מיקרופדיה תלמודית:דבר שיש לו מתירין

הגדרה^[1] - דבר האסור, שיש לו היתר בזמן אחר או באופן אחר, חמור יותר מדבר האסור שאין לו היתר

דבר שיש לו מתירין יש בו חומר לגבי איסור שאין לו מתירין בשני דברים:

• בנוגע לתערובת, כשנתערב דבר האסור שיש לו מתירין בהיתר, שאינו בטל (ראה להלן: בתערובת), כדרך איסור שנתערב בהיתר שבטל, כל אחד כדינו (ראה ערך בטול איסורים).

• בנוגע לספק, שאף על פי שאיסור דרבנן ספקו להקל (ראה ערך ספק דרבנן), בדבר שיש לו מתירין - ספקו אסור (ראה להלן: בספק).

גדרו

דבר שיש לו מתירין הוא בשלשה אופנים:

• דבר האסור עכשיו ויהיה מותר לאחר זמן, כגון תבואה חדשה לפני העומר, שלאחר העומר תהיה מותרת (ראה ערך חדש, וראה נדרים נח א, ורמב"ם מאכלות אסורות טו י).

• דבר האסור כמות שהוא, ויש לו מתירין על ידי תיקון ופעולת האדם, כגון טבל (ראה ערכו), שאפשר להתירו על ידי תיקונו בהפרשת תרומות ומעשרות ממנו (ראה נדרים נח א, וירושלמי שם ו ד, ורמב"ם מאכלות אסורות טו י).

• דבר האסור במקום זה, ויש לו מתירין במקום אחר, כגון דבר שקנה שביתה ביום טוב במקום בעליו, ואסור להוליכו מחוץ לתחום זה (ראה ערך תחומין), שיש לו מתירין באותו התחום שקנה שביתה (ראה ביצה לט א), מלבד מה שיש לו מתירין למחר בכל מקום (ראה להלן: במתירים התלויים במקום).

אופנים שנחלקו בהם

בשלשה אופנים נחלקו אם הם בכלל דבר שיש לו מתירין:

• דבר שאין ודאות שעתיד לבוא היתרו, ומלבד זאת אינו תלוי בידי אדם להתירו, כגון ביצה של ספק טרפה, שאם תטען התרנגולת אחר כך ביצים, או שתחיה שנים עשר חודש, תהיה מותרת ביצת הספק (ראה להלן, וראה ערך טרפה).

• דבר האסור בשימוש זה, ויש לו מתירין בשימוש אחר, כגון פת שאפאה עם הצלי בתנור ויש בה ריח של בשר, שיש לה היתר לאכול עם בשר, או לבדה בלא חלב, ואין איסורה אלא עם חלב (ראה להלן: במתירים בשימוש אחר).

• דבר שיהיה מותר לאחר זמן, ושוב אחר כך יחזור לאיסורו, כגון חמץ בפסח, שלאחר הפסח יהיה מותר, ובפסח הבא יחזור לאיסורו (ראה להלן: במתירים התלויים בזמן).

כשההיתר אינו לזה שנאסר לו

אינו נקרא דבר שיש לו מתירין אלא כשיהיו לו מתירין למי שנאסר, אבל אם לזה שמותר מעולם לא נאסר, ולזה שנאסר יהיה אסור לעולם, אינו בכלל דבר שיש לו מתירין (ראה להלן: באיסור שאינו שוה לכל).

כשאין ודאות שההיתר עתיד לבוא, ומלבד זאת אינו תלוי בידי אדם

שעתיד לבוא היתרו, ומלבד זאת אינו תלוי בידי אדם להתירו, כגון ביצת ספק טרפה (ראה לעיל), נחלקו הדעות:

• ראשונים כתבו שאינו נקרא דבר שיש לו מתירין אלא אם כן המתיר עתיד לבוא בודאי, או שהוא תלוי בידי אדם להתירו על ידי מעשה של הפרשה או פדיון (ראה לעיל), אבל דבר שאין היתרו ודאי אינו בכלל זה, כגון ביצה של ספק טרפה, אף על פי שאם תטען התרנגולת אחר כך ביצים, או שתחיה שנים עשר חודש, תהיה מותרת ביצת הספק (ראה ערך טרפה), הואיל ואין זה ודאי שתטען אחר כך, או שתחיה שנים עשר חודש - אין זה דבר שיש לו מתירין (תורת הבית הארוך ד א; מאירי חולין צז א; טוש"ע יו"ד קב ב, בשם יש מי שאומר).

• יש שכתב בדעת אחד הראשון שסובר שאפילו אם ספק יהיה מותר הרי זה דבר שיש לו מתירין (כסף משנה עבודה זרה ז י, בדעת הרמב"ם).

• ויש מהראשונים שנסתפקו בדבר (אור זרוע א, שו"ת תשנה, בשאלתו, ותשנו, בתשובת ה"ר ישעיה).

דבר שנאסר מחמת "תיקו"

ומכל מקום הכל מודים שדבר שנאסר מחמת בעיא בתלמוד שלא נפשטה, אינו בכלל דבר שיש לו מתירין, אפילו אם דבר שהמתיר הוא בספק נקרא יש לו מתירין, ואין אומרים שמא יבוא אליהו ויתירנה (ראה ערך אליהו), או שמא נמצא אנו טעם לפשוט את הספק ולהתירו, שהרי אם יתברר שהוא מותר הרי נתגלה הדבר למפרע שגם עכשיו הוא מותר, ואין כאן תערובת איסור כלל (תשובת ה"ר ישעיה באור זרוע שם; איסור והיתר הארוך כה יח; ים של שלמה חולין ח פז), ואינו דומה לביצת ספק טרפה, שהביצה צריכה המשך זמן של שנים עשר חודש לבירור הספק, ובעל כרחנו היא אסורה אז מספק, אבל כאן יוכל להתברר הספק בכל שעה מיד (יד רמ"א על איסור והיתר שם; נקודות הכסף קב, בשמו).

כשיתקלקל לפני ההיתר

דבר שיש לו מתירין שיתקלקל עד שיבוא המתיר, אינו נקרא דבר שיש לו מתירין (מרדכי תקעג, בשם רבנו תם; רשב"א ור"ן ביצה ד א; שו"ע יו"ד קב ד, בשם יש מי שאומר)^[2] אם יתקלקל הרבה, אבל אם עתיד להתקלקל רק מעט, עדיין נקרא דבר שיש לו מתירין (כרתי שם ס"ק עב).

על ידי טרחה והוצאות

דבר שאין לו מתירין אלא על ידי טרחה והוצאות אינו בכלל דבר שיש לו מתירין (תוספות עבודה זרה עג ב ד"ה טבל, בשם רבנו תם; תורת הבית הארוך ד א; מאירי חולין צז א).

