מיקרופדיה תלמודית:דבר שאין בו ממש

הגדרה^[1] - דבר שאינו מוחשי, ואיסורים הבאים על ידי אדם וקניינים אינם נתפסים בו

בנדרים ושבועות

בנדר

אין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש (תוספתא נדרים (ליברמן) א ה; נדרים יג ב; רמב"ם נדרים ג א; טוש"ע יו"ד ריג א), לפי שהנדר אוסר את החפץ על האדם, וכל שאין בו ממש אין שם דבר שיאסר (ר"ן ורא"ש נדרים שם. וראה ערך אסור חפצא; איסור גברא).

בירושלמי למדו הלכה זו בגזרה שוה מערכין: נאמר כאן נֶדֶר (במדבר ל ג), ונאמר בערכין נֶדֶר (ויקרא כז ב), מה שם דבר שיש בו ממש, אף כאן דבר שיש בו ממש (ירושלמי נדרים א ד).

כיצד, האומר דבורי עליך קרבן, אינו אסור מלדבר עמו, שהדבור אין בו ממש (רמב"ם נדרים ג י); וכן אם אמר לו דבורי אסור עליך, אין זה כאומר פירותי אסורים עליך (רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד ריג א), וכן כשאומר עשייתי והליכתי אסורים עליך - אינו נאסר (טוש"ע שם).

דיבור ושינה

האומר לחברו קרבן שאיני מדבר עמך, או שאיני עושה עמך, שאיני מהלך עמך, או שאמר קרבן שאיני ישן, שאיני מדבר, שאיני מהלך, או שאמר לאשה קרבן שאיני משמשך, אין הנדר חל בכל אלו, והרי זה כאומר דבורי, והלוכי, ועשייתי, ושמושי קרבן, שהם דברים שאין בהם ממש; אלא אם כן אמר יאסר פי לדבורי, וידי למעשיהן, ורגלי להילוכן, ועיני לשינתן, שאז הנדר חל על פיו ידיו ורגליו (נדרים יג ב, טו א; רמב"ם נדרים ג י-יא; טוש"ע יו"ד ריג א. וראה ערך נדרים).

וכן אם אמר קונם פי מדבר עמך, קונם ידי עושות לך, קונם רגלי מהלכות לך, קונם עיני בשינה - הרי זה נדר גמור מן התורה (רמב"ם נדרים ג יא; טוש"ע שם). ואף על פי שיש לפרש קונם על הדבור, או העשייה וההליכה והשינה, מכיון שיש לפרש גם על הפה, והיד, והרגל, והעין, אנו אומרים סתם נדרים להחמיר (ר"ן ורשב"א נדרים יג ב).

ויש חולקים וסוברים שאין הנדר חל עד שיאמר: יאסר פי לדבורי, ידי למעשיהן, רגלי להילוכן (מאירי נדרים שם, בשם יש מפקפקים. וכך משמע מלשון התוס' שם ד"ה באומר); או עד שיאמר קונם פי מלדבר עמך, וידי מלעשות עמך, ורגלי מלהלך עמך, שלשון זה מורה ודאי שאסר האברים עצמם (לחם משנה נדרים ג יא, בדעת הרמב"ם).

מדרבנן

הנודר בדברים שאין בהם ממש, אף על פי שאין הנדר חל עליהם, עובר מדרבנן על איסור בל יחל (נדרים טו א, ובתוס' ד"ה רבינא; ר"ן ורשב"א נדרים יג ב). ואין מורים לו שינהג בהם היתר, הואיל ואסר עצמו בהם, ובדעתו שהנדר חל עליהם, אלא פותחים לו פתח ממקום אחר, ומתירים לו נדרו, אף על פי שלא נאסר, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים (רמב"ם נדרים ג יב), וצריך שאלה מדבריהם (טוש"ע יו"ד ריג א). לפיכך ראובן האוסר שמיעת תפילת שמעון עליו - צריך שאלה מדרבנן (שו"ת הרשב"א ד פב; שו"ע שם).

ויש שנראה מדבריהם שאף על פי שאין מורים לו היתר בלי התרה, אין בו איסור בל יחל מדבריהם (ראה כסף משנה ולחם משנה נדרים ג יב).

על חברו

• כתבו הראשונים, שאין נדר על דבר שאין בו ממש אסור מדבריהם אלא כשאוסר על עצמו, אבל אם אסר על חברו - אין שם איסור כלל אפילו מדבריהם, ואינו צריך התרה (רשב"א נדרים יג ב; מאירי שם).

