מיקרופדיה תלמודית:דיו לבא מן הדין להיות כנדון

הגדרה^[1] - דבר שלמד מחברו בקל וחומר, אין להטיל על הלמד יותר ממה שיש במלמד

מקורו וגדרו

הכלל

כלל זה של דיו הוא מן התורה (בבא קמא כה א), שהכתוב לימדך שאינך רשאי להטיל על הבא מן הדין יותר מן הנדון (רש"י זבחים סט ב ד"ה אלא דיו). והכוונה שאם נרצה ללמוד דין שלא למדנוהו קודם, לא יהיה אותו הדין גדול מן הדין אשר נתלמד ממנו (פירוש המשניות לרמב"ם בבא קמא ב ה); ואין להעדיף את הלמד יותר מהמלמד, אף על פי שהלמד חמור יותר מהמלמד (הליכות עולם ד ב).

אין מחלוקת בכלל זה, והכל מודים שאומרים אותו (פירוש המשניות לרמב"ם שם; תוס' בבא קמא שם ד"ה והא).

מקורו

כלל זה אנו למדים מהפסוק: וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים וגו' וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים (במדבר יב יד - טו), ודורשים: אי מה אביה שבעה, מי שאמר והיה העולם ארבעה עשר יום, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון - מה אביה בשר ודם שבעה, אף מי שאמר והיה העולם שבעה (ספרי במדבר בהעלותך קו; בבא קמא כה א).

להוציא מדיו

לפעמים התורה אמרה במפורש דין מיוחד, אף על פי שאפשר ללמדו בקל וחומר מדין אחר, מפני שאילו היינו למדים אותו בקל וחומר היינו צריכים לומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ועכשיו שנאמר במפורש, כחו גדול יותר מהדין האחר.

כמו שליחות יד שנאמרה בשומר חנם ובשומר שכר שחייבים בה, אף על פי שאפשר ללמדה בקל וחומר משואל, מפני שאילו כן היינו אומרים דיו שתהיה כדיני השואל, שאם בעליו עמו לא ישלם (ראה ערכים: שואל; שליחות יד), לכך נאמר בשומרים חינם ושכר במיוחד (בבא מציעא מא ב).

וכן לפעמים כתוב בתורה היקש דין זה לחברו, אף שאפשר ללמדו מקל וחומר, כדי שלא נאמר דיו לבא מן הדין להיות כנידון (ראה זבחים סט ב, לר' מאיר בהיקש עוף לבהמה); או שכתוב ריבוי מיוחד מטעם זה (זבחים שם, לר' יהודה).

בתחילת הדין ובסופו

בשני אופנים אומרים דיו: על תחילת הדין, ועל סוף הדין (ראה תוס' קדושין ה ב ד"ה חופה, י ב ד"ה זו).

• בתחילת הדין הכוונה היא, שהחומרא שאנו רוצים להביא בלמד על פי הקל וחומר לא תהיה גדולה יותר מהחומרא שהיא במלמד; כגון בהסגרה של מרים שלא יהיה בנזיפת הקדוש ברוך הוא יותר מאילו אביה ירק בפניה, וכך הם רוב המקומות שאומרים דיו.

• ובסוף הדין הכוונה שהחומרא שאנו רוצים להביא בלמד לא תהיה גדולה יותר מהחומרא האחרת של אותו הלמד, שעל פיה למדנו את הקל וחומר מהמלמד (ראה הליכות עולם ד ב; מידות אהרן ב ו), מאחר שסוף סוף אם לא החומרא ההיא לא תמצא צד קל וחומר (ראה רש"י בבא קמא כה א ד"ה דיו), וזהו דיו מיניה וביה (מידות אהרן שם)^[2].

בתחילת הדין

דיו בתחילת הדין כיצד:

שור תם שהזיק ברשות הניזק, שלמדנו את חיובו בתשלומים בקל וחומר: ומה קרן ברשות הרבים, שהקלו בה בשן ורגל, שפטורים בה, חייבים בה על קרן; קרן ברשות הניזק, שגם שן ורגל חייבים בה, כל שכן שקרן חייב בה. הרי קרן ברשות הרבים הוא המלמד וקרן ברשות הניזק הלמד, ואומרים דיו לבא מן הדין להיות כנדון - מה המלמד, שהוא קרן ברשות הרבים, אינו חייב אלא חצי נזק, אף הלמד, שהוא קרן ברשות הניזק, אינו חייב אלא חצי נזק (ראה בבא קמא כד ב, כה א).

