מיקרופדיה תלמודית:דיני נפשות

הגדרה^[1] - דינים שבית דין דנים את הנידון על דברים שחייבים עליהם עונש מיתה

בית הדין

עשרים ושלשה דיינים

דיני נפשות צריכים בית דין של עשרים ושלשה (סנהדרין ב א, ושם לב א; רמב"ם סנהדרין ה ב, ושם יא א), והם הנקראים סנהדרי קטנה (ראה ערך בית דין), שנאמר: וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה, וְהִצִּילוּ הָעֵדָה (במדבר לה כד - כה), עדה שופטת - הם המחייבים, ועדה מצלת - הם המזכים, ואין עדה פחותה מעשרה, הרי עשרים, ומוסיפים עליהם עוד שלשה, שנים כדי שתוכל להתקיים הטייה לחובה בשנים עודפים על המזכים (ראה להלן: הטייה אחר הרוב), ועוד אחד, שאין בית דין שקול ויוכל להתקיים רוב לזכות על פי אחד (ראה להלן, שם), הרי עשרים ושלשה (סנהדרין ב א ורש"י; רמב"ם שם ה ג. וראה ערך בית דין).

דיני נפשות של בהמה

בין דיני נפשות של אדם ובין דיני נפשות של בהמה, כגון דין הרובע (ראה ערכו), והנרבע (ראה ערכו), ושור שנגח אדם ומת (ראה ערך שור הנסקל) - בעשרים ושלשה, וכן כל שיש בדינו צד דיני נפשות, כגון המוציא שם רע (ראה ערכו. סנהדרין ב א; רמב"ם סנהדרין ה ג. וראה ערך בית דין, מחלוקת במוציא שם רע, והמקורות לדינים אלו).

דין מלקות

המלקות (ראה ערכו) בשלשה (סנהדרין ב א; רמב"ם סנהדרין ה ד), ואף על פי שאפשר שימות כשמלקים אותו (רמב"ם שם), לפי שלמדנו מן הכתוב (ראה ערך בית דין מחלוקת בדבר וראה ערך מלקות).

על הדיינים הכשרים והפסולים לדיני נפשות, ראה ערך בית דין.

כשבית המקדש קיים

אין דנים דיני נפשות אלא בפני הבית, שנאמר: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם (דברים יז ט), בזמן שיש כהן מקריב על גבי המזבח יש משפט (סנהדרין נב ב; מדרש תנאים לדברים שם. וראה תוספות עבודה זרה ח ב ד"ה מלמד, ורמב"ם סנהדרין יד יא).

כשסנהדרין גדולה במקומה

וכן שיהיה בית דין הגדול במקומו (סנהדרין יד ב, ורש"י שם, ועבודה זרה ח ב; מדרש תנאים שם; רמב"ם שם), ולפיכך ארבעים שנה קודם חורבן בית שני, בטלו דיני נפשות מישראל, מפני שגלו הסנהדרין ממקומם שבמקדש (עבודה זרה שם; רמב"ם שם יג. וראה ערך בית דין הגדול).

בחוץ לארץ

בזמן שדנים דיני נפשות בארץ ישראל, דנים דיני נפשות גם בחוץ לארץ, על ידי סנהדרין שנסמכו בארץ (מכות ז א; רמב"ם שם יד. וראה ערך בית דין).

על דיני נפשות בזמן הזה בתורת סייג לצורך השעה, ראה ערך בית דין.

זמנם

ביום ולא בלילה

דיני נפשות דנים ביום וגומרים ביום (סנהדרין לב א; רמב"ם סנהדרין יא א), שנאמר: וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ (במדבר כה ד. סנהדרין לד ב), ומוסב גם על האמור שם קודם: קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם (במדבר שם), והיינו לדונם (ראה שם לה א, ורש"י ד"ה חלק להם).

המתנת גמר הדין לחובה

דיני נפשות גומרים לזכות בו ביום (סנהדרין לב א; רמב"ם סנהדרין יא א), שאם זיכוהו - פוסקים את דינו מיד והולך לו; אבל אם הסכימו לחובה, אין פוסקים את דינו עד למחר, שמא ימצאו בלילה זכות (רש"י שם ד"ה דיני נפשות. וראה ערך גמר דין וערך הלנת דין המקורות לדינים אלו).

בערב שבת ויום טוב

לפיכך אין דנים דיני נפשות בערב שבת ולא בערב יום טוב (סנהדרין שם; רמב"ם סנהדרין יא ב), שמא יתחייב וצריכים להלין את דינו למחר, ואי אפשר אז להרגו, ולהניחו אחר השבת אי אפשר שאתה מענה את דינו, ולגמור דינו באחד בשבת אי אפשר, שמא ישכחו הדיינים את הטעמים ליישבם כהוגן כבתחילה (סנהדרין לה א ורש"י; רמב"ם שם. על האיסור לענות את דינו, ראה ערך עינוי הדין).

בשבת

בשבת אין דנים תחילת הדין, שמא יכתבו דברי המזכים והמחייבים (ראה תוספות ביצה לו ב ד"ה והא, וסנהדרין לה א ד"ה ליגמריה), וגמר הדין, אף על פי שאין בו משום שמא יכתוב - אסור, שאסור להרגו בשבת, ולהניחו למחר אסור משום עינוי הדין (ראה ערכו. תוספות ביצה וסנהדרין שם).

דנים בחול המועד (תוספתא מועד קטן ב יא; רמב"ם יום טוב ז יב. וראה ערך חול המועד).