• ויש שנראה מדבריהם שאף באוסר על חברו דבר שאין בו ממש אסור מדרבנן (כך משמע מלשון השו"ע יו"ד ריג א, שכתב וכן אם אמר דבורי עליך כו' ומיהו מדרבנן כו').

בנדרי הקדש

לא אמרו שאין הנדר חל על דבר שאין בו ממש אלא כשהתפיס האיסור בגוף אותו הדבר שאין בו ממש, כגון שאוסר את עצם הפעולה, או אומר על דבר אחר שאין בו ממש שיהיה כמו קרבן; אבל כשאמר כל זמן שיהיה דבר זה שאין בו ממש, או שאעשה זה הדבר, כגון לכשאדבר עמך, או אלך עמך, או כיוצא בזה מדברים שאין בהם ממש, הרי עלי קרבן - הנדר חל, שהרי זה כמו שבועה שנדר על עצמו, ולא על הדבר שאין בו ממש, שאין אלו נדרי איסור אלא נדרי הקדש (רמב"ם נדרים ג א, ובפירוש המשניות לרמב"ם נדרים א ד).

בשבועה

השבועה חלה אפילו על דבר שאין בו ממש (שבועות כה א; נדרים יג ב; תוספתא נדרים (ליברמן) א ה; רמב"ם נדרים ג א; טוש"ע יו"ד רלו א, רלט ג), לפי שהשבועה חלה על האדם, שהוא אוסר על עצמו שלא יעשה כן, ולא שהאיסור נתפס בחפץ, והאדם הרי יש בו ממש (ר"ן ופירוש הרא"ש נדרים יג ב; ט"ז יו"ד רלט סק"ג).

בנדוי

הנידוי אף הוא יש לו דין שבועה, שחל על דבר שאין בו ממש (בית יוסף יו"ד רו ה; רמ"א יו"ד רלט ג).

בקניינים

במכר ומתנה

אין אדם מקנה במכר ובמתנה אלא דבר שיש בו ממש (ספר המקח לרב האי גאון ב; העיטור מאמר שני קנין דף ט, בשמו; רמב"ם מכירה כב יג, ובמגיד משנה שם; טוש"ע חושן משפט ריב א), שהוא דומה לגוף האדם שיש בו אורך ורוחב ועומק, ושלשה יסודות הללו אתה מוצא בכל דבר שיש בו ממש (ספר המקח שם), אבל כל דבר שאין בו ממש - אינו נקנה (ספר המקח שם; רמב"ם וטוש"ע שם).

כגון אם אמר לו: מכור לי עמידה, מכור לי ישיבה, מכור לי הילוך, אין המכר מתקיים עד שיאמר לו מכור לי מקום עמידה, מקום ישיבה, ומקום הילוך (ספר המקח שם); וכן אין אדם מקנה ריח התפוח הזה, או טעם הדבש הזה, או עין הבדולח הזה, וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם מכירה כב יד).

פירות ודירה

• יש שכתבו שכיון שאין אדם מקנה דבר שאין בו ממש, לפיכך המקנה לחברו אכילת פירות דקל זה, או דירת בית זה - לא קנה עד שיקנה לו גוף הבית לדור בו, וגוף האילן לאכול פירותיו (רמב"ם מכירה כב יד; רשב"ם בבא בתרא קמז ב ד"ה אמר; תוס' שם ד"ה שכיב מרע; טוש"ע חו"מ ריב א), שהדירה והאכילה וכיוצא בהן הרי הן כדיבור ושינה שאינם נקנים (רמב"ם זכיה ומתנה י טו; טוש"ע חו"מ רנג כא).

• יש חולקים באכילת פירות וסוברים שדבר שיש בו ממש הוא, אלא שאינו קונה מטעם אחר, מפני שהוא דבר שלא בא לעולם, ואינו יכול להקנות פירות הדקל כלל (רשב"ם ותוס' בבא בתרא שם; בית יוסף חו"מ ריב, וקצות החושן שם סק"א, בדעת הטור; פרישה חו"מ רנג ס"ק לז, בדעתו). ולכן אם הפירות כבר באו לעולם והקנה את אכילתם, הרי זה לדעתם דבר שיש בו ממש (קצות החושן שם, לדעה זו).

