מיקרופדיה תלמודית:דבר שאינו שלו
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - דבר שאינו קניינו של אדם, שאינו יכול לאסרו ולהקדישו ולהקנותו
באיסור
עניינו ומקורו
אין אדם אוסר דבר שאינו שלו (עבודה זרה נד ב, וחולין מ ב; רמב"ם עבודה זרה ח א, וחובל ומזיק ז ו), ולכן המשתחוה לבהמת חברו לא אסרה משום עבודה זרה (עבודה זרה שם, וחולין מ א).
ונחלקו במקור דין זה:
- יש שלמדים זה מן הכתוב, שנאמר: וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ (דברים ז ה) - משמע שלהם הוא שאסורים, ומן התורה הוא (קרית ספר עבודה זרה ח).
- יש למדים מהכתוב: לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ (במדבר ל ג) - על נפשו אוסר, ולא על אחרים (קרית ספר שם, בשם יש אומרים).
- ויש אומרים שלמדים מהכתוב: וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ וגו' (ויקרא כז יד) - מה ביתו שלו, אף כל שהוא שלו יכול להקדיש, ולא של אחרים (ראה להלן: בהקדש; הקדיש דבר שאינו שלו. לבוש יורה דעה ה ס"ג, ורצונו לומר שלמדים איסור מהקדש).
המסכך גפנו על תבואת חברו
בכלאי הכרם, אם אדם יכול לאסור של חברו, נחלקו תנאים:
רבי מאיר[2] ורבי יהודה (לפי ירושלמי כלאים ז ג) סוברים, המסכך גפנו על גבי תבואת חברו, נאסרה התבואה משום כלאי הכרם; ורבי יוסי ורבי שמעון אומרים אין אדם מקדש - או: אוסר (כן היא הגירסא ביבמות שם) - דבר שאינו שלו (כלאים ז ה, ויבמות שם)[3].
להלכה
להלכה נחלקו אמוראים: רב הונא אמר רב הלכה כרבי מאיר, ורב אדא אמר רב הלכה כרבי יוסי (יבמות פג ב), ואף ראשונים נחלקו בדבר:
- יש פוסקים כרבי יוסי ורבי שמעון - בין שסיכך גפנו על תבואת חברו, ובין שסיכך גפן חברו על תבואתו - שלו נאסר, ושל חברו לא נאסר (רמב"ם כלאים ח ח; טוש"ע יו"ד רצו ד)[4].
- יש פוסקים כרבי מאיר (מאירי יבמות פג א, בשם גאוני ספרד; ברטנורא כלאים ז ד).
- ויש מהראשונים סובר שבכלאים של תורה אדם אוסר דבר שאינו שלו אף לרבי יוסי ורבי שמעון, מפני שהאיסור בא על ידי מעשה, ולא נחלקו אלא בכלאים דרבנן (ראה ערך כלאי הכרם), שלא קנסו חכמים אלא לזה שעשה את האיסור (שיטה מקובצת בבא קמא ק א ד"ה מחיצת בשם ר"י).
באיסורים התלויים במחשבה
כתבו ראשונים שלא אמרו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא באיסורים התלויים במחשבה ובדעתו של אדם, כאיסורי עבודה זרה, שמחשבתו לעבודה זרה היא שאוסרתם, וכן איסור כלאים - לרבי יוסי ורבי שמעון - שאף הוא תלוי במחשבה, שכן מצינו שכשאינו רוצה בקיומו של כלאים - מותר (ראה כלאים ה ו. וראה ערך כלאי הכרם); אבל באיסורים שאינם תלויים במחשבה ורצון, יכול לאסור אף בדבר שאינו שלו (תוספות יבמות פג ב ד"ה אין; ר"ש כלאים ז ה, בשם יש מחלקים; ברטנורא שם), כגון הנותן נבלה או חֵלֶב בתבשיל של חברו (תוספות יבמות שם; ברטנורא שם), או המבשל בשר בחָלׇב של חברו (ברטנורא שם) ועוד, בכל אלה יכול לאסור אף בשל חברו, לפי שאינם תלויים במחשבה (ר"ש שם).
ויש מהראשונים חולקים וסוברים שאין הדבר תלוי במחשבה, שכן העושה מלאכה במי-חטאת (ראה ערכו) ובפרת חטאת (ראה ערך פרה אדומה) של חברו - פסלם (ראה ערך הנ"ל), אף שפסול זה תלוי ברצונו של האדם, אלא הטעם שבעבודה זרה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא, שכיון שאינו שלו אין שם תקרובת עבודה זרה עליו, ובמסכך גפנו על תבואת חברו טעם המתירים הוא משום שנאמר: לֹא תִזְרַע (דברים כב ט) - מה זורע שניחא לו אף כל שניחא לו, והרי אין אדם נהנה ולא ניחא לו בשל אחרים, והעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת של חברו פסלם, לפי שתלה הכתוב פסול זה ברצון עושה המלאכה, שנאמר בעגלה ערופה: אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ (דברים כא ג), שהכתיב הוא עבד והקרי עובד, ודרשו מה עבד שניחא לו, אף עובד שניחא לו (ראה בבא מציעא ל א, וראה ערך עגלה ערופה), ולמדו פרה מעגלה ערופה (ראה תוספות בבא מציעא שם ד"ה אף), ולכן אוסר אף שאינו שלו (ר"ש כלאים שם).
בתורת נדר
אדם יכול לאסור דבר שאינו שלו על עצמו בתורת נדר, אבל לא של חברו על חברו (ראה נדרים מז א, ור"ן ריש נדרים. וראה ערך נדרים).
באיסורי אכילה
יש מהראשונים שכתב שלא אמרו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא באיסורי-הנאה (ראה ערכו), כגון באיסורי עבודה זרה וכיוצא, אבל באיסורי אכילה, כמו במטמא ומדמע, אדם אוסר אפילו בשאינו שלו, והרי זה כמנבל בהמת חברו שאסרה באכילה (תוספות רי"ד בבא בתרא ב א ד"ה והנכון).
על אסורי הנאה של אדם אם דינם כשלו, ראה ערך אסורי-הנאה בסופו.
על ידי מעשה
עניינו ודינו
אדם שעשה מעשה בגוף הדבר של חברו, נחלקו בו תנאים ואמוראים אם יכול לאסור, כגון נכרי שניסך יינו של ישראל - ששכשך ידו לתוכו לשם עבודה זרה (רש"י חולין מא א ד"ה שניסך. וראה ערך יין נסך) – חכמים אסרו, ורבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא מתירים, שיכול לומר לו לא כל הימנך שתאסור ייני לאונסי (עבודה זרה נט ב, וחולין מא א), שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אפילו על ידי מעשה בגוף הדבר (סוגיית חולין ור"ש שם).