שעות הדין

זמן ישיבת סנהדרי קטנה בכל יום מהבוקר ועד זמן סעודה (רמב"ם סנהדרין ג א, על פי שבת י א, וראה ערך דיני ממונות: זמנם, מחלוקת על הזמן המדויק). בית דין הגדול היו יושבים מזמן תמיד של שחר עד זמן תמיד של בין הערבים (סנהדרין פח ב; רמב"ם שם. וראה ערך בית דין וערך בית דין הגדול).

המשא והמתן

תחילת דינו לזכות

אין פותחים המשא ומתן של הדין אלא לזכות (סנהדרין לב א; רמב"ם סנהדרין יא א), שנאמר בסוטה (ראה ערכו): אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית וגו' (במדבר ה יט), מכאן שפותחים תחילה לזכות (סנהדרין שם ב. וראה עוד מקור בחינוך עז, ומנחת חינוך שם).

נחלקו אמוראים כיצד פותחים לזכות:

• לרב יהודה, אומרים הדיינים לעדים מי יאמר שכדבריכם כן הוא (סנהדרין שם ב), שמא בעצה באתם (רש"י שם. ובירושלמי ד א: אפשר שזה הרג את הנפש?).

• לעולא , שואלים את הנידון: יש לך עדים להזימם (סנהדרין שם ורש"י).

• לרבה, אומרים לו יש לך עדים להכחישם (סנהדרין שם), כגון ראינו את ההרוג אחר כך שהוא חי (רש"י שם. וראה ערך הכחשה).

• לרב כהנא, אומרים לעדים מתוך דבריכם נזדכה פלוני (סנהדרין שם), שסופו לצאת זכאי לפי ראות עינינו (רש"י שם ד"ה להכחישן).

• לאביי ורבא, אומרים לנידון אם לא הרגת אל תפחד (סנהדרין שם), שעיקר הדין למדנו מהאמור בסוטה אִם לֹא שָׂטִית וגו', היינו שאם לא עברת העברה לא תפחד (סנהדרין לב ב: תניא כוותיה דאביי ורבא כו').

• לרב אשי, מכריזים כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמד עליו (סנהדרין שם).

הלכה כאביי ורבא (רמב"ם סנהדרין י ז).

לאחר חקירת העדים

פתיחת הזכות היא לאחר שדרשו וחקרו את העדים, כשבאים לישא וליתן בדין (רש"י סנהדרין לב ב ד"ה היכי אמרינן, וראה משנה שם מ א). יש מהראשונים שכתב לדעת רב יהודה שהפתיחה לזכות היא קודם חקירת העדים (יד רמ"ה סנהדרין לב ב ד"ה פיסקא).

הדיינים הקטנים תחלה

דיני נפשות מתחילים מן הצד (סנהדרין לב א; רמב"ם סנהדרין יא ו), היינו מהדיינים הקטנים (רש"י שם ד"ה מן הצד), ואין שומעים דברי הגדול אלא באחרונה (רמב"ם שם), שנאמר: לֹא תַעֲנֶה עַל רִב (שמות כג ב), ודרשו: לא תענה על רַב (סנהדרין לו א), ומשמע לא תחלוק על מופלא שבבית דין, לפיכך אין מתחילים ממנו (רש"י שם. ראה בגמרא שם לימוד נוסף).

ויש מפרשים שאין איסור לחלוק על הגדול, ואדרבה אסור לשתוק, ואפילו תלמיד שאמר יש לי ללמד עליו זכות שומעים לו (ראה להלן), אלא שאין מתחילים מן הגדול שמא יסמכו השאר על דעתו, ולא ירצה התלמיד לחלוק על רבו, וחששו בזה בדיני נפשות מפני חומר שבהם (רמב"ם סנהדרין ו ו, ולחם משנה; נמוקי יוסף על הרי"ף סנהדרין יג ב).

עברו ופתחו מן הגדול - יש סוברים שעברו בלא תעשה (ספר המצות לא תעשה רפג; סמ"ג לאוין קצו), ויש חולקים (לחם משנה שם בדעת הרמב"ם בחיבורו; מנחת חינוך עז ד).

דעת הדיין וידיעתו

אחד מן הדיינים שהיה מן המזכים או מן המחייבים מפני שנטה אחר דברי חברו, הרי זה עובר בלא תעשה, ועל זה נאמר: וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת, שלא תאמר אהיה כפלוני, אלא אמור מה שלפניך (רמב"ם סנהדרין י א, ובספר המצוות לא תעשה רפג בשם מכילתא), שלא תטה עם הרוב או עם הגדולים ותשתוק במה שיש בנפשך (ספר המצוות שם. וראה רש"י על התורה שמות כג ב).

ואם הוא דין התלוי בגזרה שוה או בהיקש, צריך שיהיה יודע אותו (חינוך עז), ולא ישען בחיוב החייב או בזכות הזכאי מבלי שיהיה הדבר מובן אצלו לפי היקשו ושכלו מהקדמות התורה (ספר המצוות לא תעשה רפג).

הלאו נמנה במנין המצות (ספר המצוות שם; סמ"ג לאוין קצה; חינוך שם).

חזרה מזכות לחובה

דיין המלמד חובה חוזר ומלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה (סנהדרין לב א; רמב"ם סנהדרין יא א. וראה להלן: הטייה אחר הרוב, אם אמר איני יודע), לפי שנאמר: וְהִצִּילוּ (במדבר לה כה), ומתוך שאינו חוזר לחובה, מחזר אחר ראיות להעמיד דבריו לזכות (רש"י סנהדרין שם ד"ה אינו). ויש שלמדו מהכתוב: לֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת (שמות כג ב), שבכלל זה שלא יחזור ללמד חובה (רמב"ם סנהדרין י ב, וספר המצוות לא תעשה רפג; חינוך עז, ועוד)^[2]. ומנוהו במנין המצות (ספר המצוות וחינוך שם. וראה ראב"ד לספר המצות שם שחלק).

