מיקרופדיה תלמודית:דיו
|
הגדרה[1] - חומר כתיבה, לדברים הצריכים כתיבה
מהותו
מהו דיו
דיו נעשית מעשנים ושמנים ושרפים (שבת כג א). וכתבו הראשונים שהדיו היא הרכבה מדברים המשחירים ומדברים המדביקים (מאירי מגילה יז א).
העשן
הדרך שעושים דיו מעשנים היא, שמעשנים כלי זכוכית בעשן של שמן עד שמשחיר, ואחר כך גורר ממנו את השחרורית (רש"י שבת כג א ד"ה לגבל, בשם תשובת הגאונים; ערוך ערך גבל א); או שמקבצים את העשן של שמנים, או של זפת ושל שעוה וכיוצא בהם (רמב"ם תפילין א ד, ותשובות הרמב"ם הוצאת פריימן קכו), על ידי שכופים כלי על גבי הנר ויתקבץ בו העשן (תשובת הרמב"ם שם; קרית ספר למאירי א ד).
כל העשנים יפים לדיו, וכן כל השמנים יפים לדיו לעשן, ושמן זית מן המובחר (שבת כג א).
הגיבול
עשן זה צריך גיבול, דהיינו שנותנים לתוך השחרורית שגררו מן הכלי קצת שמן ומגבלים בו, ומייבשו בחמה וממחה לתוך הדיו (שבת כג א, ורש"י ד"ה לגבל)[2]. ועל זה אמרו שכל השמנים יפים לגבל בהם את הדיו, ושמן זית מן המובחר (שבת שם).
ויש מן הראשונים שכתב שכל דיו שאין מטילים בו שמן, אפילו אם מעשנים אותו בשמן - אינו דיו, שאין זה הדיו שהיה בימי תנאים (הגהות מיימוניות תפילין א ד סק"ג, בשם רבינו תם).
ויש אומרים שהגיבול הוא בשרף האילן ובמעט דבש (רמב"ם תפילין א ד, ובתשובות הרמב"ם פריימן קכו). שהם מפרשים שמן לענין עשן, ושרף לענין גיבול (קרית ספר א ד), וזהו שאמרו שכל השרפים יפים לדיו, ושרף קטף – פרוניי"ל [הוא שזיף בר] של יער (רש"י שבת כג א ד"ה קטף) - יפה מכולם (שבת שם).
או שדכים קליפי עץ ומבשלים וסוחטים אותם, וגובלים באותה ליחות מה שלקטו מן העשן; ויש עושים כן בקליפי רמונים (קרית ספר א ד), ולותתים אותו הרבה, ודכים אותו עד שיעשה רקיקים, ומושחם בשמן, ומייבשים אותם ומצניעים אותם, ובשעת הכתיבה שורה במי עפצים – גל"ש[3] [בלוטי אלון המשמשים לתעשיית הדיו] (רש"י שבת קד ב) - וכותב בו (רמב"ם תפילין א ד, ובתשובות שם. וראה קרית ספר שם).
במים
וכתבו הראשונים, שאסור לשרות במים ולכתוב בו במקום שצריכים כתיבה בדיו, כיון שאינו מתקיים, אלא שורהו במי עפצים וכיוצא בו, או שישים עפצים עצמם לתוך הדיו (תשובות הרמב"ם פריימן קכו).
שרף אילן
יש שעושים דיו מקליפות של עץ, ששורים אותן במים, ושולקים עד שהמים קולטים לחלוחית העצים עד שנעשה עב, ואחר כך נקרשים ומתייבשים ונעשים דיו (ספר התרומה קצה; הגהות מיימוניות תפילין א ד סק"ג; מרדכי גיטין רמז שלט, בשם רבינו תם)[4]. ומפרשים שמה שאמרו כל השרפים יפים לדיו, ושרף קטף יפה מכולם - שרף זה הוא לחלוחית של אילן (תוס' שבת כג א ד"ה כל, בשם רבינו תם), וזהו הדיו האמור בתלמוד (ריטב"א שבת שם).
