מיקרופדיה תלמודית:דבר שנעשית מצותו

הגדרה^[1] - דבר של הקדש ואיסורי הנאה, לאחר שנעשתה בו המצוה האמורה בו, פקעה קדושתו ואיסורו

מקורו

כל דבר שנעשית מצותו - אין מועלים בו (פסחים כו א), מלבד הדברים המיוחדים שנאמר בהם בתורה בפירוש שמועלים בהם לאחר שנעשית מצותם (ראה להלן: יוצאים מן הכלל), ובטעם הדבר נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים הטעם שכיון שנעשית מצותו שוב אין צורך גבוה בדבר, ויצא מכלל קדשי ה', ובמעילה כתוב: וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה' (ויקרא ה טו. רש"י פסחים כו א ד"ה וריח, ויומא נט ב ד"ה הוא; ריטב"א יומא שם; מאירי שם וחולין קיז א).

• ויש מפרשים שמפני שמצינו בתורה מיעוטים מיוחדים בדברים שמועלים בהם לאחר שנעשית מצותם, שבתרומת-הדשן (ראה ערכו), שמועלים בה (ראה להלן: יוצאים מן הכלל) נאמר: וְשָׂמוֹ (ויקרא ו ג) - ולא: ושם (רש"י זבחים מו א ד"ה ושמו) - לזה ולא לאחר (מעילה יא ב); וכן בעגלה-ערופה (ראה ערכו), שמועלים בה (ראה להלן: שם) נאמר: הָעֲרוּפָה (דברים כא ו), והרי זה מיעוט, הערופה ולא דבר אחר (גמ' שם), ומכאן שבכל מקום אין מועלים לאחר שנעשית מצותו (תוספות ישנים יומא שם).

• ויש מפרשים שלמדים מחטאות-המתות (ראה ערכו), שאין מועלים בהן, מפני שאינן עומדות עוד למצוה, וכן דבר שנעשית מצותו אינו עומד עוד למצוה (תוספות ישנים שם, בשם רבו; ריטב"א שם).

בהקדש

מקרים רבים של הקדש שמועלים בו לאחר שנעשית מצותו נזכרו בתלמוד.

למשל, העולה - אחד עולת בהמה, ואחד עולת העוף - וכן האמורים (ראה ערכו) של חטאת ואשם וזבחי-שלמי-צבור (ראה ערכו), שהם קדשי קדשים, וכן הקומץ של מנחות, כולם אחר שיצאו לבית-הדשן (ראה ערכו) אין מועלים בהם (משנה מעילה ט א; רמב"ם מעילה ב ב-ג,ו,ז) הואיל ונעשית מצותם (רש"י שם ד"ה ומועלין בה; פירוש המשניות לרמב"ם שם; תוספות שם ח א ד"ה ומועלין וד"ה אבל).

איסור הנאה

דבר שנעשית מצותו שאין מועלים בו, הוא הדין שאין בו איסור הנאה מן התורה (כן משמע מתוספות יומא נט ב ד"ה והרי, ותוספות ישנים שם; קרן אורה מעילה יא א, בדעת התוספות יומא שם), אבל מדרבנן אסור בהנאה, וכן אמרו שהמריח בריח הקטורת (ראה ערכו), לאחר שתעלה תמרתו, אין בו משום מעילה (פסחים כו א; רמב"ם מעילה ה טז) הואיל ונעשית מצותו (גמ' שם)^[2], ומכל מקום יש בו איסור הנאה (פסחים שם) מדרבנן (כן משמע מרש"י שם ד"ה אין בהם; תוספות שם ד"ה ותסברא)^[3].

באיסורי הנאה

אף בשאר איסורי הנאה, שאינם בכלל הקדש, כתבו ראשונים שדבר שנעשית מצותו הלך איסורו ממנו (כן משמע מהשאילתות פח; תוספות תמורה לג ב ד"ה הנשרפין, בשם מורי רמ"ר; ר"ש נגעים יד מב; כן משמע מהרשב"א קדושין נז א), ולפיכך איסורי הנאה שדינם בשרפה (ראה ערך אסורי הנאה: הנשרפין והנקברין), לאחר ששרפם - אפרם מותר בהנאה, שמאחר שהתורה ציוותה לשרפם, אחר ששרפם הם כנעשית מצותם; אבל איסורי הנאה הטעונים קבורה, שלא הצריכם הכתוב שרפה - ומצות קבורתם אינה אלא מדרבנן, כדי שלא יבואו לידי תקלה (ראה ערך הנ"ל: שם) - נמשך איסורם לעולם (תוספות תמורה שם, בשם מורי הרמ"ר)^[4]; ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שכל עיקר הכלל שדבר שנעשית מצותו אין מועלים בו לא נאמר אלא בקדשים בלבד, ולא בשאר איסורי הנאה (תוספות הרא"ש קדושין נז א; תוספות ישנים יומא ס א; קרן אורה מעילה יא ב, בדעת התוספות ישנים).