בלימוד קולא

גם כשלמדים קולא בקל וחומר, אין למדים קולא בלמד שהיא יותר גדולה מהקולא שבמלמד. כמו: העוף ששחיטתו מטהרתו מטומאת נבלת עוף טהור אם הוא טרפה, נלמד מקל וחומר משחיטת בהמה שמטהרתה מטומאת נבלת בהמה, שהיא חמורה יותר (ראה ערכים: נבלה; נבלת עוף טהור). ואמר ר' יוסי - ואף שאר תנאים היו מודים לו אלמלא לימודים מיוחדים - שאומרים דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה נבלת בהמה שחיטתה מטהרתה ולא מליקתה, שמליקה בבהמה היא נבלה גמורה, אף העוף שחיטתו מטהרתו ולא מליקתו, אף על פי שיש מליקה לעוף בקרבנות (זבחים סט ב).

בסוף הדין

דיו בסוף הדין כיצד: כשלמדים את חיובה של קרן תם ברשות הניזק בקל וחומר בצורה אחרת, דהיינו לא קרן ברשות הניזק מקרן ברשות הרבים (ראה לעיל) אלא קרן משן ורגל: ומה שן ורגל שפטורים ברשות הרבים חייבים ברשות הניזק, קרן שחייבת ברשות הרבים אינו דין שחייבת ברשות הניזק. ועכשיו לא נוכל לומר דיו בתחילת דין, דהיינו שהלמד יהיה שוה למלמד, שהרי המלמד הוא שן ורגל, שחייבים בנזק שלם ברשות הניזק, ומכל מקום אנו אומרים דיו על סוף הדין, שלא תהיה החומרא שאנו רוצים להביא בלמד, דהיינו חיובו ברשות הניזק, גדולה יותר מהחומרא האחרת שיש בלמד עצמו, דהיינו חיובו ברשות הרבים, שעל פיה למדנו את הקל וחומר משן ורגל, כי סוף סוף אם לא חיוב הקרן ברשות הרבים לא היה כאן קל וחומר (ראה בבא קמא כה א ורש"י ד"ה דיו).

חומרא אחרת

אין אומרים דיו על סוף הדין, אלא כשאותה חומרא שיש אצל הלמד היא מעין החומרא שאנו באים ללמוד בקל וחומר; כמו תשלום נזק קרן בחצר הניזק שהיא מעין החומרא של תשלום נזק קרן ברשות הרבים. אבל אם החומרא שאנו רוצים ללמוד אינה מעין החומרא האחרת שבלמד, לא שייך לומר דיו, שהרי כל קלין וחמורין כך הם, שבשביל חומרא אחת קטנה שיש בלמד ואינה במלמד אנו נותנים בלמד כל החומרות שיש במלמד (תוס' בבא קמא כה א ד"ה אני; שיטה מקובצת שם).

כשמבטל את הקל וחומר

מחלוקת התנאים

במקום שאם נאמר דיו יתבטל לגמרי הקל וחומר, נחלקו תנאים אם אומרים דיו:

• ר' טרפון סובר שאין אומרים דיו אלא כשיש מקום לומר את הקל וחומר גם לאחר שנאמר דיו לבא מן הדין להיות כנידון. כגון דיו שאומרים בהסגר של מרים, שאלמלא הקל וחומר אף הסגר שבעה לנזיפתו של הקדוש ברוך הוא לא היינו יודעים, ששבעה של שכינה אינם כתובים, ובא הקל וחומר ומלמד על הסגר של ארבעה עשר יום, ובאה המידה של דיו לבא מן הדין להיות כנדון, והפקיעה את השבעה היתרים והעמידה את הקל וחומר על שבעה, ונמצא שהועיל הקל וחומר והועיל הדיו (בבא קמא כה א); אבל במקום שאם נשתמש במידה של דיו לא יהיה מקום לקל וחומר כלל, אין אומרים דיו.

