מיקרופדיה תלמודית:דינא דמלכותא דינא

הגדרה^[1] - חוקי המלכות ודיניהם בענייני ממונות, יש להם תוקף בדיני ישראל

מקורו וטעמו

דינא דמלכותא - דינא (שמואל, גיטין י ב, ונדרים כח א; רמב"ם גזלה ה יא; טוש"ע חו"מ שסט ו; שו"ע קד ב; רמ"א ג ד, ועוד מקומות), וכתבו ראשונים שאין מי שיחלוק על הלכה זו (ריטב"א נדרים שם).

טעם הדין

• יש מהראשונים שכתבו שהוא מפני שבני המלכות מקבלים מרצונם חוקי המלך (רשב"ם בבא בתרא נד ב ד"ה מי אמר), ואפילו לא קיבלו בפירוש, שעל דעת כן קובעים דירה תחתיה (שו"ת תרומת הדשן שמא).

• יש שכתבו לפי שכל הארץ של המלך, ויכול לגרש מי שאינו שומע (רשב"א נדרים כח א ד"ה במוכס, בשם הר"א ממיץ; רא"ש שם ג יא; ר"ן נדרים שם, בשם התוספות; בעל התרומות מו ה ה).

• יש מפרשים שהוא מגדר כיבוש מלחמה, וכאילו לקחם במלחמה שיש לו בהם קנין הגוף (ראה ערך כבוש. רשב"א יבמות מו א ד"ה דיהבי; נמוקי יוסף שם, ועוד. וראה שו"ת דבר אברהם א א באור שיטה זו).

• יש שכתבו שלמדים הדין ממשפטי המלוכה הכתובים בספר שמואל (א ח יא - יז) בנוגע לשלטון מלך ישראל, והוא הדין למלכי אומות העולם (קרית ספר גזלה ה), שכמו בישראל כך בגוים דינים ידועים יש למלכות, ועליהם אמרו דיניהם דין (בית יוסף חו"מ כו, בשם תשובות הרשב"א ג קט). אבל יש חולקים וסוברים שממשפטי המלוכה אין ללמוד לדינא דמלכותא, שלא נאמרו אלא לאיים עליהם שלא ישאלו מלך, אבל לא להלכה (ראה סנהדרין כ ב מחלוקת בדבר, וראה ערך מלך. נמוקי יוסף על הרי"ף נדרים י א).

• יש מדקדקים מראשונים שהוא מפני שבני נח נצטוו על הדינים (ראה ערך בן נח. אבן האזל נזקי ממון ח ה, על פי רש"י גיטין ט ב ד"ה חוץ).

• יש מהאחרונים שכתב שנלמד מהכתוב: הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ (שיר השירים ח יב), ודרשו: מלכות ההורגת אחד מששה בעבודת המלך או במלחמת הרשות אינה נענשת (שבועות לה ב, ורש"י ותוספות. שו"ת חתם סופר או"ח רח, ושם חו"מ מד).

• יש מי שאומר שזה כדין הפקר בית דין הפקר (ראה ערך הפקר בית דין), שהוא גם כן בתורת ממשלה ושלטון (שו"ת דבר אברהם א א).

• ומהגאונים יש שכתב שכאשר השליט הקדוש ברוך הוא את המלכויות בעולמו, השליטן גם על ממון בני האדם, ואפילו בישראל, ככתוב: וְעַל גְּוִיֹּתֵינוּ מֹשְׁלִים וּבִבְהֶמְתֵּנוּ כִּרְצוֹנָם (נחמיה ט לז. תשובות הגאונים אסף תש"ב עמ' 75, לגאון לא נודע מי).

מהתורה או מדרבנן

יש שכתבו שאינו מן התורה אלא מדבריהם (בית שמואל כח סק"ג), ורוב האחרונים סוברים שהוא מן התורה (אבני מלואים שם; שו"ת חתם סופר יו"ד שיד. וראה שו"ת דבר אברהם שם באריכות)^[2].