חמץ בפסח

בחמץ בפסח, נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שאפילו לסוברים שהשבתתו בכל דבר, ולאו דוקא בשרפה (ראה ערך בעור חמץ), מכל מקום נקרא נעשית מצותו ואפרו מותר, ואינו דומה לשאר איסורי הנאה, שאין מצותם בשרפה, שאין ביעורם אלא משום תקלה, אבל חמץ בפסח, אפילו שהשבתתו בכל דבר, מכל מקום הרי יש מצוה מן התורה 'תשביתו', ובכך הוא מקיים מצוה זו, אם כן סוף סוף הרי זה נעשית מצותו (שו"ת אבני מלואים יט; חידושי רעק"א לשו"ע או"ח תמה).

• ויש אומרים שאין זה נקרא נעשית מצותו, שדוקא כשנעשית מצוה בגוף הדבר הוא שאנו אומרים משנעשית מצותו הותר, אבל לא כשהאדם בעל הדבר קיים מצוה, ולכן אם אין ביעור חמץ אלא שרפה, הרי זו מצוה בגוף החמץ, ונקרא נעשית מצותו, אבל אם השבתתו בכל דבר, אין עיקר המצוה אלא שהאדם לא יהיה לו חמץ, והבעלים הם שקיימו מצות תשביתו, ובשביל כך לא ניתר גוף הדבר (חידושי רבנו חיים הלוי חמץ א ג)^[5].

יוצאים מן הכלל

יש דברים שנעשית מצותם וגזרת-הכתוב (ראה ערכו) קובעת שמועלים בהם:

• תרומת הדשן יש בה מעילה, אף לאחר שנעשית מצותה - היינו לאחר שהרים והניחה אצל המזבח (ראה ערך תרומת הדשן) - שנאמר: וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ו ג), ודרשו: ושמו - שלא יהנה (פסחים כו א), שכתוב זה מורה שטעונה גניזה שם (כריתות ו א, ורש"י ד"ה תרומת), הרי שאסורה בהנאה, וכיון שאסורה בהנאה משום קדושתה יש בה גם כן מעילה (רש"י יומא נט ב ד"ה והרי; תוספות מעילה יא ב ד"ה בשלמא); ויש מהראשונים הסוברים שמעילה שאמרו בתרומת הדשן אחר שהניחה אצל המזבח לאו דוקא, והכוונה שאסורה בהנאה מן התורה, שכיון שאינה חסרה עוד שום עבודה, אינה בכלל קדשי ה', ולא למדו מהכתוב 'ושמו' אלא איסור הנאה, ואין בה מעילה (תוספות יומא שם ד"ה והרי, בשם ריצב"א; תוספות ישנים שם).

• בשאר הדשן של מזבח החיצון לאחר הוצאתו מחוץ לעיר (ראה ערך בית הדשן) נחלקו ראשונים: יש אומרים שהוא אסור בהנאה, שאף זה נלמד מכלל 'ושמו' (רמב"ם תמידין ב טו); ויש אומרים שאינו אסור בהנאה, שלא נאמר דין זה אלא בתרומת הדשן בלבד (ראב"ד שם, ופסולי המוקדשין יט יג).

• דשן מזבח הפנימי, אחר שהניחוהו אצל המזבח, במקום הנחת תרומת הדשן כדינו (ראה ערך דשון מזבח הפנימי) אסור בהנאה (משנה מעילה יא ב, לפי רבנו גרשום שם ותוספות יומא שם, בשם ריצב"א; ירושלמי יומא ב ב; רמב"ם פסולי המוקדשין שם), והדבר נלמד מקל-וחומר (ראה ערכו): אם מזבח החיצון אסור בהנאה, הפנימי לא כל שכן (ירושלמי שם. וראה תוספות יומא שם, בשם ריצב"א, לימוד אחר).

• בגדי כהונה של כהן גדול ביום הכפורים (ראה ערך בגדי כהונה) יש בהם מעילה לאחר שנעשית מצותם (פסחים כו א, בדעת חכמים בתורת כהנים אחרי פרק ו ז, וביומא ס א), שנאמר בהם וְהִנִּיחָם שָׁם (ויקרא טז כג), מלמד שטעונים גניזה (חכמים שם ושם)^[6], וכתבו ראשונים שכן בכל בגדי כהן גדול שבלו גונזים אותם ואסורים בהנאה (רמב"ם כלי המקדש ח ה).