חזרה בגמר דין לחובה

הדברים אמורים בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין חוזר ומלמד חובה (דעת רב, סנהדרין לד א; רמב"ם סנהדרין י ב), שבשעת גמר דין כבר חזר על כל הצדדים, ואם עכשיו נראה לו שטעה - חוזר ומלמד חובה (רש"י שם ד"ה אבל; מאירי שם ד"ה כבר ביארנו).

בירושלמי (סנהדרין ד ד) נחלקו:

• יש סוברים^[3], בשעת גמר דין, שאינם מחוסרים אלא לומר זכאי או חייב, אינו חוזר מזכות לחובה, אבל בשעת משא ומתן יכול לחזור;

• רבי יוסי בן חנינא אמר אפילו מחוסרים במשא ומתן, אינו יכול לחזור (קרבן העדה שם והרידב"ז שם), ויש מפרשים בדעתו שדוקא בשעת משא ומתן אינו חוזר, אבל בגמר דין יכול לחזור (פני משה שם, כדעת רב).

חזרה מחמת טעות

כתבו ראשונים שאם טעה בדבר שהצדוקים מודים בו (היינו דין המפורש בתורה שבכתב. ראה ערכו), חוזר אף בשעת משא ומתן מזכות לחובה (מאירי סנהדרין לד א ד"ה כבר ביארנו, וראה ר"ן שם ד"ה אבל).

טענת הנידון

אם יש לו טענת זכות, והוא אינו יודע לטעון, בית דין טוענים בשבילו (סנהדרין כט א)^[4].

נזדקן הדין

יש סוברים "בדיני נפשות אומרים נזדקן הדין" (רב הונא בר מנוח, סנהדרין מב א; רמב"ם סנהדרין ט ב), ונחלקו בפירושו:

• יש מפרשים שקשה הדין, וצריך להמתין ולעיין יותר (רש"י סנהדרין שם ד"ה קש דינא);

• יש מפרשים כשבאים לגמור את הדין לחובה אומרים הרבה טרחנו לזכות ולא מצאנו, כדי שיתעוררו ללמד זכות (מאירי שם ד"ה ושאלו);

• יש מפרשים, עמד הדין הרבה ולא יצא לאור, טוב לפטור את זה, מאחר שנתאחר כל כך אי אפשר שיהיה טעם לחייבו ולא מצאנוהו (רבנו יונה שם ד"ה מאי);

• ויש מפרשים שהדברים אמורים כשהוסיפו דיינים עד שבעים ואחד והם מחצה על מחצה (רמב"ם שם, ומאירי שם בפירוש א. וראה להלן: הטייה אחר הרוב).

ויש חולקים וסוברים בדיני נפשות אין אומרים נזדקן הדין (רב אשי, סנהדרין שם, וכגירסת התוספתא סנהדרין ז ז לפנינו), ומפרשים נזדקן במובן אחר (ראה ערך דיני ממונות: המשא והמתן).

הכל מלמדים זכות

על ידי התלמידים

הכל מלמדים זכות, ואין הכל מלמדים חובה (סנהדרין לב א; רמב"ם סנהדרין יא א), שאין התלמידים היושבים לפני הדיינים רשאים ללמד חובה, אלא זכות (שם לג ב ורש"י; רמב"ם שם), ואם אמר אחד התלמידים יש לי ללמד חובה, משתקים אותו (שם מ א; רמב"ם שם י ח. וראה שם לד א, וספרי דברים קנ, הלימודים לדין זה).

יושב בין הדיינים

אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות, מעלים אותו ומושיבים אותו ביניהם, ולא היה יורד משם כל היום כולו (סנהדרין מ א; רמב"ם סנהדרין י ח), אם אין ממש בדבריו (שם מב א; רמב"ם שם), שאם יורידוהו, בושה היא לו (סנהדרין שם ורש"י), ואם יש ממש בדבריו אינו יורד משם לעולם (שם מב א; רמב"ם שם). ויש מפרשים לא לעולם ממש, אלא כל זמן שלא גמרו לאותו ענין (מאירי שם ד"ה המשנה השניה).

צירופו למנין הדיינים

התלמיד שלימד זכות, יש אומרים שאינו נמנה במנין הדיינים, אלא ששומעים את דבריו ודנים עליהם (ר"ן סנהדרין לג ב ד"ה מתניתין, בשם יש שסוברים), אבל נדחו דבריהם (ראה ר"ן ורבנו יונה שם).

ויש מהראשונים שכתבו שאין מצטרף למנין הדיינים אלא כשהדיינים חולקים ביניהם, אבל אם הדיינים מסכימים בדעה אחת אין התלמידים ושאר חכמים נמנים לבטל אותם, שהדין באלו הדיינים נגמר ולא באחרים (ר"ן שם).

לימד זכות ומת

תלמיד שהיה מזכה ומת, רואים אותו כאילו חי (סנהדרין לד א; רמב"ם סנהדרין י ג), ונמנה במנין (ר"ן שם לג ב ד"ה מתניתין; רבנו יונה שם), ואין אומרים שהיה חוזר בו (סנהדרין שם). נשתתק - או מת (רמב"ם שם י ד) - קודם שהספיק לומר את טעמו, הרי זה ספק, וצריך לסתור את הדין ולהביא דיינים אחרים (סנהדרין מג א ורש"י). להלכה כתבו ראשונים שהרי הוא כמי שאינו (רמב"ם שם י ד, וראה לחם משנה שם).

