מיקרופדיה תלמודית:דמאי

הגדרה^[1] - תבואה ופירות של עמי הארץ, החשודים על המעשרות

שמו

פירוש המילה

המפרשים נחלקו בפירוש המילה דמאי:

• יש מפרשים שהיא מלה מורכבת: דא מאי, כלומר זה מהו, מתוקן או לא מתוקן (ערוך ערך דמאי פירוש ג; פירוש המשניות לרמב"ם ברכות ז א, ורבי עובדיה מברטנורא שם; תוספות יום טוב ותפארת ישראל דמאי א א).

• יש מפרשים מלשון דמע, כלומר עירוב, שעין מתחלפת באלף, שהתבואה והפירות נתערב בהם ספק (מלאכת שלמה דמאי שם, בשם לשון אחר).

• יש מפרשים שהוא מלשון דמיון ומחשבה, שחושבים ומסתפקים אם הוציאו ממנו את המעשר או לא (ערוך שם בפירוש ב; מלאכת שלמה שם, בשם יש מפרשים).

• יש מפרשים דמאי מלשון מאה, על שם שתיקנו ליתן אחד ממאה לכהן (ראה להלן: תקנת דמאי. ערוך ערך דד א).

• ויש מפרשים שהיא מלה יונית, ומובנה עם, המון, כלומר תבואה של המון העם (מוסף הערוך ערך דמאי).

מהותו

בשם דמאי נקראים בעיקר תבואה ופירות של עמי הארץ החשודים על המעשרות.

ולפעמים קראו בשם זה גם לסתם תבואה ופירות שהם בספק אם נתקנו מתרומות ומעשרות (ראה בכורות יא ב, ורש"י ד"ה דמאי, וראה פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש מכשירין ב י).

ויש שקראו בשם דמאי למעשר ותרומה שכבר הופרשו מתבואת עם הארץ (ראה דמאי א ב. וראה ר"ן סוכה לה ב, בשם הרמב"ן).

תקנת דמאי

התקנה וטעמה

יוחנן כהן גדול^[2] שלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישים אלא תרומה גדולה בלבד, שהכל היו זהירים בה ומפרישים אותה (תוספתא סוטה (ליברמן) יג י; סוטה מח א; רמב"ם מעשר ט א), מפני שהיא חמורה ביותר, שיש בה עון מיתה (ראה ערך טבל. ערוך ערך דד א; רש"י נדרים פד א ד"ה ר' אליעזר; רבי עובדיה מברטנורא דמאי א א); ועוד שהתרומה היא דבר מועט, שחטה אחת פוטרת את כל הכרי (ערוך שם; פירוש הרא"ש ורבי עובדיה מברטנורא דמאי ד א).

אבל מעשר ראשון ומעשר שני היו מקצתם מעשרים, ומקצתם אינם מעשרים (תוספתא שם; סוטה מח א), שהיו עמי הארץ מישראל מקילים על עצמם ולא היו מפרישים אותם (רמב"ם מעשר ט א). ואף על פי שגם בתרומת מעשר יש עון מיתה, לא היו מפרישים אותה, לפי שאין המיתה מפורשת בה אלא למדים אותה בהיקש מתרומה גדולה, ולא היו נשמעים להיקש (רש"י נדרים שם).

אמר להם יוחנן כהן גדול, בני, בואו ואומר לכם, כשם שתרומה גדולה יש בה עון מיתה, כך תרומת מעשר וטבל יש בהם עון מיתה, וכשאתם לוקחים מעם הארץ והם לא הפרישו אלא תרומה גדולה, עודנו טבל למעשרות, ואתם נענשים מיתה (תוספתא סוטה (ליברמן) יג י; סוטה מח א, ורש"י ד"ה טבל); לפיכך גזרו שלא יהיו נאמנים על המעשרות אלא אנשים נאמנים, אבל עמי הארץ פירותיהם ספק, ואינם נאמנים לומר מעושרים הם, וזהו הנקרא דמאי (רמב"ם שם).

ואף על פי שרוב עמי הארץ מעשרים הם (שבת יג א. וראה תוס' כתובות כד א ד"ה אביי), מכל מקום חששו כאן למיעוט יותר מבמקום אחר, לפי שהוא מיעוט המצוי הרבה, והיו רבים נכשלים בזה (תוס' שבת שם ד"ה רבא). ולכן התקינו שהלוקח פירות מעם הארץ מפריש מהם מעשר ראשון ומעשר שני: מעשר ראשון מפריש ממנו תרומת מעשר, ונותנה לכהן; ומעשר שני עולה ואוכלו בירושלים, ומעשר ראשון המוציא מחברו עליו הראיה (תוספתא וגמרא סוטה שם. וראה להלן על מעשר עני).

ולפי שתרומת מעשר היא בעון מיתה, ומעשר שני אין בו הפסד ממון, שהרי בעליו אוכלים אותו, התקינו להפרישם (רמב"ם מעשר ט ב).

ויש שפירש שהטעם שתיקנו להפריש מעשר שני, הוא כדי שלא לאכלו בטומאה, או חוץ לירושלים (רבי עובדיה מברטנורא דמאי א א); אבל מעשר ראשון, שהוא מותר לזרים ואין בו אלא גזל הלוי, כיון שהוא ספק אינו צריך להפרישו, אלא אומר ללוי הבא ראיה שאינו מעושר וטול (רש"י סוטה מח א ד"ה מפריש; רמב"ם שם).

ותרומה גדולה אין צריך להפרישה שאין עמי הארץ חשודים עליה (ראה לעיל). ואפילו כשאין עם הארץ אומר לו שהפריש, אלא מכרם לו בסתם, מסתמא הפריש תרומה גדולה, שזהיר בה מפני שיש בה עון מיתה, והוא חושש שהלוקח יחשוב שניתקן ויאכל טבל (משנה למלך מעשר ט א; פאת השלחן יד סק"ה).

מעשר עני

במעשר עני נחלקו תנאים אם עמי הארץ חשודים עליו:

• ר' אליעזר אומר שאין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי (דמאי ד ג), שהוא סובר שלא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני, שכיון שאין בו איסור אכילה אלא גזל עניים, אינם חוששים לגזל זה, שסוברים שממונו הוא כל זמן שלא זכו בו עניים, ואין כאן גזל (פירוש הרא"ש דמאי ד ג); ולכן הם מפרישים אותו כדי להפקיע איסור טבל, ואינם נותנים לעניים (מכות יז א, ורש"י ד"ה לא). ואינו דומה למעשר ראשון ומעשר שני שאינם מפרישים, לפי שבמעשר ראשון הם חושבים כשיפרישו יצטרכו להפריש גם תרומת מעשר, שהיא במיתה, וליתנה לכהן, ומעשר שני, כדי שלא יצטרכו להעלותו לירושלים (רש"י שם ד"ה אפרושי).

• וחכמים אומרים שצריך לקרות שם למעשר עני (דמאי שם), מפני שעמי הארץ חשודים גם על מעשר עני, שטורח הוא להם להפריש, ואינם מפרישים (מכות שם).

הלכה שנחשדו אף על מעשר עני, וצריך להפרישו (רמב"ם מעשר ט א).

איסור טבל

• יש מהראשונים שכתבו בטעם שהצריכו לקרות שם בין במעשר ראשון ובין במעשר עני, לא כדי להפקיע חשש טבל, אלא במעשר ראשון לפי שאינו רשאי להפריש תרומת מעשר קודם המעשר לכתחילה (רמב"ם מעשר ט ה. וראה ערך הפרשת מעשרות בדיעבד לגבי דיעבד); ובמעשר עני כדי לקבוע מעשר שני, שמעשר עני בשלישית וששית הוא במקום מעשר שני של שאר שני השבוע (רמב"ם שם ג).

• ויש מפרשים שבין במעשר ראשון ובין במעשר עני הטעם שצריך לקרות שם הוא כדי להוציא התבואה מספק איסור טבל (הר"י קורקוס מעשר שם, בדעת רש"י והר"ש).