• יש מחלקים בין שאמר אני מקנה לך את אכילת הפירות, שאכילת הפירות אין בה ממש, לאומר פלוני יאכל את הפירות, שאם הם כבר בעולם, הרי זה כיש בו ממש (דרישה וסמ"ע ריב סק"א; ט"ז שם סק"א).

• ויש סוברים אף בדירה שהטעם שאינו קונה הוא לא מפני שאין בו ממש, אלא מפני שלא אמר ידור בו זמן קצוב כך וכך, ולכן משמעו ידור בו רק שעה אחת (העיטור מאמר ב קנין דף י, בשם רב נחשון גאון. וראה רמ"א חו"מ ריב א וט"ז וש"ך שם).

בקנין אגב

• דבר שאין בו ממש אינו נקנה אף על ידי קנין אגב, דהיינו שהקנה לו הדבר אגב קרקע (ראה ערך אגב. העיטור מאמר ב קנין דף ט, בשם רב האי גאון, והובא במרדכי בבא בתרא רמז תרעא; שו"ת מהר"ם אלשיך פז).

• ויש שהסתפקו לומר בדעת חלק מהראשונים שחולקים וסוברים שדבר שאין בו ממש נקנה אגב קרקע (שו"ת מבי"ט א שכט, בדעת הר"ן והראבי"ה).

אויר

המוכר לחברו אויר חורבתו ואויר חצרו, לא עשה כלום (ירושלמי דמאי ו ב, בבא בתרא ג א, והובא בעיטור מאמר ב קנין דף ט, וברא"ש בבא בתרא ד ז; טוש"ע ריב ב).

כגון שהיה כותלו סמוך לחורבת חברו, ואמר לו תקח דבר מה מחורבה זו, כדי שיהיה המקום פנוי ויתרחב אוירה, ותוכל להוציא לשם זיזים וגזוזטראות (ירושלמי דמאי שם, לפירוש הפני משה); או שהיה כותלו סמוך לחצר חברו, והקנה לו בעל החצר את אוירה להכניס לשם זיזים (רא"ש בבא בתרא שם; טור וסמ"ע שם סק"ח), שהאויר אין בו ממש, ואינו נתפס בקנין (העיטור שם; רא"ש וטור שם), אלא אם כן הקנה לו חצרו או חורבתו להכניס בהן זיזים (רא"ש וטוש"ע שם. וראה להלן: בשיור).

קנין סודר

גם קנין סודר (ראה ערכים: חליפין; קנין) אינו חל על דבר שאין בו ממש (רמב"ם מכירה ה יד; טוש"ע חו"מ רג א), והוא הנקרא קנין דברים (ראה בבא בתרא ג א). שאין חליפין קונים אלא דבר הנקנה או במכר, או במתנה, או שעבוד קרקעות שהקנין חל עליהם, או מטלטלים (רש"י בבא בתרא שם ד"ה קנין).

כיצד הרי שכתב בשטר: וקנינו מפלוני שילך בסחורה עם פלוני, או שיחלקו השדה שביניהם (על חלוקה בפרט, ראה להלן) וכיוצא בדברים אלו, כולם הרי הם קנין דברים, ואינם מועילים כלום, שאין לקנין על מה לחול, שהרי לא הקנה לו דבר מסוים וידוע (רמב"ם מכירה שם; טוש"ע שם).

שותפות

עשו קנין שישתתפו שניהם באומנות, אף הוא אינו חל, מפני שאין בו ממש (רמב"ם מכירה ה יד; טור חו"מ קנז, בשם איכא מרבוותא).

ויש שכתבו שהשיתוף עצמו נקנה בקנין (ראב"ד בהשגות מכירה ה יד), ופירשו את דבריהם שאם הטילו שניהם לכיס אחד וקנו מידם, הרי זה קנין גמור (מגיד משנה שם, בדעת הראב"ד, וכתב שאף הרמב"ם אינו חולק בזה). ולא שחל הקנין על הכסף, שאין מטבע נקנה בחליפין (ראה ערך חליפין), אלא הקנין הוא על השיתוף, ואינו נחשב כדבר שאין בו ממש, כיון שהטילו הכסף לכיס (לחם משנה שם, בפירוש דעת המגיד).

ויש מפרשים את דבריהם שהשותף עצמו נקנה בקנין, והוא כמו שעבוד שמשעבד את עצמו לעשות בשותפות (לחם משנה שם, בדעת הראב"ד).

