מיקרופדיה תלמודית:דם קדשים

הגדרה^[1] - דם הקרבנות בתורת משקה, ובדינים התלויים בקדושת הקרבנות

בהכשר וטומאה

בהכשר

דם קדשים אינו מכשיר את האוכלים לקבל טומאה (ראה ערכים: הכשר; דם (ב)) שנאמר: עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם (דברים יב טז), ודרשו: דם שנשפך כמים מכשיר, דם שאינו נשפך כמים אינו מכשיר, ודם קדשים מתקבל בכלי לזרוק ממנו על המזבח, ואינו נשפך לאיבוד כמים (פסחים טז א-ב, ורש"י ד"ה שנשפך).

ויש מן הראשונים שכתב שהלכה למשה מסיני היא שדם קדשים אינו מכשיר (רמב"ם טומאת אוכלין י טז, ופירוש המשניות עדיות ח ד), אלא שהסמיכוהו לכתוב על הארץ תשפכנו כמים (פירוש המשניות שם).

בטומאה

לדעת הסוברים שטומאת משקין היא מן התורה (ראה ערך טומאת משקין), נחלקו הראשונים אם דם קדשים מקבל טומאה מהתורה:

• יש מהראשונים שסוברים שאינו מקבל טומאה כלל (רמב"ם פסולי המוקדשין א לו, טומאת אוכלין י טז, פירוש המשניות עדיות ח ד; תוס' פסחים יז ב ד"ה אבל), שאף לטומאה נתמעט מהלימוד של דם שאינו נשפך כמים (רמב"ם פסולי המוקדשים שם; תוס' שם); או שאף לטומאה היא הלכה מן הקבלה שאינו מיטמא (רמב"ם טומאת אוכלין שם, ופירוש המשניות עדיות שם).

• ויש סוברים שדם קדשים מקבל טומאה מן התורה (רש"י פסחים יז ב ד"ה אבל דם, וראה תוס' שם טז ב ד"ה מדרבנן), ולא הוקש דם למים למעט דם שאינו נשפך כמים אלא לענין הכשר בלבד ולא לענין טומאה (מהרש"א על רש"י שם יז ב).

לדעת הסוברים שטומאת משקין היא מדרבנן, נחלקו תנאים אם גזרו גם על דם קדשים (ראה פסחים טז א, ורש"י ד"ה ועל משקה, ושם ב ורש"י ד"ה ומשני)^[2].

עגלה ערופה

עגלה ערופה, אף על פי שנאמר בה כפרה כקדשים (ראה ערך עגלה ערופה), דמה טמא ומכשיר (ירושלמי סוטה ט ה וקרבן העדה ופני משה שם).

במעילה

מעילה

דם קדשים אין בו מעילה אף לפני שנזרק על המזבח (מעילה יא א; זבחים מו א; רמב"ם מעילה ב יא).

יש מי שסובר שעיקר דין זה שדם קדשים אין מועלים בו במחלוקת הוא שנוי, שר' שמעון ור' מאיר אומרים שמועלים בו מן התורה, וחכמים אומרים שאין מועלים בו (ירושלמי יומא ה ו); אלא שהלכה כחכמים (פירוש המשניות לרמב"ם מעילה ג ג).

ולרוב הראשונים אין מחלוקת בדבר, ולדברי הכל אין מועלים (ראה רש"י מעילה שם ד"ה יצא, ותוס' ד"ה מאי).

אסור לאו

נחלקו תנאים אם יש בדם קדשים את הלאו של מעילה:

ר' יהודה סובר שלא נתמעט דם קדשים אלא מקרבן מעילה, אבל יש בו לאו, שנאמר: כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ (ויקרא ג יז), הוקש דם לחלב, כשם שחלב קדשים יש בו לאו (ראה ערך חלב) אף דם קדשים יש בו לאו (כריתות ד ב, לפירוש התוס' מנחות עד ב ד"ה לאו).

וחכמים סוברים שדם נתמעט לגמרי, ואין בו אף לאו של מעילה, וההיקש של דם לחלב לענין אחר נאמר (כריתות שם, וכפירוש התוס' מנחות שם).

הנאה

דם קדשים אסור בהנאה קודם זריקה, ואף דם קדשים קלים אסור, ולאחר זריקה הותר בהנאה (תוס' ברכות לא א ד"ה המקיז, לדעת הצל"ח שם).

ויש שכתב שלאחת הדעות בגמרא אין בו אף איסור הנאה (פני יהושע פסחים כב א ד"ה מועלין)^[3].

לאחר הזריקה

לאחר זריקת הדם ושפיכתו על היסוד (ראה ערכים: זריקה; שירי הדם) היה הדם שותת ומתערב באמה שבעזרה, והיא סילון שיוצא מעזרה לנחל קדרון, ונמכר אחר כך לגננים לזבל בהם את השדות (יומא נח ב). הנהנה מהדם לאחר שיצא לנחל קדרון, נחלקו תנאים בדינו:

יש אומרים שמועלים בו; ויש אומרים שאין מועלים בו (יומא נט א). הלכה שמועלים בו (רמב"ם מעילה ב יא).