על ידי עצמו

הנידון שאמר יש לי ללמד זכות על עצמי - שומעים לו, ובלבד שיש ממש בדבריו (סנהדרין מ א; רמב"ם סנהדרין י ח). אמר יש לי ללמד על עצמי חובה, משתקים אותו בנזיפה (תוספתא סנהדרין ט ד).

יש מהראשונים סוברים שאף הוא שלימד זכות עולה למנין (רמב"ם שם)^[5]; ויש חולקים, שמה ששומעים את דבריו הוא רק כדי להפיס את דעתו (ר"ן שם לג ב ד"ה והא); ויש שכתבו שבשעת המשא ומתן הוא נמנה (מאירי שם מב א ד"ה המשנה השניה).

על ידי העדים

נחלקו תנאים אם העדים יכולים ללמד עליו זכות:

• חכמים סוברים שאינם יכולים ללמד לא זכות ולא חובה (סנהדרין לג ב; רמב"ם עדות ה ח. וראה שם הלימוד).

• רבי יוסי ב"ר יהודה אומר העד מלמד זכות ולא חובה (סנהדרין שם, וראה הלימוד שם לד א). לדעתו יש סוברים שהוא אף נמנה עם הדיינים, ולא אמרו אין עד נעשה דיין (ראה ערכו), אלא כשנעשה דיין מתחילתו (תירוץ א בר"ן לג ב ד"ה הכל); ויש סוברים שאינו נמנה, אלא שמגיד את דעתו לפני הדיינים (תירוץ ב שם. וראה ערך דיני ממונות).

הלכה כחכמים (רמב"ם עדות ה ח).

הטייה אחר הרוב

ראו כולם לחובה

סנהדרין שפתחו ואמרו כולם לחובה - פוטרים אותו (סנהדרין יז א; רמב"ם סנהדרין ט א)^[6], עד שיהיו מקצת שיהפכו בזכותו וירבו המחייבים (רמב"ם שם), שכיון שצריכים לעשות הלנת דין שמא ימצאו לו זכות (ראה לעיל: זמנם), כשראו כולם לחובה שוב לא יראו לו זכות (סנהדרין שם).

ויש גורסים דין זה בסנהדרין גדולה (ראה דקדוקי סופרים שם, וכן במגדל עוז על הרמב"ם שם), ויש מסבירים לפי שבסנהדרין קטנה אם ראו כולם לחובה, צריכים לדונו בבית דין אחר על פי קבלת העדות של בית דין הראשון, אבל בסנהדרין גדולה שאין אדם יכול לדון אחריהם (ראה רמב"ם סנהדרין ט ג) - נפטר לגמרי (אור שמח שם א).

על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה

בדיני נפשות גומרים את הדין על ידי רוב המוכרע על פי אחד לזכות, ועל פי שנים לחובה (סנהדרין לב א; רמב"ם סנהדרין יא א. ראה לימודים לדין זה בסנהדרין ב א, תוספתא שם ג ז).

העובר על זה וחייב ברוב המוכרע על פי אחד עבר על לא תעשה, ועונשו גדול מאד, שגורם לאיבוד נפש שלא כדין (חינוך עו). הלאו נמנה במנין המצות (ספר המצוות לא תעשה רפב; סמ"ג לאוין קצה; חינוך שם).

הוספת דיינים

• רבו המחייבים באחד, או שהשתוו ואחד מהדיינים אומר איני יודע, יוסיפו שנים (סנהדרין מ א; רמב"ם סנהדרין ט ב), שהאומר איני יודע כמי שאינו, לפי שאינו חוזר ומלמד חובה, ונמצאו עשרים וארבעה חוץ מהמסתפק (רמב"ם שם, על פי סנהדרין יז א, ראה כסף משנה שם). ואף על פי שאין בית דין שקול, במוסיפים עושים בית דין שקול לכתחילה (סנהדרין יז א).

לדעת רבי יוסי אין מוסיפים, כשם שאין מוסיפים על בית דין של שבעים ואחד (ראה להלן. סנהדרין מב א).

המנין לאחר ההוספה

• רבו המזכים באחד – פטור; רבו המחייבים בשנים - חייב (רמב"ם סנהדרין ט ב).

• השתוו המזכים והמחייבים - זכאי (רמב"ם שם), ואף שאין הטייה לטובה על פי אחד, כיון שבמוסיפים, שאמרו שעושים בהם בית דין שקול, הרי שלא חשו בהם להטייה על פי אחד (לחם משנה שם, בשם מהר"ם פדוואה. וראה לעיל: בית הדין). ואף על פי שבדיני ממונות מוסיפים עוד (ראה ערך דיני ממונות), לפי שאם זה שאמר איני יודע אמר אחר כך טעם, שומעים לו, מה שאין כן בדיני נפשות, שהוא כמי שאינו (לחם משנה שם).

• השתוו ואחד אומר איני יודע, מוסיפים שנים אחרים (רמב"ם שם).

ויש חולקים, שאי אפשר שיהיו שוים ואחד יאמר איני יודע (ראב"ד שם), שזה שאמר איני יודע הוא כאילו אינו, ונמצא כשמוסיפים אחר כך שנים הרי הם לעולם זוגות (כסף משנה שם, בדעתו. וראה לחם משנה שם פירושים אחרים. וראה עוד תוספות יום טוב סנהדרין ה ה).

הגיעו לשבעים ואחד

מוסיפים והולכים עד שיהיו שבעים ואחד.

• רבו המזכים באחד – פטור; רבו המחייבים בשנים ואחד אומר איני יודע - חייב (רמב"ם סנהדרין ט ב).