מי עפצים וגומי
ישנה דרך נוספת לעשות דיו, והיא על ידי תערובת של מי עפצים[5] וגומי, שמבשלים אותם במים, וכשמשחיר מעט מערבים לתוכו שרף להדביק, ואחר כך נותנים בתוכו דברים המשחירים ונעשה דיו (קרית ספר א ד), נחלקו בו הראשונים:
- יש סוברים שאין זה דיו, וספר תורה שנכתב בו פסול (ראה להלן: בספר תורה), שאין דיו אלא יבש וקשה שאפשר לשבר אותו (תוס' שבת כג א ד"ה כל, נדה כ א ד"ה פלי, בשם רבינו תם; הגהות מיימוניות תפילין א ד סק"ג), ושקודם נתינה במים קרוי דיו (קרית ספר שם, בשם אחרוני הרבנים; מרדכי גיטין רמז שלט, בשם רבינו תם), ודיו של עפצים לעולם לח (תוס' נדה והגהות מיימוניות שם), וכן סתם דיו בדברי חכמים אינו זה של עפצים (תוס' שבת ונדה שם), ואף גומי אינו דיו, שהרי הוא קומוס (ראה ערוך ראה קומוס, ורש"י שבת קד ב ד"ה קומא, ורש"י סוטה יז ב ד"ה קומוס – שרף אילן), וקומוס אינו דיו (תוס' שבת שם).
- יש סוברים שסתם דיו הוא דיו של עפצים כשמערבים בו שרף אילן, שהוא גומי (רמב"ן גיטין יט א, בשם יש אומרים; ריטב"א שבת כג א; ר"ן גיטין שם; מרדכי גיטין רמז שלט, בשם ראב"ן; רא"ש הלכות קטנות ספר תורה ו; הגהות אשרי גיטין ב י, בשם ריב"ן; מאירי גיטין יט א; אור זרוע א תקמב, בשם יש מכשירים). ועל דיו זה הוא שאמרו כל השרפים יפים לדיו (רמב"ן ושאר ראשונים שם), ואף דיו זה אפשר לייבש אותו כשהוא מתבשל הרבה ונעשה קורט (רמב"ן ור"ן שם); אבל הקומוס לבדו, או מי עפצים לבדם אינם בכלל דיו, ופסול במקום שצריך דיו (רמב"ן ומרדכי וריטב"א ומאירי שם). וכן לא אמרו שאינו דיו אלא כשנישורו העפצים במים, אבל כשנתבשלו - הרי זה דיו (רמב"ן ור"ן ומאירי גיטין שם).
- ויש מחלקים בין העשוי ממי שריית העפצים שאינו דיו, לזה העשוי מגוף העפצים שהוא ודאי טוב (תוס' מגילה יט א ד"ה על, בשם האשכנזים), וכן מי קוצים מבושלים עם קומוס הם דיו (מרדכי גיטין רמז שלט, בשם ראב"ן; אור זרוע א תקמב).
- ויש שכתבו שעושים דיו מפחמים של גפנים (רמב"ן גיטין יט א, בשם ר"ח).
מי עפצים וקנקנתום
אף דיו העשויה ממי עפצים בעירוב קנקנתום (ראה להלן) - כשרה במקום שצריך דיו (רמב"ם תפילין א ד; בית יוסף או"ח לב; שו"ע או"ח תרצא א, יו"ד רעא ה), מלבד לדעת הסוברים שמי עפצים פסולים לדיו, שאף זה פסול (ראה תוס' שבת כג א ד"ה כל, נדה כ א ד"ה פלי, בשם רבינו תם). אבל מצוה מן המובחר שלא לכתוב בקנקנתום משום שמצוה לכתוב בדבר שאינו נמחק (רמב"ם שם. וראה להלן: בספר תורה תפילין ומזוזות).
ודוקא בתערובת שני המינים יחד קנקנתום ומי עפצים כשר, אבל כל אחד לבדו אינו דיו, אם לא שעירב "גומא" באחד מהם (באור הגר"א תרצא א; וראה באור הלכה לב ג ד"ה בין, בשם מהר"מ באנעט).
קנקנתום זה נחלקו בו המפרשים:
- יש מפרשים שהוא מין קרקע ירוקה הדומה לזכוכית, שמשחרת אחר שטוחנים אותה יפה דק דק, ונקרא "וידריאולו" (Vitriol. תוס' מגילה יח ב ד"ה קנקנתום, בשם רשב"ם; סמ"ג עשין כה; ספר התרומה קצה; אור זרוע א תקמב; ר"ן גיטין יט א).
- ויש מפרשים שקנקנתום שהוא הנקרא "אדרמנט" (Atramentum) או "ארמנט" (רש"י עירובין יג א. וראה רש"י סוטה יז ב ד"ה קנקנתום).
