מיקרופדיה תלמודית:דם קושי
|
|
הגדרה[1] - דם היוצא מהאשה בשעת חבלי לידה
גדרו
מהותו
מעוברת שהתחילה להצטער ואחזוה חבלי לידה, והתחיל הדם לצאת קודם שתלד, אותו הדם הוא הנקרא דם הקושי, שטהור בימי הזיבה (רמב"ם אסורי ביאה ז א. ראה להלן: בימי נדה וזיבה).
דם הקושי אף הוא מן המקור בא, ומעין אחד הוא לדם הקושי ולדם הנדה והזיבה (רמב"ם שם ו א; רמב"ן נדה לז א).
זמנו
נחלקו תנאים כמה זמן יהיה הקישוי לפני הלידה, ועדיין נדון את הצער והחבלים בקושי שמחמת הלידה (מאירי נדה לו ב):
- ר' מאיר אומר שבאשה בריאה אפילו אם הקשוי הוא ארבעים יום לפני הלידה, ובאשה חולה חמשים יום לפני הלידה, הוא מחמת הלידה (ספרא מצורע זבים פרשה ה; נדה לו ב, ושם לז ב; תוספתא נדה (צוקרמאנדל) ה ט), אם לא הפסיקה מצערה (רש"י נדה לו ב ד"ה אפילו).
- ר' יהודה אומר שרק הקושי שבחודש התשיעי הוא מחמת הולד (ספרא וגמרא ותוספתא שם), שהחודש התשיעי גורם ללידת הולד, שמשנכנס הוא זמן לידה, לפיכך כל הדמים שהיא רואה בו בקושי אינם אלא מחמת הולד (רש"י נדה לח א ד"ה ואפילו). אבל אם קשתה בחודש השמיני הרי היא ככל זבה, ואפילו אם היתה מקשה והולכת גם כל תשיעי (רש"י נדה לו ב ד"ה דיה).
וחודש זה של ר' יהודה הוא חודש של לבנה, ולא החודש שהתחיל לאחר שמונה חדשים מיום הריונה (נדה לח א, ותוס' ד"ה שיפורא, ורשב"א שם).
ויש מפרשים שאף לר' יהודה אין חודש תשיעי של יולדת הולך אחר חדשי השנה אלא אחר מנין עיבורה, ופעמים שיתחיל תשיעי שלה לסוף חודש השנה (ריטב"א נדה שם).
- ר' יוסי ור' שמעון אומרים שאין קישוי יותר משתי שבתות שהם ארבעה עשר יום, כיולדת נקבה (ספרא מצורע זבים פרשה ה; נדה לו ב; תוספתא נדה (צוקרמאנדל) ה ט), שנאמר: וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ (ויקרא יב ה), ומפסוק זה למדים טהרת דם קושי מזיבה (ראה להלן: בימי נדה וזיבה), וכמה - שבועיים (נדה לח ב).
הלכה כר' יוסי ור' שמעון, שאם היה הדם שותת ויורד עם החבלים, והצער ארבעה עשר יום קודם שתלד, הרי זה דם קושי וטהור, אבל אם התחיל הדם קודם הלידה בחמשה עשר יום או יותר הרי זה דם זיבה (רמב"ם איסורי ביאה ז א).
בנפל
במה דברים אמורים שדם קושי טהור, כשילדה ולד חי, אבל אם הפילה - טמאה, שאין קושי לנפלים (נדה לח א-ב, ושם סו א; רמב"ם איסורי ביאה ז א; רשב"א בתורת הבית הארוך בית ז שער ו).
ויש מן הראשונים שכתבו בדעת חלק מהתנאים שסוברים שיש קושי לנפלים (תוס' נדה כא א ד"ה ואינו נאכל, בדעת חכמים ור' יהושע שם; חידושי הר"ן נדה לח, בדעת חכמים ור' אליעזר במשנה שם; מאירי נדה שם); אלא שלהלכה אף הם סוברים שאין קושי לנפלים (מאירי שם).
דם לידה
הדם שבשעת לידה, נחלקו בו הראשונים:
- יש סוברים שאפילו ילדה בלא קושי וצער אין לך אונס גדול מלידה, ואי אפשר בלא קושי (מגיד משנה איסורי ביאה ז ד, בדעת הרמב"ם שם), ואין לך קושי גדול מפתיחת הקבר שהיא מחמת ולד של קיימא (רמב"ן נדה לח א; ר"ן שם לז ב; רשב"א בתורת הבית הארוך ז ו).