ולכן אומר ר' טרפון ששור תם המזיק ברשות הניזק חייב לשלם נזק שלם בקל וחומר, שהרי על חצי נזק אין אנו צריכים לקל וחומר כלל, שחצי נזק כתוב סתם, ומשמעו אף ברשות הניזק, ואם נאמר דיו לא נלמד כלום מהקל וחומר (בבא קמא כה א, ורש"י ד"ה הכא), ויהיה זה הקל וחומר לשוא ולא יוסיף ידיעת שום דבר, ובאופן זה לא נוכל לומר דיו לבא מן הדין, שהרי לא מן הדין הוא בא, אבל ידוע היה לנו קודם לכן (פירוש המשניות לרמב"ם בבא קמא ב ה)^[3].

ויש מהאחרונים שכתב בדעת חלק מהראשונים, שאין אומרים שדיו לא יוכל לבטל את הקל וחומר אלא במקום שיש מקרא מפורש בלמד לאותו הדין שיש ללמדו מהמלמד אם נאמר דיו, ואם כן יהיה הלימוד מהמקרא מיותר כשנאמר דיו, שהרי יש ללמדו מקל וחומר; אלא ודאי בא הכתוב ללמדנו שבקל וחומר נוכל ללמוד אפילו מה שאיננו במלמד; אבל כשאין יתור מיוחד מהכתוב, ודאי שאומרים דיו, שאין הלמד עדיף מהמלמד שבא מחמתו (מהרש"א פסחים יח ב, על התוס' ד"ה למדנו)^[4].

• וחכמים סוברים שאומרים דיו אפילו במקום שעל ידי זה נסתר הקל וחומר, שכן אף בהסגר של מרים לשבעה ימים אין צורך ללמוד בקל וחומר, שכתובים שני מקראות: תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים, וַתִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים, אחד מבלי הקל וחומר, ואחד אחרי שאומרים דיו, ואם כן נסתר הקל וחומר ואינו מלמדנו כלום, ומכל מקום אומרים דיו (בבא קמא כה א).

ההלכה

הלכה כחכמים, שאומרים דיו אפילו כשנסתר הקל וחומר (פירוש המשניות לרמב"ם בבא קמא ב ה; נמוקי יוסף בבא קמא כה א; רא"ש קדושין א ה)^[5].

ויש שכתבו שהלכה שאין אומרים דיו כשנפרך הקל וחומר (רש"י פסחים יח ב ד"ה ולמדנו, סוטה כט א ד"ה ככר שני. וראה גינת ורדים מט).

יש שכתב, שלא נחלקו חכמים על ר' טרפון אלא אם יש קצת חידוש בקל וחומר אף אחרי שנפרך, כגון חיוב קרן ברשות הניזק, שיש בו קצת חידוש אף בחצי נזק, שסתם קרן המוזכרת בתורה היא ברשות הרבים, מקום שהשוורים מתנגחים; אבל כשאין שום חידוש מהקל וחומר אחרי שנאמר דיו, אף לחכמים אין אומרים דיו (שער המלך אישות א ב).

הגבלות בדיו

בצירוף במה מצינו

במקום שאפשר ללמוד את הלמד מהמלמד גם בלימוד של במה מצינו מלבד הקל וחומר, כתבו הראשונים שהקל וחומר חזק, ואין אומרים בו דיו.

כגון שלישי לטומאה שהוא עושה רביעי בקודש, שלמדים אותו בקל וחומר ממחוסר כפורים שמותר בתרומה ופסול בקודש, שלישי שפסול בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקודש (ראה פסחים יח ב); ואין אומרים דיו שיהיה שלישי ולא רביעי, שהרי בתרומה אין יותר משלישי (ראה ערך ולד הטומאה), לפי שיש ללמוד שלישי בלימוד של במה מצינו ממחוסר כפורים, שאינו פוסל בתרומה ופוסל בקודש, והוא הדין בכל שלישי, ולכן הקל וחומר כאן הוא חזק ואין אומרים בו דיו, אפילו לחכמים הסוברים דיו גם כשמבטל הקל וחומר (תוס' פסחים יח ב ד"ה ומה).