סתם צבע שחור
יש מהראשונים שסוברים, שכל צבע שחור שהכתב ממנו מתקיים וניכר על הקלף, נקרא דיו, וכשר בכל מקום שצריך כתיבה בדיו. שלא מצינו הלכה למשה מסיני שלא יהא כשר אלא דיו קרוש ודיו עפצים, ולא באה ההלכה למשה מסיני שיהיו כתובים בדיו (ראה להלן: בספר תורה) אלא למעט שאר מיני צבעונים, כגון האדום והירוק וכיוצא בהם (רמב"ם תפילין א ה, והגהות מיימוניות סק"ג, בשם רבנו שמחה; מאירי שבת כג א, עירובין יג א, מגילה יז א. וראה בית יוסף או"ח לב, ובאור הלכה שם ג ד"ה יכתבם). וכל מה שיש בו כח כדי להדביק ולהשחיר נקרא דיו, שאין הכוונה אלא שיהיה הכתב שחור ומקבץ הראות, ושלא יהיה נקל למחקו שלא יהיה ניכר, ואין צורך לפרש מעשה הדיו, יש עושים אותו בדרך זה ויש באופן אחר, ואין לחוש בכך (מאירי מגילה שם; קרית ספר א ד).
היוצא מהעץ
יש שכתבו שלכתחילה יש לעשות את הדיו מעשן עצים או שמנים שרויים במי עפצים (רמ"א או"ח לב ג, בשם מהרי"ל), לפי שלכתחילה טוב להיזהר שלא לעשות הדיו כי אם מדברים הבאים מן העץ (רמ"א יו"ד רעא ו, בשם הזוהר תרומה קנט א).
המנהג כיום
המנהג היום לעשות את הדיו מתערובת של שלשה מינים: מי עפצים וקומא[6] וקנקנתום (משנה ברורה לב סק"ח; מלאכת שמים ד ב).
ואין נוהגים לעשות את הדיו מעשן עצים (מגן אברהם לב סק"ב) למרות שמצוה מן המובחר לכתוב בדבר שנמחק, לפי שהוא מתקלקל ונמחק בנקל (מלאכת שמים שם, בשם זכור לאברהם; ברכי יוסף יו"ד רעא סק"ז; ערוך השולחן שם לד; וראה משנת אברהם טו יב)[7].
דרך הכנת הדיו היא, שמבשלים את העפצים במים, ויוצרים "מי עפצים", ומערבים אותם בקנקנתום. במי העפצים ישנה תערובת של דבק וטאנין (Tannic acid), הדבק מסייע להדביק את הדיו לקלף, ומהטאנין מתשחררת חומצה המתרכבת עם הקנקנתום והופכת אותו לשחור.
לבן אדום וכחול
היה הדיו דומה ללבן, שהוכהה מראיתו, או לאדום - פסול (מגן אברהם לב ס"ק לח, בשם ספר הזכרונות).
היה המראה כמראה כחול, כתבו האחרונים שיש להחמיר שאינו בכלל שחור (באור הלכה לב ג ד"ה יכתבם; מלאכת שמים ד א).
בספר תורה תפילין ומזוזות
סת"ם
הלכה למשה מסיני שכותבים - ספרים ותפילין ומזוזות - בדיו (מסכת סופרים א א; רמב"ם תפילין א ג, לגבי תפילין).
וכן שנינו במזוזה: וּכְתַבְתָּם (דברים ו ט) - נאמר כאן כתב, ונאמר להלן בגט כתב, מה כתב האמור להלן על הספר ובדיו, אף כתב האמור כאן על הספר ובדיו; ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר: וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ וגו' וַאֲנִי כֹּתֵב עַל הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ (ירמיה לו יח. ספרי ואתחנן לו; מנחות לד א, ורש"י ד"ה שנאמר; מסכת סופרים א א).
מגילת אסתר
מגילת אסתר צריכה אף היא שתיכתב בדיו (שבת קטו ב).
נביאים וכתובים
בשאר נביאים וכתובים נחלקו הראשונים:
- יש סוברים שאף הם צריכים דיו דוקא, שכן שנינו שאין קדושת כתבי הקודש לטמא את הידים (ראה ערכים: ידים; כתבי הקודש) עד שיכתוב בדיו (ידים ד ה), והדברים אמורים בשאר ספרים של כתבי הקודש (ראה מגילה ט א).
- ויש סוברים ששאר ספרים, מלבד מגילת אסתר, אינם צריכים דיו (תוס' שבת שם, בשם ה"ר יוסף; מרדכי הלכות קטנות רמז תתקנט; רמ"א יו"ד שם, בשם יש אומרים).