כתיקון חכמים

שטר שקנין הפירות שבו לא היה כתוב כראוי, דהיינו שלא כתוב בו שהקנה הקרקע לפירותיו, אבל כתב שנתן לו כח ליקח הפירות כתיקון חכמים, הרי הודה שהקנה לו כתיקון חכמים, ויש לפרש שנתן לו באופן המועיל, והשטר כשר (רמ"א חו"מ ריב א).

קנין אתן

בקנין אתן, כגון שאומר אתן לך כך וכך, וקנו מידו, נחלקו הראשונים אם מועיל:

• יש אומרים שקנין אתן הוא דבר שאין בו ממש, כיון שהקנין אינו על החיוב, ולא על גוף הממון, אלא על הנתינה עצמה, והנתינה דבר שאין בו ממש היא, אלא מעשה בעלמא (רמ"ה בבא בתרא ג ב ס"ק כו ד"ה מיהא; נמוקי יוסף בבא בתרא ג א, בשם הגאונים; רמב"ן בבא בתרא קמח ב; שו"ת הרשב"א א אלף לג, בשם יש מן הגאונים; טור חו"מ קנז, בשם הרמ"ה; רמ"א חן"מ רמה א-ב).

• ויש אומרים שקנין אתן מועיל, לפי שהרי זה כאילו קנו מידו על חיוב באותו הסכום (העיטור מאמר ב קנין דף י; שו"ת הרשב"א שם, בשם יש מי שאמר, והסכים כן; טור חו"מ קנז, בשם איכא מרבוותא; המחבר חו"מ רמה ב, בשם יש אומרים).

בשידוכים

החיובים שעושים בתנאים שבשעת שידוכים, שהצדדים מבטיחים ליתן לזוג כך וכך, הרי זה קנין אתן, והדבר תלוי במחלוקת אם קנין אתן מועיל (ראה שו"ת הרשב"א א אלף לג; וראה רמ"א חו"מ רמה א-ב ובסמ"ע סק"ב). ולכן נהגו לעשות תנאים חדשים בשעת החופה בשעבוד גמור, והם נקראים תנאים אחרונים (רמ"א וסמ"ע שם; נחלת שבעה ט).

ובזמננו לא נהגו בתנאים אחרונים, אם מפני שאנו סוברים כדעת הפוסקים שקנין אתן מועיל, או שכיון שנהגו כן הרי זה כידוע לנו שכוונתם לשעבד גופם זה לזה לכך (ערוך השלחן רמה ג).

שטר מחילה

קנו מידו שיעשה שטר מחילה, אינו אלא קנין דברים, שאין מחילה אלא סילוק שעבוד; ואם קנו מידו שימחול לאחר זמן שעבוד שיש לו עליו, אינו אלא דברים בלבד, ולא עשה כלום (שו"ת הרשב"א א אלף רלג; רמ"א חו"מ רג א).

אבל אם קנו ממנו להחזיר לו זכיותיו שיש לו עליו, אינו קנין דברים (רשב"א ורמ"א שם), וחל הקנין לדעת הסוברים שקנין אתן אינו קנין דברים (רשב"א שם)^[2].

התחייבות למכור

• יש אומרים שמי שקנו בעדים שימכור ביתו לחברו, וחברו קנה לו אף הוא בקנין שיקננה - לא קנו, שאין זה אלא קנין דברים, שהרי לא הקנה לו ביתו אלא שימכור, ובמה נתחייב למכור, וכן הלוקח לא חייב עצמו בכלום (שו"ת הרשב"א החדשות שטו, הובא בבית יוסף חו"מ רו ד).

וכן האומר לחברו כשאמכור שדה זו הרי היא מכורה לך, ולא אמר מעכשיו - לא קנה, שאינו אלא קנין דברים (רשב"א שם; נמוקי יוסף בבא בתרא ג א; רמ"א חו"מ רו ד); אבל אם אמר מעכשיו - קנה (רי"ף בבא בתרא קז ב; רמב"ם מכירה ח ז; טוש"ע חו"מ רו א).

• יש מפרשים טעמים אחרים שצריך לומר מעכשיו, אם משום שאם לא כן הרי זה אסמכתא, כיון שתלה באם ימכרנה (העיטור אות ת תנאי יא, בשם רבוותא, והביאו בית יוסף שם; רמ"א חו"מ רו ד, בטעם השני); או לפי שקנין סודר לאחר זמן אינו חל, שבשעת הקנין כבר אין הסודר אצלו (ב"ח חו"מ שם).