מעשר ראשון ושני

בין במעשר ראשון ובין במעשר שני אין צריך להפריש את המעשר מן הדמאי, אלא קורא שם ואינו מפריש (דמאי ד ג; רמב"ם מעשר ט ג; רבי עובדיה מברטנורא דמאי א א; מאירי ו ב).

קריאת שם זו היא שנותן עיניו בצד זה ואומר מכאן אני נוטל (רש"י נדרים פד ב ד"ה וחכמים), שקביעת מקום בצפונו או בדרומו היא כהפרשה (פירוש הרא"ש נדרים שם; רמב"ם שם ה).

ויש סוברים שאין די בקריאת שם, אלא בין במעשר ראשון ובין במעשר עני צריך להפריש ולהוציא מהתבואה, אלא שמעכבם לעצמו ואינו נותנם ללוי ולעני, שהמוציא מחברו עליו הראיה (דעה א במאירי יומא ט א; תוס' חדשים דמאי א א, בדעת רש"י במעשר ראשון).

תרומת מעשר

תרומת מעשר שמפריש מן הדמאי, נחלקו הפוסקים בדינה:

• רוב הראשונים סוברים שהיא ניתנת לכהן בחינם, ואין אומרים בזה המוציא מחברו עליו הראיה (רש"י סוטה מח א ד"ה מפריש; תוס' יומא ט א ד"ה מעשר; פירוש הרא"ש דמאי א א; תוספות יום טוב דמאי א א, ומשנה למלך מעשר ט ב, בדעת הרמב"ם. וראה תוס' רבי עקיבא איגר דמאי שם), אם מפני שכיון שיש בה עון מיתה החמירו חכמים שלא יעכבה אצלו למכרה לכהן, גזרה שכשישהה אותה אצלו יאכל אותה (רש"י ופירוש הרא"ש שם); או לפי שכיון שהיא דבר מועט, שתרומת מעשר אינה אלא אחד ממאה, וגם דמיה מועטים וצריך למכרה בזול, שאין לה אוכלים מרובים, תיקנו שיתנה לכהן (תוס' יומא שם).

• ויש סוברים שמוכר את תרומת המעשר לכהן והדמים שלו (טור יו"ד שלא).

קודם גמר מלאכה

הלוקח פירות מעם הארץ קודם שנגמרה מלאכתם, כגון גרוגרות ועתיד לדרסן, תמרים ועתיד לדושן, נחלקו תנאים אם מעשרם בתורת דמאי, כיון שיש שמעשרים גם קודם גמר מלאכה^[3], או שקודם גמר מלאכה ודאי שלא עשרם עם הארץ, וצריך לעשרם בתורת ודאי:

ר' מאיר אומר שמעשרן דמאי; וחכמים אומרים שמעשרן ודאי (תוספתא מעשרות (ליברמן) ב ג; ירושלמי מעשרות ב ג).

וכתבו האחרונים, שהלכה שאין עם הארץ מעשר קודם גמר מלאכה, והלוקח ממנו מעשר ודאי (פאת השולחן טז ס"ק יג, ואור שמח מעשר ב ד, בדעת הרמב"ם).

אכילת קבע

• יש מהאחרונים שנסתפק בדמאי קודם שהוקבע למעשר, כגון קודם ראיית פני הבית, אם אסור לאכלו אכילת קבע. שאפשר כיון שאף בטבל ודאי חכמים הם שאסרו לאכול אכילת קבע קודם שהוקבע למעשר, ומן התורה מותר (ראה ערך טבל), לכן בדמאי יתכן שחכמים לא אסרו, ומותר לאכול אף אכילת קבע (משנה למלך מעשר יא ט).

• ויש שהוכיחו שאכילת קבע אסורה בדמאי כמו בודאי (פאת השלחן טז ס"ק יג).

סדר תיקונו

הפרשת המעשרות

כיצד מעשרים את הדמאי, מפריש כדי תרומת מעשר, שהוא אחד ממאה מן הכל, ומניחה בצד הפירות, ואומר זה מעשר, ושאר מעשר - דהיינו עוד תשעה חלקים כמותו - סמוך לו (רבי עובדיה מברטנורא דמאי ה א).

ואחר כך אומר זה שאמרתי עליו שהוא מעשר, הרי הוא תרומת מעשר על שאר המעשר הסמוך לו, ונוטל אותה ונותנה לכהן; ואחר כך מפריש מעשר שני (רמב"ם מעשר ט ה).

ואם רצה אומר מעשר שני של פירות אלו בצפונם או בדרומם, והרי הוא מחולל על המעות (רמב"ם שם ו).

בשנה של מעשר עני (ראה ערך הפרשת מעשרות) אומר עישור מה שיש כאן מעשר עני (רמב"ם שם ג)^[4].

ויש שכתבו שאינו מפריש מתחילה כדי תרומת מעשר, אלא מניחה כשהיא מחוברת יחד עם שאר הפירות, וקובע לה מקום ואומר: אחד ממאה יהיה מעשר, ושאר מעשר סמוך לו כו' (פירוש המשניות לרמב"ם ורבי עובדיה מברטנורא דמאי ה א)^[5].

באורח

וכן המזמין את חברו שיאכל אצלו, והוא אינו מאמינו על המעשרות, אומר מערב שבת מה שאני עתיד להפריש מחר הרי הוא מעשר, ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר על השאר הסמוך לו, ומעשר שני בצפונו או בדרומו, ומחולל על המעות (ראה ערך פדיון מעשר שני. דמאי ז א ור"ש ורבי עובדיה מברטנורא שם; רמב"ם מעשר ט ז). ולמחר אינו צריך להפריש כי אם אחד ממאה לתרומת מעשר, ואת כל השאר יאכל וישתה (ר"ש ורבי עובדיה מברטנורא שם).

ואף על פי שבטבל ודאי אין אדם מתנה אלא על דבר שברשותו (ראה ערך הפרשת מעשרות), בדמאי מותר להתנות תנאים אלו, אף על פי שאינו ברשותו (ירושלמי דמאי ז א; רמב"ם שם).

ומפרר את מה שמפריש לפרורים דקים, כדי שלא יכשיל את בעל הבית, ובפרורים אין משום איבוד אוכלים (ירושלמי שם. וראה ערך בזוי אוכלים)^[6].

ולמחר, כשמזג לו עם הארץ כוס לשתות, אומר מה שאני עתיד להפריש בשולי הכוס, הרי הוא מעשר, ושאר מעשר סמוך לו, זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר על השאר הסמוך לו, ומעשר שני בפיו של הכוס, ומחולל על המעות (דמאי ז א, לפירוש הרבי עובדיה מברטנורא ותפארת ישראל).

ויאמר מעכשיו ולכשאשתה יהיה תרומת מעשר, שאם יאמר מעכשיו הרי כששותה הכל מדומע, ואם יאמר לכשאשתה הרי הכל טבל (ירושלמי שם; רבי עובדיה מברטנורא ור"ש ושנות אליהו דמאי שם).

וכן במה שיאכל למחר אין די במה שהתנה מערב שבת, אלא צריך לחזור ולומר בשבת, וירחוש בשפתיו בלחש, ואינו נראה כמתקן בשבת, כיון שכבר התנה (ירושלמי שם; פירוש ב בר"ש שם).

ויש חולקים וסוברים שלמחר אין צריך להתנות שוב, אלא נותן דעתו על התנאי של אתמול, ומפרר את המעשר (פירוש א בר"ש שם; שנות אליהו דמאי שם, ובפירושו לירושלמי שם).

ברכה

אין מברכים על הפרשת דמאי (שבת כג א), ולפיכך מותר להפריש אותו כשהוא ערום מאחר שאין צריך ברכה (שבת כג א; דמאי א ד).

מדמאי על דמאי

ההפרשה

אין מעשרים מדמאי על דמאי אחר, שעמי הארץ יש מהם מעשרים ויש שאינם מעשרים, ושמא הדמאי שלקח מזה הוא מתוקן, והשני אינו מתוקן, ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב, או מן החיוב על הפטור (ראה דמאי ה יא, ופירוש המשניות לרמב"ם שם, ורש"י בבא מציעא נו א ד"ה מעשר).