ואף אמוראים נחלקו בדבר: עולא בשם רבי יוחנן אמר שאף שאמרו המשתחוה לבהמת חברו לא אסרה, עשה בה מעשה אסרה (חולין מ א), ולכן אמר רב הונא היתה בהמת חברו רבוצה לפני עבודה זרה, ושחט בה סימן אחד - אסרה (חולין שם); ורב הונא ורבי יוחנן, סוברים כחכמים האוסרים בנכרי שניסך יינו של ישראל, ולא כתנאים המתירים (גמרא שם מא א, ורש"י ד"ה ורב נחמן).
ורב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרו אין ישראל אוסר שאינו שלו אפילו על ידי מעשה, בין כשניסך יינו של חברו, ובין כששחט בהמתו של חברו לעבודה זרה (גמרא שם מ ב), והם סוברים שאף חכמים שאסרו בניסוך יין של חברו לא אסרו אלא בנכרי שניסך יינו של ישראל - שלבו של נכרי לעבודה זרה (הלכות גדולות הל' שחיטת חולין) - אבל בישראל אנו אומרים שלא נתכוין אלא לצער את חברו (גמרא שם מא א, ורש"י ד"ה ורב נחמן).
במעשה גמור
רוב הראשונים סוברים שאמוראים אלה מתירים אף כשעשה מעשה גמור, ששחט שני הסימנים לעבודה זרה, וכן ניסוך היין לעבודה זרה נקרא מעשה גמור (רש"י חולין מ ב ד"ה אין אדם; רא"ש שם ב יד; המאור שם. וכן משמע מרמב"ם שחיטה ב כא, וטוש"ע יו"ד ד ד להלכה).
ויש מהראשונים סוברים שאף האמוראים שהתירו לא התירו אלא במעשה כל שהוא, אבל שחט שחיטה גמורה אף הם אוסרים (ר"ח, הביאוהו ברא"ש ובמגיד משנה שם ובמשמרת הבית לרשב"א בית א; אית דמפרשי ברש"י מ ב שם), ואף ניסוך היין לדעתם מכיון שהיזק שאינו ניכר הוא (ראה ערך היזק שאינו ניכר) אינו אלא מעשה כל שהוא (רא"ש ומשמרת הבית שם לדעת ר"ח[5]).
המקור לאיסור וחומרו
הסוברים אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה למדהו מהכתוב: וְאֵת כָּל הַכֵּלִים אֲשֶׁר הִזְנִיחַ הַמֶּלֶךְ אָחָז בְּמַלְכוּתוֹ בְּמַעֲלוֹ הֵכַנּוּ וְהִקְדָּשְׁנוּ (דברי הימים ב כט יט), הכנו - שגנזנום, והקדשנו - שהקדשנו אחרים תחתיהם (עבודה זרה נד ב. וראה רש"י חולין מ א ד"ה עשה), שחזקיהו וסיעתו גזרו לגנזם ואסרום אף להדיוט, מפני שאחז השתמש בהם לעבודה זרה, והכלים הרי לא היו שלו, שכלי שרת היו (רש"י עבודה זרה שם).
ונחלקו ראשונים בחומר האיסור:
- יש מפרשים שלא אסרו אותם הכלים אלא לגבוה, ומכל מקום למדו מזה שכשם שאסרו שם לגבוה, אף שאחז לא עשה שום שינוי בכלים על ידי שימושו לעבודה זרה, כך על ידי מעשה גמור כמו שחיטה אפילו בסימן אחד אסור אף להדיוט (תוספות שם נב ב ד"ה ברוך, על פי הסוגיא שם, וחולין מא א ד"ה תא שמע).
- יש מהראשונים חולקים וסוברים שאף לסוברים אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה אינו אסור אלא לגבוה, ולא להדיוט, שהרי לא למדו אלא מכלים של אחז, והם לא נאסרו אלא לגבוה (מאירי עבודה זרה נד ב, בשם קצת מפרשים, וראה שם שדחה דבריהם; ריטב"א שם א ד"ה עשה, בשם הרמב"ם, וראה שם שדחה).
- רוב הראשונים סוברים שמן התורה אוסר - לסוברים כן - שאינו שלו על ידי מעשה (ר"ן עבודה זרה כד ב, בשם רמב"ן; תוספות רי"ד שם נב ב ד"ה ברוך; החינוך מצוה קיא. וראה פליתי ד סק"ט); ויש סוברים שאינו אלא מדרבנן (ראה רש"י עבודה זרה נב ב ד"ה והקדשנום, ושם נד ב ד"ה איתסרו, ותוספות שם נב ב ד"ה ברוך).
להלכה
השיטות להלכה:
- בנכרי - סוברים רוב הפוסקים כחכמים, שאוסר על ידי מעשה בשל חברו (רש"י עבודה זרה נט ב ד"ה לא כל; רמב"ם שחיטה ב כא, ולחם משנה שם; רא"ש חולין ב יד, במומר; טוש"ע יו"ד קמה ח), ואפילו במעשה כל שהוא, כגון ששחט סימן אחד (ראה במאור חולין ח ב, וכן בטוש"ע שם בסימן אחד כו'); ויש פוסקים כרבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא, שאף הנכרי אינו אוסר שאינו שלו על ידי מעשה (הלכות גדולות הל' יין נסך; הרא"ה בבדק הבית בית א שער א), אמנם נגיעתו ביין היא כסתם מגע של נכרי שאוסר מדרבנן (הרא"ה שם. וראה ערך סתם יינם), וכן אם שחט הנכרי בהמה של אחרים לעבודה זרה לא אסרה (הרא"ה שם).
- בישראל - הלכה כאמוראים הסוברים שאינו אוסר אף על ידי מעשה, שאנו אומרים לצערו התכוין, ואפילו במעשה גמור, ששחט שני סימנים (רמב"ם שחיטה שם, ומגיד משנה שם; רא"ש חולין שם; טוש"ע יו"ד ד ד, ושם קמה ח); ויש סוברים שבמעשה גמור, ששחט שני הסימנים - אוסר (ר"ח, הביאוהו הראשונים לעיל: במעשה גמור ודחו).
