מיקרופדיה תלמודית:דיני קנסות
|
|
הגדרה[1] - דינים שבית דין דנים בתשלומי ממון בין אדם לחברו, שחיובם הוא בתורת קנס
בית הדין
שלשה סמוכים
דיני קנסות, כגון תשלומי כפל (ראה ערכו), וארבעה וחמשה (ראה ערכו), והאונס (ראה ערכו), והמפתה (ראה ערכו) (ראה ערך קנס), צריכים בית דין של שלשה (סנהדרין ב א, ושם ג א; רמב"ם סנהדרין ה ח) מומחים, והם הסמוכים בארץ ישראל (רמב"ם שם, על פי סנהדרין ח א), ולמדים זאת מאותם הלימודים שלמדנו לדיני ממונות של גזלות וחבלות שהם בשלשה סמוכים (ראה ערך בית דין וערך דיני ממונות[2]).
בחוץ לארץ
בחוץ לארץ, שאין בית דין סמוכים (ראה ערך בית דין וערך סמיכה), אין דנים דיני קנסות (בבא קמא טו ב, ורש"י ד"ה ולא מגבינן: רמב"ם סנהדרין ה ח-ט; טוש"ע חו"מ א א), ואף שבית דין של חוץ לארץ עושים שליחותם של בית דין של ארץ ישראל (ראה ערך בית דין), אין להם רשות לדון דיני קנסות (בבא קמא פד ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם). וכל המשלם יותר ממה שהזיק כגון כפל, או פחות ממה שהזיק, כגון חצי נזק (ראה ערכו), אין גובים אותו דייני חוץ לארץ (בבא קמא טו ב, ורמב"ם, וטוש"ע שם)[3], חוץ מחצי נזק צרורות (ראה ערכו), שאינו קנס (שם ושם. וראה ערך צרורות). וכן תשלומי אונס ומפתה ושלושים של עבד שמשלם לעולם אותו סכום נחשב כקנס (רמב"ם סנהדרין ה ח).
אמר הניזק קבעו לי זמן שילך עמי לארץ ישראל - קובעים לו, ואם לא ילך - משמתים אותו (בבא קמא טו ב; רמב"ם סנהדרין ה יז).
בית דין שנסמכו בארץ ישראל, דנים דיני קנסות בחוץ לארץ, שסנהדרין נוהגת בארץ ובחוץ לארץ (רמב"ם שם ד יב, על פי בבא קמא פד ב, וסנהדרין יד א).
בזמן הזה
בזמן הזה אין דנים דיני קנסות אף בארץ ישראל, שבטלה הסמיכה, ואין דנים אלא בשליחותם של הראשונים (ראה טוש"ע חו"מ א א).
אין בהם חסרון כיס
אף דיני ממונות שאין בהם חסרון כיס, או שאינם מצויים, קראו אותם דיני קנסות (תוספות בבא קמא פד ב ד"ה קנסא, באין חסרון כיס, וסנהדרין ג א ד"ה שלא, בלא שכיח), מפני שנתנו להם חכמים דין קנס לענין זה (סמ"ע א סק"ה וסק"ו. וראה ערך בית דין, על דיני הממונות שאין דנים).
בני נח
בני נח אין להם דיני קנסות, ואין רשאים לדון בהם (מאירי סנהדרין נו ב ד"ה בני נח).
כשתפס
אין מוציאים מידו
אף שאין גובים קנסות בחוץ לארץ - או בזמן הזה (ראה לעיל) - אם תפס הניזק, אין מוציאים מידו (בבא קמא טו ב; רמב"ם סנהדרין ה יז; טוש"ע חו"מ א ה).
- יש מהראשונים הסוברים שדוקא אם תפס את הדבר המזיק עצמו, כגון הכלב או החתול שהזיקו, אבל לא חפץ אחר, שאם לא כן יגזול כל אשר לו, ולא נוציא ממנו, שהרי אין דנים דיני קנסות (תוספות בבא קמא שם ד"ה ואי, בשם רבינו תם).
ואף בזה יש שכתבו שדוקא קודם שבא המזיק ליד הבעלים (הגהות מיימוניות סנהדרין ה טו, ומרדכי בבא קמא יד), שלאחר מכן עשו אותו כאילו תפס דבר אחר (ב"ח חו"מ א), או לפי שהתפיסה מועילה מפני שאינה נחשבת לגבייה, מאחר שחצי נזק משתלם מגופו של מזיק (ראה ערך קרן וערך חצי נזק), אבל כשתופס בכח הרי זו כגבייה, ואין גובים דיני קנסות בחוץ לארץ (מהרי"ק קסא).
- יש שכתבו שבדבר המזיק מועילה תפיסה אף אחר שבא ליד הבעלים (ב"ח שם, לדעת רבינו תם).