וכן לא מדמאי על הודאי, שמא מפריש מן הפטור על החיוב; ולא מן הודאי על הדמאי, שמא מפריש מן החיוב על הפטור (ראה דמאי שם).

עבר והפריש

עבר והפריש מן הדמאי על הדמאי, או מן הדמאי על הודאי, הרי זו תרומה - דהיינו תרומה מעשר - ויחזור ויתרום מכל אחד ואחד בפני עצמו (דמאי ה יא; רמב"ם תרומות ה יז), אבל את התרומה שתרם בראשונה אינו צריך לתקן; ואף על פי שאם תרם מן החיוב על הפטור התרומה טבל היא, כיון שספק הוא ורוב עמי הארץ מעשרים הם, לא חוששים לכך (פירוש הרא"ש ורע"ב דמאי שם).

תרם מן הודאי על הדמאי, הרי זו תרומה, ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות (דמאי ה יא; רמב"ם תרומות ה יז), שאם הדמאי מעושר נמצאת התרומה טבל דאורייתא (רבי עובדיה מברטנורא דמאי שם).

כשעם הארץ נאמן

בשבת

הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרם, ונכנסה שבת או יום טוב, שאינו יכול לעשרם - שואלו, ואם אמר לו מעושרים הם, אוכל על פיו בשבת; וכן אם אמר לו אחד שאינו נאמן על המעשרות מעושרים הם, אוכל על פיו (דמאי ד א; רמב"ם מעשר יב א) באותה שבת, אבל בשבת הבאה לא יאכל עד שיעשר (רמב"ם שם; תוספתא דמאי (ליברמן) ה א).

ואפילו היו לו פירות מתוקנים אחרים מאותו המין, מותר לאכול משל עם הארץ על ידי שאלה (ירושלמי דמאי ד א; רמב"ם שם), שלפעמים אדם תאב לאכול דוקא מאלו, ומאותם שהוא תאב התירו לו (ירושלמי ומגיד משנה שם).

טעם ההיתר

האמוראים נחלקו מהו הטעם שנאמן בשבת:

• יש אומרים שמפני כבוד שבת התירו לאכול דמאי, ומכל מקום לא התירו אלא על ידי שאלה, שאולי יאמר האמת שאינם מעושרים (ירושלמי דמאי ד א, לפירוש הרא"ש במשניות שם); או כדי שיהא לו במה לתלות כשאומר מעושרים הם (פירוש הגר"א לירושלמי שם).

• ויש אומרים שההיתר הוא משום שאימת שבת עליו (ירושלמי שם), שמפני ששבת קובעת למעשר (ראה ערך טבל) ירא מלשקר (תוס' כתובות נה ב ד"ה ובתרומת מעשר; ר"ש ורא"ש דמאי שם); או מפני שעם הארץ חמור בעיניו לעשות עברה בשבת מפני כבוד היום, לפיכך לא ישקר (רמב"ם מעשר יב א, ובפירוש המשניות דמאי שם).

חשוד

האחרונים נחלקו אם האמינו לחשוד כדרך שהאמינו לעם הארץ:

• יש מהאחרונים שסוברים שלאו דוקא לסתם עם הארץ האמינו, אלא אפילו לחשוד ממש על המעשרות האמינו (פני יהושע כתובות כד ב; קול הרמ"ז דמאי ד א).

• ויש חולקים וסוברים שדוקא בסתם עם הארץ, שאינו לא נאמן ולא חשוד - התירו, אבל לא בחשוד ממש (תוס' אנשי דמאי שם, בשם שושנים לדוד; תוס' רבי עקיבא איגר שם. וראה אור שמח מעשר יא יג).

מכירתו

מכירת דמאי

אסור למכור דמאי לעם הארץ, או לשלוח לו דמאי, מפני שהוא מסייע לו לאכול דבר האסור; אבל מוכרים ומשלחים אותו לתלמידי חכמים, שאין תלמיד חכם אוכל עד שיעשר, או עד שיודיעו אדם נאמן שזה מעושר (רמב"ם מעשר יא א. וראה בבא מציעא נו א, ותוס' שם ד"ה לא).

במידה גסה

כל המוכרים במידה גסה, כגון הסיטונות שקונים פירות מרובים ומוכרים אותם לחנוונים, ומוכרי תבואה - מותרים למכור את הדמאי ולשלחו (דמאי ב ד, ור"ש שם; רמב"ם מעשר יא ב), שמפני שהם מוסיפים על המידה, התקינו חכמים שהלוקח או זה שנשתלחו לו הוא יפריש מעשר דמאי (רמב"ם שם, ובפירוש המשניות דמאי שם); ויש מפרשים מפני שהכל יודעים שהסיטון מכמה עמי הארץ לקח, וכל המוכרים במידה גסה בחזקת שלא עישרו דמאי הם, והלוקח מהם מעשר ואוכל (רש"י בבא מציעא נו א ד"ה אלא).

ולא התירו למכור במידה גסה אלא לחברים - מי שקיבל עליו שיהא נזהר בענייני טומאה וטהרה, או שיהא נאמן על המעשרות - לפי שחברים יודעים שחכמים פטרו את המוכר מלעשר דמאי ויעשרו הם, אבל לעמי הארץ אסור למכור עד שיתקנו המוכר (תוס' בבא מציעא נו א בפירוש א; פירוש הרא"ש דמאי ג ב; שיטה מקובצת בבא מציעא שם).

ויש סוברים שגם לעם הארץ מותר למכרו, שכמו שהתירו להאכיל לעניים דמאי (ראה להלן: המותרים בדמאי) כך התירו לסיטון למכור במידה גסה (פירוש ב בתוס' בבא מציעא שם).

במידה דקה

החנוונים שמוכרים מעט מעט בחנות, במידה דקה, אינם רשאים למכור את הדמאי, ולא ימכרו ולא ישלחו אלא מתוקן (דמאי ב ד, ור"ש ורבי עובדיה מברטנורא שם; רמב"ם מעשר יא ב).

והטעם מפני התינוקות, שרגילים לקנות אצל החנוונים, והם אינם יודעים לתקן, ויאכלו דמאי; (ירושלמי דמאי ב ד; פירוש המשניות לרמב"ם דמאי שם; פירוש א בר"ש ורבי עובדיה מברטנורא דמאי שם); או מפני שהמוכר מעט מעט משתכר הרבה, ולכן הטילו עליו להפריש (ירושלמי שם; רמב"ם מעשר שם; פירוש ב בר"ש ורבי עובדיה מברטנורא שם).

בעל הבית

בעל הבית המוכר הרבה במידה גסה, נחלקו תנאים בדינו:

• ר' מאיר אומר שלא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד, אבל בעל הבית הלוקח מעם הארץ בין שחוזר ומוכר במידה גסה לחנווני כסיטון, ובין שמוכר במידה דקה כחנווני - צריך לעשר, לפי שהלוקח ממנו סבור שהם מפירות ארצו, וכיון שהוא חבר מחזיקים אותו בחזקה שעישר ואין מפרישים (תוספתא דמאי (ליברמן) ג יג; בבא מציעא נו א, ורש"י ד"ה בין כך).

• וחכמים אומרים שאחד הסיטון ואחד בעל הבית אם הוא מוכר במידה גסה בדרך הסיטונות, מוכר ושולח לחברו, ונותן לו במתנה, ואינו חושש (גמרא שם, ורש"י ד"ה וחכמים).

שיעור מידה גסה

איזוהי מידה גסה, ביבש שלשה קבין שהם חצי סאה (רמב"ם מעשר יא ג. וראה ערכים: סאה; קב); ובלח מידה המחזקת שוה דינר מאותו הדבר הלח (דמאי ב ה; רמב"ם שם. וראה ערך דינר).

ר' יוסי אומר סלי תאנים וענבים וקופות של ירק, כל זמן שהוא מוכרם לא במידה ולא במשקל, אלא באומד - פטור, שהרי זה כמוכר בגסה (דמאי שם, ופירוש המשניות לרמב"ם ורבי עובדיה מברטנורא שם).