מתי אומרים שנתכוין רק לצערו
יש סוברים שדוקא אם שחט ישראל לשם דבר שאיסורו מן הדין, כגון לעבודה זרה, אנו אומרים שלא נתכוין אלא לצערו ולא אסרה, אבל אם שחט לשם דבר האסור משום מראית העין, כגון לשם קדשים, או לשם הרים וגבעות וימים וכיוצא (ראה חולין מ א ורש"י. וראה ערך שחיטה) - אסרה, שהרואה יחשוב שהיא שלו ויבואו להתיר קדשים בחוץ (בית יוסף וב"ח יו"ד ה, לדעת הרא"ש והטור; רמ"א בשו"ע שם ה ג, בשם יש אומרים, וסיים: ויש להחמיר).
ויש חולקים וסוברים שאפילו אם שחטה לשם אחד מכל אלו לא אסרה, ואף בזה אנו אומרים לצערו התכוין (רמב"ם שחיטה ב כא, וראה בית יוסף וב"ח שם; ט"ז יו"ד ה סק"ז, אף לדעת הרא"ש והטור, אלא שלמעשה לא רצה להקל), ואין חוששים כאן למראית העין, מפני שהשוחט בהמת חברו לשם דבר פסול יש לו קול (בית יוסף שם, לדעת הרמב"ם).
האם הבהמה אסורה באכילה
יש מהראשונים סוברים שאף לאומרים אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואם שחט בהמת חברו לעבודה זרה לא אסרה, אין הדברים אמורים אלא לאיסור הנאה, אבל באכילה אסורה, שהרי נסתלק מעשה השחיטה, וכאילו לא נשחטה אלא מתה מאליה (ר"ן חולין ח ב, בשם יש מי שאמר; הרא"ה בבדק הבית בית א; ט"ז יו"ד ד סק"ד, לדעת הר"ן. וראה שו"ת עונג יום טוב נד).
ואפילו לסוברים אדם אוסר שאינו שלו על ידי מעשה, וישראל אינו אוסר מפני שאנו אומרים שלא נתכוין אלא לצערו, יש סוברים שמכל מקום אסורה באכילה (ראה רא"ה שם[6]), ואין אומרים שמכיון שלא נתכוין אלא לצער הרי לא שחט לעבודה זרה כלל (ראה רשב"א במשמרת הבית שם שהקשה כן על הרא"ה, ובחידושי רבי עקיבא איגר לט"ז שם הקשה כן על הט"ז), שתקרובת עבודה זרה אסורה באכילה מן התורה ובהנאה מדרבנן (ראה ערך תקרובת עבודה זרה), ולכן לענין איסור אכילה שמן התורה אין סומכים על הטעם שלצער נתכוין, ובאיסור הנאה שמדרבנן הוא שסומכים על כך (חידושי רבי עקיבא איגר שם).
ודוקא כששחטה יחידי, אבל אם שנים אוחזים בסכין ושוחטים, ואחד מהם שחט לעבודה זרה, מותרת אף באכילה, שכיון שאנו חושבים את שחיטתו כאילו אינה כלל, הרי היא נכשרת בשחיטתו של זה ששחט כהוגן, שלא לשם עבודה זרה (ט"ז שם[7]).
ויש חולקים וסוברים שלא זו בלבד שאם הטעם שאין ישראל אוסר הוא משום שנתכוין לצער שמותר אף באכילה, שהרי לא היה בלבו כלל לעבודה זרה, אלא אף אם הטעם הוא משום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אינו אוסר כלל, ומותר אף באכילה (הרשב"א במשמרת הבית שם; דרכי משה יו"ד ד ה; ש"ך שם סק"ה).
בשותפים
שני שותפים - נחלקו ראשונים אם אחד מהם יכול לאסור באיסור עבודה זרה על ידי מעשה, לסוברים שבישראל אנו אומרים לצערו בלבד הוא מכוין:
יש סוברים שבשותף אין אומרים לצער מכוין - ואוסר (רש"י חולין מא א ד"ה בישראל; רמב"ם שחיטה ב כא; טור יו"ד ד, בשם הרמב"ם; שו"ע שם ד, דעה א בשם יש אומרים; טוש"ע חו"מ שפה ב, במנסך, וראה להלן שיש מחלקים בין שוחט למנסך), שהרי בחלקו ודאי לא כיוון לצער, ולפיכך אומרים מסתמא גם בחלק חברו לא כיוון לצער (ש"ך שם סק"ה).
ויש חולקים וסוברים שאף בשותף אנו אומרים לצערו התכוין, ואינו אוסר (תוספות חולין מא א ד"ה בישראל; רא"ש ב יד, וטור יו"ד ד וקמה, בשמו; שו"ע שם ד ד, דעה ב בשם יש אומרים, ושם קמה ח, בשם יש אומרים).
אף בדעה זו נחלקו הדעות:
- יש סוברים שאף לדעה זו אינו אוסר דוקא כששחט את הבהמה לעבודה זרה, שמסתבר שאין אדם מישראל עובד עבודה ואינו מכוין אלא לצער את חברו, אבל אם שחטה לשם קדשים אסרה, שהרי הוא סובר שעושה מצוה (ט"ז שם ה סק"ז, בדעת הרא"ש והטור; ש"ך שם סק"י).
- יש מצדדים לומר שאף לדעה זו המנסך יין לעבודה זרה אם היתה לו שותפות ביין - אסרו, שאילו היה מתכוין רק לצערו היה מחלק את היין ומנסך אחר כך של חברו בלבד, מה שאין כן בשוחט בהמה לעבודה זרה שאי אפשר לו לחלקה לפני השחיטה (סמ"ע שפה סק"ד, וראה דרישה שם).
- ויש חולקים וסוברים שאין הבדל בין שוחט למנסך בנוגע לכוונתו לצער את חברו (ב"ח חו"מ שם; ש"ך יו"ד ד סק"ה. וראה שם בדרישה שדחה בעצמו חילוק זה).
בישראל מומר
ישראל מומר ששחט בהמת חברו, או ניסך יין חברו לעבודה זרה, או ישראל שהתרו בו שלא ישחט ולא ינסך וקיבל ההתראה (ראה ערך מומר שדינו בזה כמומר), הרי הם אוסרים כנכרי (חולין מא א; רמב"ם חובל ומזיק ז ו: טוש"ע יו"ד ד ד, ושם קמה ח), שבודאי כיוונו לאסור ולא לצערו (טור שם ד, וש"ך שם סק"ו. וראה לעיל: ענינו ודינו שיש אומרים שאף נכרי אינו אוסר).
בדבר של רבים
דבר של רבים, יש מהראשונים סוברים שלדברי הכל אין אדם יכול לאסור אפילו על ידי מעשה, וכלים שנשתמש בהם אחז שנאסרו (ראה לעיל: המקור לאיסור וחומרו), הרי זה לפי שהקדש הוא של יחידו של עולם ולא כשל רבים (ריטב"א עבודה זרה נג ב ד"ה מכדי, בשם הראב"ד).