ונחלקו הראשונים במעילה זו:

• יש סוברים שלא נחלקו אלא במעילה מדרבנן, שלדעת הסוברים שמועלים אסור ליהנות ממנו בלא תשלום שווייו, אבל מעילה מהתורה לקרבן ולחומש (ראה ערך מעילה) לדברי הכל אין בו, שהרי למדנו מהכתובים שאין מעילה בדם קדשים (יומא נט ב ורש"י ד"ה אלא ותוס' ד"ה הוא; ראה רש"י מעילה יא א ד"ה יצא ותוס' ד"ה מאי; ראב"ד מעילה ב יא); אלא שבמקדש, קודם שיצא לנחל קדרון, אין מועלים בו אף מדרבנן, שאין גוזרים גזרות במקדש (רש"י מעילה שם).

• ויש מהראשונים שסוברים שלאחר שיצא לנחל קדרון מועלים בו - לדעת הסוברים שמועלים - מן התורה, לפי שבית דין מקדישים אותו קדושת דמים שלא יהנו ממנו בלא פדיון (תוס' יומא נט ב ד"ה הוא, וזבחים מו א ד"ה הוא, בשם רבנו חיים; תוספות ישנים יומא שם ד"ה עד כאן, בשם ר"י; חזון נחום מעילה ג ג, בדעת הרמב"ם, ושם גם בשם הר"י קורקוס; אור שמח מעילה ב יא, ואבן האזל שם, לדעת הרמב"ם). ומה שאמרו שמועלים מדרבנן, הכוונה שחכמים הקדישו אותו ומשהקדישו מועלים בו מן התורה (תוספות ישנים שם, בשם ר"י).

• ויש מפרשים שמשיצא לנחל קדרון מועלים בו, מפני שחוזר לקדושתו הראשונה שהיתה לו קודם שחיטה (פירוש קדמון מעילה יא א).

המקיז דם

המקיז דם בבהמת קדשים, אותו דם שהקיז אסור בהנאה ומועלים בו (מעילה יב ב; רמב"ם מעילה ב יא) מן התורה (תלמידי רבינו יונה ברכות לא א), שכיון שאינו ראוי לזריקה חשוב כגופה של בהמה (רש"י מעילה שם ד"ה המקיז), שכיון שבהמה אינה יכולה לחיות בלא דם הרי הוא כגופה (גמ' ורש"י שם; רמב"ם שם). ולא נתמעט דם קדשים ממעילה (ראה לעיל) אלא לאחר שחיטה, שאז ראוי לכפרה, ולא מחיים (רש"י שם; תלמידי רבינו יונה ברכות לא א; תוס' מעילה שם ד"ה המקיז).

בפסולי המוקדשים

דם פסולי המוקדשים לאחר שנפדו, מותר בהנאה, שנאמר: עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם (דברים יב טז), ודרשו: מה מים מותרים בהנאה, אף דם פסולי המוקדשים מותר בהנאה (חולין לה ב ורש"י ד"ה דפסולי).

מכירה

הדמים של הקדש שלא נהנים ולא מועלים בהם (ראה לעיל בדם שלפני זריקה שאסור בהנאה, וראה לעיל בדם לאחר זריקה שאין מועלים אף מדרבנן), אם מכרם תופסת הקדושה את דמיהם, מכיון שאסורים בהנאה (ירושלמי יומא ה ו, ורידב"ז שם).

בשאר דיני קדשים

פיגול נותר וטמא

דם קדשים אין חייבים עליו משום פגול, שאם היה הזבח פגול (ראה ערך פגול) ואכל מדמו אינו חייב כרת עליו, לפי שאין חייבים משום פגול אלא על מה שדבר אחר מתיר אותו לאדם או למזבח, כגון הבשר והאמורים - אברי הקרבנות הנקטרים על המזבח - שזריקת הדם מתירתם, אבל לא על הדם שהוא עצמו מתיר (זבחים מו א; רמב"ם פסולי המוקדשים יח ז).

ואין חייבים עליו משום נותר, שאם נותר הדם ואכלו בשוגג אינו חייב עליו אלא משום דם ולא משום נותר (זבחים מה ב,מו א; רמב"ם שם יז).

וכן אין חייבים עליו משום טמא, שאם נטמא בטומאת הגוף ואכל דם קדשים אינו חייב אלא משום דם, ולא משום טומאה (שם ושם).

יוצא

דם קדשים שיצא חוץ לעזרה, אף על פי שחזר והכניסו וזרקו על המזבח, לא נרצה הקרבן (זבחים פב א; רמב"ם פסולי המוקדשים א לה).

איסור זרות

זר שאכל דם קדשים, נחלקו בו תנאים אם חייב, מלבד על האיסור של דם, אף על איסור זרות (ספרא ויקרא דבורא דנדבה יד כ; כריתות ד ב ורש"י ד"ה אלא)

דם של פסולי המוקדשים, לכל הדעות אין בו אלא איסור דם בלבד (ספרא שם)^[4].

הערות שוליים