להלכה נחלקו הראשונים:

יש פוסקים שלא כר' יוסי (רמב"ם מעשר יא ד, ובפירוש המשניות שם; רבי עובדיה מברטנורא שם); ויש פוסקים כמותו (ראב"ד בהשגות שם).

נחתומים

נחתומים, הלוקחים תבואה מעם הארץ ומוכרים פת לשוק (רש"י יומא ח ב ד"ה הנחתומין), לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא תרומת מעשר בלבד (דמאי ב ד; רמב"ם מעשר ט יב)^[7], ולא חייבום חכמים להפריש מעשר שני של דמאי, והלוקח הוא שמפריש מעשר שני (יומא ט א; רמב"ם שם), שמתוך ששוטרי המלך ונוגשיו חובטים אותם בכל שעה ואומרים להם מכרו בזול לא הטריחום חכמים במעשר שני, שיצטרכו אחר כך להעלותו לירושלים (יומא שם).

ודוקא כשמוכרים לחבר, שהלוקח יפריש מעשר שני, אבל כשמוכרים לעם הארץ - חייבים להפריש גם מעשר שני קודם שימכרו (ר"ש ורבי עובדיה מברטנורא דמאי שם).

במה דברים אמורים שהנחתומים פטורים, כשמוכרים בחנותם או על פתח חנותם, אבל המוכר לפלטר או בחנות הסמוכה לפלטר, חייב להפריש אף מעשר שני (תוספתא דמאי (ליברמן) ג י; רמב"ם שם). הטעם: שבחנות הוא מקום פרהסיא, והשוטרים רואים אותם; ואצל הפלטר אינו מקום פרהסיא, ואינם רואים אותו (מנחת בכורים שם). ונחלקו אמוראים בדבר:

• ר' יוחנן אמר שלא חייבו את הנחתום להפריש תרומת מעשר אלא כשעושה בטהרה, הואיל וראויה לכהן לאכילה, אבל כשעושה בטומאה, כגון שלקח מעם הארץ תבואה שהוכשרה ונטמאה, לא הטריחוהו להפריש תרומת מעשר, כיון שאינה ראויה לכהן אלא להסיקה תחת תבשילו (ראה ערך תרומה טמאה), והלוקח הוא יפריש (ירושלמי דמאי ב ד, ובפירוש הר"ש שם)^[8].

• ור' אלעזר אמר שלא חייבוהו להפריש תרומת מעשר אלא במוכר במידה דקה, ולא כשמוכר במידה גסה (ירושלמי שם).

המותרים באכילתו

עניים

מאכילים את העניים דמאי, ואת האכסניה - שהיא חיל המלך, או אורחים (ראה להלן) - דמאי (דמאי ג א; רמב"ם מעשר י יא). והטעם הוא שרוב עמי הארץ מעשרים הם, ומשום חומרא הוא שתיקנו לעשר, לכן הקלו בעניים (רש"י ברכות מז א ד"ה מאכילים); ויש שפירשו כדי להקל עלינו את הצדקה התירו לעניים אכילת דמאי (פירוש המשניות לרמב"ם דמאי שם).

בית שמאי חולקים וסוברים שאין מאכילים את העניים דמאי (ברכות מז א).

וכן גבאי צדקה, חכמים אומרים שהם גובים סתם ומחלקים סתם, והרוצה לתקן יתקן; ובית שמאי אומרים שנותנים את המעושר למי שאינו מעשר, ואת שאינו מעושר למעשר, ונותנים לו יותר משיעור מעשרותיו, כדי שלא יפסיד, ונמצא כולם אוכלים מתוקן (דמאי ג א, ר"ש ורבי עובדיה מברטנורא שם).

הלכה כחכמים (רמב"ם שם). ונחלקו אמוראים בדבר:

• ר' יונה אמר שהדברים אמורים בעניים חברים, וצריך להודיע להם שהוא דמאי (ירושלמי דמאי ג א), שאם ירצו לתקן יתקנו בעצמם, אבל לעמי הארץ אין ליתן דמאי אפילו אם יודעים (ר"ש דמאי ג א).

• ור' יוסי אמר שמדובר בעניי עם הארץ, שאם אתה אומר בעניים חברים נמצאת נועל דלת בפני עם הארץ (ירושלמי שם). והכוונה שאפשר לתת אפילו לעניי עם הארץ, ומכל מקום צריך להודיעם, אף על פי שעם הארץ אנו יודעים שלא יתקן את הדמאי, שמא יש בין עמי הארץ אחד שהוא מעשר ולכן יודיע לכל (פירוש הגר"א לירושלמי שם), ובין עניי חברים ובין עניי עם הארץ אינם חייבים לתקן, אלא הרוצה לתקן - מתקן (ר"ש ורבי עובדיה מברטנורא דמאי שם).

ויש מפרשים בדעת ר' יוסי שדוקא בעניי עם הארץ הדברים אמורים, אבל עניים חברים חייבים לתקן (מלאכת שלמה דמאי שם, בשם הרא"ש).

תרומת מעשר

כתבו הראשונים, שאף תרומת מעשר של דמאי, לאחר שהופרשה, מאכילים אותה לעניים (ריטב"א סוכה לה ב, בשם רמב"ן; ר"ן שם, בשמו).

אכסניא

מאכילים את האכסניה דמאי (דמאי ג א). וגם בזה נחלקו אמוראים:

• לדעת ר' יונה אף כאן באכסניה שהם חברים הדברים אמורים (ירושלמי דמאי שם; עירובין יז ב), אלא שיש מפרשים שאכסניה הוא חיל של מלך ישראל העוברים ממקום למקום ומוטל על בני המקום לפרנסם, והרי הם כעניים הואיל ואינם בבתיהם (רש"י ברכות מז א ד"ה אכסניא; רבי עובדיה מברטנורא דמאי שם); ויש מפרשים שהם אורחים (רמב"ם מעשר י יא, ובפירוש המשניות דמאי שם; מאירי פסחים לה א, סוכה לד ב), וכשם שהקלו לעניים משום מצות צדקה, כך התירו לחיזוק מצות האכסניה, כדי להקל על בעלי האכסניה (פירוש המשניות שם)^[9]. ואפילו כשהאורח הוא עשיר במקומו, כל שהוא חוץ מביתו כעני הוא, ומותר בדמאי כעניים (מאירי סוכה לד ב).

• לדעת ר' יוסי לא התירו אלא באכסניה של גוים (ירושלמי דמאי ג א). והחידוש הוא שאף על פי שטבל אסור בהנאה (ראה ערך טבל) - בדמאי הקלו (תוס' עירובין יז ב ד"ה ואת, לפירוש זה); או שאינו נחשב כפורע חובו בממונו של כהן (תוס' ברכות מז א ד"ה ומאכילין).

הלכה כר' יונה שמותר להאכיל גם לחברים (רמב"ם מעשר י יא; רבי עובדיה מברטנורא דמאי ג א); וצריך להודיעם, ואם רצו האורחים לתקן יתקנו (רמב"ם שם).

ודוקא כשלא לנו שם, אבל אם לנו - חייבים לעשר (ירושלמי דמאי ג א; רבי עובדיה מברטנורא דמאי שם); ויש סוברים שאף בלנו - פטורים (ר"ש דמאי שם, בדעת הבבלי. וראה פאת השלחן טו ס"ק כו).

פועל

רבן גמליאל היה מאכיל את פועליו דמאי, לפי שעניים היו (דמאי ג א, ור"ש ורבי עובדיה מברטנורא שם). ואין הלכה כמותו, שכיון שחייב במזונותיהם הרי זה פורע חובו בדמאי (פירוש המשניות לרמב"ם ורבי עובדיה מברטנורא שם).

ויש מפרשים אף בדעת רבן גמליאל שלא היה מאכיל להם אלא סעודה שאינו חייב בה (הגר"א בשנות אליהו שם, ובפירושו לירושלמי דמאי שם).