ויש חולקים וסוברים שאין הבדל בין של יחיד לשל רבים (ריטב"א שם, וכן כתב שם בשם רמב"ן).
האם צריך מעשה הניכר
מעשה שאדם אוסר על ידו בשל חברו - לרב הונא לעולם, ולרב נחמן כשאין אומרים לצערו התכוין (ראה לעיל: ענינו ודינו) - יש מהראשונים סוברים שאינו אלא כשהמעשה ניכר בשינוי שאינו חוזר לברייתו, שהרי זה כמו שקונה את הדבר בשינוי (ראה ערך גזל וערך שנוי), אבל אם טפח במים לשם עבודה זרה וכיוצא אין זה נקרא מעשה (ריטב"א עבודה זרה נג ב ד"ה מכדי בשם רמב"ן).
ויש חולקים וסוברים שאפילו על ידי מעשה שאינו ניכר בשינוי, כמו טפיחה במים - אוסר (ראב"ד שבריטב"א לעיל).
בדרבנן
הדין והטעם
באיסורי דרבנן כתבו ראשונים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אפילו על ידי מעשה, לדברי הכל (ראה תוספות יבמות פג א ד"ה רבי יוסי), ולפיכך אם זרע כרם חברו כלאים דרבנן, לא אסר את של חברו (מנחות טו ב), ואפילו לסוברים אדם אוסר שאינו שלו על ידי מעשה (תוספות יבמות שם), לא קנסו אלא למי שעשה את האיסור בידים (מנחות שם), ואילו איסור כלאים תלוי גם במחשבה (ראה תוספות יבמות שם ב ד"ה אין אדם, וראה לעיל: באיסור; באיסורים התלויים במחשבה).
ואף אם כל האיסור הוא על ידי מעשה, שלדברי הכל אדם אוסר שאינו שלו, כנותן נבלה לקדרת חברו (ראה לעיל, שם), מצינו שאין אדם אוסר שאינו שלו באיסורים דרבנן, כגון החורש את הקבר בשדה שאינה שלו, אינו עושה אותה בית-הפרס - שדה שנחרש בה קבר, הרי זו "בית הפרס", ועפרה מטמא במגע ובמשא, שחוששים שמא גררה עמה המחרשה עצם כשעורה מעצמות המת (ראה ערך בית הפרס. אהלות יז ג; רמב"ם טומאת מת י ה) - שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו (רמב"ם שם), שכיון שמצד הדין אין חוששים לכך, ואינו אלא איסור דרבנן שקנסוהו על שחרש את הקבר, לא קנסו בשל חברו (תפארת ישראל אהלות שם; הערות לספר המכריע ח[8]).
וכן השותף, אף שאוסר גם חלק של חברו (ראה לעיל: בשותפים), בבית הפרס אפילו השותף אינו עושה בית הפרס (רמב"ם שם), לפי שאינו אלא מדרבנן ולא גזרו (ראה הערות לספר המכריע שם).
בפסול לקרבן
המקצה בהמת חברו לעבודה זרה
המקצה - מייחד - בהמת חברו לעבודה זרה (ראה ערך מוקצה וערך עבודה זרה) לא אסרה לגבוה (תוספתא עבודה זרה ו, ותמורה ד; רמב"ם איסורי מזבח ד ה), שאין אדם מקצה (ובגמרא: אוסר) דבר שאינו שלו (רמב"ם שם, על פי זבחים קיד א בשל הקדש), ואפילו על ידי מעשה (לחם משנה שם לשיטת הרמב"ם עצמו שאין מוקצה לעבודה זרה בלי מעשה, ראה ערך הנ"ל[9]), שמוקצה הוא יחוד דבר של חברו לעבודה זרה, ואין יחוד על של חברו נקבע לכך אף על ידי מעשה, ואינו דומה לנעבד שהעבודה עצמה אוסרתו (ראה להלן. שו"ת עונג יום טוב פב, ושם נח בהגה).
המשתחוה לבהמת חברו
המשתחוה לבהמת חברו, נחלקו בשני התלמודים, אם נפסלה לקרבן:
- דעת הבבלי שכשם שאין אדם אוסר שאינו שלו להדיוט, כך אינו אוסר אותה לגבוה (עבודה זרה נד א ורש"י; חולין מ א, ורש"י ד"ה המשתחוה), וזו היא ששנינו: הנעבד - שלו אסור, ושל חברו מותר (ברייתא, הובאה בעבודה זרה שם). אלא שיש מהראשונים סוברים שאם עשה מעשה קל, בלי שינוי בגוף הדבר, אף שאינו אוסרה להדיוט, אוסרה לגבוה, כגון שניסך לבהמה בין קרניה לעבודה זרה (תוספות עבודה זרה נד א ד"ה היתה[10]).
- ודעת הירושלמי שהדבר תלוי במחלוקת של שתי הברייתות: זו ששנינו שהנעבד - בין שלו, ובין של חברו - אסור, סוברת שלגבוה אדם אוסר שאינו שלו, ואותה ששנינו: הנעבד שלו אסור, ושל חברו מותר, סוברת שאף לגבוה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו (ירושלמי כלאים ז ג, ועבודה זרה ג ה).
להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שהנעבד אסור אף בשל חברו (רמב"ם איסורי מזבח ד ו, וראה כסף משנה שם, ולחם משנה שם ה[11]); ויש פוסקים שדוקא על ידי מעשה שאוסר גם להדיוט, אוסר לגבוה, אבל בלא מעשה אינו אוסר גם לגבוה (ראב"ד בהשגות איסורי מזבח שם).
באתנן זונה
נתן לזונה דבר של חברו לאתנן (ראה ערך אתנן זונה) לא פסלו, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו (רמב"ם איסורי מזבח ד טו, ראה כסף משנה שם), אלא אם כן נתייאשו הבעלים (רמב"ם שם. ראה ערך גזל וערך יאוש וערך שנוי רשות).
בהקדש
בדבר שאינו שלו בנוגע להקדש דנים בין בפעולת ההקדשה, כשהקדיש דבר שאינו שלו; ובין כשהדבר הוא קנין של הקדש, אם אדם יכול להקדישו, וכן אם אדם יכול לאסרו.
הקדיש דבר שאינו שלו
אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, שנאמר: וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַה' (ויקרא כז יד) - מה ביתו שלו, אף כל שלו (בבא קמא סח ב[12]).