• ויש שתלו את הדבר בקנין אתן, ולדעת הסוברים שאין זה קנין דברים, אף כאן אפילו בלא מעכשיו קנה (ראה נמוקי יוסף בבא בתרא ג א; באור הגר"א חו"מ רמה סק"ה).

משעבד גופו

כשמשעבד את גופו להתחייב לעשות איזה דבר - חל השיעבוד, ואינו קנין דברים (תוס' כתובות נד ב ד"ה אף). ולפיכך יכול שומר חינם להתנות שיתחייב כשואל, ואינו קנין דברים, מפני שהוא משעבד גופו לכך (בבא מציעא צד א; תוס' בבא בתרא ג א ד"ה קנין).

עם דבר שיש בו ממש

קנה דבר שיש בו ממש עם דבר שאין בו ממש, נחלקו הפוסקים בדינו:

• יש אומרים שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים כשהקנה בקנין אחד דבר המועיל בו אותו קנין, ודבר שאין מועיל בו אותו קנין, אם קנה הכל, או קנה את המועיל בלבד, או לא קנה כלום (רמ"א חו"מ רג י. וראה ערך קני את וחמור, באור השיטות שבדבר)^[3].

• ויש מסתפקים לומר שבדבר שלא חל בו שום קנין, לדברי הכל לא קנה אותו הדבר שאין בו קנין (ראה מרדכי בבא בתרא רמז תרג; סמ"ע חו"מ רג סק"כ).

בחלוקת שותפות

מקום שאין בו כדי חלוקה (ראה ערך חלוקת שותפות, על שיעור כדי חלוקה) שרצו שותפים לחלקו, אף על פי שקנו זה מזה לעשות חלוקה, כל אחד מהם יכול לחזור בו, שאין זה אלא קנין דברים בלבד (בבא בתרא ג א; רמב"ם שכנים ב י; טוש"ע חו"מ קנז ב), ואין לו על מה לחול, שהחלוקה אין בה ממש (נמוקי יוסף בבא בתרא שם; טוש"ע חו"מ רג א), שהרי לא הקנה לחברו דבר מסויים וידוע, לא עיקר ולא פירות עיקר הידוע (רמב"ם מכירה שם).

אבל אם קנו מידם ברוחות, שזה רוצה ברוח פלוני, וזה רוצה ברוח פלוני, אינם יכולים לחזור בהם (בבא בתרא ג א; רמב"ם שכנים ב י; טוש"ע חו"מ קנז ב), שהוא דבר של ממש, ויש לו לקנין על מה לחול, שמתחילה היה כל אחד משתמש בכולו, ועכשיו אומר כל אחד לחברו הנח לי חלקך מה שהיה לך מצד מזרח, ואני אניח לך חלקי מצד מערב, והרי זה כמו חליפין, ובמקום משיכה של החליפין בא הקנין, והקנין הוא כמו כל קנין אחר (פרישה חו"מ קנז סק"ב).

בשיור

בחצר

מכר לאדם אחד בית, ואילן, וחורבה, וחצר, ושייר לעצמו את דירת הבית, ואכילת הפירות, ואויר החורבה, ואויר החצר - מועיל השיור, שהרי זה כאילו פירש ששייר לעצמו את המקום.

ואפילו אם לא הזכיר שיור בחצר כלל, אלא מכר לו ביתו ואמר לו על מנת שדיוטא העליונה שלי, אנו אומרים ששייר לו מקום בחצר להוציא זיזים מן הדיוטא לחצר (רא"ש בבא בתרא ד ז; טוש"ע חו"מ ריב ג).

לעצמו ולאחר

שייר לעצמו ושייר גם לאחר, כיון שכלל אחר עמו אנו אומרים שכשם כששייר לעצמו בעין יפה ובאופן המועיל, דהיינו שכוונתו לשייר יחד עם הדירה גם את גוף המקום שנצרך לדירה וכיוצא, כך שייר גם לחברו, שבודאי על ענין אחד נתכוין, שמן הסתם אדם רוצה לקיים מתנותיו (הרשב"א בתשובות המיוחסות יח; רמ"א חו"מ ריב ג).

