מיקרופדיה תלמודית:דרכי האמורי

הגדרה^[1] - איסור עשיית דברים כמנהגי הגוים, שאין בהם טעם

גדרם ומהותם

הגדרתם

דרכי האמורי הם מחוקות העכו"ם, שאין בהם משום עבודה זרה, אבל נהגו לעשותם לשם תורת הבל ושטות שלהם (תוספות סנהדרין נב ב ד"ה אלא, ועבודה זרה יא א ד"ה ואי).

איסורם הוא משום וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ (ויקרא יח ג. ראה רש"י שבת סז א ד"ה דרכי, וראה ערך חקות הגוים).

או משום וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם (שמות כג כד. רש"י עבודה זרה יא א ד"ה ולא).

מהותם

מהדברים האסורים משום חקות-הגוים (ראה ערכו) ישנם שהוגדרו ביחוד בשם דרכי האמורי, והם מיני ניחושים (רש"י שבת סז א ד"ה דרכי), והם סעיפים ממעשה הכשוף [ראה ערכו] (מורה נבוכים חג לז), אין להם מבוא בדרכי הטבע, ולא נתאמתו בניסיון (ר"ן סנהדרין נב ב ד"ה ורבנן), ודברים משונים ותמוהים (מהרי"ק שורש פח) שהם מושכים למעשה כשפים, אשר הם נמשכים לענייני הכוכבים, ויתגלגל הענין להגדיל הכוכבים ולעבדם ולרוממם (מורה נבוכים ג לז).

דוגמאות:

המגררת את בנה לבין המתים, הקושר מין מטלית על ירכו וחוט אדום על אצבעו, הסופק כפיו והמרקד לשלהבת, האומר החזירו לי פת שנפלה ממני שלא תאבד ברכתי, האומר הניחו נר על הארץ כדי שיצטערו המתים, או אל תניחו נר על הארץ שלא יצטערו המתים, ועוד (תוספתא שבת ז, וראה שם עוד דברים רבים שיש בהם מדרכי האמורי, וראה שבת סז).

מנהגי עכו"ם אחרים

יש ראשונים סוברים שאין לנו בדרכי האמורי אלא אלה שמנו חכמים, ואין להוסיף עליהם (יראים השלם שיג); ויש סוברים שכל מה שנהגו העכו"ם למנהג ולחוק ואין טעם לדבר יש לחוש בו משום דרכי האמורי, ושיש בו שמץ עבודה זרה מאבותיהם (מהרי"ק שורש פח; רמ"א יורה דעה קעח א).

מנהג שהוזכר בתורה

העושה דבר מדרכי האמורי מפני שמנהג זה הוזכר בתורה - אין בו משום דרכי האמורי^[2], ולכן שורפים על המלכים שמתו את מיטתם וכלי תשמישם, אף על פי שהם נוהגים כן, מפני שאנחנו עושים כן לפי שהוזכר בכתוב: וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים וגו' כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ (ירמיה לד ה. סנהדרין נב ב)^[3].

ברפואה ותועלת

דבר מדרכי האמורי שיש בו משום רפואה, נחלקו בו תנאים (שבת סז א), והלכה שכל דבר שיש בו משום רפואה, אין בו משום דרכי האמורי (שבת שם, וחולין עז ב; רמב"ם שבת יט יג; טוש"ע אורח חיים שא כז).

בין שהרפואה טבעית, כגון סם ומשקה לרפואה ותחבושת המכה (ראה רש"י שבת וחולין שם), ובין שהיא בדרך סגולה (שו"ת הרשב"א א תיג), כגון הלחשים (טוש"ע או"ח שא כז), וההשבעות (רמ"א קעט טז), והקמיעות (שו"ע יורה דעה קעט יב) וכיוצא^[4].

רפואות שאינם בדוקות

נחלקו ראשונים ברפואות שאינם בדוקות:

• יש סוברים דוקא לחשים מומחים שאנו יודעים בהם שמרפאים - מותרים (מרדכי שבת שס; טוש"ע או"ח שא כז).

• ויש חולקים וסוברים שאפילו אם לא ידענו בברור שמרפאים - מותרים (שו"ת הרשב"א א קסז; דעה א בטוש"ע או"ח שא כז) אם אינם מאלה שאמרו חכמים בפירוש שאסורים משום דרכי האמורי.

למנוע חולי

נחלקו ראשונים אם גם בלחשים שהם להגן מן החולי שלא יבוא התירו חכמים (שלטי גבורים שבת שם).

רפואת ממונו

יש מהראשונים כתבו שלא התירו משום רפואה אלא ברפואת גופו, אבל לרפואת ממונו לא התירו, ולכן מבכרת שהפילה שליא, אין תולים אותה באילן, ואין קוברים אותה בפרשת דרכים, משום דרכי האמורי (ראה חולין עז א), הואיל ועושה לרפואת בהמתו (שלטי גבורים על שבת סז ב ד"ה שליית).

דברים עם משמעות כפולה

יש דברים התלוים בכוונתו של העושה אותם, שאם נתכוין לניחוש וכיוצא - יש בהם מדרכי האמורי; ואם נתכוין לדבר טבעי - הרי זה מותר, כמו: האומר אל תעבור בינינו, שלא תפסוק אהבתנו, הרי זה מדרכי האמורי; ואם מפני כבוד אוהבו שאינו דרך ארץ שיעבור בפניו, הרי זה מותר ( תוספתא ז יב, וחסדי דוד שם), וכיוצא בזה.

וכן כל דבר שעושים משום טעם מיוחד, ולא לניחוש, אין בו משום דרכי האמורי, ולכן ממשיכים לפני חתנים ולפני הכלות צינורות של יין ושל שמן - משום סימן טוב (רש"י ברכות נ ב ד"ה ממשיכין) - ואין חוששים משום דרכי האמורי (תוספתא שבת ז טז).

הערות שוליים