וכן אם המיר קרבנו בבהמת חולין שאינה שלו (ראה ערך תמורה) אינה תמורה, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו (תמורה ט א; רמב"ם תמורה א ג), ולפיכך הגוזל דבר מאחר, אם הקדישו אינו קדוש לפי שאינו שלו (בבא קמא שם; רמב"ם ערכין ו כד), ואף שקנוי לו הדבר להתחייב באונסים (ראה ערך גזל), אין קנין זה מועיל שיוכל להקדישו (תוספות חולין מ א ד"ה רבוצה), ואף מדרבנן אין עליו איסור הקדש (תוספות קדושין נב א ד"ה והוא).
הקדיש כרמו
המקדיש את כרמו, והיו בו עוללות - אשכולות ענבים שאין להם אלא מעט גרגרי ענבים המפוזרים בהם, שאין בעל הכרם רשאי לקחתם, אלא עליו להשאירם לעניים (ראה ערכו) - העוללות לעניים (פאה ז ח; רמב"ם מתנות עניים ד כג. וראה ערך עוללות), שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו (תוספתא פאה ג; ירושלמי שם ז ז; פירוש המשניות לרמב"ם פאה שם, ור"ש שם).
בתרומה
התורם את שאינו שלו, אין תרומתו תרומה (תרומות א א; רמב"ם תרומות ד ב; טוש"ע יו"ד שלא ל), שנאמר: כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם (במדבר יח כח), אתם - פרט לתורם את שאינו שלו (גיטין נב א), או לפי שנאמר: וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם (שמות כה ג), פרט לתורם את שאינו שלו (ירושלמי תרומות א א[13]).
על התורם משלו על חברו, ראה ערך זכין לאדם שלא בפניו.
על נתינת רשות לתרום, ראה ערך הפרשת תרומות וערך שליחות.
קדשי בדק הבית וחרמי כהנים
קדשי בדק-הבית (ראה ערכו) שהתפיסם - בין לקדשי מזבח, ובין לחרמי כהנים - לא עשה כלום (ברייתא בתמורה לב א), שאם אמר על קדשי בדק הבית: הרי זו עולה או שלמים, או שהחרימם לכהנים, אין הקדש המזבח ולא החרם חלים עליהם, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו (רמב"ם ערכין ו ח), שבקדשי בדק הבית אין לבעלים בהם יותר מלשאר כל אדם (תוספות שם ד"ה מקדישין).
וכן חרמי כהנים - האומר נכסים אלו חרם לכהן - שהתפיסם בין לקדשי מזבח בין לקדשי בדק הבית, לא עשה כלום (ברייתא בתמורה שם), שאין לבעלים שום חלק בהם, וחייב ליתנם לכהן שבאותו משמר (רש"י שם ד"ה וכן. וראה ערך חרמים: חרמי כהנים).
קדשי מזבח
קדשי מזבח שהתפיסם לבדק הבית, שמים את שיווי הזכות שיש לו בהם, אם מפני חיוב האחריות, אם הוא חייב באחריותם, או טובת-הנאה (ראה ערכו) שיש לו בהם, אם אינו חייב באחריותם, ונותן אותו השיווי להקדש (משנה וגמרא בתמורה לב א), שבקדשי מזבח יש עדיין את שם הבעלים עליו, ואם יהא בהם מום הוא פודה אותם (תוספות שם ד"ה מקדישין).
בביכורים
המקדיש בכורים (ראה ערכו) לבדק הבית - יש מהראשונים סוברים שמחלוקת תנאים בדבר: חכמים אומרים הרי זה קודש, ורבי שמעון אומר אינם קודש (משנה סוף שקלים לפירוש הרמב"ם בפירוש המשניות שם ומאירי שם. וראה ערך בכורים), והלכה כרבי שמעון (רמב"ם ערכין ו טז) שבכורים הם נכסי כהן, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו (רדב"ז שם; תוספות יום טוב שקלים שם), אבל אחר שהבכורים באו לידי כהן, הרי הם ממון כהן, ויכול להקדישם (רמב"ם ערכין שם; מאירי שם; תוספות יום טוב שם).
המחרים בניו עבדיו או שדהו
המחרים בנו ובתו ועבדו ושפחתו העברים, או שדה מקנתו (ראה ערך שדה מקנה) אינם מוחרמים, שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו (משנה ערכין כח א; רמב"ם ערכין ו כא) שהרי אין גופם שלו, ואין אדם מקדיש דבר שאין גופו שלו (רמב"ם שם), ואין הבדל בין בניו גדולים לקטנים, שאף שבניו הקטנים הם קנינו של אדם, מכל מקום אין גופם קנוי לו (רדב"ז שם).
אבל המחרים שדה-אחוזה - שדה שירשה אדם מאבותיו בארץ ישראל מדור דור כשחלקו הארץ לשבטים (ראה ערכו) - אף שאם מכרה חוזרת אליו ביובל (ראה ערך יובל וערך שדה אחוזה), החרם חל, לפי שיש לו רשות להוציאה מידו לעולם, כגון אם הקדישה וגאלה אחר, שמתחלקת לכהנים ביובל (ראה ערך הנ"ל, ושם שאם לא גאלה אחר מחלוקת אם יוצאה לכהנים), או שאף היא דומה לבהמה שכל זמן שהיא בידו יכול למכרה, ולא בא הכתוב למעט אלא בתו, שמשתגדל אין לו רשות למכרה (תוספות שם ד"ה ת"ל).
המקדיש שדה מקנה
המקדיש שדה-מקנה - שדה שקנאה מאחר (ראה ערכו) - אינה יוצאה לכהנים ביובל - אלא חוזרת לבעליה הראשונים - שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו (משנה ערכין כו ב; רמב"ם ערכין ד כו).
בשכירות
השוכר בית מחברו והקדישו, אינו קדוש, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו (ערכין כא א: מה ביתו ברשותו כו', וראה שיטה מקובצת כתובות נט ב ד"ה הא לא דמיא, שרצונו לומר שלו).
יש מהראשונים סוברים שכל זמן שהוא ברשות השוכר, יכול להקדיש, ולא אמרו שאינו יכול להקדיש אלא לעולם (תוספות ערכין שם ד"ה הכי קאמר), ואפילו שהקדישו סתם הוא קדוש עד סוף הזמן שהוא ברשותו, כמו שיכול להקדיש שדה מקנה עד סוף זמן קנינו, היינו עד היובל (שו"ת חתם סופר יו"ד רכה בדעת התוספות).
ויש סוברים שאם הקדישו סתם אינו קדוש כלל, שההקדש חל על גוף הדבר ואין לשוכר כלום בגוף הבית ואינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו, וקל וחומר הוא מחרם שאינו יכול להחרים שדה מקנהו, כל שכן בית שכור, אלא אם כן התנה בפירוש שמקדיש רק את ההנאה שיש לו בבית עד כלות זמן שכירותו (ים של שלמה בבא קמא ה לד. וראה חתם סופר שם שתמה עליו והסיק כדעת התוספות, ויש הבדל בין חרם להקדש).