- יש סוברים שכל דבר שתופס אין מוציאים מידו, ואם תפס יותר מנזקו מוציאים מידו המותר, ואין זה דיני קנסות, שאין דנים אלא להחזיר המותר (רא"ש בבא קמא א כ, וטור חו"מ א בשמו; שיטה מקובצת בבא קמא שם, בשם מהר"י כ"ץ; פרישה שם אות ו, בדעת הרי"ף; סמ"ע שם ס"ק יח, בדעת השו"ע).
- ויש מחלקים, שרק בנזק קרן (ראה ערכו) תפיסה מועילה דוקא בדבר המזיק, לפי ששור תם משתלם מגופו, בשונה משאר קנסות (ריטב"א כתובות מא ב ד"ה ואי תפס; מרדכי בבא קמא מ, בשם רבנו ברוך).
בכפל וארבעה וחמשה
תפס הניזק כפל או ארבעה וחמשה, נחלקו ראשונים:
- יש סוברים שלא אמרו שאין מוציאים אלא כשלא תפס יותר מנזקו, ועוד שלא עשו תקנה זו אלא בקרן, שלא יפסיד ממונו (רא"ש בבא קמא א כ, בשם הר"מ הלוי; נמוקי יוסף על הרי"ף שם ו א).
- ויש סוברים שאין זו תקנה, אלא שאין לו דיין שיכפנו, ובכל כעין זה עושה אדם דין לעצמו (ראה ערך עביד אינש דינא לנפשיה), ואין מוציאים מידו עד שיתן לו כל מה שמחוייב לו מן התורה (רא"ש שם; טור חו"מ שמח; רמ"א שם ד; סמ"ע א ס"ק יח, בדעת שו"ע שם).
על הודאה בזמן הזה אם פוטרת מן הקנס לענין תפיסה, כדרך שמודה בקנס פטור, ראה ערך מודה בקנס.
אמר שומו לי הנזק
אמר הניזק שומו לי את הנזק, שאדע כמה לתפוס, נחלקו ראשונים: יש סוברים ששומעים לו (רא"ש בבא קמא ח ב, לדעת הרי"ף); ויש סוברים שרק אם תפס שומעים לו, ואומרים לו כך וכך תחזיר לו (רא"ש שם; טור שם; רמ"א חו"מ א ה).
עדות על הנזק
אמר הניזק קבלו עדותי, שאם אתפוס לא יוציאנו מידי - אין נזקקים לו, אבל אם תפס ותבעו המזיק, אומרים לניזק שיביא עדים, ואם יראה לבית דין שבדין תפס, אומרים למזיק אין אנו דנים קנס, אלא אם תרצה לפדות ממנו תן לו כך וכך, ואם תפס יותר, אומרים להחזיר המותר, ואם לא הביא עדים, אומרים לו להחזיר מה שתפס (רא"ש שם; טור שם).
נאמנות הניזק במיגו
יש סוברים שאפילו תפס בלא עדים, צריך להביא עדים על הנזק, ואינו נאמן במיגו (ראה ערכו) שהיה יכול לומר לא תפסתי, שקנס לא שייך בו חיוב אלא בעדים (נמוקי יוסף על הרי"ף בבא קמא יז א; טור חו"מ שצט, בשם הרמ"ה); ויש סוברים שאם תפס שלא בעדים נאמן במיגו שיכול לומר לא תפסתי (טור שם, בשם הרא"ש; רמ"א שם ג; סמ"ע א ס"ק יט, בשם מרדכי, וראה ש"ך שם ס"ק יח שדחה הראיה מהמרדכי).
קנס חכמים
נחלקו ראשונים:
- יש סוברים שכל הקנסות שקנסו חכמים, כגון התוקע לחברו, והסוטר לחברו (ראה ערך בושת), אין גובים אותם בחוץ לארץ (בבא קמא כז ב, ורש"י ד"ה הרי אמרו; רמב"ם חובל ומזיק ג ח, וסנהדרין ה ט; טוש"ע חו"מ א א). וכן אותה שאמרו המוכר עבדו לגוי והמוכר בהמה גסה לגוי - קונסים אותו (ראה גיטין מד א. רי"ף גיטין כג א, בשם גאון; רמב"ם עבדים ח א; טוש"ע יו"ד רסז פ), וכן יש מהראשונים שכתבו שהוא הדין בהיזק שאינו ניכר, שמן הדין אינו היזק, וחכמים קנסוהו (ראה גיטין נג א מחלוקת בדבר, וראה ערך היזק שאינו ניכר. ראב"ן תחילת בבא קמא), ויש מן הראשונים שכתבו שאף אם תפס מוציאים ממנו (שיטה מקובצת בבא מציעא לז ב, בשם הראב"ד).
ואף על פי שבית דין מכים ועונשים שלא מן הדין אלא לעשות סייג לתורה (ראה יבמות צ ב), וכן מצינו שקנסו בחוץ לארץ קנסות (ראה בבא קמא צו ב וסנהדרין כז א), אין הדברים אמורים אלא בחכמי כל דור שקונסים לשעתם ולמקומם, אבל לא קנסות קצובים שקבעו לדורות (באור הגר"א חו"מ א ס"ק כה).
