מיקרופדיה תלמודית:דבר שהיה בכלל ויצא מהכלל ללמד

הגדרה^[1] - דבר בתורה הנכלל בסוג דברים הדומים לו, והוזכר בתורה במיוחד, הרי זה בא ללמד על כל הדברים שהוא כלול עמהם^[2]

המידה וגדרה

בין שלש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, נמנית המידה: כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כלו יצא (תורת כהנים, ברייתא דרבי ישמעאל; מנחות נה ב), ופירושה שדבר שהוזכר בתורה בפירוש, ואפילו אם לא היה מוזכר היינו יודעים את דינו על ידי זה שהוא פרט אחד מתוך כמה דברים הכלולים בתורה בכלל אחד, אנו אומרים שהוזכר בכתוב מיוחד בשביל ללמד דין שלא היינו יודעים מהכלל^[3].

ושני אופנים למידה זו:

• שהדבר שיצא מן הכלל אינו מלמד על עצמו כלום אלא על הכלל כולו הוא שמלמד, שאינו כולל אלא דברים הדומים לאותו הפרט שיצא ממנו בכתוב מיוחד (ראה להלן: שמלמד על הכלל בלבד).

• שמלמד על עצמו ועל הכלל, ומוסיף מה שבו על הכלל (ראה להלן: שמלמד על עצמו ועל הכלל. ספר כריתות, בתי מדות ט).

וחשובה מידה זו, שאפילו אם יש להשיב פירכא על הלימוד, אין משיבים, כדרך שאין משיבים על גזרה-שוה (ראה ערכו) והיקש (ראה ערכו. תוספות יומא מ ב ד"ה מה).

שמלמד על הכלל בלבד

דוגמא למידה זו, כשהיא מלמדת על הכלל בלבד, בדבר שקדושתו קדושת מזבח. נאמר: וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מֵעַמֶּיהָ (ויקרא ז כ), והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו, שנאמר: זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים (שם ז לז. ספרא, ברייתא דרבי ישמעאל; יבמות ז א וכריתות ב ב), וכבר כלל כרת בכולם לאוכלם בטומאת הגוף, שנאמר: כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי ה' (שם כב ג. רש"י יבמות שם ד"ה בכלל וכריתות שם ד"ה בכלל), וכשיצאו מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמם יצאו אלא ללמד על הכלל כולו יצאו, לומר לך: מה שלמים מיוחדים קדשים שקדושתם קדושת מזבח, אף כל דבר שקדושתו קדושת מזבח, יצאו קדשי בדק הבית (ספרא שם; גמ' שם ושם). ולא בא הכתוב של שלמים ללמד על השלמים עצמם כלום, שהרי לא נתחדש בהם דבר, אלא ללמד על הכלל, שעל דבר שאין בו קדושת מזבח אין חייבים כרת על אכילתו בטומאה (פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם; ריטב"א יבמות שם)^[4].

שמלמד על עצמו ועל הכלל

בשני אופנים מלמד הפרט שיצא מן הכלל על עצמו, וממנו על הכלל כולו:

• לחלק, היינו ללמד שהדין נאמר על פרט זה אף כשהוא לבד, ולא כשהוא מצורף דוקא אל הכלל, וממילא אנו למדים על כל שאר חלקי הכלל, שאף בהם נאמר הדין על כל אחד מהם לחוד.

• ללמד דין חדש בפרט, וממנו אף על הכלל כולו.

לחלק

לחלק, כגון באבות מלאכה. נאמר: לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (שמות לה ג), והבערה בכלל לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה (שם כ י) היתה, ולמה יצאת, להקיש אליה ולומר לך מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבים עליה בפני עצמה, אף כל שהוא אב מלאכה חייבים עליו בפני עצמו (שבת ע א, ורש"י ד"ה בכלל היתה וד"ה להקיש אליה)^[5].

ונחלקו אמוראים בדבר:

• יש אומרים שאין דורשים מידה זו אלא כשהכלל בפרשה אחת והפרט בפרשה אחרת, אבל כשהכלל הוא בצד הפרט, אין אומרים שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו לחלק (רבי זעירא בירושלמי שבת ז ב).

• יש אומרים שאין הבדל בין שהם במקום אחד, ובין שהם שלא במקום אחד, אלא כשהכלל הוא קודם הפרט, אומרים שיצא מן הכלל לחלק, אבל כשהפרט הוא קודם הכלל, אינו נקרא שיצא מהכלל (חבריא שם).

• יש אומרים שאף בזה אין הבדל, אלא שאין דורשים מידה זו אלא כשהכלל והפרט באותו ענין, אבל כשהם בעניינים נפרדים, כגון שהכלל בעבודה זרה והפרט בעבודת גבוה, אינו נקרא שיצא מהכלל (רבי יוסי שם).

• ויש אומרים שאין דורשים מידה זו כשיש צורך ביציאה מהכלל ללמוד מסוים, אלא כשאין בו צורך בלבד (רבי מנא ורבי שמואל בר אבדימא ורבי יוסי בי רבי בון בשם רבי יוחנן שם).

ללמד דין חדש

ויש שיצא מן הכלל לא לחלק אלא ללמד דין על עצמו ועל הכלל כולו, כגון בכישוף: אוב וידעוני בכלל מכשפים היו, שנאמר בהם: מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה (שמות כב יז), ולמה יצאו בכתוב מיוחד: וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ (ויקרא כ כז), להקיש להם ולומר לך מה אוב וידעוני בסקילה, אף מכשפה בסקילה (מכילתא משפטים, נזיקין יז; יבמות ד א).

