשר - מותר לאכלו בחלב (חולין קיא ב, ורש"י ד"ה האי; טוש"ע יו"ד צו א), שכיון שאין הטעם מורגש בו - ברור שלא בלע (תורת הבית ד א), אבל צריך להדיח את מקום החתך (תורת הבית ושו"ע שם).

• יש סוברים שלכתחילה אסור (ים של שלמה חולין ח סא; תורת חטאת סא א; ש"ך יו"ד צו סק"ה), מפני שיש טעם מועט ביותר אפילו כשלא הרגיש (ים של שלמה שם), או לפי שאין אנו בקיאים בטעימה (תורת חטאת שם), אבל בדיעבד כשכבר בישלו עם חלב - מותר (ים של שלמה ותורת חטאת וש"ך שם), שרק על טעימת נכרי אין סומכים אף בדיעבד (ראה ערך בטול בששים. ש"ך שם).

• ויש מחמירים אף בדיעבד שלא לסמוך אף על טעימת ישראל (לבוש יו"ד צו א, הביאו בש"ך; בכור שור חולין צו א).

ביטולו בתערובת

צנון שחתך בסכין של בשר, ולא טעם אותו, ולא הסיר ממנו כדי נטילה או קליפה (ראה לעיל), ובישלו בחלב:

• צריך שיהיה בחלב ששים פעם כנגד טעם הסכין שנפלט בחלב, היינו חלק הסכין שנגע בצנון (תוספות חולין קיב א ד"ה אגב; ספר התרומה שם; טוש"ע יו"ד צו א)^[6].

• ואם לא ידוע כמה נגע, צריך ששים נגד כל הסכין, שמן הסתם חתך בכולה (ראה טור וב"ח שם, וראה ט"ז שם סק"ד, וש"ך שם סק"ח).

• ואם כדי נטילה הוא פחות מהסכין, די בששים נגד הנטילה (ב"ח וש"ך שם סק"ז),

• ואם חתכו דק דק, שכל חתיכה וחתיכה נאסרה כדי נטילה, צריך ששים נגד כל הצנון, אם הצנון פחות מהסכין (רמ"א שם וש"ך סק"ט).

ואם היה הסכין של איסור ובישל את הצנון בהיתר, לסוברים שאומרים בשאר איסורים חתיכה נעשה נבלה (ראה ערכו), לעולם צריך ששים נגד הנטילה, או נגד כל הצנון, אם חתכו דק דק (ראה תוספות שם; ט"ז שם סק"ו, וש"ך שם סק"ט. וראה ערך חתיכה נעשה נבלה).

אבל אם כבשו את הדבר החריף, כגון זיתים שחתך בסכין של חמץ וכבשם, אין מועיל ששים נגד הסכין, לפי שבבישול טעם כל זית נבלע בכולם, שרוטב הבישול מוליך מזה לזה, וכולם מצטרפים לבטל^[7], אבל בכבישה כל אחד בפני עצמו עומד (ראה טור או"ח תמז, וט"ז שם ס"ק יד, ומגן אברהם ס"ק לח. וראה שו"ע הרב שם ס בארוכה).

אחרי חיתוך לפת

חתך את הדבר החריף אחר שחתך בסכין לֶפֶת^[8], מותר לאכלו בחלב (חולין קיב א; טוש"ע יו"ד צו ה).

• יש אומרים שהלפת מבטל את השמנונית שעל הסכין (רש"י שם ד"ה ואי; בית יוסף שם, לדעת הרמב"ם), ולכן גם כשחתך בו ירק או לחם וכיוצא, ואחר כך חתך בו צנון - מותר (בית יוסף שם, לדעה זו).

• ויש אומרים מפני שטעם הלפת משונה, וביטל טעם הנפלט מן הסכין (טוש"ע שם, ובטור כתב כן בשם רש"י), ולפיכך דוקא בלפת אמרו כן, אבל לא בירק או לחם וכיוצא (רמ"א שם).

• ויש מן הראשונים סוברים שאפילו בלפת לא אמרו אלא כשחתך בו אחר כך סילקא, שאינו חריף, אלא יש בו כח המשיכה (ראה לעיל: גדרו ומהותו), והלפת במתיקותו מונע את זה (תורת הבית ד א), ורוב הראשונים סוברים שהוא הדין בכל דבר חריף (ספר התרומה ס; טוש"ע שם).