קולות בדמאי

חכמים הקלו כמה קולות בדמאי שאינן בודאי טבל, מפני שאין חיובו אלא מדרבנן:

חומש

הדמאי אין לו חומש (דמאי א ב). ונחלקו אמוראים באיזה חומש הדברים אמורים:

• ר' זירא אמר שאין הדברים אמורים אלא בפודה מעשר שני של דמאי שאינו חייב בחומש (ירושלמי דמאי שם), לפי שהקרן שמעכבת במעשר שני של תורה, גזרו בה גם בדמאי, והחומש שאינו מעכב בשל תורה (ראה ערך פדיון מעשר שני) לא גזרו בו בדמאי (בבא מציעא נד א); אבל האוכל תרומת מעשר של דמאי מוסיף חומש כמו בודאי (בבא מציעא נה ב).

• ור' אמי אמר שאף בזר שאכל תרומת מעשר של דמאי, אינו מוסיף חומש (ירושלמי דמאי א ב).

הלכה שהפודה מעשר שני של דמאי אינו מוסיף חומש (רמב"ם מעשר שני ה ד); והאוכל תרומת מעשר של דמאי מוסיף חומש, כדי שלא יזלזלו בה (רמב"ם תרומות י ד).

ביעור

אין לדמאי ביעור (דמאי א ב; רמב"ם מעשר שני יא ח). דהיינו שבסוף שלש שנים שצריך לבער כל המעשרות (ראה ערך בעור מעשרות) אינו צריך לבער פירות מעשר שני של דמאי שנשארו לו (ר"ש דמאי שם; רמב"ם שם).

אונן

מעשר שני של דמאי נאכל לאונן (דמאי א ב; רמב"ם מעשר שני ג ח), ואף על פי שמעשר שני ודאי אינו נאכל באנינות (ראה ערך מעשר שני) - בדמאי לא גזרו (רבי עובדיה מברטנורא שם).

אבל אין מעשר שני של דמאי נאכל בטומאה, שטומאה היא דבר המצוי וגזרו בו, ואנינות היא דבר שאינו מצוי ולא גזרו בו (ירושלמי דמאי שם).

אכילה בירושלים

הדמאי נכנס לירושלים ויוצא (דמאי א ב). שאף על פי שמעשר שני ודאי שנכנס לירושלים קלטוהו מחיצות, ושוב אינו נפדה להיאכל חוץ לירושלים, ואפילו כשנכנס לירושלים בעודו טבל (ראה ערכים: מעשר שני; פדיון מעשר שני); הדמאי כשנכנס לירושלים בעודו טבל, נפדה אחר שהופרש המעשר ונאכל חוץ לירושלים (ירושלמי מעשר שני ג ג; ר"ש ורבי עובדיה מברטנורא מעשר שני שם; רמב"ם מעשר שני ב יא), לפי שמחיצות לקלוט אינן אלא מדרבנן, ובדמאי לא גזרו (ר"ש ורבי עובדיה מברטנורא דמאי שם).

אבל לאחר שכבר קרא שם למעשר שני של דמאי ונכנס לירושלים - אינו נפדה שוב (ירושלמי שם; רמב"ם מעשר שני ב ט).

ויש מן הראשונים שכתב שאף מעשר שני של דמאי נפדה אחר שנכנס לירושלים (פירוש המשניות לרמב"ם דמאי א ב, מעשר שני ג ג, וראה תוספות יום טוב מעשר שני שם, ותוס' רבי עקיבא איגר שם, שבחיבורו חזר בו).

ויש מפרשים שישנם שני חילוקים בין דמאי לודאי:

טבל ודאי שנכנס לירושלים אינו נפדה, והדמאי נפדה; ומעשר שני ודאי שנכנס לירושלים אינו יוצא כלל, ודמאי נכנס ויוצא, ובלבד שלא יפדהו שם אלא מחזירו לירושלים (פירוש הגר"א לירושלמי מעשר שני ג ג).

איבודו בדרכים

הדמאי מאבדים את מיעוטו בדרכים (דמאי א ב). ונחלקו אמוראים בפירוש הדבר:

• יש מפרשים שבתרומת מעשר של דמאי הדברים אמורים, שאפילו אם היה במקום גדודי חיה וליסטים והתרומה דבר מועט, שהטורח הוא מועט ויהיה לו הפסד מועט כשיטרח, אינו חייב לטרוח ולהביאה לעיר (ירושלמי דמאי א ב).

• ויש מפרשים שהדברים אמורים במעשר שני של דמאי (ירושלמי שם), וכך פירשו הראשונים (פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש ורבי עובדיה מברטנורא דמאי שם).

ויש סוברים שלאו דוקא בדרכים, אלא כל מי שיש לו מעט מעשר שני - מותר לאבדו, ואין צריך להעלותו (מלאכת שלמה דמאי א ב, בשם הר"י אשכנזי).

שיעור מועט

הראשונים נחלקו כמה הוא מועט שמותר לאבדו:

• יש אומרים שמועט הוא פחות מכגרוגרת, בין באוכל שלם ובין בפרוס, אבל כגרוגרת אין מאבדים אותו (ירושלמי שם; רמב"ם מעשר שני שם).

• ויש סוברים שבין פרוס בין שלם שיעורו כגרוגרת, ויותר מגרוגרת אין מאבדים (ראב"ד בהשגות שם, לגירסתו בירושלמי).

• ויש סוברים שפרוס פחות מכביצה מותר לאבד, ושלם כגרוגרת (ירושלמי דמאי א ב).

איבודו לכתחילה

נסתפקו בירושלמי אם מותר לכתחילה להפריש מעשר שני של דמאי כל שהוא ולאבד (ירושלמי שם). ופסקו הראשונים שלא יפרישנו לכתחילה לאבד, שאין מפרישים לאיבוד (רמב"ם מעשר שני ג ט. וראה ערך אין מפרישין לאיבוד).

הולכתה לכהן

תרומת מעשר של דמאי אינו צריך להוליכה לכהן, אלא אם כן יש בה כשיעור אחד משמונה שבשמינית שהוא אחד מששים וארבע בלוג (תרומות יא ח, ופירוש המשניות לרמב"ם ור"ש שם). ונחלקו הראשונים בדבר:

• יש אומרים שדוקא אם היא טמאה, ואף על פי שבתרומת מעשר של ודאי צריך לחזר אחר כהן אפילו במועט וכל שהוא, בדמאי אין צריך; אבל אם היא טהורה - צריך להוליכה לכהן (ירושלמי תרומות יא ד; ראב"ד בהשגות תרומות ג טז; ר"ש ורבי עובדיה מברטנורא תרומות שם).

• ויש מהראשונים שכתבו שביין ושמן טהור הדברים אמורים, שבודאי אפילו כל שהוא מוליכו לכהן, אבל בדמאי אם אין בו כשיעור אינו מטפל בו אלא שורפו (רמב"ם תרומות שם).

הפרשתו בערב שבת

ערב שבת בין השמשות ספק חשכה ספק אינו חשכה, מעשרים את הדמאי (דמאי א ד; שבת לד א; רמב"ם שבת כג טו; טוש"ע או"ח רסא א), אף על פי שאין מעשרים אז את הודאי, שכיון שרוב עמי הארץ מעשרים אינו דומה למתקן (רש"י שבת שם ד"ה אבל. וראה ערך בין השמשות).

מהרע על היפה

בדמאי התירו להפריש אף מן הרע על היפה, כיון שאף בודאי בדיעבד אם הפריש תרומתו תרומה (בבא מציעא נו א).

ויש מן הראשונים שכתב שאף בדמאי לא הקלו בזה (ר"ש חלה ד ו).

הפטורים מדמאי

יש דברים שהם פטורים מהדמאי מחמת הספק שמא הם פטורים בכלל מן המעשרות, או שמא כבר נתעשרו; ויש דברים שפטורים מפני שבשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו עליהם מחמת הספק.