• רבו המחייבים באחד, דנים עד שיראה אחד מהם דברי חברו (סנהדרין מ א, ושם לד א; רמב"ם שם), ואם לא - פוטרים אותו (שם מב א; רמב"ם שם). והגדול שבדיינים אומר נזדקן הדין (רמב"ם שם), כלומר כבר נעשינו מתונים בדין זה, ולא יצאה לנו תעלומתו לאורה (מאירי שם ד"ה ושאלו. וראה לעיל: המשא והמתן, פירושים אחרים בנזדקן הדין). אבל אין פוטרים אותו מיד, שגנאי הוא להם כשאינם יודעים לגמור את הדין (סנהדרין שם, ורש"י ומאירי שם).

• השתוו המזכים והמחייבים ואחד אמר איני יודע, פוטרים אותו (רמב"ם שם). ויש חולקים וסוברים שמחליפים את מי שאינו יודע באחר (ר"ן שם מב א. וראה ערך דיני ממונות).

לא בא המעשה לפניהם

בית דין הגדול (ראה ערכו) שבאה להם מחלוקת, אין מוסיפים עליהם, אלא דנים והולכים אחר הרוב שלהם (רמב"ם סנהדרין ט ג). ופירשו הדברים, שבאה להם שאלה ממקום אחר, ולא שהמעשה בא לפניהם, ולכן הולכים אחר רוב אפילו של אחד, בין לזכות ובין לחובה (שו"ת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם אלף תרצ (תקלז)).

דיינים קרובים

אב ובנו או הרב ותלמידו מונים להם אחד (סנהדרין לו א; רמב"ם סנהדרין יא ז), במנין של תחילת הדין שהוא מן התורה (רש"י ור"ן ומאירי שם), ובאב ובנו לא אמרו אלא בשעת משא ומתן - או כגון שהיה האחד בסנהדרין והשני מן התלמידים, ששומעים דבריו ונושאים ונותנים עמו (רמב"ם שם ח וט) - אבל בשעת גמר דין לא ישב בצדו ואפילו שותק (תוספתא סנהדרין ז ב, וראה רש"י ומאירי שם), כדי שלא יטעה אדם לומר ששניהם מן המנין (ראב"ד שם).

ויש סוברים שאין מנין אלא בשעת גמר דין, והשני שאינו נמנה אינו פוסל, שהוא כאחד שבא לראות, שאינו פוסל בעדות (ראב"ד שם).

אינו צריך לסברת רבו

התלמיד שאינו צריך לסברת רבו, אלא לקבלתו, אינו חשוב כתלמיד לענין זה (סנהדרין לו ב, וראה רמב"ם שם י), שבזה לא נאמר שאם היתה חכמתו מפי רב אחר היה אומר טעם אחר (רש"י שם ד"ה כי קאמר).

שנים שאמרו טעם אחד

שנים שאמרו טעם אחד משני מקראות, מונים להם אחד (סנהדרין לד א; רמב"ם סנהדרין י ה), לפי שמקרא אחד יוצא לכמה טעמים, ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות (סנהדרין שם), ובודאי אחד מהם טעה, ואינו נמנה (רש"י שם ד"ה אין מונין; יד רמ"ה שם). אמרו שני טעמים, בין ממקרא אחד ובין משני מקראות, נמנים לשנים (ש"ך חו"מ כה ס"ק יט).

בשני דינים

אין דנים שני דיני נפשות ביום אחד (סנהדרין מה ב; רמב"ם סנהדרין יד י), בבית דין אחד, מפני שאינם יכולים להפוך בזכותו של כל אחד מהנידונים (רש"י שם ד"ה אין דנין).

ודוקא כגון בשתי עברות (סנהדרין מו א) שהן במיתה אחת, כגון חילול שבת ועבודה זרה, ששתיהן בסקילה, וכל שכן שתי מיתות ממש (רש"י שם ד"ה מיתה אחת), אבל במיתה אחת ועברה אחת דנים (סנהדרין שם), כגון שתיהן בחילול שבת או שתיהן בנערה המאורסה (רש"י שם ד"ה אבל מיתה).

ויש מפרשים בדעת ראשונים שדוקא כגון נואף ונואפת, או משכב זכר, אבל שנים שחיללו שבת וכיוצא, אין זה בכלל עברה אחת, שכל אחד מחלל שבת בפני עצמו (אור שמח סנהדרין יד י, בדעת הרמב"ם שם), ולפיכך אנשי עיר הנדחת (ראה ערכו) אין דנים שנים מהם כאחד (תוספתא נגעים א יג), אבל אחר שכבר הוברר שרובם עברו, ובית דין הגדול צריך לגמור את דינם - דנים את כולם כאחד (רמב"ם עבודה זרה ד ו), מפני שזה כעברה אחת, שבהצטרפות כולם יש עליהם דין עיר הנדחת (אור שמח שם. וראה ערך עיר הנדחת).

הבדלם מדיני ממונות

עשרה דברים

עשרה דברים מנו חכמים בדיני נפשות, שאינם בדיני ממונות (סנהדרין לו ב, על פי משנה לב א. וראה ערך דיני ממונות טעם ההבדלים). ואלו הם:

• דיני נפשות צריכים בית דין של עשרים ושלשה, דיני ממונות בשלשה (ראה לעיל: בית הדין);

• פותחים המשא והמתן לזכות ולא לחובה (ראה לעיל: המשא והמתן);

• מטים על פי אחד לזכות, ועל פי שנים לחובה (ראה לעיל: הטייה אחר הרוב);

• מחזירים את הדין לזכות, ולא לחובה (ראה להלן: סתירת הדין);

• תלמידים היושבים לפני הדיינים רשאים ללמד זכות, ואינם רשאים ללמד חובה (ראה לעיל: הכל מלמדים זכות);