יש סוברים שאפילו הדחה (ראה ערכו) אין צריך (ר"ן על הרי"ף חולין מא א ד"ה ודוקא); ויש סוברים שצריך כמו הלפת בעצמו (תורת הבית שם; טוש"ע שם). ולכתחילה מותר לאכלו בחלב, אחר ההדחה, אלא שאסור לכתחילה לחתוך לפת לצורך כך (ש"ך שם ס"ק כג). ואין להתיר לחתוך כמה פעמים, אם לא שחתך כל פעם לפת בין חתיכת צנון לצנון (סמ"ג לאוין קמ; רמ"א שם).

בדיכה ובישול

מדוכה כסכין

דברים חריפים שנידוכו במדוכה של בשר בת יומה, הרי זה כצנון שחתכו בסכין של בשר, שהדיכה מוציאה את גוף הטעם שבמדוכה (ספר התרומה נג; שו"ע יו"ד צו נ), ויש אומרים אפילו כשאינה בת יומה (רמ"א שם צה ב; ש"ך שם ס"ק יט. וכן דעת כל האחרונים וכן נוהגים)^[9].

התבשלו בכלי בשר

נתבשלו דברים חריפים בכלי בשר אפילו אינו בן יומו - אסורים בחלב, אפילו בדיעבד, עד שיש ששים לבטל (איסור והיתר לח ו; רמ"א יו"ד צה ב. וראה פתחי תשובה שם סק"ד שיש מהאחרונים מתירים בבישול), שהחריפות עושה כאילו האיסור בעין, ומשביחתו כאילו הוא בן יומו (ש"ך שם סק"ז. וכמנהג להחמיר, ראה לעיל במדוכה), ואם אין ידוע כמה בשר יש בהם, צריך ששים נגד כל הדבר החריף (ט"ז שם סק"ו).

וכן דבר חריף שבישלו בקדרה של איסור אף שאינה בת יומה - נאסר (מרדכי עבודה זרה תתלה, בשם רבנו טוביה: איסור והיתר לח ח; שו"ע יו"ד קג ו; רמ"א שם קכב ג).

השבחת טעם שאינו נפלט

התבשל דבר איסור חריף, ועבר מעת לעת, ובישלו בקדירה היתר שאינו חריף - מותר, שאין החריפות הראשונה עושה את הבלוע לשבח (רמ"א שם).

וכן אם בישלו דבר חריף בקדרה של בשר שאינה בת יומה, ואחר כך בישלו בה חלב - החלב מותר (דרכי משה יו"ד קכב; ש"ך שם סק"ב), שדבר חריף משביח רק את הטעם הנפלט, ולא את הנשאר בלוע (חוות דעת יו"ד קג באורים סק"ט).

הבלעת גוף הטעם

בישל דבר חריף בקדרה של בשר בת יומה, ושהה מעת לעת מבישול הבשר אבל לא מבישול הדבר החריף, ובישל בה חלב:

• יש אומרים שאף זה מותר (ש"ך שם), שכשדבר חריף מבליע לתוך הכלי שוה הוא לשאר דברים, ואינו מבליע רק קצת טעם, ולכן מה שחוזר ונבלע בקדרה הוא נותן טעם בר נותן טעם, כמו בדבר שאינו חריף (ראה אבן העוזר יו"ד צו ג. וראה ש"ך יו"ד צב ס"ק כב, וראה ערך נ"ט בר נ"ט).

• ויש חולקים, שכיון שנתבשל בעוד טעם הבשר הבלוע בקדרה היה לשבח, עושהו כאילו התבשל עכשיו, מחמת מה שחוזר ונבלע עכשיו בקדרה, שבדבר חריף הרי אין אומרים נותן טעם בר נותן טעם (נקודות הכסף לבן הש"ך יו"ד קכב; דגול מרבבה תניינא).

וכן דבר חריף שחתכו בסכין של בשר, ואחר כך דכו במדוכה, ונמצאת המדוכה בלועה מבשר, ואחר כך דכו דבר חריף אחר, לדעה הראשונה מותר לאכלו בחלב, שהראשון לא הבליע את כל טעם הבשר שבו למדוכה, והרי זה נותן טעם בר נותן טעם (אבן העוזר שם), ולדעה השניה אסור לאכלו בחלב (מגן אברהם או"ח תנא ס"ק לא, וראה שם במחצית השקל).