הקלים שבדמאי

הפטורים מחמת ספק הם:

השיתין - מין תאנים מדבריות (ראה ברכות מ ב, והגהות הב"ח, ופירוש המשניות דמאי א א); והרימין^[10]; והעוזרדין^[11]; ובנות שוח - תאנים לבנות העושות פירות אחת לשלש שנים (ראה ברכות שם, והגהות הב"ח); ובנות שקמה - תאנה המורכבת בערמון (ראה ר"ש ורבי עובדיה מברטנורא דמאי א א); ונובלות תמרה – או תמרים שאינם מתבשלים באילן ומתבשלים אחר כך, או שהם תמרים שהפילתם הרוח קודם בישולם (ראה ברכות מ ב, מחלוקת); והגופנים - ענבים שמניחים בגפן בסוף הבציר ובקושי מתבשלים (ראה ר"ש ורבי עובדיה מברטנורא דמאי א א); והנצפה - הוא צלף^[12] (ראה ר"ש ורבי עובדיה מברטנורא שם).

וביהודה פטורים גם האוג - פרי אדום (ר"ש שם); והחומץ שביהודה, והכוסבר^[13].

כל אלה הם הקלים שבדמאי, ופטרו אותם חכמים מלעשר (דמאי א א; רמב"ם מעשר יג א).

בודאי טבל

האמוראים נחלקו בפטור של הפירות הללו:

• ר' שמעון בן לקיש אמר שדוקא מן הדמאי הם פטורים (ירושלמי דמאי א א), אם מפני שפירות אלו אינם חשובים, ואין עם הארץ חס עליהם מלעשרם, ובודאי עישרם (רש"י ברכות מ ב ד"ה אלו; ר"ש ושנות אליהו דמאי שם); או מפני שחזקתם באים מן ההפקר, ויש בהם ספק ספיקא לפטור, ספק בא מן ההפקר, ופטורים לגמרי מן המעשר (ראה ערכים: הפקר; טבל), ואף אם באו מן השמור, שמא נתעשרו (פירוש המשניות לרמב"ם ורבי עובדיה מברטנורא דמאי שם); אבל אם הם טבל ודאי - חייב לעשרם (ירושלמי שם).

• ור' יוחנן אמר שאף כשהם ודאי פטורים ממעשרות, לפי שרוב מינים אלה אינם באים אלא מן ההפקר (ירושלמי שם).

להלכה יש פוסקים כר' יוחנן (ראה רמב"ם מעשר יג א); ויש פוסקים כריש לקיש (ראה רבי עובדיה מברטנורא דמאי שם; וראה תוס' ר"ה טו ב ד"ה בנות שוח; וראה פאת השלחן יח סק"ז, שכתב שדעת הראב"ד והרשב"א והר"ש ותוס' והגר"א כריש לקיש).

לזריעה או לבהמה

ישנם הפטורים מן הדמאי מפני שלא גזרו עליהם בשעה שגזרו על הדמאי (ראה רמב"ם מעשר יג יד).

הלוקח מעם הארץ לזריעה או להאכיל לבהמה - פטור מלעשר (דמאי א ג; רמב"ם שם). ואף על פי שהזרע ומאכל בהמה בכלל שאר תבואה הם וחייבים במעשרות (ראה ערך טבל), מכל מקום לא גזרו עליהם משום דמאי, שמסתמא רוב עמי הארץ מעשרים הם, ולא החמירו חכמים על הדמאי כל כך (רש"י חולין ז ב ד"ה ומי מחייבה). ובין בדבר שזרעו כלה, ובין שאין זרעו כלה - פטור כשלקח לזריעה (תוספתא דמאי (ליברמן) א יח).

לקחם לזרע, ונמלך וחישב עליהם לאכילה, מחשבתו לאכילה מחייבתו לעשר דמאי; וכן אם לקחם לאכילה ונמלך וחישב עליהם לזריעה, חייב לעשר דמאי, שמכיון שכבר נתחייבו בדמאי, שוב אינו יכול להוציאם מחיובו (ירושלמי דמאי א ג, ופני משה שם).

וכן במאכל בהמה אינו פטור אלא אם כן לקח בתחילה להאכיל לבהמה, אבל אם לקח מתחילה לאכילת אדם ונמלך עליהם לבהמה, הרי זה לא יתן לא לפני בהמתו ולא לפני בהמת חברו עד שיתקנם דמאי (תוספתא דמאי (ליברמן) א טו; חולין ז ב; רמב"ם מעשר יג טו).

ולא ימכרם לגוי עד שיתקנם (תוספתא דמאי שם; רמב"ם שם), שמא ימכרם הגוי לישראל אחר, ומכיון שלקחם לאכילה נתחייב לתקנם (רדב"ז שם). לקחם בתחילה למכרם לגוי, פטור מן הדמאי (פאת השלחן יח ס"ק נה).

דברים שאינם מאכל

וכן הלוקח מעם הארץ קמח לעבד בו את העורות - פטור מן הדמאי (דמאי א ג; רמב"ם מעשר יג יד); והוא הדין הלוקח למלוגמא או לרטייה (תוספתא (ליברמן) א כה; רמב"ם שם); וכן הלוקח שמן להדליק את הנר או לסוך בו את הכלים (דמאי שם: רמב"ם שם); וכן יין לקילור בכל אלה פטור מלעשר (תוספתא שם; רמב"ם שם).

סיכה

שמן שלקח הסורק לתתו בצמר - פטור מן הדמאי (דמאי א ד; רמב"ם מעשר יג טז), מפני שהוא בטל על גב הצמר שנבלע בו (ירושלמי דמאי שם; רמב"ם שם, ובפירוש המשניות דמאי שם), והרי זה כשמן לסוך בו את הכלים (ר"ש ורבי עובדיה מברטנורא דמאי שם).

אבל שמן שלוקח האורג לסוך בין אצבעותיו - חייב בדמאי (דמאי שם; רמב"ם שם), מפני שהוא בטל על גב גופו ואינו מאבדו בגופו, אלא נבלע בו, וסיכה הרי היא כשתייה בכל מקום (ירושלמי ופירוש המשניות שם; רמב"ם שם. וראה ערך סיכה), ואף על פי שסיכה שאינה לתענוג אינה כשתייה, שמא להנאת עצמו הוא סך, כדי שלא תזיק לו האריגה (פירוש הרא"ש דמאי שם).

תערובת

לא גזרו על תערובת דמאי. ולפיכך הלוקח מעם הארץ מורייס, או מאכל אחר שיש בו יין, או שלקח טחינין - מאכל של גריסים ותבלין מעורבים בו ומעורבות בו קטניות - הרי אלו פטורים מן הדמאי (חולין ו א, ורש"י ד"ה טחינין; רמב"ם מעשר יג יח). ואפילו אם מה שיש בו תורת דמאי היה נותן טעם בכולו, אין צריך להפריש דמאי (מאירי חולין שם).

אבל הלוקח יין לתת לתוך המורייס או לתוך מאכל אחר, או הלוקח קטניות לעשות טחינין, אף על פי שסוף כל אלו להתערב, הואיל ובאו לידו של חבר מעם הארץ כשהם בעין, שלא בתערובת, חייב להפריש דמאי קודם שמערבם (חולין ו א, ורש"י ד"ה טחינין; רמב"ם מעשר יג יח); ואם עבר ועירבם - אסורים (מאירי חולין שם).

וכן אם נתן לעם הארץ דבר שאינו חייב בתרומות ומעשרות, או שכבר תיקנו, ואמר לו שיערב בו משלו דבר שחייב בתרומות ומעשרות, הרי זה צריך להפריש דמאי, אף על פי שהוא בתערובת. שכיון שאמר לו עשה לי משלך, הרי זה כאילו לקח ממנו קודם התערובת ואחר כך עירב, שהרי על פיו עשה עם הארץ ונעשה שלוחו (חולין שם ורש"י ד"ה כיון).

עשוי להטעים

אם היה הדבר שחייב בדמאי, שנתערב, עשוי להטעים, כגון תבלין ושאור - אינו בטל (חולין ו א; רמב"ם מעשר יג יח), לפי שהוא מתקן את הכל והוא העיקר. ולכן אפילו לקח קדרה מבושלת מעם הארץ, שלא נעשה שלוחו כשעירבם - אסור (רש"י שם ד"ה וטעמא), ונמצאת כל התערובת חייבת בדמאי (רמב"ם שם).