בתערובת

מדאורייתא דבר שיש לו מתירין בטל ברוב, וחכמים החמירו לומר שאינו בטל (רש"י ביצה ג ב ד"ה אפילו, ובבא מציעא נג א ד"ה דאורייתא; תוספות בבא קמא סט א ד"ה כל, הראשון, ומעילה כא ב ד"ה פרוטה), ונחלקו ראשונים בטעם הדבר:

• יש אומרים שהחמירו בו, שהואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסור על ידי ביטול (רש"י ביצה שם).

• ויש אומרים שהחמירו בו שמכיון שעתיד להיות ניתר, והתערובת היא היתר אף עכשיו, הרי זה דומה למין-במינו (ראה ערכו), וכל טעם הסוברים שמין במינו אינו בטל (ראה ערך בטול אסורים), אף על פי שכל דבר הדומה לחברו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו, הרי זה מפני שלדעתם אין ראוי לילך אחר דמיונם בעצם, אלא בחילוקם באיסור והיתר, ומכיון שזה אסור וזה מותר, הרי הם כמין בשאינו מינו, ולפיכך דבר שיש לו מתירין, שדומה לחברו לא בעצם בלבד אלא אף באיסור והיתר קצת, שהרי סופו של האיסור להיות מותר כמוהו, החמירו בו חכמים לומר שאינו בטל (ר"ן נדרים נב א ד"ה וקשיא).

שיעור הביטול

לביטול זה לא נתנו חכמים שיעור (רבי שמעון בנדרים נח א, ובירושלמי שם ו ד) מפני שאוסר בכל שהוא כשנתערב במינו (ראה להלן. ר"ן שם ד"ה לא נתנו), ואפילו באלף לא בטל (ביצה ג ב, ושם ד א, ויבמות פב א, ובבא מציעא נג א; רמב"ם יום טוב א כ, ומאכלות אסורות טו י; טוש"ע יו"ד קב א)^[3], ואפילו באלף אלפים (רמב"ם יום טוב שם)^[4], ואפילו איסור דרבנן שיש לו מתירין אינו בטל (רב אשי בביצה ד א; רי"ף שם; רמב"ם שם ושם; טוש"ע שם א; ב"ח שם, בשם כל הפוסקים)^[5].

כשנתערב באינו מינו

ודוקא כשנתערב מין במינו, אבל אם נתערב בשאינו מינו:

• בתלמוד הירושלמי מפורש שהרי הוא בטל כל עוד שאינו נותן טעם (רבי שמעון משום רבי יהושע בירושלמי שביעית ו ג, ונדרים ו ד), שכיון שנתערב שלא במינו ואינו נותן טעם אין שמו עליו, ובטל אפילו שיש לו מתירין (שיטה מקובצת בבא מציעא נג א, בשם תוספות שנץ ותוספות הרא"ש), והרי זה כאילו הוכר האיסור ונסתלק משם, וכאילו אינו כאן (פני יהושע ביצה לח ב)^[6], וכן כתבו רוב הראשונים (רמב"ם מאכלות אסורות טו יב, וראב"ד שם; תוספות ביצה לח א ד"ה ולבטיל, ושם לט א ד"ה משום; שו"ת הרא"ש ב א; ר"ן נדרים נב א ד"ה וקשיא, בפירוש המשנה חלה י ג; שיטה מקובצת בבא מציעא שם, בשם תוספות שנץ ותוספות הרא"ש והריטב"א), וכן הלכה שבטל בששים (טוש"ע יו"ד קב א), שלהלכה כך שיעור נתינת טעם במין בשאינו מינו (ראה ערך בטול בששים).

• יש מהראשונים הסוברים שאף מין בשאינו מינו דינו כמין במינו ולעולם אינו בטל (רי"ף חולין עו ב; ספר הישר לרבנו תם תקא; ראב"ן, שו"ת (בסוף הספר) ד"ה בנדרים; תוספות רי"ד נדרים נח א).

• ויש מהראשונים מחלקים: דבר שיש לו מתירין על ידי מעשה או דיבור בטל בשאינו מינו, ושיש לו מתירין מאליו בלי שום מעשה ודיבור, אינו בטל אף באינו מינו (פסקי תוספות נדרים פ).

כששוים בטעם, ואינם שוים בשם

מין במינו לענין דבר שיש לו מתירין - להלכה שבאינו מינו בטל - הרי זה כשהם שוים בשמם, אף שאינם שוים בטעם, ואם שוים בטעם ואינם שוים בשם, הרי זה מין באינו מינו ובטל (ש"ך יו"ד קב סק"ג).

כשניתן בשל היתר מפני שנצרך לתקנו

דבר שיש לו מתירין שניתן בשל היתר כדי לתקן האחד את השני וצריך זה לזה, כמו מים בעיסה ותבלין בקדרה, שהעיסה אינה נילושה אלא על ידי המים, והקדרה נתקנת על ידי התבלין וכיוצא בהם, נחלקו בהם הדעות:

• יש אומרים שנחשבים כמין במינו, ואינו בטל (תוספות ביצה לט א ד"ה משום, בתירוץ השני; שו"ת הרשב"א א תק, בתירוץ הראשון; מגן אברהם שצז סק"ט)^[7]. ואף על פי שאין זה עדיף משוים ממש בטעמם, ובדבר שיש לו מתירין הרי הולכים אחר השם ולא אחר הטעם (ראה לעיל), מכל מקום החמירו חכמים שדבר המתקן את חברו יחשב כגון הדבר בעצמו, ומינו ממש הוא (ים של שלמה חולין חולין ח פז, לדעה זו), ואפילו כשאין באיסור לבד כדי לתקן אלא בצירוף דברים אחרים, כל שהוא בא לתקן אינו בטל (שלחן ערוך הרב או"ח תקיג, קונטרס אחרון ד).

• ויש אומרים שנחשבים מין בשאינו מינו ובטל (ים של שלמה חולין שם, על פי תוספות ביצה שם, בתירוץ הראשון, ומרדכי ביצה תרמ, בשם הראבי"ה; דרכי משה יו"ד קב, בדעת הטור שם, ובאו"ח תקיג; מגן אברהם תקיג סק"ז, בדעת השו"ע שם ג), שאינו עדיף משוים ממש בטעמם שנחשבים כמין באינו מינו מאחר שחלוקים בשמם (ים של שלמה שם), אלא אם כן ניכר האיסור גם במראה וגם בטעם, שאז אינו בטל (ים של שלמה שם; שו"ע או"ח תקיג ג).

איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב

איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב, כתבו ראשונים שאף על פי שהוא דבר שיש לו מתירין - בטל, ולכן גיגית מלאה ענבים בעוטים, שהיה בה הרבה יין צלול קודם השבת, מותר ליקח בשבת מן היין, אף על פי שיוצא גם עתה יין מן הענבים כל שעה, לפי שמתבטל במה שיצא כבר, ואין בו משום דבר שיש לו מתירין מאחר שלא היה עליו שם יין בפני עצמו מעולם (מרדכי שבת רנט; איסור והיתר הארוך כה כ; שיטה מקובצת בבא קמא סח ב, בשם ה"ר שמעיה; טור או"ח שכ, ובית יוסף שם ב; שו"ע שם, ומגן אברהם סק"ה; רמ"א יו"ד קב ד)^[8].