גדרו

חוקי המלוכה וחוקים חדשים

• יש מהראשונים סוברים שלא אמרו אלא בדברים הידועים בכל מלכותו, והמלכים שלפניו הנהיגום, וכתובים בחוקי המלכים, אבל מה שהמלך עושה לפי שעה, או חוק חדש שעושה לקנוס העם, חמסנותא דמלכא הוא, שאמרו דינא דמלכותא ולא דינא דמלכא (רמב"ן בבא בתרא נה א ד"ה ומכל מקום; מאירי בבא קמא קיג ב ד"ה כל מה, ועוד).

• ויש סוברים שכל שהשווה בו את כל בני המדינה - דינו דין, ויכול לומר שהעושה כך ייענש ועונשו מן הדין (מגיד משנה גזלה ה יג, לדעת הרמב"ם; טור חו"מ שסט, בשם הרא"ש; ים של שלמה בבא קמא י יח), ואין צורך בחוקי מלוכה אלא כשרוצה להעניש יחידים (ים של שלמה שם).

מטבעו יוצא

אין דין המלכות אלא במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותן הארצות, אבל אם אין מטבעו יוצא הרי הוא כגזלן, וכל עבדיו גזלנים לכל דבר (רמב"ם גזלה ואבדה ה יח; טוש"ע חו"מ שסט ב).

בדברים שמצד המלכות

דינא דמלכותא הוא בדברים הראויים מצד המלכות (בית יוסף חו"מ כו, בשם תשובות הרשב"א ג קט; מאירי בבא קמא קיג א ד"ה היה), אבל לא בדבר שהשופטים בערכאות דנים כמו שימצאו בספרי הדיינים שלהם, או דינים שהאומות מחזיקות בהם ונימוסיהם הקדומים (מאירי שם), שאם כן כל דיני ישראל בטלים (הרשב"א בבית יוסף שם). הכלל הוא שכל דבר שאינו מפורש בחוקי המלכות אלא תלוי בשיקול דעת של השופטים יצא מכלל דינא דמלכותא דינא, ונכנס בכלל איסור הליכה לערכאות של גויים (שו"ת מהראי"ז ענזיל ד).

בקרקעות

• יש מהראשונים סוברים שדינא דמלכותא נאמר בדברים התלויים בקרקעות, כמו במכס שאומר המלך: לא יעבור אדם בארצי בלא שיתן מכס, וכמו אם גזר שהמשלם מס מן הקרקע יאכל פירותיה, וכן מס הגולגולת שאומר: לא יהא בארצי אם לא יתן כך וכך, שאף הדיוט כך דינו שלא יהנה אדם מארצו אלא מדעתו ובקצבתו (בית יוסף שסט, בשם רא"ש ומרדכי; מהרי"ק שורש קפח; שו"ת מהרשד"ם חו"מ רכד, ורמ"א חו"מ שסט ח, בשם יש אומרים, ועוד). ושטרי מתנה שאמרו בהם דינא דמלכותא (גיטין י ב, ראה להלן), במתנות של קרקע הדברים אמורים (מהרי"ק שם).

• ויש סוברים שלא דוקא בקרקעות, והוא הדין בשאר דברים (מרדכי בבא קמא קנד, בשם הר"י בן פרץ; תשובות מה"ר יעקב ישראל בבית יוסף חו"מ שסט; רמ"א שם, בשם יש חולקין).

במטבעות

לדברי הכל בדברים הנוגעים למטבעות היוצאים במדינה דינא דמלכותא דינא (ש"ך יו"ד קסה סק"ה, על פי תשובות הרמב"ן בבעל התרומות מו א), שאין לך עסק מלכות גדול מזה, שהם בעלי המטבע, והם שעושים אותו ומוציאים אותו לחוץ בארץ שלהם (רמב"ן שם. וראה רמ"א יו"ד קסה א, וראה ערך מטבעות וערך כסף (א); כשהוחלף המטבע).

להפקיע ממון ולהקנות

יש ראשונים הסוברים שלא אמרו אלא להפקיע נכסים מבעליהם, אבל לא להקנות בלי קנין, והיורד בהם במצות המלך כל זמן שלא החזיק בהם - לא זכה (רבנו יונה בבא בתרא נד ב ד"ה ומי, ושם נה א ד"ה ואריסא), שהרי גם בעלים גמורים אין הקונה מהם זוכה בלא קנין (דבר אברהם א א). אלא שיש מסתפקים לומר שקונה מצד שחשוב כסיטומתא (ראה ערכו), והיינו קנין שנהגו לקנות בו, ואף לטעם של הפקר בית דין דעת כמה ראשונים שפועל גם קנין (רבנו יונה שם. וראה ערך הפקר בית דין).