• דיין המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו חוזר ללמד חובה (ראה לעיל: המשא והמתן);

• דנים ביום וגומרים ביום (ראה לעיל: זמנם);

• גומרים בו ביום לזכות, וביום שלאחריו לחובה (ראה לעיל: זמנם, וראה ערך הלנת הדין);

• מתחילים מן הצד, היינו מהדיינים הקטנים (ראה לעיל: המשא והמתן);

• אין הכל כשרים לדון דיני נפשות, אלא מיוחסים הראויים להשיא בנותיהם לכהנים (סנהדרין לב א, ורש"י שם ד"ה וישראלים; רמב"ם סנהדרין ב א. וראה ערך בית דין). אולם כשרות הדיינים לא מנו בין עשרה הדברים, שהרי צריכים סנהדרין, וסנהדרין צריכים שיהיו מיוחסים (סנהדרין לו ב, ורש"י ד"ה הא תשעה), אלא מנו במקומו הזקן והסריס ומי שאין לו בנים, שפסולים לדיני נפשות (ראה תוספתא סנהדרין ז ה, וסנהדרין לו ב, ורמב"ם סנהדרין ב ג), שיש בהם אכזריות (רמב"ם שם. וראה ערך בית דין).

לרבי חייא הסריס ושאין לו בנים הם שני דברים, ולדעתו יש אחד עשר הבדלים (ירושלמי סנהדרין ד ז).

רבי יוסי בן חנינא הוסיף: פחות מבן עשרים שלא הביא שתי שערות (ראה ערך גדול), ושאין דנים שני דיני נפשות ביום אחד (ראה לעיל: בשני דינים), הרי שלשה עשר הבדלים (ירושלמי שם, לפירוש הפני משה וקרבן העדה).

דברים נוספים

מלבד דברים אלה, מצינו עוד:

• בדיני נפשות אף אם לא טען הנידון לזכותו, טוענים לו בית דין (ראה לעיל: המשא והמתן);

• בדיני נפשות אין אומרים - או: אומרים (ראה על שתי הגירסות לעיל: המשא והמתן) - נזדקן הדין (ראה לעיל, שם, והגיעו לשבעים ואחד);

• בדיני נפשות לא יאמר הדיין מפני שנוטה אחר דעת חברו או הרוב (ראה לעיל: המשא והמתן)^[7];

• בדיני נפשות אין גומרים דינו שלא בפניו (ראה להלן: סדר הדין).

על ההבדלים בין דיני נפשות לדיני ממונות בנוגע לעדות, כגון בעדות מיוחדת, או בנמצא אחד מהעדים קרוב או פסול ועוד, ראה ערך עדות.

דיני מלקות וגלות

בכל הדברים כתבו ראשונים שדיני מלקות ודיני גלות (ראה ערכו) שוים לדיני נפשות (רמב"ם סנהדרין יא ד, וראה סנהדרין לג ב, וראה אור שמח שם), חוץ ממנין הדיינים, שהמלקות בשלשה (רמב"ם שם. וראה ערך בית דין מחלוקת בזה). הטעם: לפי שהמלקות במקום מיתה עומדת (כסף משנה שם), או לפי שלמדים מלקות מנפשות בגזרה שוה, וכן למדים בגזרה שוה שגלות כנפשות (סנהדרין לג ב. וראה ערך בית דין).

ויש גורסים בדבריהם שהמלקות והגלות כדיני ממונות לכל הדברים (לחם משנה שם; קרית ספר שם), אלא שדיני מלקות בשלשה, אפילו לסוברים דיני ממונות מן התורה ביחיד (קרית ספר שם. וראה ערך מלקות).

שור הנסקל

שור הנסקל (ראה ערכו), אף על פי שנידון בעשרים ושלשה כדיני נפשות (ראה לעיל: בית הדין), לכל הדברים דינו כממונות (סנהדרין לו ב; רמב"ם סנהדרין יא ד).

סדר הדין

הכרת העדים

כיצד דנים דיני נפשות, כשיבואו עדים לבית דין ואומרים ראינו פלוני זה שעבר עברה פלונית, אומרים להם מכירים אתם אותו, התריתם בו, אם אמרו אין אנו מכירים אותו, או נסתפק לנו, או שלא התרו בו - פטור (רמב"ם סנהדרין יב א, על פי סנהדרין מ א. וראה ערך התראה).

• יש מפרשים שהכרה זו היא הכרת ההרוג, אם מעידים שהרג את הנפש (רש"י ורמ"ה ור"ן ומאירי שם);

• ויש מפרשים שהיא הכרת הנידון (רמב"ם שם), היינו שיודעים שזה האיש, ולא התחלף להם באחר (לחם משנה שם, וראה ערך דרישה וחקירה), אף על פי שלא הכירו אותו בתחילה, ואינם מכירים את שמו (שו"ת הרדב"ז ד אלף רכז (קנו)). ויש מהאחרונים כתב שאפילו לא זזה ידם מתוך ידו, כל שאינם מכירים אותו מי הוא אינם יכולים לדונו (צפנת פענח מהדורה תנינא דף יד עמ' ד).

ואין ההכרה אלא בטביעת עין, אבל אם מכירים אותו רק על פי סימנים, אין דנים אותו (חולין צו א).

איום העדים

אמרו העדים היתה לו התראה ומכירים אנו אותו, מאיימים בית דין עליהם (רמב"ם סנהדרין יב ג, על פי סנהדרין לז א), שלא יעידו עדות שקר (רש"י שם ד"ה מאיימין).

על סדר האיום ופרטיו, ראה ערך איום.

על עמידת בעל הדין וישיבת הדיינים בשעת קבלת העדות, ראה ערך גמר דין.