על המשכיר שהקדיש, ראה ערך דבר שאינו ברשותו: במשכון ושכירות.
בהמת קדשים שמתכפר בה
בהמה של קדשי קדשים שלו, כגון חטאת או אשם או עולה, נחלקו אמוראים אם אדם יכול לאסרה: רב הונא סובר שאינה נחשבת כשלו, ואם השתחוה לה לשם עבודה זרה, לא נאסרה; ורב נחמן ורב עמרם ורב יצחק סוברים שכיון שהיא קנויה לו לכפרה, שהרי הוא מתכפר בה, הרי היא כשלו (חולין מ ב, ושם מא א ורש"י).
להלכה השוחט בהמת קדשים לעבודה זרה, מששחט בה כל שהוא לשם עבודה זרה - נאסרה (רמב"ם שגגות ד א), שכיון שקנויה לו לכפרה הרי היא כשלו (לחם משנה שם)[14].
בבהמת הקדש
בהמה של הקדש שנעבדה לעבודה זרה אם נאסרה למזבח, נחלקו בדבר: בתוספתא אמרו בין שעבד לפני הקדשו, ובין שעבד לאחר הקדשו - אסור (תוספתא תמורה ד), ובבבלי אמרו אין אדם אוסר שאינו שלו אף בנעבד של הקדש (זבחים קיד א).
להלכה פסקו ראשונים שאפילו אחר הקדש אוסרה למזבח (רמב"ם איסורי מזבח ד ו).
בקדשים קלים
קדשים-קלים (ראה ערכו), לסוברים ממון בעלים הם (ראה ערך קדשים קלים מחלוקת תנאים בדבר) דינם כשלו, ואוסר אותם אף בלא מעשה, כגון שהשתחוה לה או שהקצה אותה לעבודה זרה; ולסוברים שאינם ממון בעלים, דינם כאינו שלו, ותלוי במחלוקת אם אדם אוסר דבר שאינו שלו להדיוט ועל ידי מעשה (ראה לעיל: על ידי מעשה; ענינו ודינו, מחלוקת רב הונא ורב נחמן), וכן תלוי במחלוקת אם אדם אוסר למזבח בהמה של הקדש (ראה זבחים קיד א, בקדשים קלים כו', וחולין מ ב, ורש"י ד"ה לא הויא, ושם מא א, ורש"י ד"ה כדידיה. וראה ערך קדשים קלים).
בהמת קדשים באתנן
נתן לזונה בהמת קדשים לאתננה לא נאסרה למזבח (משנה תמורה ל ב; רמב"ם איסורי מזבח ד טו), שאינו שלו (גמרא שם: לאו ממוניה הוא), ואפילו בקדשים קלים למי שסובר ממון בעלים הם, מכל מקום באתנן יש לימוד מיוחד, שאינו חל על מוקדשים (ראה פסחים צ א, וראה ערך אתנן).
בהפקר
עניינו ומקורו
אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אפילו אם אינו קנין של אחר אלא שהדבר הוא הפקר, והמשתחוה לבהמה של הפקר לעבודה זרה אינו אוסרה (מקור חיים תמח סק"ט, וכן כתב בשו"ת עונג יום טוב פב), וכן שנינו: מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית, ובא מעשה לפני רבי עקיבא ואמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו (כלאים ז ה), לפי שבשעת השמיטה הוא הפקר, ואין לאדם קנין גמור בו, ונעשה כרמו בשעת השמיטה כמי שאינו שלו (פירוש המשניות לרמב"ם שם, ור"ש וברטנורא שם[15]. וראה אמרי בינה שחיטה יב באריכות בעניין אדם אוסר בהפקר).
המשתחוה למים של רבים
המשתחוה למים של רבים, שהם של הפקר, לשם עבודה זרה - אינם נאסרים (ריטב"א ע"ז נג ב ד"ה מכדי, בשם רמב"ן, בטעם הגמרא שם נט ב), ואפילו אם אדם אוסר של הפקר, הרי זה בהפקר שכל אחד יכול לזכות בכולו, ואין שום זכות אחרים בו רק כל הקודם זכה, אבל מים של רבים הרי יש לכל אחד זכות בהם, ואין אדם יכול ליטול משם כל המים אלא רק כפי הצורך שלו, ולכן הרי הוא כאינו שלו שאינו יכול לאסור (אמרי בינה שחיטה יב).
בהקדש
וכן אין אדם יכול להקדיש דבר של הפקר, ודוקא כשהיה עומד בתוך ארבע אמות של ההפקר יוכל להקדיש, מפני קנין ארבע אמות (ראה ערך ארבע אמות), אף שלא זכה בו לעצמו רק להקדש (ר"ן נדרים לד ב ד"ה אמר), או שאפילו שהיה רחוק מן ההפקר, אבל אמר לכשאזכה בככר זו תהיה הקדש, שהרי זה הקדש מפני שבידו לזכות בה (רא"ש נדרים שם, בשם הר"א ממיץ).
בתרומה
אף בתרומה אין אדם יכול לתרום בשל הפקר, ואם תרם לא אמר כלום (ברייתא בבא קמא קטו ב, ורש"י ד"ה לא אמר כלום).
בירושלמי נסתפקו בדבר אם תורם שאינו שלו שאין תרומתו תרומה הוא מפני שהוא של חברו, או מפני שאינו שלו, ונפקא מינה אם הפקיר את כריו אחר שמירחו, וחלה עליו חובת תרומות ומעשרות (ראה ערך גמר מלאכה) ותרם, אם התרומה חלה, ופשטו שאין התרומה חלה (ירושלמי תרומות א א, כפירוש הגר"א לירושלמי שם, והרידב"ז שם, ושו"ת עונג יום טוב קז. וראה פני משה שם שפירש בענין אחר).
ביחוד
עניינו ומקורו
אין אדם יכול לייחד דבר שאינו שלו שיהיה עומד לשימוש מסויים, כגון הגנב והגזלן שגנבו או גזלו עורות של בעל הבית, שאינם מיוחדים להשתמש בהם כמו שהם, ולכן אינם מקבלים טומאה (ראה ערך כלים), וחשבו עליהם לשימוש שאין צריך בו שום מלאכה, אלא ראוי כמו שהוא, כגון לכיסוי חבילות סוסים ופרדים וכיוצא - או שחשבו שישמשו לישיבה ולשכיבה - אין מחשבתם מועילה שיקבלו טומאה (ראה ערך הנ"ל), אלא אם כן קנו את העורות בקנין המועיל, כגון ביאוש בעלים לסוברים יאוש קונה, או בשינוי וכיוצא (כלים כו ח, ופירוש המשניות לרמב"ם, ור"ש וברטנורא שם; בבא קמא סו ב ורש"י; רמב"ם כלים כד ז).