ויש חולקים וסוברים שאין השיור מועיל בכלל לגבי חברו, ששיור אינו לשון מתנה, ומה יועיל כשנאמר ששייר לו גם מקום הדירה, ששיור יש כאן, ומתנה אין כאן (תשובות המיוחסות שם. וראה ש"ך חו"מ ריב סק"ג); ויש מפרשים את דבריהם, שבודאי אם אמר בלשון שיור לחברו אינו מועיל, ולא אמרו בשייר לעצמו ולאחר שמועיל אלא כשאומר שנותן את המקום לאחר במתנה (ערוך השלחן ריב ד).

בלשון תנאי

שייר לעצמו בלשון תנאי, נחלקו האחרונים בדינו:

• יש אומרים שאם שייר בלשון תנאי, כגון שאמר על מנת שתתן לי דבר פלוני, והוא דבר שאין בו ממש - אינו מועיל; וכן אם אמר על מנת שהדיוטא העליונה שלי, לדעת הסוברים שעל מנת הוא תנאי ולא שיור (ראה ערכים: מכירה; תנאי) - אינו מועיל להוציא בו זיזים (ט"ז חו"מ ריב ג).

• יש חולקים וסוברים להיפך שאדרבה בתנאי מועיל על כל דבר, אף באין בו ממש, כמו שמועיל על דבר שלא בא לעולם (ראה ערך דבר שלא בא לעולם), ואין צריך לבוא לטעם ששייר גוף המקום (נתיבות המשפט ריב סק"ד).

• ויש שמחלקים שאם היה התנאי מפורש על האויר, ודאי מועיל אף בלי שיור בגוף המקום; אבל בתנאי על מנת שהדיוטא העליונה שלי, שלא הזכיר בפירוש את האויר, אלא מכח יתור הלשון אנו אומרים כן, בזה אין התנאי מועיל בלי שיור מקום (ערוך השלחן שם ד).

בשכיב מרע

מתנה

אף שכיב מרע - החולה שכשל כחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגלו בשוק והרי הוא נופל על המטה (רמב"ם זכיה ומתנה ח ב) - שנתן דבר שאין בו ממש, אינו מועיל. כגון שאמר ידור פלוני בבית זה - לא חלה המתנה (בבא בתרא קמז ב; רמב"ם זכיה ומתנה י טו; טוש"ע חו"מ רנג כא).

ואף על פי שהקלו בשכיב מרע שאין צריך קנין, ודבריו ככתובים וכמסורים (ראה ערך דברי שכיב מרע), מכל מקום לא אמרו אלא בדבר שבבריא מועיל קנין, שבשכיב מרע די בדבור בלבד; אבל דבר שבבריא אינו מועיל אף בקנין, גם בשכיב מרע אינו מועיל, ודבר שאין בו ממש הרי אף בבריא בקנין אינו מועיל (בבא בתרא שם ורשב"ם ד"ה אמר ר"נ).

בירושה

כשם שאין אדם מקנה דבר שאין בו ממש, כך אין אדם יורש דבר שאין בו ממש (העיטור מאמר ב קנין דף י, והובא במרדכי בבא בתרא רמז תרעא; רמ"א חו"מ רעו ו). אלא שדירת בית ואכילת פירות היורש יורש, מכיון שיורש גם את גוף הבית וגוף הדקל (תוס' בבא בתרא קמח א ד"ה שכיב מרע; שיטה מקובצת שם, בשם תוס' הרא"ש), שאף אם שכר בית ומת תוך הזמן, שכירות ליומו ממכר הוא (ראה ערך שכירות), ועד הזמן ששכר קנוי לו הגוף, ואם כן גם היורש יורש מה שהיה קנוי לו (תוס' הרא"ש בשיטה מקובצת שם).

ולא אמרו שאין ירושה בדבר שאין בו ממש אלא באויר, וכגון שמכר את הבית, ושייר לעצמו את האויר שלמעלה בלא גוף (מחנה אפרים טובת הנאה א).

ויש שכתבו שאף אויר בלא גוף ישנו בירושה, כגון מי ששייר אויר לפניו שמורישו ליורשיו (שיטה מקובצת בבא בתרא קמח א בשם הר"ן; בית יוסף חו"מ רנג לה, בשמו; נתיבות המשפט ריד סק"ד), שכשם שיכול לשייר האויר לעצמו בלא גוף הבית, כך יכול גם כן להורישו (נתיבות המשפט שם)^[4].

==

הערות שוליים