חלה ומדומע

חלת עם הארץ שתיקן לו גבל חבר בטהרה, ונתנה לכהן חבר - פטורה מן הדמאי (דמאי א ג, ור"ש ורא"ש ורבי עובדיה מברטנורא שם; רמב"ם מעשר יג יד).

וכן המדומע פטור, שאם נפלה לעם הארץ סאה של תרומה לתוך פחות ממאה סאה של חולין, שנעשה הכל מדומע, ונותן הכל לכהן - פטור מלעשר דמאי (דמאי א ג, ור"ש ורא"ש ורבי עובדיה מברטנורא שם; רמב"ם מעשר יג יד).

הפריש על הפטורים

כל אלה הפטורים מן הדמאי שלא גזרו עליהם, אם התקינם דמאי, והפריש מהם תרומת מעשר ומעשר שני, מה שעשה עשוי (תוספתא דמאי (ליברמן) א כח; ירושלמי דמאי א ג; רמב"ם מעשר יג יט).

וכתבו האחרונים, שהדברים הפטורים מן הדמאי מחמת ספק, דהיינו המינים שהם הקלין שבדמאי (ראה לעיל), אף אם הפריש מהם תרומת מעשר לא עשה ולא כלום (חזון איש זרעים ד סק"ט).

מקומות שלא גזרו

מכזיב ולהלן

כשגזרו על הדמאי לא גזרו אלא על פירות הארץ שהחזיקו בה עולי בבל בלבד, אבל אותם המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל פטורים מהדמאי.

ולכן שנו שמכזיב ולהלן פטור מן הדמאי, כיון שלא החזיקו שם עולי בבל, ומכזיב ולפנים חייב, וכזיב עצמה כלחוץ (דמאי א ג; רמב"ם מעשר יג ג. וראה ערך ארץ ישראל, ובמפה המצורפת שם).

וכל הפירות הנמצאים מכזיב ולחוץ פטורים מן הדמאי, שחזקתם שהם מפירות המקום שנמצאו בו (רמב"ם שם, ובפירוש המשניות ורבי עובדיה מברטנורא דמאי), אף על פי שבודאי טבל חייבים אף במקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל (ראה רמב"ם תרומות א ה–ו; תוס' חולין ז א ד"ה והתיר, בשם רבינו תם; רשב"א חולין שם. וראה פאת השלחן יח ס"ק כא).

ויש חולקים וסוברים שמכזיב ולהלן פטור אף מן הודאי (תוס' חולין שם; ר"ש דמאי שם).

בסוריא

בסוריא, יש שכתבו שגזרו על הדמאי, ולא פטרו אלא מכזיב ולהלן (רדב"ז מעשר יג ג, בשם הר"ש).

ולא פטרו בסוריא בסתם אלא מפני שסתמם מפירות נכרים הם, ובסוריא יש קנין לנכרי להפקיע מידי מעשר (פאת השלחן יח ס"ק כא; מנחת בכורים על התוספתא דמאי א ד).

מקום הפירות

פירות שבארץ ישראל חזקה שחייבים בדמאי עד שיוודע שהם פטורים, ופירות שבחוץ לארץ חזקה שפטורים עד שיוודע לך שהם חייבים (תוספתא דמאי (ליברמן) א ד), שחזקת הפירות שהם ממקום שנמצאו בו (ראה רמב"ם מעשר יג ג).

כשגזרו על הדמאי לא גזרו על פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ (רמב"ם מעשר יג י).

בחשש חילוף

המפקיד

המפקיד פירותיו אצל עם הארץ, הרי הם בחזקתם למעשרות, שאינו חשוד להחליף את הפקדון (דמאי ג ד; רמב"ם מעשר יא יג).

המפקיד אצל הגוי פירות מתוקנים, לדעת חכמים הם כפירותיו, ולדעת ר' שמעון הפירות דמאי (דמאי ג ד)^[14].

הלכה כחכמים (רמב"ם מעשר יא יג; ראב"ד שם).

בתורת ראוי לאכילה

עירוב ושיתוף

בדינים התלויים בהיתר אכילה, נקרא דמאי ראוי לאכילה. ולכן מערבים בדמאי (דמאי א ד; עירובין לא א; רמב"ם עירובין א טו), דהיינו בככר שלקחה מעם הארץ ולא הפריש ממנה דמאי (רש"י עירובין שם ד"ה בדמאי), בין עירובי חצרות ובין עירובי תחומין (רש"י שבת כג א ד"ה מערבין; פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש ורבי עובדיה מברטנורא דמאי שם).

ואף על פי שאין מערבים אלא בדבר הראוי לאכילה (ראה ערך ערובי חצרות), דמאי נחשב ראוי לאכילה, שהרי מאכילים את העניים דמאי (ראה לעיל: המותרים באכילתו).

וכן משתתפים שתופי מבואות בדמאי (דמאי שם; רמב"ם עירובין שם).

ברכה וזימון

מברכים על הדמאי ומזמנים עליו (דמאי א ד; ברכות מה א; רמב"ם ברכות א כ). ואף על פי שאין מברכים ומזמנים על אכילת איסור (ראה ערך ברכות הנהנין), בדמאי כיון שאם רצה היה מפקיר נכסיו והיה ראוי לו, הרי זה נקרא עתה ראוי לו (ברכות מז א). ונחלקו המפרשים בדבר:

• יש מפרשים שמברכים עליו הכוונה לברכת המוציא, ומזמנים עליו ברכת הזימון (רש"י שבת כג א ד"ה ומברכין וד"ה ומזמנין; ר"ש דמאי א ד, בפירוש ב; מלאכת שלמה דמאי שם).

• יש שהוסיפו שהדברים אמורים כשאכלו שלשה, ואחד מהם עני שאכל דמאי, שיכול העני לברך על הדמאי ברכת המוציא או ברכת המזון ולהוציא אותם, כיון שאילו רצו היו גם הם יכולים להפקיר נכסיהם ויהיו עניים (ר"ש דמאי שם בפירוש ב; פירוש הרא"ש שם, בספר פי שנים; מלאכת שלמה שם).

• יש מפרשים שמברכים עליו הכוונה ברכת המזון, ומזמנים ברכת הזימון (פירוש המשניות לרמב"ם דמאי שם; רבי עובדיה מברטנורא שם).

• יש מפרשים שמברכים עליו הכוונה ברכת הזימון בשלשה, ומזמנים עליו בעשרה (תוספות ישנים שבת כג א ד"ה ומברכין).

• ויש מפרשים שמברכים עליו הכוונה על כוס יין של דמאי מברכים עליו ברכת המזון (ריבמ"ץ דמאי א ד; ר"ש שם, בפירוש א); ומזמנים עליו הכוונה שאם אכל דמאי אחד מהשלשה שהוא עשיר מזמנים עליו למרות שעשה עבירה באכילתו, שמצטרף לזימון מטעם זה שאילו רצה היה מפקיר נכסיו והיה עני (ר"ש שם).

וכתבו הראשונים, שלהלכה אם אכל דמאי אף על פי שאינו ראוי אלא לעניים מברך המוציא וברכת המזון, מה שאין כן בטבל (רמב"ם ברכות א יט-כ).

במצה ומרור

יוצאים ידי אכילת מצה בדמאי, שאם אכל מצה ממנו ולא הפריש ממנה מעשר - יצא (פסחים לה א, ורש"י ד"ה יוצאין). ואף על פי שאין יוצאים בשל טבל (ראה ערך אכילת מצה), בדמאי יוצא, כיון שאם רוצה יפקיר נכסיו ויהיה ראוי לו (גמרא שם ב). ונחלקו הראשונים בדבר:

• יש מהראשונים שכתבו שבדיעבד הוא שיצא, אבל לכתחילה אסור לאכול מצה של דמאי (רש"י פסחים לה ב ד"ה טבול).

• ויש מהראשונים שהסתפקו אם דוקא בדיעבד יצא, שהרי עדיין לא הפקיר נכסיו ואינו עני, או שיוצאים אף לכתחילה, הואיל ואכילת מצה נקראת עניות (ראה ברכות לט ב, ורש"י ד"ה לחם עוני), ודמאי ראוי לעניים (ר"י בתוס' פסחים שם ד"ה יוצאין).