שני דברים שיצאו מהכלל

שני דברים שיצאו מן הכלל, נחלקו אמוראים בדבר:

• יש אומרים שאף הם לחלק יצאו, שיתחייבו על כל אחד לחוד (ירושלמי כלאים ח א, ושבת ז ב, לרבי יוחנן; רבי יוסי בי רבי בון בירושלמי שבת שם, לרבי ישמעאל).

• ויש אומרים שאינם חולקים, אבל מלמדים על הכלל כולו שיהיה דומה להם (ירושלמי כלאים שם, לרבי אלעזר; רבי חנניה בריה דרבי הלל בירושלמי שבת שם).

כשהכלל בעשה והפרט בלא תעשה ולהיפך

כשהכלל בעשה והפרט בלא תעשה נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שנידון בדבר שהיה בכלל ויצא ללמד, כגון: וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַה' (ויקרא כה ב) הרי זה כלל, שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר (שם ד) פרט, הזרע והזמיר בכלל היו, ולמה יצאו, להקיש אליהם ולומר לך מה הזרע והזמיר מיוחדים שהם עבודה בארץ ובאילן, אף כל דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן (רבי אלעזר בירושלמי שם ושם).

• ויש אומרים שאינו נידון בדבר שהיה בכלל ויצא ללמד (רבי יוחנן שם).

והכל מודים שכשהכלל בלא תעשה והפרט בעשה שאינו נידון במידת יצא מן הכלל ללמד (ירושלמי שבת שם; רש"י שבת ע א ד"ה ועל כולן)^[6].

יוצא מן הכלל שנכתב שתי פעמים

דבר היוצא מן הכלל שנכתב בתורה שתי פעמים, אינו נידון במידה זו, ולכן אף על פי שאילו נאמר אחרי הכלל של בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה (במדבר יח טו) הפרט של פטר חמור (שמות יג יג) פעם אחת, היינו דורשים אותו כדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא, שכשם שפטר חמור נפדה בשה, גם כל בכורי בהמה טמאה, אפילו פטרי סוסים וגמלים, נפדים בשה, אבל עכשיו שכתוב עוד פעם פטר חמור (שם לד כ) אינו נידון במידה זו (בכורות ו א).

מידות קרובות

בין שלשים ושתים מידות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי נמנות שתי מידות הקרובות למדה זו:

• דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על עצמו יצא (שלשים ושתים מידות, מידה כד).

• דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על חברו (שלשים ושתים מידות, מידה כה).

דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על עצמו יצא

דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על עצמו יצא - נאמר: לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ (יהושע ב א), והלא יריחו בכלל הארץ היתה, ולמה יצאה, ללמד על עצמה ששקולה כנגד כל הארץ בחזקה (שלשים ושתים מידות, מידה כד), ונחלקו הדעות:

• יש שהסתפקו אם מחלוקת תנאים בדבר, ורבי ישמעאל שלא מנה מידה זו בשלש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן חלוק עליה; או שהכל מודים בה, אלא שניתנת להיאמר רק באגדה (ספר כריתות, ל"ב מידות; הליכות עולם ד ג).

• ויש הסוברים שהכל מודים במידה זו, בין בהלכה ובין באגדה, וגדרה שבמקום שאי אפשר לומר שבא ללמד על הכלל כולו אנו אומרים שבא ללמד על עצמו, שאין לומר כשם שיריחו היתה חזקה כך כל הארץ, שיריחו עמדה על הספר, ודרך הארץ לעשות העיר שעל הגבול יותר חזקה ובצורה משאר ערי הארץ, ואף בהלכה מצינו שכשאין לומר ללמד על הכלל יצא, אומרים ללמד על עצמו בלבד יצא, שכן יש מהתנאים הסובר שהבערה ללאו יצאה (רבי יוסי בשבת ע א), שאי אפשר לומר ללמד על הכלל שכל המלאכות רק בלאו, שהרי מפורש בתורה שחייבים מיתה, אנו אומרים ללמד על עצמו בלבד (פירוש מדרש תנאים לברייתא של שלשים ושתים מידות, מידה כד).

• ויש הסוברים שלדעת רבי ישמעאל מידה זו נכללת במידת דבר-שהיה-בכלל-ויצא-מהכלל-לטעון- טען-אחר-שהוא-כענינו (יבין שמועה קמח, על פי סנהדרין ס ב).

דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על חברו

דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על חברו - נאמר: וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ (במדבר לה לא), והלא הריגת רוצח בכלל כל העונשין היתה (שלשים ושתים מידות, מידה כה), שהרי נאמר באותו כתוב: אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת (שם), והוא כלל לכל חייבי מיתה שלא יקחו מאתם כופר (פירוש מדרש תנאים שם, מדה כה), ולמה יצא, ללמד שלרוצח אין לוקחים כופר, אבל לוקחים כופר על שן ועין וליד ולרגל ולכויה ולחבורה ולשאר חבלות (שלשים ושתים מידות שם).

אף רבי ישמעאל מודה במידה זו, שכאן אי אפשר ללמד לא על עצמו, שהוא בכלל כל הרשעים למות, ולא על הכלל, שאין למדים ממנו כלום, ולכן בא ללמד על אחרים שאינם נכללים בכלל הכתוב (פירוש מדרש תנאים שם).

==

הערות שוליים