- ויש שהוכיחו מהראשונים שהדם שהיא רואה בפתיחת הקבר אם ילדה בשופי לא נקרא דם קושי (סדרי טהרה יו"ד קצד סק"ב, בדעת התוס' נדה לז א ד"ה רבא).
יוצא דופן
המקשה וילדה דרך דופן (ראה ערך יוצא דופן), הדבר תלוי במחלוקת תנאים אם יוצא דופן הרי הוא כילוד - שאם אינה לידה, דם היוצא דרך הרחם אינו דם קושי; ואם זוהי לידה, הדם הוא דם קישוי (נדה מא א, ורש"י ד"ה אין וד"ה ר"ש).
הלכה שאינו דם קושי (רמב"ם איסורי ביאה י ה).
בימי נידה וזיבה
בימי נידה
דם קושי שבא בימי נידתה, דהיינו בימים שאם תראה בהם דם היא נידה (ראה ערכים: ימי נדה; ימי זיבה), הרי זו טמאה נידה (נדה לו ב; רמב"ם איסורי ביאה ז א), שכן האשה מיטמאה בנידה אף באונס (ראה ערך דם נדה), ואף באונס שמחמת קישוי לידה (מאירי נדה שם), שנאמר: וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ (ויקרא יב ה), ודרשו: כנדתה - ולא כזיבתה (נדה שם), מלמד שיש לידה שטהורה משום זיבה, ואינה טהורה משום נידה (רשב"א נדה לו ב, בשם הר"ח). ונחלקו הראשונים בדבר:
- רוב הראשונים סוברים שלדברי הכל היא נידה גמורה מן התורה, ואין דם קושי טהור אלא בימי זיבה (רש"י נדה לו ב ד"ה נדה; ריטב"א ומאירי נדה שם).
- ויש מהראשונים שסוברים שהדבר שנוי במחלוקת, ולדעת כמה אמוראים מן התורה אף בימי נידה היא טהורה, ואינה טמאה אלא בדם הבא מחמת עצמה ולא מחמת הולד, ורק מדרבנן אסורה: יש אומרים שאסורה כל אותו היום עד הערב, ויש אומרים שאסורה מדרבנן כנידה, מפני שחוששים שמא תפסיק מהצער (ראה להלן: בשופי אחר קושי), ונמצא שלא היה דם קושי (ראה רש"י נדה שם ד"ה ושמואל), ולפיכך הרי זו נידה (רשב"א נדה לו ב, בשם הר"ח, והסכים לו. ריטב"א שם בשמו, והשיג עליו).
הלכה שבימי נידה היא נידה גמורה (רמב"ם ז א. ואף הר"ח והרשב"א יודו להלכה).
בימי זיבה
דם קושי שבא בימי זיבתה, דהיינו בימים שראויה להיות זבה, שהם אחד עשר יום שבין נידה לנידה, שאם תראה בהם דם היא זבה (ראה ערכים: ימי נדה; ימי זיבה), הרי זו טהורה. ואף על פי שזיבה מטמאה אף כשראתה באונס, מכל מקום באונס שמחמת לידה טהורה, שנאמר: וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ (ויקרא טו כה) - דמה מחמת עצמה, ולא מחמת הולד (ספרא מצורע זבים פרשה ה; נדה לו ב; רמב"ם איסורי ביאה ז א); ריש לקיש למד זאת מהכתוב: תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה (ויקרא יב ה).
ונחלקו אמוראים בדבר:
- רב אמר שהיא נידה ליומה (נדה לו ב), שהמקשה ורואה דם בימי זיבה, אף על פי שלא באה על ידי ראייה זו של קושי לידי זיבה, אסורה באותו היום לשמש, ולערב טובלת ואינה צריכה לשמור יום כנגד יום (ראה ערך זבה קטנה), שהתורה טיהרה דם קושי (רש"י שם ד"ה אמר)[2].
- שמואל אמר שחוששים שמא תפסיק מהצער (נדה לו ב), ונמצא שלא היה דם קושי מחמת הולד, ונמצא משמש עם זבה קטנה, ולכן צריכה לשמור יום כנגד יום (רש"י שם ד"ה ושמואל).