- יש סוברים שאף על פי שאין דנים קנסות בחוץ לארץ, הדברים אמורים בקנסות שבתורה, אבל בדברים שראו חכמים לקנוס, הרי הם קונסים בכל מקום (ספר הזכות לרמב"ן יבמות על הרי"ף מז א; רא"ש גיטין ד מא; מרדכי גיטין שפד, בשם הר"ב; רמ"א חו"מ א ה), וגובים אף בזמן הזה (ספר הזכות לרמב"ן שם), והתוקע לחברו והסוטר לחברו שאין גובים בחוץ לארץ, הרי זה מפני שאינו קנס, אלא חכמים שיערו כך דמי בושתו (באור הגר"א חו"מ א ס"ק כה, לדעתם).
- ויש מחלקים בין קנס חכמים השכיח, שגובים בחוץ לארץ, לקנס שאינו שכיח (תומים א סק"ה).
כפייה בזמן הזה
נידוי
אף על פי שאין גובים קנס בזמן הזה, כתבו ראשונים שמנהג שתי ישיבות שמנדים אותו עד שיפייס את חברו, ואם נתן - מתירים את נידויו (רי"ף בבא קמא ל ב; רא"ש שם ח ב; רמב"ם סנהדרין ה יז; טור חו"מ א, בשם הרי"ף והראב"ד; שו"ע שם ה), בין שנתן לו דמי נזקו עד שנתפייס, ובין שנתן קרוב לזה (סמ"ע שם ס"ק יז), שעשו תקנתם פחותה מעיקר הדין, ואומרים: אין אנו כדאים לשפוט אלא בתקנת חכמים, והרי קרבנוה לפי דעתנו בקירוב, ואם אינך מקבל הרי אנו מתירים את נידויו, ומשערים בלבם ואין מגלים עד שיתן קרוב לאשר בלבם, ואומרים לו אין בנו כח לנדות יותר מכאן (תשובות רב שרירא גאון בשערי צדק ד שער א יט, וטור חו"מ א בשמו; רא"ש בבא קמא ח ג, בשם הגאונים).
ויש מהגאונים כתבו שמנדים עד שיפייס עד הגבול שגבלו חכמים בבושת ונזק וקנס, אבל לא יותר (פרדס [עהרנרייך] עמ' קו, בשם רב האי גאון, וראה אוצר הגאונים בבא קמא קפט).
ויש חולקים וסוברים שהרי זה גביית דיני קנסות, ואין גובים בחוץ לארץ (הגהות מיימוניות סנהדרין ה יז, בשם רבינו תם, וראה רא"ש בבא קמא ח ב).
בכפל וארבעה וחמשה
לא עשו תקנה זו אלא על חבלה וכיוצא, שאין בו ממון יתר, שאם לא כן כל אחד יחבל ויזיק לחברו, אבל לא בכפל וארבעה וחמשה, שאין לומר שכל אחד יגנוב, שיודע שעל כל פנים יצטרך לפרוע גנבתו (ים של שלמה בבא קמא ח ו; סמ"ע חו"מ א ס"ק יח, וש"ך ס"ק יד).
בחצי נזק של קרן
יש שכתבו שאף בחצי נזק של קרן אין מנדים, מאחר שסתם שוורים בחזקת שימור (ראה ערך קרן), והתורה החמירה וקנסה אותו, לא יבוא מזה לידי תקלה (ים של שלמה שם).
באונס ומפתה
באונס ומפתה, נחלקו ראשונים:
- יש סוברים שמאחר שיש לקנס זה קצבה מן התורה, מנדים אותו עד שיתן (ראב"ד על הרי"ף כתובות יד ב; רא"ש בבא קמא א כ, וטור חו"מ א בשמו).
- ויש סוברים שאין לך גבייה גדולה מזו, ואין גובים דיני קנסות בחוץ לארץ (רמב"ן בספר הזכות כתובות שם; רא"ש בבא קמא שם; טור שם); ויש סוברים מטעם אחר, לפי שאם אין עדים הרי מודה בקנס פטור[4], ואם יש עדים אין מקום לגדור שלא יאנוס ויפתה, שאין דרך לבעול באונס ובפיתוי בפני עדים (ים של שלמה בבא קמא ח ו).
המבייש בדברים
המבייש בדברים מנדים אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו (רא"ש בבא קמא ח ב, בשם רב שרירא גאון; טור שם בשמו; שו"ע חו"מ א ו. וראה ערך בושת).
על כח בית דין בזמן הזה להעניש ולקנוס כשראו צורך שעה, שהעם פרוצים בעברות, וכן על כחם להחרים ולנדות כדי לגדור פרץ, ראה ערך בית דין.
על כחם להפקיר ממון של בעלים, ראה ערך הנ"ל וערך הפקר בית דין.
על גדר הקנס והבדלו מגדר ממון, ראה ערך קנס.