ומטעם זה כתבו אחרונים שאם נתערב קמח חטים בקמח שעורים וכיוצא בזה, ואחר כך נדר הנאה מקמח אחד מהם, הרי זה בטל, ואינו בכלל איסור דבר שיש לו מתירין, כיון שלא היה עליו שם איסור מעולם קודם שנתערב (חידושי הרעק"א ליו"ד קב ד; פרי מגדים או"ח, תמז, בפתיחה למשבצות הזהב), וכל זה כשהאיסור בלבד לא היה ניכר קודם, אבל ההיתר המבטל היה ניכר בפני עצמו גם קודם לכן, אבל אם גם המבטל לא היה ניכר קודם, הרי זה גרוע יותר, שאפילו בסתם איסור, שאינו דבר שיש לו מתירין, אינו בטל (צל"ח ביצה לז ב, ונודע ביהודה תניינא אה"ע לב, על פי מרדכי חולין י תשלז; שער המלך יום טוב ה כ; פלתי קב סק"ח).

נתערב דבר שיש עליו שני איסורים, אחד שיש לו מתירין ואחד שאין לו

נתערב דבר שיש עליו שני איסורים, אחד שיש לו מתירין ואחד שאין לו מתירין, כגון ביצת טרפה שנולדה ביום טוב, ונתערבה בביצים של היתר - אינה בטלה, כיון שלאחר יום טוב יסולק ממנה איסור נולד, וכל מה שאפשר לעשות יותר בהיתר עושים (צמח צדק הקדמון סט; פרי חדש יו"ד קב סק"ז; חוות דעת שם סק"ח)^[9].

כשאין איסורו מחמת עצמו

דבר שיש לו מתירין שאין איסורו מחמת עצמו, נחלקו בו הפוסקים:

• יש הפוסק שהוא בטל, כגון חתיכת בשר שלא נמלחה תוך שלשה ימים (ראה ערך מליחה), אפילו שנאמר שנקרא דבר שיש לו מתירין, מפני שאפשר לאכלה בצלייה (ראה להלן: במתירים בשימוש אחר), מכל מקום בטלה, לפי שאין איסורה מחמת עצמה, אלא מחמת דם הבלוע בה (דרכי משה יו"ד קב סק"ב, בדעת תרומת הדשן קע; רמ"א שם ד).

• אבל רוב הפוסקים סוברים שאף כשאין איסורו מחמת עצמו - אינו בטל (דרכי משה שם, בדעת הר"ן; ים של שלמה חולין ח פו; ט"ז שם סק"י, וש"ך שם סק"י, בדעת תרומת הדשן שם), כיון שסוף סוף יש לו היתר בלא ביטול (ט"ז וש"ך שם).

באיסור טלטול

לא אמרו דבר שיש לו מתירין אינו בטל אפילו באלף אלא באיסורי אכילה, שמה שנאכל היום לא יאכל למחר, ויש לומר בו עד שתאכלנו היום באיסור תאכלנו למחר בהיתר, אבל דבר האסור בטלטול, כגון מוקצה (ראה ערכו) ביום טוב שנתערב בהיתר, אין לו דין דבר שיש לו מתירין, שהרי יכול לטלטלו גם היום וגם למחר, ונמצא שאם נאסור היום את הטלטול, יהיה איסור זה של היום מוחלט, ואין לו מתירין לעולם; ומכל מקום לטעם שדבר שיש לו מתירין אינו בטל הוא מפני שדומה למין במינו (ראה לעיל), אף איסור טלטול הוא דבר שיש לו מתירין, שכיון שיש לו היתר למחר הרי הוא כמין במינו, שזה היתר וזה היתר (צל"ח פסחים ט ב, ושם ביצה כד ב).

כשאינו בעין

בשני אופנים דנים בדבר שיש לו מתירין כשאינו בעין:

• כשנשרף, וההנאה היא מחומו.

• וכשהוציאו אותו, ונשאר טעמו.

כשנשרף

דבר שיש לו מתירין שנשרף ואינו בעין, אף על פי שהוכשר בו האוכל ונעשה על ידיו - בטל (מאירי חולין צז א, על פי ביצה ד ב). כגון עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב לתוך התנור, מותר להרבות עליהם עצים מוכנים ולהסיקם, ואף על פי שהעצים שנשרו היום אסורים בשימוש משום נולד (ראה ערכו), והם דבר שיש לו מתירין, שלאחר יום טוב יהיו מותרים, הרי הם בטלים ברוב, כיון שהאיסור אינו בעין, שהוא נשרף (ביצה ד ב; רמב"ם יום טוב ב יא, ומגיד משנה שם; טוש"ע או"ח תקז ב), שבשעה שהוא נשרף הוא כבר כמבוער מן העולם וכאילו אינו (שלחן ערוך הרב או"ח תקז, קונטרס אחרון ג, בדעת המגיד משנה שם והרוקח שא)^[10].

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שלא אמרו היתר זה של אינו בעין אלא באיסורים דרבנן, כגון מוקצה, אבל באיסור של תורה - דבר שיש לו מתירין לא בטל אפילו כשאינו בעין (מאירי חולין שם, בשם יש אומרים, ופסחים כז ב, בפירוש הראשון; שלחן ערוך הרב או"ח תקז ו), ומטעם זה פת שנאפתה בעצי הקדש, לסוברים שפת שנאפתה בעצי איסור אחרים מותרת מפני שזה-וזה-גורם (ראה ערכו), דינו כנתבטל האיסור (ראה ערך זה וזה גורם אם הוא בגדר ביטול) בהקדש, שדבר שיש לו מתירין הוא, הפת אסורה באכילה, ואף על פי שכבר נשרף האיסור, באיסור של תורה אין זה מועיל (מאירי שם ושם).

• ויש אומרים שאף באיסור תורה מועיל בדבר שיש לו מתירין מה שנשרף האיסור ואינו בעין (מאירי פסחים שם, בפירוש השני; כן משמע מבאור הגר"א או"ח תמה סק"ט, ושם יו"ד קב ס"ק יג), ופת שנאפתה בעצי הקדש אסורה מפני שלא נתערבו העצים ברוב היתר (מאירי שם), או שמפני חומר איסור הקדש הוא, אבל בכל דבר שיש לו מתירין אחר מותרת הפת אפילו באין רוב עצי היתר (כן משמע מבאור הגר"א או"ח שם, בדעת התוספות).