- ור' יצחק אמר שהמקשה אינה כלום (נדה לו ב), והוא כדם מכתה (תוס' רי"ד לז א), ואפילו באותו יום היא משמשת (רש"י שם ד"ה אינה), ואין חוששים שמא תשפה, מפני שהולכים אחר רוב נשים מקשות שאינן שפות לילה ויום, כשיעור שופי (ראה להלן: בשופי אחר קושי. תוס' שם ד"ה נדה); או מפני שכל שמתקרבת ללידתה דרכה להקשות יותר (רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן ומאירי נדה שם). יש מהראשונים שסובר שר' יצחק דבר תורה אמר, אבל מדרבנן גם הוא סובר שחוששים שמא תשפה כשמואל (רשב"א נדה שם, בשם ר"ח).
בגמרא מובא שרב חזר בו (נדה לו ב), וסובר כר' יצחק (רש"י שם ד"ה צנעיה); ויש מפרשים שסובר כשמואל (רמב"ן ור"ן שם).
הלכה כר' יצחק שהיא טהורה לגמרי, ואין חוששים אף מדרבנן (רמב"ם איסורי ביאה ז א; רשב"א ומאירי נדה שם). ויש פוסקים כשמואל, שיש לחוש מדרבנן (מאירי נדה לו ב, בשם יש פוסקים).
מהם ימי זיבה
דם קושי שטהור מזיבה, נחלקו בו אמוראים באיזה ימים הוא טהור:
- ר' לוי אמר שאין הולד מטהר אלא ימים הראויים להיות בהם זבה, דהיינו באחד עשר יום שבין נידה לנידה, אבל אם ראתה אחריהם טמאה נידה (נדה לז ב, ורש"י ד"ה אין).
- רב אמר שאפילו בימים הראויים לספירת זבה - הולד מטהר, כגון שהתחיל הקושי בימי הזיבה - טהורים כל ימי הזיבה ושבעה אחריהם השייכים לזיבה, וכשאמרה תורה כנדתה ולא כזיבתה (ראה לעיל) אף על ימים אלה אמרה; אבל אם יאריך אחר שבעה - טמאה נידה (נדה שם, ורש"י ד"ה אף).
- ורב אדא בר אהבה אמר לשיטתו של רב שאפילו בימים הראויים לספירת סתירת זבה - טהורה, שכל מה שיאריך הקושי היא טהורה עד שתשפה, שהרי כל ימיה ראוייה היא לכך, ואינה טמאה אלא כשהתחיל הקושי בימי נידה (נדה לח א, ורש"י ד"ה אף).
הלכה כרב אדא בר אהבה לדעת רב בלשון ראשון, שהימים הראויים לספירת זבה, וכן לספירת סתירת זבה - דם קושי מטהר (מגיד משנה איסורי ביאה ז א, בדעת הרמב"ם). ולפיכך אם התחיל הדם בקושי בימי זיבה, הולד מטהר כל ארבעה עשר יום קודם שתלד, אבל יותר מארבעה עשר יום אינו דם קושי (ראה לעיל: גדרו. רמב"ם ומגיד משנה שם).
בימי ספירה
בשבעה נקיים
זבה שפסק זובה, והתחילה למנות שבעה נקיים, ובא לה דם קושי בתוך הימים הנקיים, נסתפק רבא אם סותרת את מניינה. שאם נאמר שכל דבר המטמא במקום אחר - סותר, אף דם קושי הוא דבר המטמא, שכן בימי נידה הוא מטמא (ראה לעיל: בימי נדה וזיבה); ואם רק דבר הגורם לזיבה, אם ראתה בשלשה ימים, הוא הסותר, דם קושי אינו גורם לזיבה.
הלכה שאין קושי סותר בזיבה (נדה לז א; רמב"ם איסורי ביאה ז י).
מנין הנקיים
הראשונים נחלקו אם ימי הקושי עולים למנין שבעה נקיים:
- יש סוברים שדם זה טהור גמור הוא, ועולה למנין הנקיים (רמב"ם ומגיד משנה איסורי ביאה ז י; תורת הבית הארוך ז ו, בשם ר"ח ור"מ; ריטב"א נדה לז א, בשם רבינו תם ורמב"ן)[3].