ויש שלמדו הדבר מן הכתוב בפרשת הזב: בְּמִשְׁכָּבוֹ (ויקרא טו ה) - ולא הגזול (תורת כהנים שם, ובבא קמא שם), ופירשו ראשונים כגון שגזל עורו של בעל הבית שאינו מחוסר אלא יחוד ומחשבה ואין צריך שום תיקון, שאין יחודו של הגזלן מועיל על של אחר (תוספות שם ד"ה דגזל; ראב"ד לתורת כהנים שם בפירוש ב. וראה רש"י בבא קמא שם, וראב"ד שם בפירוש א בענין אחר).
בכלים
כלים שמצאום חקוקים, וחישב עליהם אדם שאינם שלו שיהיו משמשים כבית קיבול, אינם מקבלים טומאה (תוספתא כלים בבא בתרא ב; רמב"ם כלים כה יא: ראשי כלונסות כו'), וכן כל כיוצא בהם מדברים שאינם מקבלים טומאה אלא במחשבה, שאין לך מחשבה מועלת אלא מחשבת הבעלים (רמב"ם שם. וראה משנה למלך שם כד ז).
באיסורים הבאים מחמת יחוד הדבר
אין אדם אוסר דבר שאינו שלו באיסורים הבאים מחמת יחוד הדבר לשימוש מסויים, וכגון באופנים דלהלן:
- תכריכי המת, שהזמינם לכך ונתנם על המת - אסורים בהנאה (ראה ערך תכריכים), אבל אם נתן בגד שאינו שלו על המת - אינו נאסר, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו (רמב"ן בתורת האדם ענין ההוצאה; נמוקי יוסף יבמות כב ב; טור יו"ד שמט, וש"ך שם סק"ח).
- קבר שנתנו בו את המת על דעת שלא לפנותו משם עולמית שאסור בהנאה, אפילו אם פינוהו משם (ראה ערך קבר), אם נמצא הקבר בשדה של אחר, ויודע בעל השדה שלא ציוה מעולם לקברו שם, ובגזלה נקבר שם, ופינו ממנו את המת - מקומו טהור ומותר בהנאה (סנהדרין מז ב, לפרש"י שם ד"ה קבר; שו"ע יו"ד שסד ב, וראה טור ובית יוסף שם[16]), שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו (נמוקי יוסף סנהדרין טו א; ש"ך שם סק"ה).
- וכן קבר המזיק את הרבים, שהוא סמוך לדרך, אם קדמה לו הדרך, אף שנקבר שם המת מדעת בעל השדה - מקומו מותר בהנאה (ירושלמי נזיר ט ג; טוש"ע שם ה. וראה ערך קבר גירסאות אחרות), שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואין בידו לאסור של רבים (ש"ך שם ס"ק יג. וראה טור שם, וראה ערך הנ"ל).
במוקצה
המניח דבר האסור לטלטל בשבת על דבר המותר, כדי שהדבר המותר ישמש מושב לאיסור ביום השבת, שאסור אף הוא בטלטול משום בסיס-לדבר-האסור (ראה ערכו), אם הניחו על כלי של חברו, אין הכלי נעשה בסיס, שאין אדם אוסר דבר של חברו שלא מדעתו (שלטי הגבורים על המרדכי שבת סוף פרק ג, בשם אור זרוע. וראה אור זרוע הלכות ערב שבת כט שמצדד לאסור; רמ"א או"ח שט ד; מגן אברהם שם סק"ח. וראה ערך בסיס לדבר האסור), ובסיס זה הוא יחוד החפץ להיות בסיס למוקצה, ואינו יכול לייחד דבר של חברו (חידושי רבי עקיבא איגר רנג ב).
בשליח
שליח אוסר אף שהשליחות אינה חלה
השליח אוסר את של המשלח, אם עשהו שליח לאסור (ראה עבודה זרה נג ב: שליחותא דידהו עבדי), ואפילו במקום שאין השליחות חלה, כגון שעשה שליח לעבוד עבודה זרה בשלו, שאין-שליח-לדבר-עברה (ראה ערכו), וכן כשעשה את הנכרי שליח, שאין שליחות לנכרי (ראה ערך שליח), מכל מקום כיון שעל כל פנים גילה דעתו שניחא לו בכך, יכול השליח לאסור (שו"ת עונג יום טוב פב, על פי עבודה זרה שם).
בגניבה
גנב בהמת חברו, ושלח שליח לשוחטה (ראה ערך אין שליח לדבר עברה) לעבודה זרה, הוא אוסרה, ואין אומרים שלא נתכוין אלא לצער את הבעלים, כדרך שאומרים בישראל ששחט בהמת חברו לעבודה זרה (ראה לעיל: ע"י מעשה; ענינו ודינו), שהרי השליח סבור שהוא של הגנב (תוספות בבא קמא עא א ד"ה בשלמא).
שלח לתקן והשליח קלקל
שלח שליח לתקן דבר, והשליח על דעת עצמו אסרו, הרי הוא כאחר, שאינו אוסר דבר שאינו שלו, שהרי הבעלים אומרים לו לתקן שלחתיך ולא לקלקל (רא"ש נדרים לו א ד"ה אמאי, וראה ר"ן שם. וראה שו"ת רדב"ז ג אלף כח (תרג)).
אם אסר על ידי מעשה, הרי הוא אוסר, כאדם אחר שאוסר שאינו שלו על ידי מעשה, לסוברים כן (ראה לעיל: ע"י מעשה; ענינו ודינו. ר"ן נדרים שם), ולכן העושה את חברו שליח לשחוט לו בהמה, ושחטה לעבודה זרה, באופן שאין לומר לצערו התכוין, כגון בנכרי או בישראל מומר, הרי הוא אוסר את הבהמה (שו"ת רדב"ז שם).
אסר השליח על ידי מעשה בשוגג, כתבו ראשונים שאינו אוסר, שכיון ששוגג הוא אינו עושה על דעת עצמו, שנאמר אדם אוסר שאינו שלו על ידי מעשה, שהרי הוא מתכוין לעשות שליחותו של בעל הבית (ר"ן נדרים שם, וראה רדב"ז שם), ולכן מי שעשה שליח לשחוט לו סתם, והשליח שחט בשוגג לעבודה זרה, אינו אוסר - אפילו אם הטעם שאינו אוסר הוא שלצער התכוין, ובשוגג הרי לא שייך לצער - אם לא פירש לו שעושהו שליח בין לתקן ובין לקלקל, שיכול לומר לתקן שלחתיך ולא לקלקל (שו"ת הרדב"ז שם, על פי הר"ן וראה שם עוד).