כשאינו דין חדש

• אין אומרים דיו אלא כשאנו באים ללמוד בקל וחומר דין חדש, כמו בקרן ברשות הניזק, שברשות הרבים משלם חצי נזק וכאן אנו באים ללמוד בקל וחומר משן ורגל שישלם נזק שלם. אבל כשאין הקל וחומר בא אלא ללמד על מהותו של איזה דבר, אין אומרים דיו.

כגון ארוסה בת ישראל שר' יהודה בן בתירה למד שאוכלת בתרומה מן התורה בקל וחומר משפחה כנענית, שאין ביאתה מאכילתה בתרומה, כספה - שקנה אותה בכסף - מאכילה (ראה ערך אכילת תרומה), ארוסה שביאתה מאכילתה, אינו דין שכספה מאכילה (ראה ספרי קרח קיז; קדושין י ב). ואין אומרים כאן דיו על סוף הדין, שמאיזה כח אתה בא ללמוד ענין כסף באשה, מכח ביאתה, דיו כביאה, שאינה מאכילתה אלא אחר חופה; לפי שכאן אין אנו באים ללמוד את עצם הדין, אלא שהתורה אמרה קנין כסף אוכל, והקל וחומר מלמדנו מהו קנין כסף (תוס' קדושין י ב ד"ה זו, בשם הר"ש מקוצי, וראה ספר כריתות א ג, בשם הר"י).

• ויש אומרים יותר מזה, שאין אומרים דיו אלא כשבאים ללמוד חידוש דין שהוא נגד משמעות הפסוק, כגון נזק שלם ברשות הניזק, שבתורה נאמר סתם שקרן תמה משלמת חצי נזק; אבל כשבאים ללמוד דבר שאפשר לפרש כן בתוך משמעות הפסוק, אין אומרים דיו.

כגון מצרי ואדומי שר' שמעון סובר שנקבותיהם מותרות בקהל מיד (ראה ערכים: אדומי; מצרי, שאין הלכה כמותו), ולומד בקל וחומר מעמוני ומואבי שהזכרים אסורים איסור עולם ונקבותיהם מותרות מיד, מצרי ואדומי שהזכרים אינם אסורים אלא עד שלשה דורות, כל שכן שנקבותיהם מותרות מיד (ראה יבמות עו ב); ואין אומרים דיו על סוף הדין, שכשם שהזכרים אינם מותרים אלא אחר שלשה דורות, אף הנקבות כך, לפי שבתורה כתוב סתם מצרי ואדומי, והקל וחומר אינו אלא גילוי מילתא שמצרי ואדומי שנאמרו בתורה אינם אלא זכרים (ים של שלמה יבמות ח כא).

בשני מלמדים

• דבר הלמד משני מלמדים, כתבו הראשונים שאין אומרים בו דיו להיות כמלמד, אלא כשהקולא נמצאת בשני המלמדים; אבל אם במלמד אחד יש קולא שאינה במלמד השני, אין לומר דיו לבא מן הדין להיות כאותו מלמד שהוא קל יותר, לפי שדבר שיש להשוותו לקל ולחמור משוים אותו לחמור (ראה ערך כל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא).

ולפיכך, אבנו סכינו ומשאו של אדם שהניחם ברשות הרבים ולא הפקירם והזיקו, שלמדים אותם משור ובור שחייב לשלם (ראה תוס' בבא קמא ג ב ד"ה משורו, בשם רשב"ם), אין אומרים דיו להיות כבור, שפטור על הכלים (ראה ערך בור); כיון שהמלמד השני, דהיינו שור, חייב על הכלים, ואין אומרים דיו על חצי הדין, היינו שיהיה כאחד מן המלמדים (יבין שמועה עח, בשם תוס' הרא"ש; שיטה מקובצת בבא קמא ג ב, בשם תלמיד רבינו פרץ).

• ויש חולקים וסוברים שכאשר למדים משני מלמדים נותנים לדבר הלמד את הקל שבשניהם (ראה רא"ש בבא קמא א א, בשם יש מהגדולים).

הערות שוליים