כשהוציאו אותו

דבר שיש לו מתירין שנתערב וניכר האיסור, ונטלוהו משם ולא נשאר בתערובת אלא טעמו שנפלט, נחלקו הדעות אם אף הוא אינו בטל, ככל דבר שיש לו מתירין:

• יש אומרים שבטל, ולא אמרו דבר שיש לו מתירין אינו בטל אלא כשהוא בעין, או שיש ממשו בתערובת (הגהות אש"רי עבודה זרה ה כט, בשם מהרי"ח; טור או"ח תקיג, ואיסור והיתר הארוך כט יח, לפי תורת חטאת עד ב; תורת חטאת שם, ודרכי משה יו"ד קב סק"ב, ורמ"א שם ד), כדרך שאנו אומרים בעצים שנשרפו, שמכיון שאינם בעין - בטלים אף בדבר שיש לו מתירין (ראה לעיל. מנחת יעקב עד סק"ח; באור הגר"א שם ס"ק יג), ואפילו כשלא הוציאו את האיסור משם, אלא שנימוח בתוך התערובת ואין ממשו שם בעין - בטל (הגהות אש"רי שם; דרכי משה שם).

• יש אומרים שאף כשניטל האיסור, ולא נשאר אלא טעמו שנפלט - אינו בטל (ב"ח שם; ש"ך שם סק"ט, שכן משמע מהירושלמי, ובדעת הרבה ראשונים; באור הגר"א שם, שכן משמע מהתוספות; מגן אברהם תקיג סק"ו, בדעת השו"ע).

• ויש מחלקים: פליטת הטעם בלבד בטלה, אבל נימוח ממשו הרי זה כמו שהוא בעין, ואינו בטל (מנחת יעקב שם; פלתי שם ס"ק יג, בדעת הרמ"א; חוות דעת שם סק"ד), אלא שבנימוח גופו כתבו לחלק בין נימוח לח בלח, או חֵלב בשומן, שנקרא ממשו ולא טעמו, לנימוח בתוך דבר גושי, שנקרא טעמו ובטל (חוות דעת שם).

בספק

ספק איסור דרבנן

כשם שדבר האסור מדרבנן שיש לו מתירין אינו בטל בתערובת (ראה לעיל: בתערובת), כך דבר שהוא ספק איסור מדרבנן, שיש לו מתירין, אין אומרים בו ספק דרבנן להקל (ראה ערך ספק דרבנן) אלא מחמירים בו ואסור (ביצה ד א, ורש"י ד"ה אפילו בדרבנן), שאף כאן אנו אומרים עד שתאכלנו היום בספק איסור תאכלנו למחר בהיתר (צל"ח שם; אחיעזר יו"ד יד)^[11].

אכן לסוברים שדבר שיש לו מתירין שאינו אסור אלא מדרבנן בטל בתערובות (ראה לעיל: בתערובת), אף בספק איסור דרבנן שיש לו מתירין מותר (כן משמע מפרי חדש יו"ד קי ס"ק טו, ושער המלך יום טוב ב ו)^[12], ומכל מקום להלכה ספקו אסור (רי"ף שם; המאור שם; טוש"ע או"ח תקיג ב)^[13]. לפיכך ביצה ספק נולדה ביום טוב ספק נולדה בחול, אסורה ביום טוב, אף על פי שכל איסורה אינו אלא מדרבנן (ראה ערך נולד), שהרי יש לה מתירין למחר (גמ' שם; רי"ף שם; המאור שם; טוש"ע שם).

ספק עירובי תחומין

ספק ערובי-תחומין (ראה ערכו), אף על פי שהוא דבר שיש לו מתירין, הקלו בו (תוספות עירובין מה ב ד"ה איבעית), מפני שכל ספק עירוב להקל (מספר תנאים במשנה עירובין לה א; טוש"ע או"ח תט ו. צל"ח ביצה לח א).

ספק מוכן ומוקצה ונולד

ספק מוכן, כגון מצודות חיה ועוף ודנים שעשאן מערב יום טוב, ולמחר מצא בהן בעלי חיים ניצודים, ואינו יודע אם ניצודו מערב יום טוב או ביום טוב, שנחלקו בהם תנאים (ראה ביצה כד א-ב, וראה ערך הכנה) - הלכה שאסורים (גמ' שם ב; רמב"ם יום טוב ב ו; טוש"ע או"ח תצז ג), לפי שדבר שיש לו מתירין הוא, שיכול לאכלם למחר (מגיד משנה שם; חידושי המאירי שם א, בשם איכא מאן דאמר, ושם ב, בשם הרב בדרשי; בית יוסף או"ח תצז, וט"ז שם סק"ג, ומגן אברהם שם סק"ג).

ובספק מוקצה וספק נולד נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאף הם אסורים, מטעם זה של דבר שיש לו מתירין (מגיד משנה שם; בית יוסף שם, בשמו, והסכים עמו).

• ויש אומרים שלא החמירו אלא בספק צידה שקרוב ליגע באיסור של תורה (ראה ערך הכנה), אבל שאר ספקות מותרים (עבודת הקודש לרשב"א ה כו).

כשאין חזקת איסור

יש סוברים שלא אמרו ספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין אסור אלא במקום חזקת איסור, כגון בביצה ספק נולדה היום ספק אתמול, שאם מעמידים אותה על חזקתה אנו אומרים שאתמול לא נולדה (ראה ערך חזקה), אבל כשאין חזקת איסור - מותר (מרדכי ביצה תרפה; ב"ח או"ח תצז ג; פרי תואר קב סק"א)^[14].

ספק בדין

לא אמרו ספק דרבנן אסור בדבר שיש לו מתירין, אלא כשהספק הוא במציאות, אבל כשהספק הוא בדין, כגון ספק פלוגתא, או בעיא שלא נפשטה - ספקו מותר (שו"ת רבי עקיבא איגר קמא סה, ויד אברהם לשו"ע יו"ד קי, בדעת הרשב"א והר"ן; פרי חדש או"ח תצז סק"ג; פרי מגדים, פתיחה ליום טוב ב א כז; שאגת אריה צ)^[15].

ספק ספיקא

בספק-ספיקא (ראה ערכו) נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שמותר אף בדבר שיש לו מתירין, ואפילו כשהאיסור הוא של תורה (רשב"א ביצה ג ב, ותורת הבית הארוך ד ב, בדעת רבנו תם; מגיד משנה יום טוב א כ, בדעת הרמב"ם; שו"ע יו"ד קי ז, לפי פרי חדש שם ס"ק מג, ובאור הגר"א ס"ק לג), שכל ספק ספיקא היתר גמור הוא, ואין צריך להמתין ביש לו מתירין, ואינו דומה לספק דרבנן שכיון שבספק כנגדו בשל תורה אסור, החמירו בדבר שיש לו מתירין אפילו בשל דבריהם, ואפילו כשספק ספיקא זה בא מכח תערובת - מותר (רשב"א שם ושם).

• יש אומרים שאפילו ספק ספיקא של איסור דרבנן שיש לו מתירין - אסור (מרדכי עבודה זרה תתמא, בשם רבנו שמחה; איסור והיתר הארוך כה כד, ושם כו ט; כן משמע משו"ת הרדב"ז ב תריז).