נעשה חריף אחרי בליעת הטעם

אם בשעת קבלת הטעם מהכלי לא היה הדבר חריף, ואחר שהוצא מהכלי נעשה חריף, ועדיין הדבר היתר - כגון טעם בשר קודם שבא בחלב - אין אומרים שחריפותו משביחתו ומותר (חק יעקב תמז ס"ק מג), שבשעת הבליעה הרי בלע רק קצת מהטעם, ואין כאן אלא נותן טעם בר נותן טעם (חוות דעת יו"ד צו סק"ג. וראה ערך חמץ וערך נ"ט בר נ"ט).

ויש חולקים (פרי מגדים יו"ד צו משבצות זהב סק"ט).

דבר חריף בכלי שני

אף על פי שכלי שני אינו מבשל (ראה ערך כלי שני), אם נתנו בו חומץ ושאר דבר חריף - מבשל (ש"ך יו"ד סט ס"ק לח, וראה פרי מגדים בשפתי דעת שם. וראה דרכי תשובה שם ס"ק קנג שיש חולקים).

ויש שכתבו שאם נתנו מקודם תבשיל מעורב בדבר חריף, ואחר כך נתנו לתוכו איזה דבר, הרי זה תלוי במחלוקת תנאים: לרבי יהודה מבשל, ולחכמים אינו מבשל (ראה פסחים מ ב וברש"י), והלכה כחכמים (חוות דעת שם ס"ק יב).

בספק ותערובת

ספק נחתך בסכין איסור

התמכא ("חריין", חזרת), שמביאים הנכרים למכור, ויש לתלות שנעקרו במרא וחצינא - כלי חפירה - ולא נחתכו בסכין שלהם, אף על פי שהוא ספק איסור - אין להחמיר, מאחר שיש סוברים שדוקא בקורט של חלתית אנו אומרים שהחריפות משנה את הטעם הבלוע הפגום לשבח (הגהות שערי דורא סא; הגהות איסור והיתר כלל לח).

ספק זה בצנון

• יש סוברים שלאו דוקא בתמכא, והוא הדין בצנון יש להקל (רמ"א יו"ד צו א, והסכימו לו במנחת יעקב סא ס"ק יט ועוד, ראה פתחי תשובה סק"ב, ודרכי תשובה ס"ק לב).

• ויש סוברים שדוקא בתמכא הקלו, אבל לא בצנון (ש"ך שם ס"ק יב). והסבירו דבריהם, שבספק אם נחתך בסכין של נכרים, אף הם מתירים, שסתם כלי נכרים אינו בן יומו (ראה ערך געולי גוים), ויש ספק ספיקא, שמא לא נחתך, ושמא חלתית בלבד בכחה להשביח את הפגום (ראה לעיל: סכין שאינו בן יומו), אבל כשידוע שהסכין בן יומו, והספק הוא אם נחתך בו - בצנון אסור, שאינו אלא ספק אחד, ובתמכא מותר, שהרי יש בו עוד ספק שמא צנון בלבד הוא דבר חריף לבלוע על ידי דוחק הסכין (פרי מגדים בשפתי דעת ס"ק יב. וראה לעיל: מהותו).

בדיעבד

במקום שאין נמצא לקנות רק החתוכים בסכין, נוהגים לקנותו ולהתיר על ידי נטילת מקום (רמ"א יו"ד צו א), אבל כשאפשר לקנות אחרים - אסור כולו (ש"ך שם ס"ק טו. וראה לעיל: שיעור הבליעה).

של גוים

מותר לאכול מרקחת דברים חריפים של גוים, כגון זנגביל^[10] וכיוצא בו, שיש להם כלים מיוחדים לכך, או שתולשים אותם (ראבי"ה ברכות ו קא; מרדכי ברכות קטז; רמ"א יו"ד צו ב. וראה לעיל: גדרו ומהותו).

כשמביאים הרבה ביחד

• מי פירות חריפים, כגון לימונים, וכן חתיכות דג מליח שמביאים הנכרים בחביות - מותרים (בית יוסף יו"ד צו, בשם שבלי הלקט; שו"ע שם ד), מפני שמביאים הרבה ביחד, שאלו שנחתכו בראשונה בסכין של נכרים נתבטלו באחרים הנחתכים אחר כך, שכבר נתבטל טעם הסכין בראשונים (בית יוסף שם; רמ"א שם).

• יש סוברים שזה רק לסוברים שרק קורט של חלתית משנה את הבלוע הפגום לשבח, ואין האיסור אלא מפני השמנונית, והיא נתקנחה בראשונים שנחתכו, אבל להלכה שכל חריף משנה לשבח, כל הלימונים אסורים (ב"ח שם).