דיו שאינו מתקיים
אין כותבים ספר תורה תפילין ומזוזות בדיו שאינו מתקיים, שהרי ספר תורה שכתב משה רבינו כתב בדיו המתקיים, שנאמר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית וגו' וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד (דברים לא כו), שהכוונה בו היא שיעמוד לאלפי שנים. לפיכך מי שכותב ספר תורה בדיו העשוי מעשן שמנים שרוי במים בלבד חטא גדול הוא, שמשיגללו ספר תורה זה מתחילתו לסופו ומסופו לתחילתו פעם ושניה ימחק כולו או רובו, וזה קרוב לכותב במי משקין ומי פירות שלא יתקיים כלל (שו"ת הרמב"ם פריימן קכו).
שאינו יכול להימחות
דיו שאינו יכול להימחות, מפני שהוא נבלע בקלף (רש"י סוטה יז ב ד"ה ולא), ואפילו אם תמחקנו אינו נמחק (שו"ת הרמב"ם פריימן קכו), נחלקו תנאים אם כשר לכתיבת ספר תורה:
- ר' ישמעאל סובר שכשם שבמגילת סוטה צריך דוקא כתב שיכול להימחות (ראה להלן: במגילת סוטה), כך ספר תורה צריך דוקא דיו כזה, ולפיכך הוא אוסר להטיל קנקנתום לתוך הדיו של ספר תורה (עירובין יג א).
ונסתפקו הראשונים אם מן התורה הוא אוסר גם בספר תורה, שהיה דורש גזרה שוה כתיבה כתיבה מסוטה, או איזו גזרה שוה אחרת, או שמדרבנן הוא אוסר (תוס' עירובין שם ד"ה חוץ).
- ר' עקיבא ור' מאיר מתירים, וכן היה ר' מאיר נוהג למעשה להטיל קנקנתום לתוך הדיו, והיה אומר: לכל מטילין קנקנתום לתוך הדיו, חוץ מפרשת סוטה (עירובין שם).
יש מן הראשונים שפסקו הלכה כר' ישמעאל, והיו אוסרים לכתוב ספר תורה בדיו הנקרא בלשון ערבי "חיבר", מפני שהוא רושם ואינו נמחה (פירוש המשניות לרמב"ם סוטה יז ב, בשם בני ארץ ישראל).
אבל נחלקו עליהם, והוכיחו שהלכה כר' עקיבא ור' מאיר ומותר להטיל קנקנתום וכן "חיבר" לדיו (תשובת הרמב"ם פריימן קכו, ושם גם בשם רב נסים גאון; ובפירוש המשניות סוטה שם, כתב שהמורה כן טועה הרבה מאד).
ומכל מקום כתבו הראשונים, שלמצוה מן המובחר יש לעשות את הדיו לכתחילה בלי קנקנתום, אלא שאם עשה עם קנקנתום כשר (תשובת הרמב"ם שם, ובהלכות תפילין א ד; מאירי סוטה כ א; שו"ע יו"ד רעא ה). אבל נהגו גם לכתחילה לעשות הדיו עם קנקנתום (ראה לעיל: מהותו).
נכתב שלא בדיו
ספר תורה שנכתב שלא בדיו, הרי זה יגנז (שבת קג ב), שהוא פסול (רמב"ם תפילין א ה; טוש"ע יו"ד רעא ו), ואסור לקרות בו (ראה תוס' שבת קטו ב ד"ה היו, וראה מגן אברהם שלד ס"ק יח)[8].
ואפילו כתב אות אחת שלא בדיו, אלא בשאר מיני צבעונים, כגון ירוק או אדום וכיוצא בהם, הרי זה פסול, וכן כשעשה אפילו אות אחת מזהב (רמב"ם שם; טוש"ע שם), והוא הדין בתפילין ומזוזות (רמב"ם שם; טוש"ע או"ח לב ג).
קפץ הדיו
קפץ כל הדיו מהקלף ולא נשאר רק רושם אדמימות - פסול (מגן אברהם לב ס"ק לט).
אבל אם נשארה ממשות הדיו, אלא שהוכהה מראיתו ונשתנה לאדמימות, אם שינוי זה בא מחמת יושן ואורך הזמן - כשר, שהרי לא נאמרה הלכה למשה מסיני שיהיה שחור, עד שנאמר שעכשיו שאינו שחור נפסל, אלא ההלכה היתה שיהיה כתוב בדיו, ומכיון שכך דרכה של דיו שברבות הזמן מתאדם קצת כעין מראה חום, הרי זה דיו גמור וכשר; אבל אם נשתנה מהר, מיד לאחר הכתיבה, שאין דרך דיו בכך, הרי זה סימן שיש חסרון בעיקר הדיו, ופסול מתחילתו, אפילו טרם שראו שנשתנה, שאין זה דיו כלל.