באיסורים

מהאחרונים יש מי שכתב שבדיני איסורים דבר פשוט וברור הוא שלא שייך דינא דמלכותא, אפילו במצווה קלה, ודניאל חנניה מישאל ועזריה יוכיחו שמסרו נפשם נגד דינא דמלכותא (אגרות הראי"ה ג תתנט).

בין אדם לחברו

כשאין הנאה למלך

• יש ראשונים הסוברים שלא אמרו אלא בדברים שלתועלת המלך, אבל לא בדברים שבין אדם לחברו (מגיד משנה מלוה ולוה כז א, ושו"ת ריב"ש רג, לדעת הרמב"ם; דעה זו הובאה ברמב"ן בבא בתרא נה א, רשב"א גיטין י ב ד"ה ואיבע"א; מהרי"ק קפז), ואותה שאמרו כשגזר שלא יקנה אדם קרקע אלא בשטר (ראה בבא בתרא נד ב), מפני שגם זה הנאת המלך כדי שיקח את חוקו מקיום השטר (רשב"א שם לדעה זו), אלא שגם לדעתם נחלקו בזה בגמרא בנוגע לשטר מתנה העולה בערכאות של גויים, ופסקו כדעת הסוברים שאין בזה דינא דמלכותא (ראה מגיד משנה שם, ורשב"א שם).

• ויש סוברים שאף בדברים שאין לו תועלת דינו דין (רמב"ן ורשב"א שם), ויכול לעשות חוקים שלא יבואו העם לקטטות (שו"ת הרשב"א ב שנו), שאם לא כן לא תעמוד הארץ (ים של שלמה בבא קמא ו יד), והסוברים בשטר מתנה בערכאותיהם שאינו מועיל, כשלא היה חק המלך על כך (רמב"ן ורשב"א שם).

בדין המפורש בתורה

אף לסוברים שדינא דמלכותא גם בדברים שאינם לתועלת המלך, אם הוא נגד דין תורתנו והדין מפורש אצלנו ודאי לא יעשה כן בישראל (ש"ך חו"מ עג ס"ק לט)^[3], כגון שמכשירים עד אחד וקרוב ופסול וכיוצא, פשוט שלא נדון כמותם, שאם לא כן בטלו חס ושלום כל דיני תורה (לבוש חו"מ שסט), וכן במקום שדנים שאין הבעל יורש את אשתו, חלילה לנהוג ככה, וכל הסומך לומר שמותר משום דינא דמלכותא טועה וגזלן (תשובות הרשב"א ו רנד, הובא בבית יוסף חו"מ כו; רמ"א חו"מ שסט יא. וראה ערך ירושה). וכן בענייני איסור והיתר אין תוקף לדינא דמלכותא, כגון אם תגזור המלכות להתיר דבר איסור (תשב"ץ א קנח, וראה שו"ת שרידי אש א קנו).

ויש שכתבו שאין בנמצא דבר שאינו מפורש בתורה, אולם בדברים שיש לדון בהם בדיני התורה אחרי האומד, דינא דמלכותא מכריע את האומדן כיון שמשפיע על בני האדם, ונמצא שמחמת דיני התורה יש לדון כפי דינא דמלכותא באופן זה (חזון איש חו"מ ליקוטים טז).

בדין בין ישראל לגוי

בדין שבין ישראל לגוי, הולכים אחר דינא דמלכותא אפילו נגד דין תורה, וכגון אם היה דין המלכות שהמחזיק קרקע של חברו ארבעים שנה - קנאה, ובא גוי והחזיק בקרקע של ישראל, ישראל שקנה ממנו אין ישראל אחר יכול להוציאה ממנו בטענה שהגוי גזלה ממנו (בבא בתרא נד ב, ושם נה א, ורשב"ם בפירוש א. וראה רמב"ם זכיה ומתנה א טו).

