מיקרופדיה תלמודית:דמי ולדות

הגדרה^[1] - ממון שהמכה את האשה חייב לשלם בעד הולדות שהפילה מחמת המכה

החיוב ומקורו

ההלכה

הנוגף את האשה ויצאו ילדיה ומתו, אף על פי שלא נתכוין לנגוף את האשה, אלא נתכוין לחברו והכה את האשה, חייב לשלם את דמי שויים של הולדות לבעלה (בבא קמא מח ב; רמב"ם חובל ומזיק ד א; טוש"ע חושן משפט תכג א), שנאמר: וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה (שמות כא כב).

משמעות הכתוב כי ינצו אנשים משמע שרבו זה עם זה, ולא נתכוונו להכות את האשה (רש"י על התורה שם).

עונש זה ממון הוא, ולא מיתה, שנאמר כאן עונש, ונאמר להלן: וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף (דברים כב יט), ולמדים: מה להלן ממון, אף כאן ממון (מכילתא משפטים מסכתא דנזיקין ח)^[2].

ואף על פי שנאמר 'ולא יהיה אסון', אין הדברים אמורים אלא כשמתו הולדות, ולא יהיה אסון פירושו באשה, שהאשה לא מתה, שאילו מתה - היה הנוגף פטור מדמי ולדות, מפני שחייב מיתה על האשה (מכילתא שם; בבא קמא מב א; סנהדרין עט א)^[3].

אשה

דרשו חכמים: כִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים - אין לי אלא אנשים, מנין לרבות שתי נשים או אשה ואיש, תלמוד לומר: ענוש יענש, בין איש בין אשה (מדרש הגדול שמות כא כב; מכילתא משפטים מסכתא דנזיקין ח).

ולד אחד

ועוד דרשו: וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ - מיעוט ולדות שנים, ומנין אפילו אחד, ת"ל: הרה, מכל מקום (מכילתא משפטים מסכתא דנזיקין ח).

נתגרשה

אף כשנתגרשה האשה, נותן דמי ולדות לבעל, ואפילו אם בא עליה בזנות - זיכתה לו תורה דמי ולדות, שנאמר: בַּעַל הָאִשָּׁה, על הבועל הקפידה תורה (בבא קמא מג א, ורש"י ד"ה בעל).

ואפילו אם יש לה עתה בעל אחר, שאין ההריון שלו, אינו זוכה בדמי ולדות אלא הבועל, שנאמר: הָרָה, מגיד שאינו חייב אלא לבעל ההריון (מכילתא משפטים מסכתא דנזיקין ח; תוספתא בבא קמא (ליברמן) ט כ; ירושלמי בבא קמא ה ה).

התשלום

אף על פי שנאמר: כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה, אינו משלם כמה שירצה הבעל, אלא על פי הדיינים, שנאמר: וְנָתַן בִּפְלִלִים (שמות כא כב), ואין פלילים אלא דיינים, שנאמר: וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים (דברים לב לא. מכילתא משפטים מסכתא דנזיקין ח).

ולא נאמר כאשר ישית עליו בעל האשה, אלא כשיתבענו הבעל בבית דין להשית עליו עונש על כך (רש"י על התורה שם), ואם אינו תובע מעצמו - אין בית דין נזקקים מעצמם להענישו (מלבי"ם שם).

שבח ולדות

מלבד דמי הולדות עצמם, חייבה התורה לשלם גם דמי שבח ולדות, דהיינו מה שהאשה משבחת על ידי עיבורה, שנראית בעלת אברים ודמיה יקרים יותר מחמת הנפח, אלא שנחלקו תנאים למי הוא משלם:

חכמים אומרים שגם שבח ולדות נותן לבעל האשה; ורבן שמעון בן גמליאל אומר שהבעל והאשה חולקים בשבח הולדות (בבא קמא מט א, ורש"י ד"ה דמי).

הלכה כחכמים (ראה רמב"ם חובל ומזיק ד ב, וטוש"ע חו"מ תכג א); ויש פוסקים הלכה כרבן שמעון בן גמליאל (מאירי בבא קמא שם).

המכה

אינו חייב בדמי ולדות עד שיכנה כנגד בית ההריון, שנאמר: הָרָה, והיינו כנגד כל החלל, ולא כשהכה בראשה, או בידה וברגלה (מכילתא משפטים מסכתא דנזיקין ח; בבא קמא מט א, ורש"י ד"ה שיחמא).

רוב הפוסקים סוברים שכך הלכה (מאירי בבא קמא מט א, שהביא הדין בסתם; שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ה; שלטי הגבורים בבא קמא שם אות א; ים של שלמה בבא קמא ה יד).

ויש סוברים שאין הלכה כן (שלטי גבורים שם, בשם מז"ה; מלבי"ם למכילתא שם, בדעת הרמב"ם)^[4].

כשמת הבעל

גר ועבד משוחרר

היתה נשואה לגר או לעבד משוחרר - בין שהיתה גיורת או שפחה, ובין שהיתה ישראלית - נותן לו דמי ולדות, ואם מת הגר פטור (בבא קמא מט א, ורש"י ד"ה היתה; רמב"ם חובל ומזיק ד ג; טוש"ע חו"מ תכג ב). ונחלקו אמוראים ופוסקים בגדרי הפטור (ראה גמרא שם; רמב"ם חובל ומזיק ד ג; סמ"ג עשין ע; המחבר בשו"ע חו"מ תכג ב; רא"ש בבא קמא ה ה; מאירי בבא קמא שם, בשם גדולי הדורות; טור חו"מ תכג; רמ"א שם ב, בשם יש אומרים).

מת הבעל

נגף את האשה ויצאו ילדיה ומת אחר כך הבעל, נותן דמי ולדות ליורשי הבעל (בבא קמא מב ב; רמב"ם חובל ומזיק ד ב; טוש"ע חו"מ תכג א).

אף בבעל ישראל, שיש לו יורשים, כשנגפה אחר מיתתו, נחלקו הראשונים:

• יש סוברים שנותן את דמי הולדות לאשה (רמב"ם חובל ומזיק ד ב; סמ"ג עשין ע; המחבר חו"מ תכג א).

• ויש חולקים וסוברים שנותן ליורשי הבעל (ראב"ד בהשגות שם; תוס' בבא קמא מט א ד"ה אטו; רא"ש בבא קמא ה ה; מאירי בבא קמא מב ב, מט א; טור ורמ"א חו"מ תכג א, בשם יש אומרים).

בשור שנגח

נגח אשה

שור שנגח את האשה ויצאו ילדיה, הבעלים פטורים מדמי ולדות (בבא קמא מח ב; רמב"ם נזקי ממון יא ג; טוש"ע חו"מ תה ג); וזה אחד מן הדברים שבהם האדם חמור יותר משור, שהאדם חייב בדמי ולדות והשור פטור מדמי ולדות (בבא קמא פז א). ופטור אף על פי שהוא מועד לנגוח (בבא קמא מב א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שנאמר: וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים, אנשים ולא שוורים (גמרא שם), שלא חייבה תורה דמי ולדות אלא באדם (רמב"ם שם).

בור

נפלה אשה לבור ויצאו ילדיה, בעל הבור פטור מדמי ולדות (בבא קמא נג ב; רמב"ם חובל ומזיק ו טז; טוש"ע חו"מ תי לה). וכתבו הראשונים שמאותו הכתוב שנתמעט שור מדמי ולדות נתמעט גם בור (שיטה מקובצת בבא קמא שם).

הערות שוליים