על פי אומדנא

אין דנים על פי אומדנא^[8], שאם ראוהו רודף אחר חברו והתרו בו, וראו שנכנס אחריו לחורבה, ומצאו סייף בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר, אין דנים את הרוצח על פי אומדנא זו (מכילתא משפטים פרשה כ; סנהדרין לז ב; רמב"ם סנהדרין כ א), שנאמר: וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג (שמות כג ז. מכילתא שם; רמב"ם שם. וראה ערך אומדנא), וביארו ראשונים: כי הדברים האפשריים - מהם קרובי האפשרות, ומהם רחוקי האפשרות, ומהם אמצעיים בין זה לזה, ולאפשר רוחב גדול, ואילו התירה התורה לחתוך דיני נפשות באפשר הקרוב מאד, היינו חותכים במה שהוא רחוק מזה מעט, ובמה שהוא רחוק מאד גם כן, עד שיחתכו הגדרים וימיתו האנשים במעט אומד, ולפעמים נהרוג נקי (ספר המצוות לא תעשה רצ; חינוך פב). ונמנה לאו זה במנין המצות (ספר המצוות שם; סמ"ג לאוין ר; חינוך שם).

על פי הודאתו

וכן אין דנים מיתה ולא מלקות בהודאתו, אלא על פי שני עדים, וגזרת הכתוב היא (רמב"ם סנהדרין יח ו)^[9], וראשונים כתבו טעם לדבר, שמא מן מרי נפש הוא המחכים למות, ויאמר דבר שלא עשה כדי ליהרג (רמב"ם שם). ויש שכתבו טעם לדבר לפי שנפשו של אדם היא קנין הקדוש ברוך הוא, שנאמר: הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה (יחזקאל יח ד), ואין הודאתו מועילה בדבר שאינו שלו (רדב"ז סנהדרין שם. וראה ערך הודאת בעל דין).

חקירת העדים

מכניסים את הגדול שבעדים, ובודקים אותו בדרישה וחקירה (רמב"ם סנהדרין יב ג, על פי סנהדרין מ א). אם נמצאת עדותו מכוונת, מכניסים את השני, ובודקים אותו כראשון (סנהדרין שם; רמב"ם שם). אפילו היו מאה עדים, בודקים כל אחד ואחד (רמב"ם שם).

על הדרישה והחקירה ודיניהן, ראה ערך דרישה וחקירה.

פתיחה בזכות

נמצאו דברי כל העדים מכוונים - פותחים בזכות (רמב"ם שם. וראה לעיל: המשא והמתן). אם מצאו לו זכות פטרוהו; ואם לא - אוסרים אותו עד למחר (סנהדרין מ א; רמב"ם שם. וראה לעיל: זמנם, וראה ערך הלנת הדין).

סופרי הדיינים

שני סופרי הדיינים עומדים לפניהם, מימין ומשמאל, וכותבים דברי המזכים והמחייבים (סנהדרין לו ב), כדי שאם למחר יאמר אחד מהמחייבים טעם אחר, אפשר לידע אם טעם ראשון הוא או טעם אחר, שלא יצטרכו שוב הלנת הדין בטעם האחרון (שם לד א, ורש"י ד"ה בשלמא), וכן דברי המזכים צריכים לכתוב, כדי שלא יאמרו טעם אחד משני מקראות (שם, וראה רמב"ם סנהדרין יב ג. וראה לעיל: הטייה אחר הרוב).

יש מפרשים ששניהם כותבים, שאם יטעה האחד יוכיח כתבו של חברו (רש"י שם לו ב ד"ה וכותבין); ויש מפרשים שאחד כותב דברי המזכים, ואחד דברי המחייבים (מאירי שם ד"ה המשנה השניה).

רבי יהודה אומר שלשה סופרים היו, אחד כותב דברי המזכים, ואחד דברי המחייבים, והשלישי דברי המזכים והמחייבים (שם לו ב), ומתוך שאין טורח רב עליהם לא יקצרו, ואם יטעה אחד מהם יוכיח כתב של שלישי (רש"י שם ד"ה שלשה).

משא ומתן בזוגות

בו ביום מזדווגים הסנהדרין זוגות זוגות (סנהדרין מ א ורש"י; רמב"ם סנהדרין יב ג), בבתים או בשוק (רש"י שם ד"ה היו), לעיין בדינו (רמב"ם שם), ונושאים ונותנים בדבר (רש"י שם), והוא הדין שמזדווגים שלשה שלשה או כרצונם, אלא שכך מנהג משא ומתן (מאירי שם מב א ד"ה המשנה השניה).

מיעוט מאכל ומשתה

היו ממעטים במאכל, ולא היו שותים יין כל אותו היום (סנהדרין שם; רמב"ם שם), אפילו פחות מרביעית (ערוך לנר סנהדרין מב א בתוספות ד"ה העוסקים), שנאמר: וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר (משלי לא ד), העוסקים ברזו של עולם אל ישתכרו (סנהדרין מב א), ונושאים ונותנים כל הלילה (סנהדרין שם; רמב"ם שם).

גמר הדין

למחרת משכימים ובאים לבית דין, המזכה אומר אני מזכה ומזכה אני במקומי, והמחייב אומר אני מחייב ומחייב אני במקומי (סנהדרין ורמב"ם שם), או חזרתי בי ואני מזכה (רמב"ם שם. וראה לעיל: המשא והמתן).

טעו בדבר - ולא ידעו מי הם שחייבו, או זיכו מטעם אחד שנחשבים כאחד (ראה לעיל. רמב"ם שם) - סופרי הדיינים מזכירים אותם (סנהדרין ורמב"ם שם).