- ויש סוברים שאינם עולים, ואין הדם סותר את כל המנין, אבל סותר הוא את יומו (רש"י נדה שם ד"ה דבר; הראב"ד בהשגות שם; רמב"ן ומאירי ותוס' רי"ד נדה לז א); ולא משום טומאה אינו עולה, שהרי דם זה טהור הוא, אלא שאנו צריכים ימים הנקיים מכל דם של אותו מעין (רמב"ן שם). ויש שכתבו הטעם שכיון שטמא הוא ביום הקושי - אינו עולה (תוס' רי"ד שם).
בימי טוהר
דם קושי בימי טוהר שאחר לידה, כגון שנתעברה והפילה תוך שמונים של נקבה לדעת הסוברים שיש קישוי לנפלים (ראה לעיל: גדרו); או שנשתהה אחד מן התאומים (רש"י נדה לח ב ד"ה המקשה; ר"ן ומאירי שם), נחלקו בו תנאים:
- לדעת חכמים כל דמים שהיא רואה טהורים, עד שיצא הולד (נדה לח ב), שהרי אף בלא קישוי דם טוהר - דם שהיולדת רואה, לאחר ימי טומאת לידתה, עד זמן מסויים, שהוא טהור מטומאת נידה - הוא, והיאך הקישוי יכול לגרום טומאה לדם טוהר (מאירי נדה שם).
- ור' אליעזר מטמא, שדיו לבא מן הדין להיות כנדון - דבר שלמד מחברו בקל וחומר, אין להטיל על הלמד יותר ממה שיש במלמד - והרי בדם קושי הקלנו רק מטומאת זיבה ולא מטומאת נידה, ולכן גם דם טוהר אינו טהור מטומאת נידה, ועוד שנאמר: וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ (ויקרא יב ז), ודורשים: דמיה מחמת עצמה ולא מחמת ולד (נדה לח ב).
הלכה כחכמים וכל דמים שתראה בתוך ימי טוהר - טהורים הם, עד שתפיל הולד ותהיה טמאה, או משום לידה (רמב"ם איסורי ביאה ז ט).
בשופי אחר קושי
פסק הצער
דם קושי שטהור בימי זיבה, אינו טהור אלא כשלא פסקו הצירים והחבלים והצער, אלא היתה מתקשה והולכת עד שילדה; אבל אם ראתה שלשה ימים בתוך ימי זיבתה בקושי, ושפתה - שפסק לה הצער ורווח לה מן החבלים אחר שלשה הימים - הרי זו זבה, ואם ילדה אחר כך, הרי זו יולדת בזוב (נדה לו ב; רמב"ם איסורי ביאה ז ב). שהשופי שאחרי הקושי מפקיע דין הקישוי למפרע ומחזיר טומאת הדם לישנה (מאירי נדה שם), שאילו היה הדם מחמת הולד, לא היו פוסקים הצער והחבלים (רמב"ם שם), ונתגלה הדבר שהדמים שראתה לא באו מחמת הולד (רש"י שם ד"ה וילדה).
ונחלקו תנאים כמה תהיה בנחת לפני שתלד להפקיע דינו של דם קושי:
- יש אומרים שצריך שתפסוק מהצער מעת לעת (נדה לו ב; תוספתא נדה (צוקרמאנדל) ה ז), דהיינו שעמדה בנחת עשרים וארבע שעות או יותר (רמב"ם איסורי ביאה ז ב).
- יש אומרים שצריך שתפסוק לילה ויום, כלילי שבת ויומו, דהיינו שתשפה יום שלם כסדרו, לילה תחילה ואחר כך יום; ואם שפתה בתחילת היום או בחציו, אף על פי ששפתה מעת לעת, אינו מפקיע דין הקישוי עד שתשפה לילה שלאחריו ומחרתו (נדה לו ב, ורש"י ד"ה לילה ומאירי שם); ויש מפרשים שצריך שתשפה עוד במעט תוספת לפניו ולאחריו כלילי שבת ויומו (רשב"א ומאירי נדה שם, בשם תוס').
- ויש אומרים שצריך שתשפה שלשה ימים (תוספתא נדה (צוקרמאנדל) ה ז).
הלכה שצריך שתשפה מעת לעת (תוספתא שם; רמב"ם איסורי ביאה ז ב).