• כתנות כהונה שבלו - מועלים בהן (קדושין נד א; רמב"ם מעילה ה יד), ואף על פי שנעשית מצותן, למדים מבגדי כהן גדול שטעונים גניזה (כן משמע מהמשנה למלך שם)^[7], ודוקא כתנות כהונה מועלים בהן, ולא כל בגדי כהונה, לפי שמכתנות כהונה וכיוצא עושים פתילות למקדש (שבת כא א) ולא נעשית מצותן, אבל בגדי כהונה של כלאים, שלא היו מדליקים בהם במקדש, נעשית מצותם, ואין מועלים בהם (המקנה קדושין נד א); ויש מהאחרונים שכתבו שכל שבלו אין זה דבר שנעשית מצותו, שאם לא בלו הרי הם ראויים למצותם (שער המלך שם); ויש שכתבו שאין כתנות כהונה של כהן הדיוט נקרא דבר שנעשית מצותו, שכיון שבשעת מצותו נהנים מהן, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת (ראה ערך בגדי כהונה), ועיקר איסורן הוא לאחר המצוה, אינו בכלל דבר שנעשית מצותו (פני יהושע קדושין נד א, בדעת רש"י).

• עגלה-ערופה (ראה ערכו) אסורה בהנאה אפילו לאחר שנעשית מצותה (פסחים כו א, ועבודה זרה כט ב, וכריתות ו א), שנאמר: וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה (דברים כא ד) - מלמד שטעונה גניזה (כריתות ו א), ואסורה בהנאה לאחר עריפתה (תוספות עבודה זרה שם ד"ה כפרה), אבל אין מועלים בה, שאין מעילה בעגלה ערופה, אלא איסור הנאה מן התורה (תוספות יומא נט ב ד"ה והרי).

• אברי שעיר-המשתלח (ראה ערכו), נחלקו בהם אמוראים: יש אומרים שמועלים בהם (רב או שמואל ביומא סז א), אף על פי שנעשית מצותם (כן משמע ממעילה יא ב), שנאמר: גְּזֵרָה (ויקרא טז כב. גמ' שם ב) - לשון חומר ואיסור (רש"י שם ד"ה גזירה); ויש אומרים שמותרים בהנאה, שנאמר: בַּמִּדְבָּר (ויקרא שם. רב או שמואל בגמ' שם א), ומילה זו מיותרת, ובאה ללמדנו (רש"י שם ב ד"ה דכתיב) שיהיו הפקר כמדבר (גמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם עבודת יום הכפורים ה כב)^[8].

מדוע אין למדים מהם לכל איסורי הנאה

בטעם שאין למדים מאותם הדברים שהתורה אסרה אף לאחר שנעשית מצותם לכל דבר שנעשית מצותם, הרי זה תלוי במחלוקת בשני כתובים הבאים כאחד, אם הם מלמדים אם לאו (ראה ערך שני כתובים הבאים כאחד):

• לדעה שאינם מלמדים, הטעם הוא לפי שתרומת הדשן ואברי שעיר המשתלח - למי שסובר שמועלים בהם - הם שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים, ואם אברי שעיר המשתלח מותרים בהנאה, תרומת הדשן ובגדי כהונה של כהן גדול ביום הכפורים הם שני כתובים הבאים כאחד (פסחים כו א ומעילה יא ב)^[9].

• ולדעה ששני כתובים הבאים כאחד מלמדים, נאמרו מיעוטים מיוחדים: בתרומת הדשן כתוב וְשָׂמוֹ (ויקרא ו ג) - לזה ולא לאחר (כריתות ו א), ובעגלה ערופה כתוב: הָעֲרוּפָה (דברים כא ו) - ולא דבר אחר (מעילה יא ב).

בדבר שנקנה ממעות הקדש

יש מהאחרונים שכתב שבקדושת דמים, היינו דבר שנקנה ממעות הקדש, לא שייך היתר של נעשית מצותו, שהרי גם אחר כך הוא ממעות הקדש, ואף אם ניתוספה בו גם קדושת הגוף ונעשית מצותו, נפקעה קדושת הגוף ממנו על ידי זה, אבל עדיין מועלים בו משום קדושת הדמים (חידושים לכריתות שבסוף מקור חיים לחוות דעת).

הערות שוליים