במסים

מס קצוב

מלך שמשים מס דבר קצוב משנה לשנה, או על שדה ושדה - אינו גזל, וישראל שגבה אותם למלך אינו גזלן, ובלבד שלא יוסיף, ולא ישנה, ולא יקח לעצמו (רמב"ם גזלה ואבדה ה יב, וראה שם מלכים ד א; טוש"ע חו"מ שסט ו), ויש מהראשונים סוברים שאין ברשותו להטיל מס חדש על מה שהורגלו ליתן בכל שנה (טור שם, בשם הרמ"ה. וראה לעיל: גדרו, בחוקים חדשים).

מכס

וכן מכס שפסק המלך שיקח דבר קצוב - דין הוא (רמב"ם גזלה ואבדה ה יא; טוש"ע חו"מ שסט ו), ואסור להבריח את המכס (בבא קמא קיג א), והמבריח גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך גוי ובין ישראל (רמב"ם שם, וראה מלכים ד א; טוש"ע ורמ"א שם), ואפילו לסוברים הפקעת הלואתו מותרת (ראה ערך גזל גוי), מפני שאף זה בכלל דינא דמלכותא (משנה למלך גזלה שם יא), ויש מפרשים שאסור מפני חילול השם וסכנת נפשות (כסף משנה שם).

וכן ישראל שקנה המכס מהמלך, המבריח גוזל את הישראל, שהרי קנה מדינא דמלכותא (רא"ש בבא קמא י י; ר"ן נדרים כח א ד"ה במוכס; טוש"ע שם).

מוכס גוי

במה דברים אמורים, כשהמכס דבר קצוב, והעמיד המלך מוכס ישראל, ונודע שהוא נאמן ואינו מוסיף על מה שגזר המלך (רמב"ם גזלה ואבדה ה יא; טוש"ע חו"מ שסט ו), אבל אם המוכס גוי, או שעמד מאליו, או שאין לו קצבה אלא לוקח מה שירצה, הרי זה כליסטים (בבא קמא קיג א; רמב"ם וטוש"ע שם), שמוכס גוי מסתמא הוא כמוכס שאין לו קצבה, שסתמו נוטל יותר מן הדין (מגיד משנה שם, וראה באור הגר"א לשו"ע שם ס"ק טו).

ויש מפרשים שאם המלך לא מכר לשום אדם אלא שמינה אפוטרופוס עליו, אסור להבריח גם כשמינה גוי (משנה למלך שם).

מכס שאין לו קצבה

במוכס שאין לו קצבה מותר להבריח:

• יש מפרשים לפי שאין בכח המלך לגזור שיתנו מס בלתי קצוב (ראב"ד בבא קמא קיג א).

• יש מפרשים לפי שאינו לצורך המלכות אלא לצורך המלך (שיטה מקובצת בבא קמא שם, בשם רמ"ה. וראה לעיל: גדרו).

• יש מפרשים שכשאין לו קצבה, לוקח יותר ממה שהמלך חפץ (רא"ש נדרים כח א בפירוש ב).

• ויש מפרשים שכשאין לו קצבה הרי מרבה לזה וממעט לזה, ואין לו רשות לכך (רא"ש שם בפירוש א; אור זרוע בבא קמא תמז, בשם הר"א ממיץ).

מס שונה לגויים

ציוה המלך שישראל יתנו יותר מגוי, אין זה מס שאין לו קצבה, כיון שכל הגויים נותנים כך (מהרי"ק קצה, והביאו בית יוסף; רמ"א חו"מ שסט ו).

מוכס ישראל שנוטל יותר

היה המוכס ישראל וידוע שלוקח יותר מחוק המלך - יש סוברים שאין להבריח ממנו אלא את היותר על החוק, שאין לגזול ממנו מה שהוא חוקו (בית יוסף חו"מ שסט, על פי ברכות י ב; רמ"א שם); ויש מצדדים לומר שמותר להבריח לגמרי, שהנוטל יותר ממה שהמלך חפץ הרי זה כולו גזל, שאין המלך חפץ בזה כלל (קצות החושן שם סק"א, על פי הרא"ש נדרים כח א, וטור יו"ד רלב)^[4].