פסק הדם
שופי שאמרו, ששפתה מן הצער ולא מן הדם (נדה לו ב). ונחלקו אמוראים בדבר:
- רב חסדא אמר שאם שפתה מן הצער ומן הדם כל שכן שהיא טמאה, שהרי יש כאן שופי, ואם היה קושי זה מחמת לידה היו מתרבים החבלים. וכשאמרו ולא מן הדם לרבותא אמרו, שלא נאמר כשם שהדם לא פסק כך הקושי לא פסק, ומחמת חולשתה אינה מרגשת בצערה.
- ור' חנינא אמר שאם שפתה אף מן הדם טהורה, שנתגלה הדבר שדם הקושי מחמת ולד בא, ודוקא כששפתה מן הצער ולא מן הדם הוא שאומרים נתגלה הדבר שאף קודם לכן ראתה בלא קושי (נדה לז ב, ורש"י ד"ה רבי חנינא).
הלכה כרב חסדא (רמב"ם ומגיד משנה איסורי ביאה ז ב).
שפתה מן הדם ולא מן הצער - אינו שופי (מאירי נדה לז ב).
יום הלידה
חל שלישי לראייתה להיות ביום הלידה, אפילו כל היום כולו בשופי, אין זו יולדת בזוב, שהרי יום הלידה סמוך לקושי, שדם הלידה עצמה אין לך קושי גדול מזה (רמב"ם ומגיד משנה איסורי ביאה ז ד).
וכן היולדת ולד חי בתוך ימי ספירת זבה, אף כשראתה דם עם הולד אינו סותר את הספירה, שאין דם קושי סותר בזיבה (תורת הבית הארוך להרשב"א ז ו).
ויש מוכיחים מדברי הראשונים שחולקים וסוברים שהלידה בעצמה אינה קושי (סדרי טהרה יו"ד קצד סק"ב, לדעת התוס').
בזמן הזה
בזמן הזה, שהלכה פסוקה היא שבנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים (ראה ברכות לא א. וראה ערכים: נדה; זבה), נחלקו הגאונים והראשונים באשה שילדה מתוך קושי, ולא ראתה דם בשופי:
- יש סוברים שאינה צריכה שבעה נקיים (תשובות הגאונים חמדה גנוזה סח, ובאשכול הוצאת הרב צבי בנימין אויירבך א עמ' 91, ובראב"ן שכה, בשם מר רב יעקב גאון; מרדכי שבועות רמז תשלח, בשם רב יהודאי גאון; הרז"ה בהשגות לבעלי הנפש שער הפרישה, להלכה ולא למעשה). וטעמם, שהרי אם זבה היא התורה טיהרה קושי הסמוך ללידה בימי זיבה, ואם היה הקושי בימי נידה והיא נידה למה היא צריכה שבעה נקיים (הרז"ה שם), ואם בנות ישראל החמירו על עצמן בדם נידה, בדם לידה כשרואה בקושי לא החמירו (אשכול שם).
- ורוב הראשונים חולקים וסוברים שאפילו ילדה בקושי צריכה שבעה נקיים, ולכן כל היולדות בזמן הזה הן כיולדות בזוב (תשובות הגאונים שם, בשם מר רב צדוק גאון וכל בני הישיבה: רמב"ם איסורי ביאה יא ה; ראב"ד בבעלי הנפש שער הפרישה; אשכול שם; רמב"ן הלכות נדה ז טז; מאירי נדה לז ב, לח א; ריטב"א נדה לח א; ראב"ן שכה; טוש"ע יו"ד קצד א, וראה שם בב"ח ובסדרי טהרה סק"ב), והרי כל הנשים לא יודעות בין ימי נידה לימי זיבה, וקושי בימי נידה - נידה, ועל כל דם נידה יושבות שבעה נקיים (ראב"ד שם)[4].
ועוד שאנחנו לא יודעים שיעור קושי של יולדת, והיא עצמה לפעמים תראה בשופי וסוברת בקושי, ובדורות הראשונים היו בנות ישראל מבחינות היטב בין קושי לשופי, אבל היום אין מבחינות (תשובות הגאונים חמדה גנוזה סח, ובאשכול הוצאת הרב צבי בנימין אויירבך א עמ' 91).
ועוד שמא ראתה דם משהו בשופי קודם לידה ובו נעשית זבה לפי חומרת בנות ישראל (אור זרוע א שלט, בשם רשב"ם). וכן דם קושי סותר את מנין הנקיים (מאירי נדה לז ב)[5].