• יש מחלקים וסוברים שבאיסור דאורייתא יש להחמיר בספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין, ובאיסור דרבנן יש להקל (ט"ז יו"ד קי ס"ק יא, ופרי חדש שם ס"ק מג, בדעת הר"ן; שו"ע או"ח תצז ד, לפי פרי חדש יו"ד שם, ואו"ח תקיג ב, לפי מגן אברהם שם סק"ד).

• ויש מחלקים בין ספק ספיקא בגוף האיסור - שמותר, כגון סתם תבואה לאחר הפסח, שמותרת משום איסור חדש (ראה ערכו), מפני שיש בה ספק ספיקא, ספק התבואה משנה שעברה, ואם תימצא לומר משנה זו, מכל מקום שמא נשרשה קודם העומר (ראה ערך חדש. שו"ת הרא"ש ב א; טור יו"ד רצג; רמ"א שם ג), לבין ספק ספיקא שעל ידי תערובת - שאסור, כיון שנתחזק ודאי האיסור, ואף על פי שכשאין לו מתירין מותר, ביש לו מתירין החמירו שלא יבטל אפילו באלף ספקות, כי למה לנו להתירו בביטול כשיש לו היתר בלא זה (שו"ת הרא"ש שם).

חזקת היתר

אם מעמידים דבר שיש לו מתירין בחזקת היתר, נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שמעמידים אותו בחזקתו (באר יצחק יו"ד א ב, במסקנתו, בדעת הרמב"ם מעשר שני ו א).

• ויש אומרים שאין מעמידים אותו בחזקת היתר, והרי זה כספק שאין לו חזקה, שבשל תורה להחמיר, ובשל דבריהם להקל (צל"ח פסחים יז ב).

לדבר מצוה

ספק איסור בדבר שיש לו מתירין שאסור, וכן ספק ספיקא לסוברים כן (ראה לעיל), אפילו כשהוא לדבר מצוה - אסור (דגול מרבבה שם ונודע ביהודה קמא או"ח ל), כגון באכילת תרומה, שספק טבול-יום (ראה ערכו) אסור לאכול בין השמשות, אף על פי שהוא ספק ספיקא, מפני שיש לה מתירין לאכול למחר (דרוש וחדוש ברכות ב א).

ונחלקו אחרונים במצוה שיש בה משום זריזין-מקדימין-למצות (ראה ערכו):

• יש אומרים שהוא הדין שאסור מפני שהוא דבר שיש לו מתירין (דגול מרבבה ונודע ביהודה שם), כגון מי שנולד בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה (ראה ערך בין השמשות), שאין מלים אותו בשבת ויום טוב (ראה ערך מילה), לסוברים שמילה שלא בזמנה אינה דוחה יום טוב שני של גלויות (ראה ערך הנ"ל), אפילו ביום טוב שני של גלויות אין מלים (שו"ע יו"ד רסח ח, על פי שו"ת הרא"ש כו ח, וטור שם). ואף על פי שהוא ספק ספיקא, ספק שמא היה לילה והיום זמנו, וספק שמא היום הוא חול, ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין באיסור של תורה - אסור, והרי יש לו מתירין למול למחר (דגול מרבבה ונודע ביהודה שם).

• ויש אומרים שבמצוה שיש בה משום זריזין מקדימין למצות לא שייך דבר שיש לו מתירין, שראוי להקדים המצוה (חידושי רבי עקיבא איגר ליו"ד שם), וכל שכן במילה שהיא מצוה שקבוע לה זמן, שלא שייך בה דבר שיש לו מתירין, שהרי שמא היום זמנה, ויעבור על מצוה של מילה בזמנה (יד שאול בגליון יו"ד רסו).

ברוב

בספק אם הדבר הוא מהרוב או המיעוט

דבר שיש לו מתירין שאינו בטל אפילו באלף (ראה לעיל: בתערובת), הוא כשנתערב האיסור בהיתר, שנתחזק שיש כאן איסור ודאי, אבל כשיש ספק על הדבר עצמו אם הוא מן המיעוט האסור, או מן הרוב המותר, שלא נתחזק בו איסור כלל, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שהוא כשאר דבר שיש לו מתירין, ואין ליקח מן הנכרי ביצים ביום טוב, שיש לחוש שמא נולדו היום, והוא דבר שיש לו מתירין, שמחר יהיו מותרים באכילה (עבודת הקודש לרשב"א ה ד; ים של שלמה ביצה א ו,כ; מגן אברהם תקיג ס"ק יג).

• יש אומרים שכשהספק בגוף הדבר אם הוא מהרוב או המיעוט, שונה דינו מסתם דבר שיש בו מתירין והולכים בו אחר הרוב, ולפיכך מותר ליקח מן הנכרי ביצים ביום טוב, שכיון שרוב ביצים הן מאמש, אין לחוש שמא נולדו היום (ר"ן ביצה כט ב, בדעת התוספות), וכן בפירות שיש ספק אם הם משל שביעית או לאו, הולכים אחר הרוב, ואם רובם מחוץ לארץ או מערב שביעית, מותרים ופטורים מן הביעור (ראה ערך בעור שביעית), אף על פי שפירות שביעית הם דבר שיש לו מתירין (המבי"ט א נא; משנה למלך מעילה ז ו, בשמו).

• ויש שכתבו לחלק בין רוב שישנו לפנינו, שהולכים אחריו אפילו בדבר שיש לו מתירין, כגון שנתערב דבר איסור שיש לו מתירין ברוב היתר, ופירש אחד מהם, אנו אומרים "כל דפריש מרובא פריש" וההיתר הוא שפירש; ובין רוב שאינו לפנינו, כמו רוב ביצים שנולדו מאתמול, וכיוצא, שבזה בדבר שיש לו מתירין אין הולכים אחר הרוב (פרי מגדים, פתיחה ליום טוב ב א כח, ויו"ד קי, שפתי דעת ס"ק לב; שער המלך יום טוב ד כד, בדעת הים של שלמה; צל"ח פסחים ז א), ולפיכך בהמה שנשחטה אמה או בתה היום (ראה ערך אותו ואת בנו), ונתערבה באחרות, וצריך לשחוט מהן היום, יפזר אותן ממקום קביעותן (ראה ערך קבוע), ויקח אחת מהן וישחט, שכל הפורש מהרוב הוא פורש (רא"ש חולין ה ה, בשם הלכות גדולות; טוש"ע יו"ד טז יב; ים של שלמה חולין ה ו), שאף על פי שאיסור אותו ואת בנו הוא דבר שיש לו מתירין, שלמחר יהיה מותר לשחוט את הבת או את האם, מכל מקום הולכים אחר רוב זה של כל הפורש מרוב הוא פורש, שהרוב ישנו לפנינו (פרי מגדים שם; שער המלך שם).