בתקנות וגזרות

לתקנת המדינה

מלך שגזר שכל מי שיעבור על חוק, ילקחו נכסיו לבית המלך - אינו גזל (רמב"ם גזלה ואבדה ה יב; שו"ע חו"מ שסט ז). וכן כל דבר שתלויה בו תקנת ארצו יכול לעשות חוקים ולהעניש את העובר (ים של שלמה בבא קמא ו יד), וכל דבר שהמלך עושה לתקנת המדינה דינו דין, ואפילו אמר ממון של פלוני לפלוני (מהרי"ק קצב, בשם הרשב"א, הביאו בדרכי משה שסט; רמ"א שסט יא), ובלבד שלא יהיה נגד דין המפורש בתורתנו (ש"ך חו"מ עג ס"ק לט. וראה לעיל: בין אדם לחברו).

וכן מלך שכרת אילנות ועשה מהם גשר, הרס בתים ועשאם חומה, מותר ליהנות מהם, וכיוצא בזה (רמב"ם שם יז, על פי בבא קמא קיג ב; טוש"ע שם ב).

דין שווה לכל

מלך שכעס על אחד מעבדיו ולקח שדהו - אינו גזל, שזה דין המלכים ליקח ממון שמשיהם כשכועסים עליהם, אבל לקח חצר או שדה של אחד מבני המדינה שלא בדינים שחקק, הרי זה גזלן (רמב"ם גזלה ואבדה ה יג; טוש"ע שסט ח). כללו של דבר, כל דין שיחקוק אותו המלך לכל - אינו גזל; וכל שיקח מאיש זה בלבד - הרי זה גזל (רמב"ם שם יד; טוש"ע שם).

וכן אם המלך גוזר על בני מדינה אחת יותר ממה שגזר על בני שאר המדינות, אין דינו דין, שלא השוה את כולם (רא"ש נדרים כח א; אור זרוע בבא קמא תמז, בשם הר"א ממיץ. וראה לעיל: במוכס שאין לו קצבה).

אם חקק המלך חוק לבעלי אומנות אחת - יש אומרים שאין בזה דינא דמלכותא, הואיל ואינו חקוק לכל (מהרי"ק סו; רמ"א שם); ויש מפקפקים בדבר (ראה באור הגר"א שם ס"ק לג, וראה לעיל: במס שונה לגויים).

במלכי ישראל

• יש מהראשונים סוברים שדינא דמלכותא אינו דין אלא במלכי אומות העולם, מפני שהארץ של המלך, והוא הדין במלכי ישראל שבחוץ לארץ (שו"ת הרשב"א א תרלז), אבל במלכי ישראל שבארץ ישראל - לא, לפי שכל ישראל שותפים בה (ר"ן נדרים כח א, בשם תוספות; רשב"א שם ד"ה במוכס, בשם הר"א, ובתשובות שם, בשם רבותינו הצרפתים; אור זרוע בבא קמא תמז), ומלכי ישראל אין דינם דין אלא על פי התורה (רשב"א שם, בשם הר"א), ואפילו לסוברים מלך מותר בכל האמור בפרשת מלך (ראה לעיל: מקורו וטעמו), היינו דוקא לאותם הדברים האמורים בפרשה (אור זרוע בבא קמא שם. וראה סנהדרין כ ב מחלוקת בזה, וראה ערך מלך).

וכתבו אחרונים שאין הדברים אמורים אלא במסים ומכס שמטיל על כרחם, אבל במנהגים ונימוסים שהם לטובת המדינה - אין לחלק בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם (שו"ת חתם סופר חו"מ מד).

• ויש חולקים וסוברים שאין הבדל בין מלכי אומות למלכי ישראל (רמב"ם גזלה ואבדה ה יא, ובפירוש המשניות נדרים ג ד; שו"ת הרשב"א ב קלד; מאירי נדרים כח א ד"ה כבר ביארנו; טוש"ע חו"מ שסט ו), שהרי לדעת הסוברים שהטעם לדינא דמלכותא דינא הוא מפני שכל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו, אין מלך ישראל שונה (ראה לעיל: טעם הדין. ראה ריטב"א נדרים כח), וכן אם הטעם הוא מפני שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם משפטי המלך (חתם סופר חו"מ מד. וראה לעיל: שם, דעת רשב"ם).