בפגול
בפגול, הכהן אוסר שאינו שלו אפילו כשמפגל בשוגג, או כשמפגל במזיד אפילו לסוברים אין אדם אוסר של חברו גם על ידי מעשה, אם מפני שהכהנים אינם שלוחי הבעלים אלא שלוחי השם ("שלוחי דרחמנא") (נדרים לו א), והתורה הפקיעה קרבנו מרשות בעלים ונתנו לכהן (פירוש הרא"ש לנדרים לו א), או שאפילו הם שלוחי הבעלים ("שלוחי דידן"), מכל מקום למדים מכתוב מיוחד שיכולים לפגל, שנאמר: לֹא יֵחָשֵׁב (ויקרא ז יח) - מכל מקום (נדרים שם), שמחשבת המקריב היא מחשבה לפסול אף שאין הקרבן שלו (פירוש הרא"ש שם).
בקנין
גנב ומכר
אף על פי שגנב שמכר לפני שנתייאשו הבעלים אין הקנין חל, שהרי מכר דבר שאינו שלו (ראה בבא קמא סח א), אם מכר לאחר יאוש, הקנין חל, אפילו לסוברים - וכן הלכה - שיאוש בלבד אינו קונה (ראה ערך יאוש), יאוש בצירוף שינוי רשות קונה לדברי הכל (בבא קמא שם. וראה ערך ארבעה וחמשה וערך שנוי רשות, ושם גם על גנב שהקדיש אחר יאוש).
אופנים שהמכר מתקיים בדבר שאינו שלו
כתבו גאונים שבעשרה דרכים המכר מתקיים בדבר שאינו שלו (ספר המקח לרב האי גאון שער ו):
- אפוטרופוס המוכר בנכסים שהוא ממונה עליהם (ראה ערך אפוטרופוס, ושם האופנים שיכול ואינו יכול למכור).
- בית דין המוכרים בנכסי יתומים (ראה ערך נכסי יתומים, ושם אימתי בית דין מוכרים).
- אלמנה המוכרת בנכסי בעלה לצורך כתובתה או מזונותיה (ראה ערך הנ"ל וערך כתובה וערך תנאי כתובה).
- שליח המוכר נכסי המשלח (ראה ערך שליחות).
- שומר אבדה המוכר כשרואה שיש קלקול והפסד לבעלים (ראה ערך שומר אבדה).
- נפקד שמוכר הפקדון שתחת ידו, במקום קלקול והפסד לבעלים (ראה ערך פקדון).
- גבאי צדקה, המוכרים מה שאספו לצורך התמחוי, כשאין להם עניים לחלק (ראה ערך גבאי צדקה).
- המלוה, שמכר את המשכון לצורך גביית חובו (ראה ערך משכון, ושם אימתי יוכל למכור).
- המלך, שמוכר לצורך גביית מסים (ראה ערך מלך וערך מסים).
- בית דין שמוכרים לצורך גביית מלוה (ראה ערך גבית מלוה על סדר ואופני הגבייה על ידי מכירה)[17].
על מי שיש לו קנין הגוף בקרקע ולאחר יש קנין פירות, אם ובאיזה אופן נקרא הדבר שלהם שיוכל כל אחד מהם למכור, ראה ערך קנין פירות.
הערות שוליים
- ↑ ו', טור' תרסא-תרפג.
- ↑ כן היא גירסת המשנה שהובאה ביבמות פג א, וראה שם בגליון שלפנינו במשנה כלאים לא הוזכר רבי מאיר, וראה תוספות בבא קמא ק א ד"ה מחיצת שרבי מאיר הוא, מכח סתם משנה.
- ↑ בטעם האוסרים ראה ירושלמי כלאים ז ג, ועבודה זרה ג ה; ר"ש וברטנורא כלאים שם, על פי ירושלמי שם ריש ה"ג; בדק הבית להרא"ה בית א שער א.
- ↑ בטעם הדבר ראה בית מאיר ורדב"ז שם, ושו"ת עונג יום טוב סוף סימן ב.
- ↑ וראה רש"י שם ושאר ראשונים שדחו את דעת ר"ח, ובמשמרת הבית שם לא דחה את דעת ר"ח, אבל ממה שכתב בסוף דבריו שם שלרב נחמן ורב עמרם מותר אף באכילה בעל כרכך צריך לומר ששחט שני הסימנים.
- ↑ וראה חידושי רבי עקיבא איגר ליו"ד שם בש"ך סק"ד שהוכיח כן אף לדעת הר"ן.
- ↑ וראה שו"ת עונג יום טוב נד שדוקא כששחטו בבת אחת, אבל בזה אחר זה נאסרה בסימן אחד של הראשון.
- ↑ וראה פירוש המשניות לרמב"ם שם ור"ש וברטנורא שם שכתבו שלא גזרו (ובר"ש ובברטנורא: לא קנסו) בשל חברו, ולא הזכירו שאינו אוסר שאינו שלו.
- ↑ וראה קרית ספר שם שכתב הטעם לפי שהכומרים הם שעושים המעשה של הקצאה ולא הוא.
- ↑ וראה לעיל: על ידי מעשה; המקור לאיסור וחומרו, דעת רש"י שבכלים של אחז נאסרו אף להדיוט וכן בניסך לה בין קרניה.
- ↑ וראה מראה הפנים עבודה זרה שם ואור שמח איסורי מזבח שם שהרמב"ם פסק כירושלמי.
- ↑ בכמה מקומות בגמרא הגירסא ברשותו, ומהם שרצונו לומר שלו, וראה ערך דבר שאינו ברשותו.
- ↑ וראה אור זרוע ב פסחים רכד שטעם שאינו תורם את שאינו שלו הוא מפני שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
- ↑ וראה טעם אחר באור שמח שגגות שם.
- ↑ וראה רמב"ם כלאים ה ח, וטוש"ע יו"ד רצו ד. וראה לעיל: באיסור; המסכך גפנו על תבואת חברו, מחלוקת אם בכלל בכלאים אין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
- ↑ וראה ערך קבר שלרמב"ם גירסא אחרת ופירוש אחר.
- ↑ וראה על עשרת הדרכים בפרטות בספר המקח לרב האי גאון שם, ובדפוס שם קצת טעויות סופר בפרטי המנין.