• ויש סוברים שרק לימונים אינם חריפים כל כך, ובכחם לשנות לשבח רק מה שבלוע בדופני הסכין, וזה נתבטל בפעמים הראשונות שחתך, ושוב אין כח בלימונים לעשות לשבח מה שבלוע בפנים (ש"ך שם סק"כ).

בכבוש

חריף של איסור

ירקות חריפים של תרומה שנכבשו עם ירקות של חולין, הכל אסור לזרים (תרומות י י; רמב"ם תרומות טו ט), שמחמת חריפות הדברים האסורים שולט טעמם בכל הנכבשים עמהם (פירוש המשניות שם).

חריף של היתר

אבל ירקות חריפים של חולין שנכבשו עם ירקות שאינם חריפים של תרומה - מותר לזרים (תרומות שם; רמב"ם שם), ואף על פי שכבוש כמבושל (ראה ערך כבוש, וראה תוספות יום טוב תרומות שם), כתבו אחרונים שלא אמרו כבוש כמבושל אלא במינים שבטבעם הכבישה מועילה ליתן טעם, ולא בכל הירקות מועילה, אבל כשהאיסור חריף - לעולם הכבישה אוסרת (שו"ת נודע ביהודה מהדורה קמא יו"ד כז).

ויש שכתבו שבתרומה נאמרו בקבלה דינים מיוחדים (משנה אחרונה תרומות י א,י), שכן כאן דבר חריף מועיל ליתן טעם ואינו מועיל לקבל טעם, ובשאר איסורים הוא להיפך (שם).

יש סוברים שדין איסור חריף המבליע בהיתר אינו אמור כלל בכבוש אלא בשלוק כשהוא פחות מבישול^[11] (ר"ש תרומות שם ח).

בדין כבוש כמבושל

דבר איסור הכבוש עם דבר היתר במשקה צלול שדינו כמבושל (ראה ערך כבוש), יש מהראשונים סוברים שאין הדברים אמורים אלא כשהמשקה שנכבשו בו הוא חריף, כחומץ וכדומה (רש"י פסחים עו א ד"ה כבוש, חולין צז ב ד"ה כבוש; מרדכי ביצה תרעד בשמו, והשיגו; מאירי חולין עמ' קפז; בית יוסף יו"ד קה, בשם תשובות הרשב"א).

ואפילו להלכה שכבוש כמבושל אפילו במשקה צלול שאינו חריף (ראה ערך כבוש), מכל מקום יש סוברים שבדבר חריף אין צריך שישהה מעת לעת, אלא כדי שיתננו על האש ויתחיל להרתיח (בית יוסף ושו"ע שם א. וראה ערך כבוש שיש סוברים שיעור זה רק בציר של מלח).

בריח

חריף שנצלה עם איסור

אף על פי שלהלכה איסור שנצלה ביחד עם היתר בתנור אחד, אין אוסר אותו בריחו (ראה המחלוקת בערך ריחא מילתא), מכל מקום אם ההיתר היה דבר חריף, כגון בצל שנצלה עם בשר נבלה - אסור, שדבר חריף שואב הריח (ראה ערך הנ"ל. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג [פראג] כה; מרדכי חולין תרסו; בית יוסף יו"ד צז; איסור והיתר לט כא; רמ"א יו"ד קח א), ואפילו בדיעבד אסור (איסור והיתר שם כ; רמ"א שם), אבל אם אחד מהם מכוסה אפילו בבצק - מותר (רמ"א שם. וראה באור הגר"א שם ס"ק יד).

ויש חולקים ומתירים, שאף על פי שדבר חריף שואב את הריח, מכל מקום אין הריח אוסר (פרי חדש קח סק"ח וט, וראה ערך ריחא מילתא על פת ויין; פליתי שם סק"ז: בהפסד קצת).

כשהאיסור חריף

ואסור אפילו אם האיסור הוא החריף (איסור והיתר שם כ; רמ"א שם). ויש מחלקים: אם ההיתר הוא החריף אסור, ואם האיסור הוא החריף אין לאסור (חק יעקב תמז סק"י).

גודל התנור

יש האוסרים אפילו בתנור גדול ופיו פתוח (איסור והיתר שם; ט"ז שם סק"ה); ויש שאין אוסרים אלא בתנור קטן, או בגדול ומכוסה (ים של שלמה חולין ז טו; ב"ח קח).

הערות שוליים