במתירים התלויים בזמן

בכמה איסורים, שמתיריהם תלויים בזמן, דנים אם הם נקראים דבר שיש לו מתירין:

חמץ בפסח

חמץ בפסח, לדעת הסוברים - וכן הלכה (ראה ערך בטול איסורים וערך חמץ) - שאוסר את התערובת בכל שהוא, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהוא מפני שחמץ בפסח הוא דבר שיש לו מתירין, שהרי לאחר הפסח יהיה מותר (רמב"ם מאכלות אסורות טו ט; מלחמות לרמב"ן פסחים ל א; ים של שלמה חולין ח פז; רמ"א יו"ד קב ד, בשם יש חולקין; ט"ז שם ס"ק יג), ואף על פי שכשהוא לעצמו בעין אסור מדרבנן גם לאחר הפסח, שהרי חכמים אסרו חמץ-שעבר-עליו-הפסח (ראה ערכו), מכל מקום כיון שכמות שהוא עכשיו בתערובת מותרת כל התערובת לאחר הפסח, דבר שיש לו מתירין הוא ואינו בטל (מלחמות לרמב"ן שם. וראה שם עוד טעם).

• ויש אומרים שאינו דבר שיש לו מתירין מפני שחוזר לאיסורו לשנה הבאה, וכל שחוזר לאיסורו מאליו אינו בכלל דבר שיש לו מתירין (מרדכי פסחים תקעג, בשם רבנו חיים כ"ץ, וביצה תרמ; רבי שמואל מפלייזא באור זרוע ב רנו; רמ"א שם, בסתם; מגן אברהם תמז סק"מ), וחמץ בפסח שאינו בטל הרי זה מטעמים אחרים, ולא מפני דבר שיש לו מתירין (ראה ערך בטול איסורים).

מוקצה

ולדעה השניה יש שכתבו שמוקצה (ראה ערכו) בשבת ויום טוב אינו דבר שיש לו מתירין, שהרי אף הוא חוזר לאיסורו בשבת ויום טוב הבאים, ולא אמרו שביצה שנולדה ביום טוב היא דבר שיש לו מתירין אלא מפני שהיא נולד (ראה ערכו), ומשעבר היום היא מותרת לעולם (שער המלך יום טוב ב ו, בשם מנחת כהן, חלק התערובת).

חדש

ולדעה זו יש שכתבו שחדש אינו נקרא דבר שיש לו מתירין, מפני שחוזר לאיסורו לשנה הבאה (חידושי אנשי שם למרדכי ביצה תרמ א, בשם גדולת מרדכי, וב, בשם מהר"ם טיקטין, שכתב בשם ה"ר פרץ; ב"ח יו"ד קב, בשם ה"ר יום טוב במרדכי הארוך); והאחרונים חלקו עליהם וכתבו שאפילו לדעת הסוברים חמץ בפסח אינו דבר שיש לו מתירין מטעם זה שחוזר לאיסורו, הרי זה מפני שאותו חמץ עצמו יחזור לאיסורו בפסח הבא, אבל בחדש הרי תבואה זו שאסורה עכשיו לפני ט"ז בניסן, כשיגיע ט"ז בניסן תהיה מותרת לעולם, ומה שתבואה חדשה אחרת תיאסר אינו ענין לתבואה זו שאנו דנים עליה (פרי חדש שם סק"א וס"ק יג; פרי מגדים שם, משבצות זהב ס"ק יג; פלתי שם סק"א, וכרתי ס"ק יח).

דבר המותר עכשיו ולאחר זמן ייאסר

אף דבר האסור לאחר זמן, ועכשיו הוא היתר, הוא בכלל דבר שיש לו מתירין, שאם נתערב בזמן המותר אינו בטל, מאחר שיכול לאכלו עכשיו בהיתר, כגון פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרים קודם זמן הביעור (ראה ערכו), אוסרים בכל שהוא, לענין שצריך לאכול התערובת קודם זמן הביעור (נדרים נח א, לפי הר"ן שם ד"ה אמר להם; רמב"ם מאכלות אסורות טו ח), לפי שדבר שיש לו מתירין הוא, שהרי יכול לאכלו קודם הביעור (ר"ן שם); ויש סוברים שקודם הביעור אינה אוסרת אלא בנותן טעם (ר"ש וברטנורא שביעית ז ז).

במתירים שבידי אדם

אף בכמה איסורים, שמתיריהם תלויים בידי אדם, דנים אם הם בכלל דבר שיש לו מתירין:

טבל

טבל (ראה ערכו), אף על פי שאמרו שהוא דבר שיש לו מתירין (נדרים נח א; ירושלמי שם ו ד; רמב"ם מאכלות אסורות טו ו, וכסף משנה שם), לפי שאפשר לתקנו ולהתירו בהפרשת תרומות ומעשרות עליו ממקום אחר, ולכן אם נתערב בהיתר אוסר בכל שהוא ואינו בטל (רמב"ם שם; ר"ן שם ד"ה כל דבר), מכל מקום נתנו בו גם טעם אחר שמחמתו אינו בטל - מפני שבהיתרו כך איסורו (עבודה זרה עג ב), שכשם שכל שהוא חשוב להתירו, שהרי בחיטה אחת אפשר להפריש על כל הכרי, שאין שיעור לתרומה מן התורה (ראה ערך הפרשת תרומה), כך כל שהוא חשוב לאסרו (תוספות שם ד"ה טבל. וראה תוספות שם ששני הטעמים צריכים)^[16].

הקדש ומעשר שני

הקדש ומעשר שני שנתערבו בחולין, אוסרים בכל שהוא, לפי שהם דבר שיש לו מתירין (נדרים שם וירושלמי שם), שהרי יכול לפדותם (ר"ן ורא"ש נדרים שם)^[17], ולכן אפילו אם נתערב מעשר שני חוץ לירושלים, אוסר את כל התערובת בכל שהוא, לפי שיכול לפדותו (פירוש הרא"ש שם; מאירי שם), או שיכול להעלותו לירושלים ולאכלו שם בהיתר (ר"ש בכורים ב ב; פירוש הרא"ש נדרים שם). ולפיכך אם נתערב מעשר שני שאין בו שוה פרוטה, שאי אפשר לפדותו (ראה ערך פדיון מעשר שני), או באופן אחר שאין לו פדיון (ראה ערך הנ"ל), וגם הוא באופן שאי אפשר להעלותו לירושלים, כגון שנפלו מחיצות ירושלים, בטל ברוב, שהרי מעשר זה אין לו מתירין (בבא מציעא נג א; רמב"ם מעשר שני ו טז).