ואפילו אם נשתנה מחמת יושן, אם השינוי בא מחמת שהדיו היה מעורב ב"וידריאול" שהוא אדום, ואחר כך קפץ הדיו ונשאר רק החומר האדום בלבד, הרי זה פסול, שכבר הופרש גוף ועיקר הדיו והובדלו זה מזה (שו"ת חתם סופר יו"ד רנו).
ויש מן האחרונים שחולקים וסוברים שההלכה נאמרה רק על שעת הכתיבה, שיכתוב בדיו שחור, ומה שנשתנה אחר הכתיבה לאודם אין זה פוסל כלל (ראה משנת אברהם טו כ, בשם תשובות מים חיים וחסד לאברהם ועוד)[9].
במגילת סוטה
מגילה שבמקדש
אין כותבים מגילת סוטה לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שנבלע בקלף ואינו יכול להימחק, אלא בדיו בלבד (סוטה יז ב, ורש"י ד"ה לא; רמב"ם סוטה ג ח). ולפיכך דיו שכותבים בה מגילת סוטה אין נותנים בה קנקנתום כיון שאינו יכול להימחות (עירובין יג א; רמב"ם שם).
הכתובה התורה
פרשת סוטה הכתובה בתורה, נחלקו בה תנאים: יש אוסרים אף אותה לכתוב בדיו שיש בה קנקנתום; ויש מתירים.
והדבר תלוי אם מותר למחוק לסוטה הכתובים מפרשה שבתורה (ראה ערך השקאת סוטה), שלדעת הסוברים שמותר, אין כותבים אותה בקנקנתום; ולדעת הסוברים שאסור, כותבים אותה כמו כל התורה אף בדיו שיש בה קנקנתום (עירובין יג א).
בגט
גט אשה נכתב בדיו ובסם ובסיקרא ובקומוס ובקנקנתום; אבל אם כתב בדבר שאינו מתקיים, כגון במשקים ומי פירות וכיוצא בהם אינו גט (גיטין יט א; רמב"ם גרושין ד א; טוש"ע אבן העזר קכה א). ולכתחילה נוהגים לכתבו בדיו טובה, כמו שכותבים ספרים, ואין לשנות (רמ"א שם ב, וראה ערך גט)[10].
הערות שוליים
- ↑ ז טור רעה – רפב.
- ↑ וראה תוס' שבת יח א ד"ה אבל, שלאו דוקא גיבול אלא מספיק עירוב בעלמא.
- ↑ Gallaepfel.
- ↑ וראה ריטב"א שבת כג א, שכתב בשמו שהוא הדין הנהוג בצרפת שעושים אותו ממיץ אילן והוא יבש.
- ↑ מי עפצים הוא גידול שנמצא על העץ "אלון התולע", גידול זה נעשה על ידי חרקים הנמצאים על העץ, ולאחר יציאתם ממנו ניתן להפיק ממנו דיו (ד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי).
- ↑ Gummi.
- ↑ סוגי הדיו המצויים כיום בשוק - "דיו נהרי", "דיו הדר", "דיו בראשית" - נעשים ממי עפצים וקנקנתום כמנהג שכתבו הפוסקים, ו"דיו לנצח" נעשה מעשן עם דבק, כמנהג שהיה בעבר כמובא בתחילת הערך.
- ↑ וראה ערך כתבי הקודש, אם האיסור הוא רק בציבור או גם ביחיד, ועל דינו בזמן הזה.
- ↑ וראה ערך כתיבה, על העברת הקולמוס באופן שנפסל, ועל כתב דיו על צבע ולהיפך.
- ↑ וראה ערך כותב, על החיוב במלאכת שבת בכתיבה אף בשאר מיני דברים המתקיימים; וערך חמץ, על דיו שבישלו בשכר שנעשה מחמץ בנוגע לכתיבתו בפסח; וערכים יין נסך, סתם יינם, על דיו שנעשה מיין נסך אם מותר לבשלו או ליהנות ממנו; וערך בזוי מצוה, בענין לקחת דיו מהאות שנכתבה בספר תורה כדי לכתוב במקומות אחרים..