וכן יוצאים ידי אכילת מרור בדמאי, אף על פי שאין יוצאים באכילת איסור (פסחים לט א, ורש"י ד"ה ובדמאי).

באתרוג

אתרוג של דמאי, נחלקו תנאים בדינו: בית שמאי פוסלים, ובית הלל מכשירים (סוכה לד ב). שבית שמאי סוברים שאין מאכילים את העניים דמאי; ובית הלל סוברים שמאכילים, ולכן כיון שאם רצה יפקיר נכסיו ויהיה עני, נקרא האתרוג ראוי לאכילה (סוכה לה ב. וראה לעיל: המותרים באכילתו).

הלכה כבית הלל (רמב"ם לולב ח ב).

מוקצה

מותר לטלטל בשבת דמאי. ואף על פי שדבר האסור באכילה, כמו טבל, אסור בטלטול (שבת קכו ב; רמב"ם שבת כה יט. וראה ערך מוקצה), בדמאי מותר, מפני שאם רצה מפקיר נכסיו ויהיה ראוי לו (שבת קכז ב).

דמאי בחלה

בארץ ישראל

הראשונים נחלקו אם נחשדו עמי הארץ שלא להפריש חלה:

• יש סוברים שנחשדו אף בחלה, ולכן הלוקח עיסה או לחם מעם הארץ צריך להפריש חלת דמאי, וזו היא חלת דמאי שהוזכרה בכמה מקומות (חלה ד ו. מאירי חלה שם; הר"ש סיריליאו לירושלמי חלה שם; מלאכת שלמה שם).

אלא שחלת דמאי הקלו בה חכמים שניטלת מן הטהור על הטמא לכתחילה; וניטלת שלא מן המוקף (חלה שם; רמב"ם בכורים ז יג); וכן מן הרע על היפה (ירושלמי ערלה ב א).

ובחלת דמאי זו נחלקו אמוראים אם נותנה לכהן בחינם:

יש אומרים שנוטל דמים מהכהן; ויש אומרים שאינו נוטל דמים מהכהן, שמא למחר יביא ודאי ויאמר שדמאי הוא כדי ליטול ממנו דמים (ירושלמי ערלה ב א, לפירוש הפני משה והגר"א והרידב"ז שם).

• ויש מהראשונים שסוברים שלא נחשדו עמי הארץ על החלה, כיון שהיא במיתה, כשם שלא נחשדו על תרומה גדולה, שהיא במיתה (ר"ש חלה ד ו; הרדב"ז על הרמב"ם בכורים ח יד; הר"י קורקוס בכורים שם); ועוד שאף חלה מן התורה אין לה שיעור, כשם שתרומה גדולה מן התורה חיטה אחת פוטרת כל הכרי (רדב"ז הר"י קורקוס שם). ולכן הלוקח עיסה או לחם בארץ ישראל מעם הארץ אינו צריך להפריש חלה (ר"ש ורדב"ז והר"י קורקוס שם).

וחלת דמאי שאמרו (חלה ד ו), הכוונה חלה מתבואה של דמאי שלקחה מעם הארץ, וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה, ואותה חלה אסורה באכילה אף לכהן עד שיפריש ממנה מעשר ותרומת מעשר כדין דמאי (ר"ש חלה רבי עובדיה מברטנורא חלה ד ו). ובאותה הפרשה הוא שהקלו לתרום מן הרע על היפה, ומן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף (ר"ש שם).

ויש שפרשו שחלת דמאי זו היא עיסה שיש בה ספק גמור אם הורמה חלתה ממנה או לא הורמה, ולא עיסת עם הארץ (הרדב"ז והר"י קורקוס בכורים ז יג; משנה ראשונה ותוס' אנשי שם חלה ד ו).

• ויש שכתבו שלא אמרו שהאמינו לעם הארץ בארץ ישראל על החלה אלא דוקא אם אמר עם הארץ הפרשתי חלה, אבל הלוקח סתם מנחתום עם הארץ בארץ ישראל צריך להפריש חלה, שהחזקה שאמרו על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן אינה בעם הארץ, שאינו חבר, ולפיכך מן הסתם צריך להפריש (רדב"ז בכורים ז יג).

בחוץ לארץ

הלוקח בחוץ לארץ מן הנחתום ומן האשה שהיא עושה למכור בשוק צריך להפריש חלת דמאי (תוספתא חלה (ליברמן) א ח, וכפירוש הירושלמי חלה ד ד שהדברים אמורים בחוץ לארץ; רמב"ם בכורים ח טו). אבל הלוקח מבעל הבית, ואין צריך לומר המתארח אצלו, אינו צריך להפריש חלת דמאי (תוספתא ורמב"ם שם).

ויש מהראשונים שסוברים שהמתארח אצלו, אפילו אצל נחתום, אינו צריך להפריש, והוא כשמתארח אצלו בעיסתו (ראב"ד בהשגות שם).

המנהג כיום

כתבו האחרונים שלהלכה נוהגים היתר בחלה בין בארץ ובין בחוץ, כל שהוא בחזקת שמפריש, אף שהוא נחשב עם הארץ לענין מעשר (חזון איש דמאי ו סק"ה)^[15].

וכן אנו מחייבים את הנחתום להפריש, לפי שמעיסה אחת הוא מוכר לחבר ולעם הארץ, וכשמוכר לעם הארץ לא הקלו עליו (חזון איש שם).

בזמן הזה

נאמנות על המעשרות

בזמן חז"ל מי שרצה להיות נאמן על המעשרות היה צריך לקבל חבירות (ראה ערך חבר) בפני שלשה, ורק אז היה נאמן על המעשרות, וכל עוד לא קיבל - פירותיו נחשבים דמאי. ובזמן הזה שאין לנו חברים נחלקו הפוסקים מה דין נאמנות על המעשרות:

• יש שכתב שבזמן הזה מי שראוי לקבל עליו חברות שהוא מדקדק במצות ושימש תלמידי חכמים יכול לאכול מאדם אחד שגם הוא ראוי לקבל עליו חברות; אבל מי שראוי לקבל עליו חברות אינו יכול לאכול מאדם אחר שאינו ראוי לקבל, כיון שהוא נחשב לעומתו כעם הארץ שנוהג בו דין דמאי (חזון איש שביעית י ס"ק ז-ח. וראה חידושים וביאורים דמאי ד סק"ב שהאריך בביאור שיטתו).

• ויש שכתב שבזמן הזה כיון שלא נוהג דין חברות, וגם לא שייך הדין של רוב עמי הארץ מעשרים, לכן בטלה גזירת דמאי, והכל תלוי אם הוא נאמן על המעשרות, שמי שחשוד שלא לעשר - אסור לאכול ממנו, ומי שאינו חשוד - מותר לאכול ממנו גם אם אינו ראוי לקבל עליו דיני חברות (מנחת שלמה א סב ג. וראה משפטי ארץ הלכות תרומות ומעשרות במבוא).

משגיח כשרות

כתבו הפוסקים שמעיקר הדין במקום שיש עליו השגחה טובה שמפרישים תרומות ומעשרות מותר לאכול משם; ויש שכתבו שראוי להפריש גם במקום כזה משום שיש כמה ספיקות בהפרשה שנעשית על ידי המשגיחים (מנחת יצחק ט קט; דרך אמונה מעשר יד א ביאור ההלכה ד"ה הלוקח. וראה מנחת שלמה סב י, נג א. וראה משפטי ארץ שם).

הקולות שבדמאי

כתבו הפוסקים שבזמן הזה לא אומרים שרוב עמי הארץ מעשרים, ולכן במי שאינו נאמן על המעשרות, או בסתם פירות הנמכרים בשוק לא נוהגים כל הקולות שיש בדמאי (ראה לעיל: קולות בדמאי), וצריך להפריש מהם גם תרומה גדולה (חזון איש דמאי טו סק"ד. וראה מנחת שלמה א סב ג).

הערות שוליים