אכן יש מהראשונים הסוברים שמעשר שני אינו נקרא דבר שיש לו מתירין מחמת שראוי לפדיון, כיון שאין מצוה לפדותו, ולכן אם נתערב חוץ לירושלים הוא בטל, ולא אמרו שמעשר שני אוסר בכל שהוא (ראה בכורים ב ו) אלא כשנתערב בירושלים, לענין לאכלו בתורת חולין, כגון להאכיל לבהמה, שלזה הוא דבר שיש לו מתירין, שהרי יכול לאכלו בקדושת מעשר שני (כן משמע מהרמב"ם בפירוש המשניות שם, ומעשר שני ו יד, וברטנורא שם), וגם לא נקרא דבר שיש לו מתירין מחמת העלאתו לירושלים, הואיל ויש טורח בהעלאתו (ברטנורא שם); ומכל מקום אף לדעה זו אם הוא עומד לפדייה, כגון שנפלו מחיצות ירושלים ואי אפשר להעלותו, הרי זה דבר שיש לו מתירין, ואינו בטל (רמב"ם מעשר שני שם טז).

בכורים

אף בכורים שנתערבו אוסרים בכל שהם (בכורים ב ב; רמב"ם בכורים ד טו), מפני שהם דבר שיש לו מתירין, אם על ידי שיוכל לאכול אותם בקדושת בכורים, או שיכול להעלותם לירושלים, כמעשר שני (ראה לעיל)^[18].

תרומה

תרומה שנתערבה בחולין בטלה באחד ומאה (ראה ערך בטול איסורים), ואינה דבר שיש לו מתירין (נדרים נח א - נט א; רמב"ם מאכלות אסורות טו יא), שאף על פי שאפשר להישאל על התרומה, אין מצוה להישאל עליה (נדרים נט א; כסף משנה שם, בפירוש השני בדעת הרמב"ם; תוספות בבא מציעא נג א ד"ה הוה), וכיון שאין ההיתר בא מעצמו, ואין מצוה לעשות כך, לא נקרא דבר שיש לו מתירין (ר"ן שם נח א ד"ה וכל דבר).

נדר

נדרים, כיון שמצוה להישאל עליהם ולהתירם (ראה ערך נדרים) נקראים דבר שיש לו מתירין (נדרים נט א; מסקנת הירושלמי שם ו ד, לפי הרשב"א שם נב ב; רמב"ם נדרים ה יב; טוש"ע יו"ד רטז ו), שסתמם עומדים להישאל (פירוש הרא"ש שם), לפיכך דבר שנאסר בנדר שנתערב באחרים אינו בטל (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). ואף על פי שכשנשאל על הנדר, הרי החכם עוקרו למפרע, ונמצא שלא נאסר מעולם, מכל מקום עיקר העקירה הוא מכאן ולהבא, שהרי היה אסור עד עכשיו, ולכן נחשב כדבר שיש לו מתירין (רא"ש נדרים ו ג, על פי הירושלמי שם)^[19].

ויש שכתבו שנדר הוא דבר שיש לו מתירין רק כשאסר הדבר על עצמו, שבידו להישאל עליו, אבל אם אסר איזה דבר על חברו בקונם, אף על פי שהאוסר יכול להישאל עליו, כיון שהנאסר אינו יכול להישאל עליו, דבר שאין לו מתירין הוא, ובטל (מהרי"ט א ה; לחם משנה נדרים ה טז; שו"ת רבי עקיבא איגר קמא סה, שכן משמע בשו"ע יו"ד רטז י, וכן עיקר); ויש שכתב שאין הדברים אמורים אלא כשאסר על חברו בלבד, אבל אם אסר הדבר על עצמו ועל חברו, הרי זה דבר שיש לו מתירין אף לחברו, כדרך שטבל הוא דבר שיש לו מתירין לכל, אם הבעלים נמצאים בעיר, אף על פי שרק הבעלים יכולים לתקן (שו"ת חתם סופר יו"ד רכג)^[20].

שבועה

אף שבועה - כגון שנשבע על איזה דבר שלא יאכלנו - כתבו ראשונים שהיא דבר שיש לו מתירין (כן משמע מהרמב"ם נדרים ה יד-טו; ריטב"א שבועות ד א; כן משמע מהמגדל עוז שם טו, ורדב"ז שם טז; פרי מגדים, פתיחה לפסח ב א טז), שמצוה להישאל עליה (ריטב"א שם); ומהאחרונים יש שכתבו שאין שבועה דבר שיש לו מתירין, שאין מצוה להישאל על השבועה, ואדרבה אין נשאלים על השבועה אלא מדוחק (ראה ערך שבועה), ומי שנשבע שלא יאכל דבר פלוני ונתערב הדבר באחרים - בטל ברוב (בית יעקב קי; תשובה מאהבה א קב קד; פתחי תשובה יו"ד קב סק"י, בשמם).

כלי שנאסר מחמת בליעה

כלי שנאסר מחמת בליעת איסור, שנתערב בכלים אחרים, ואינו ניכר איזהו הכלי האסור, נחלקו בו ראשונים:

• יש אומרים שהוא בטל ברוב, כדין איסור שנתערב יבש ביבש (ראה ערך בטול ברוב), ואף על פי שיש לו מתירין על ידי הגעלה (ראה ערכו), שיכול להגעיל את כולם, מכל מקום כיון שצריך להוציא הוצאות יתרות להגעיל כולם, אינו נקרא דבר שיש לו מתירין (תורת הבית הארוך ד א, בשם הרמב"ן, והסכים עימו; מאירי עבודה זרה עו ב, בשם חכמי הדורות; טור יו"ד קכב, בשם הרשב"א), וכן הלכה (שו"ע שם קב ג).

• ויש אומרים שאינו בטל, שדבר שיש לו מתירין הוא (מאירי שם, בשם יש אומרים; שו"ת מהרי"ל קצד; ש"ך שם סק"ח, בשמו), הואיל והפסד מועט הוא, כדרך שאמרו במעשר שני שיש לו מתירין על ידי העלאתו לירושלים (ראה לעיל), לפי שהפסד מועט הוא (שו"ת מהרי"ל שם; ש"ך שם, בשמו)^[21].

וכתבו הפוסקים שעל כל פנים יש להשהות הכלים עד שלא יהיו בני יומם (ראה ערך נותן טעם לפגם), שיהיו מותרים מן התורה בלי הגעלה, שעל זה אין צריך הוצאות (משאת בנימין, חידושי דינים ליו"ד ד; ש"ך שם)^[22].

במתירים התלויים במקום

האשה ששאלה מחברתה ביום טוב מים ומלח, ולשה בהם עיסתה, העיסה כרגלי שתיהן, שאין מוליכים אותה אלא למקום ששתיהן יכולות לילך, שהמים והמלח הרי קנו שביתה אצל בעליהם (ביצה לז א; רמב"ם יום טוב ה כ; טוש"ע או"ח שצז יד), ואין המים והמלח בטלים בעיסה, שיוכלו להוליכם למקום שבעלת העיסה יכולה לילך, שהרי זה דבר שיש לו מתירין (ביצה לט א), שלמחר יהיה מותר להוליכה בכל מקום, או שיכולים היום לאכלה כאן (רש"י שם ד"ה שיש לו מתירין)^[23].