מצאו לו זכות – פטרוהו; הוצרכו להוסיף - מוסיפים (שם ושם. וראה לעיל: הטייה אחר הרוב). רבו המחייבים ונתחייב, מוציאים אותו להרגו (רמב"ם שם), ואין משהים אותו, אלא יהרג ביומו (רמב"ם שם ד, על פי סנהדרין פט א, ושם לה א. וראה ערך מיתת בית דין וערך ענוי הדין).

בפניו

אין גומרים דינו אלא בפניו (סנהדרין עט ב; רמב"ם רוצח ד ז, וסנהדרין יד ז), שנאמר: עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט (במדבר לה יב. רש"י בבא קמא מה א ד"ה מה), וגזרת הכתוב היא (ט"ז חו"מ יח ס"ז), ויש שכתב, שמא היה מוצא הנידון ראיה לסתור הדין (סמ"ע שם ס"ק יג). ואפילו אם הוא כאן, אלא שאין מכירים אותו, כגון רוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים שנגמר דינם, הרי זה כמו שלא בפניו, וכולם פטורים (סנהדרין שם ורש"י; רמב"ם רוצח שם וסנהדרין שם. וראה ערך גמר דין, ושם על שור הנסקל)^[10].

על סדר ההמתה ומקום ההמתה, ראה ערך מיתת בית דין.

חבלנית

צריכים בית דין להתיישב בדיני נפשות ולהמתין ולא יאיצו (רמב"ם סנהדרין יד י).

• סנהדרין ההורגת אחת בשבע שנים נקראת חבלנית (מכות ז א);

• רבי אלעזר בן עזריה אומר אחת לשבעים שנה (שם);

• רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם, שהיו בודקים את העדים בדבר שלא ידעו להשיב, כגון ראיתם אם הרג לאדם טרפה או לשלם, ואפילו שלם - שמא במקום סייף שהרגו בו היה נקב מקודם, וכיוצא בדבר (שם ורש"י);

• רבן שמעון בן גמליאל אומר אף הם מרבים שופכי דמים בישראל, שלא ייראו הרוצחים מבית דין (שם ורש"י).

הלכה אחת לשבע שנים נקראת חבלנית, ואף על פי כן אם אירע להם להרוג בכל יום - הורגים (רמב"ם שם).

סתירת הדין

לזכות

מחזירים את הדין בדיני נפשות לזכות, ולא לחובה (סנהדרין לב א; רמב"ם סנהדרין יא א), שאם לאחר גמר הדין ידעו שחייבו את הפטור, סותרים את הדין וחוזרים ודנים אותו, ואם פטרו את המחוייב - אין סותרים (רמב"ם סנהדרין י ט; מאירי שם ד"ה ומעתה), שנאמר: וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג (שמות כג ז): היוצא חייב, ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות, מחזירים אותו: נקי אל תהרג - היינו נקי מעברה (מאירי שם לג ב ד"ה כבר ביארנו) - והיוצא זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה, אין מחזירים אותו: צדיק אל תהרג (סנהדרין לג ב; וראה מכילתא משפטים פרשה כ בשינוי לשון), היינו שנצטדק בדין, אף שאינו נקי (מאירי שם. וראה לימודים נוספים: ספרי דברים פסקא קמד; ספר המצוות להרמב"ם לא תעשה רפג).

בדבר שהצדוקים מודים בו

הדברים אמורים שאין מחזירים לחובה, כשטעו בדבר שאין מפורש בתורה אלא במשנה או דברי האמוראים, אבל אם טעו בדבר שהצדוקים מודים בו (היינו דין המפורש בתורה שבכתב. ראה ערכו), מחזירים אפילו לחובה (סנהדרין לג ב ורש"י; רמב"ם סנהדרין י ט).

חיפוש זכות לאחר הוצאתו להריגה

לאחר שהוציאוהו, היה אחד עומד על פתח בית דין והסודרים בידו, ואדם רוכב על סוס מתרחק ממנו מלא עיניו, שיוכל לראותו אם יניף בסודרים (סנהדרין מב ב ורש"י; רמב"ם סנהדרין יג א). והכרוז יוצא לפניו: פלוני יוצא ליהרג במיתה פלונית על שעבר עברה פלונית ביום פלוני ובשעה פלונית ובמקום פלוני, ופלוני ופלוני עדיו, מי שיודע לו זכות יבוא וילמד עליו (סנהדרין מג א; רמב"ם שם).

אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות, זה מניף בסודרים, והרוכב על הסוס רץ ומחזיר את הנידון לבית דין (סנהדרין מב ב ורש"י; רמב"ם שם). אם נמצאה לו זכות - פוטרים אותו; ואם לאו - יחזור ויצא להריגה (רמב"ם שם).

אמר הוא בעצמו יש לי ללמד עלי זכות, מחזירים אותו פעם ראשונה ושניה, אף על פי שאין ממש בדבריו, שמא מפני הפחד נסתתמו טענותיו, וכשיחזור לבית דין תתיישב דעתו ויאמר טעם (סנהדרין מג א; רמב"ם שם). אמר בשלישית יש לי ללמד על עצמי זכות, אם יש ממש בדבריו מחזירים אותו אפילו כמה פעמים (רמב"ם שם, על פי סנהדרין מב ב), לפיכך מוסרים לו שני תלמידי חכמים ששומעים דבריו בדרך, ואם אין ממש בדבריו אין מחזירים אותו (סנהדרין מג א ורש"י; רמב"ם שם).

על נגמר דינו וברח, אם ואימתי סותרים את דינו, ראה ערך גמר דין.

הערות שוליים