וכן במלכי אומות העולם שבארץ ישראל יש סוברים שאומרים אף בהם דינא דמלכותא דינא (ראה רשב"א בתשובות ב שם, וזה היה בארץ ישראל)^[5].

במציאות בימינו

בשלטון דמוקרטי

בשלטון דמוקרטי, נחלקו הפוסקים:

• יש שכתבו ששייך בו דינא דמלכותא דינא, שאין הדבר תלוי במלכות ממש אלא בכל שלטון שייך דינא דמלכותא דינא (שו"ת פאת שדך קסה; ראה שו"ת משפט כהן קמד יד, וראה עמוד הימיני א ז; שו"ת ישכיל עבדי ו חו"מ כח ב; יחוה דעת ה סד), לפי שכאשר אין מלך חוזרים משפטי המלוכה בכל מה שנוגע למצב הכללי של התושבים אל העם, והממשלה הנבחרת על ידו יש לה כל דיני מלכות (ראה משפט כהן שם, ויחוה דעת שם).

• ויש שכתבו שאין דינא דמלכותא כיון שהשופטים בבתי המשפט דנים לפי שיקול דעתם, ובפרט במדינות שהמשפט נעשה על ידי מושבעים שמעולם לא למדו משפט, ובבית המשפט העליון יכולים לבטל חוק שנעשה על ידי המלכות (שו"ת משנה הלכות ו רעז, ושם טו קכג, על פי שו"ת ריב"ש תצה בשם הרשב"א).

במדינת ישראל

• יש סוברים שאף לחוקי מדינת ישראל תוקף של דינא דמלכותא, ככל שלטון דמוקרטי (באר שרים ו צ ד; ישכיל עבדי ו חו"מ כח ב; עמוד הימיני א ז; יחוה דעת ה סד, לגבי תשלומי מיסים; וראה פסקי בתי הדין הרבניים א עמ' רפה, ושם ו עמ' 381 [הגרי"ש אלישיב], לגבי רישום בטאבו), וכדעת הסוברים שיש דינא דמלכותא למלכי ישראל בארץ ישראל, או כדעת הסוברים שהכל מודים שבמנהגים ונימוסים לטובת המדינה יש דינא דמלכותא אף בארץ ישראל (ראה במקורות הנ"ל, וראה לעיל: במלכי ישראל, דעת הרמב"ם ודעת החתם סופר)^[6].

• ויש חולקים, שבין אם טעם דינא דמלכותא הוא מפני שנתנה תורה למלך משפטי מלכות, ודאי לא נתנה משפטי מלכות לפריצי עמנו, ולחברי הכנסת נבחרים גם כמה מפריצי עמנו, ויש בהם גם כן שונאי דת, ובין אם הטעם הוא מפני שהארץ של המלך, הרי הארץ אינה שלהם (ראה לעיל: במלכי ישראל), ואף אם הוא מתקנת חכמים, אין מסתבר שתיקנו כן לפריצי עמנו (שו"ת פאת שדך צא)^[7], או מפני שמשפטיהם לקוחים ממשפטי הגויים (שו"ת מנחת יצחק ז קלח)^[8].

ויש שהוסיפו שדינה של מדינת ישראל כמוכס העומד מאליו (ראה לעיל: במסים. שו"ת פאת שדך שם, ושו"ת מנחת יצחק ט קי, בשם החזון איש, וראה קובץ אור ישראל יב עמ' קכח הערה 3; שו"ת קנה בשם ב קא א. וראה שו"ת תשובות והנהגות ג יו"ד שלח), או כמוכס שאין לו קצבה (ראה לעיל: שם. שו"ת תשובות והנהגות ג חו"מ תעו).

אכן לדברי הכל לחוקים הנוגדים את ההלכה אין תוקף של דינא דמלכותא דינא (ציץ אליעזר טז מט, ראה שם באריכות; שו"ת יחל ישראל ג קח)^[9].

הערות שוליים