כשיש טורח להביאו למקום אחר

כשהמתיר תלוי במקום אחר, ויש טורח להביא לשם, כגון מעשר שני מחוץ לירושלים, שיש לו מתירין על ידי שיעלוהו לירושלים, נחלקו בו ראשונים אם נקרא דבר שיש לו מתירין (ראה לעיל: במתירים בידי האדם).

במתירים בשימוש אחר

פת שנאפתה עם צלי

פת שאפאה עם הצלי בתנור, ויש בה ריח של בשר, נחלקו בה ראשונים:

• יש אומרים שאף על פי שהלכה היא שריח אינו אוסר (ראה ערך ריח), הרי זה מפני שריח דינו כמשהו ובטל, אבל כאן אין הריח מתבטל בפת שיהיה מותר לאכלה עם חלב, שכיון שאפשר לאכלה עם בשר הרי זה דבר שיש לו מתירין, ואינו בטל (רי"ף חולין צג ב). ואף על פי שמין בשאינו מינו בטל אף בדבר שיש לו מתירין (ראה לעיל: בתערובת), אין הדברים אמורים אלא כשעכשיו הדבר אסור לגמרי, אבל פת זו כיון שגם עכשיו יש היתר לאכלה שלא בחלב, בדין הוא שאפילו מין בשאינו מינו לא בטל (ראה לעיל: במתירים התלויים במקום); ועוד שכשאפשר להחמיר בדבר שיש לו מתירין כשנתערב במינו, אין מחמירים בו בשאינו מינו, אבל פת זו שבמינה אין שייך להחמיר, אם לא נחמיר בה בשאינו מינה, נמצא שלא החמרנו בה כלל (ר"ן נדרים נב א ד"ה וקשיא. וראה ערך בטול ברוב).

• ויש אומרים שלא נקרא דבר שיש לו מתירין כל שלדבר המותר לא נאסר מעולם, ולמה שהוא אסור אין לו היתר, ולכן אין הפת אסורה משום דבר שיש לו מתירין לאכול בחלב (מרדכי חולין תרסה, בשם הראבי"ה; תרומת הדשן קע, בשם הראבי"ה, והסכים עמו).

חתיכת בשר ששהתה ללא מליחה

חתיכת בשר ששהתה שלשה ימים בלא מליחה, שאסורה שוב למלחה ולבשלה, ואינה מותרת אלא בצלייה (ראה ערך מליחה) שנתערבה באחרות:

• לדעת הסוברים שכל שאפשר לאכול בשימוש אחר הרי זה דבר שיש לו מתירין, אף חתיכה זו היא דבר שיש לו מתירין, שהרי אפשר לאכלה בצלי, ואינה בטלה (תרומת הדשן קע, בדעת הרי"ף; בית יוסף יו"ד סט, בשמו; רמ"א שם קב ד, בשם יש אומרים).

• ולדעת הסוברים שכל שלא הותר לאותו דבר שנאסר אינו בכלל דבר שיש לו מתירין, אף חתיכה זו בטלה, שהרי לצלי לא נאסרה מעולם, ולבישול לא יהיה לה היתר לעולם (תרומת הדשן שם; שו"ע יו"ד סט יד, וש"ך ס"ק נו, ובאור הגר"א ס"ק נד).

באיסור שאינו שוה לכל

דבר האסור לזה ומותר לזה, כגון חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות, שהחטאת מותרת לכהן ואסורה לישראל, נחלקו בה אמוראים:

• יש מהאמוראים שאמר שאף זהו דבר שיש לו מתירין ואינו בטל, שהרי אפשר שהכהן יאכל את כל התערובת (רב אשי ביבמות פב א).

• אבל מסקנת התלמוד שאין הלכה כמותו, שאין זה בכלל דבר שיש לו מתירין, שהרי לכהן לעולם לא נאסרה, ולישראל לעולם לא תהיה מותרת (גמ' שם), וכן הלכה, ולפיכך תרומה שנתערבה בחולין בטלה באחד ומאה, ואינה דבר שיש לו מתירין לכהן, מאחר שלישראל אין לה מתירין, ולכהן אף עכשיו מותרת (ריטב"א בבא מציעא נג א; כסף משנה מאכלות אסורות טו יא, בפירוש הראשון בדעת הרמב"ם).

המבשל בשבת במזיד

המבשל בשבת במזיד, שהתבשיל אסור לו לעולם, ולאחרים מותר במוצאי שבת (ראה ערך מבשל), ונתערב בהיתר:

• ראשונים כתבו שאין זה דבר שיש לו מתירין מפני שלאחרים הוא מותר, שאין נקרא דבר שיש לו מתירין אלא אם כן הותר למי שנאסר, אבל תבשיל זה שלמבשל נאסר לעולם אינו דבר שיש לו מתירין (רבנו ירוחם טו ה כט, בשם הרמ"ה, על פי יבמות פב א; בית יוסף יו"ד קב ד, בשמו; רמ"א שם).

• ומהאחרונים יש שכתב שאין הדברים אמורים אלא כשנתערב במוצאי שבת, שכבר הוא מותר עכשיו לאחרים, אבל אם נתערב בשבת, שביום השבת הרי היה על כל פנים דבר שיש לו מתירין לאחרים, שהיום הם אסורים בתבשיל בלי ביטול, ולערב יהיו מותרים, לכן כיון שכבר חל על התבשיל שם דבר שיש לו מתירין לאחרים, אף למבשל אינו בטל (מגן אברהם שיח סק"ב).

ספק איסור שאינו שוה לכל

יש מהראשונים הסוברים בספק איסור שאינו שוה לכל, שאף אם הוא דבר שיש לו מתירין לאותו שנאסר, אין מחמירים בספקו, כגון ספק הובא ביום טוב מתוך התחום, ספק הובא מחוץ לתחום, כיון שכל האיסור אינו אלא לישראל זה שהובא בשבילו, אין מחמירים בו בספקו אף שהוא דבר שיש לו מתירין (תשובת הרב אשר בר משולם בתמים דעים קכ; מאירי ביצה ד א וכה א), ואף בתערובת איסור של תורה יש מי שכתב שאם האיסור אינו שוה לכל - בטל אף בדבר שיש לו מתירין, ולכן כהן טמא שנתערבה לו תרומה בחולין, בטלה באחד ומאה, ומותר לאכול כל התערובת, שאף על פי שלגבי איסור טומאה שעליו הרי זה דבר שיש לו מתירין, שיכול לטבול ולאכול למחר, מכל מקום כיון שאין האיסור שוה לכל, שרק לכהן זה שהוא טמא אסורה התרומה, ולכהן אחר, שהוא טהור - מותרת, אין לו דין דבר שיש לו מתירין אצלו (ים של שלמה יבמות ח לד); ונחלקו אחרונים עליהם וכתבו שיש לו דין דבר שיש לו מתירין, שהרי נדרים אף הם אינם אסורים אלא לאותו איש שנדר, ומכל מקום הרי זה דבר שיש לו מתירין בשאלה לחכם (פרי מגדים שם; פתחי תשובה יו"ד טז סק"ב).

הערות שוליים