מיקרופדיה תלמודית:דרכי נעם

הגדרה^[1] - דיני התורה ותקנות חכמים לא נאמרו בדברים שהם נגד הנועם והשלום

בפירוש כוונת התורה

במקום שיש להסתפק בכוונת התורה, אנו אומרים שוודאי לא נתכוונה לדבר שהוא בניגוד לדרכי נועם ושלום, שכן נאמר: דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג יז).

• ולכן בארבעה המינים של חג, אף שנאמר בהם: כַּפֹּת תְּמָרִים (ויקרא כג מ), שמשמעו שאפשר לכוף ענפיו, אמרו שאינו אלא לולב של תמרים כשהתחילו קצת להתקשות, ואי אפשר לומר שהתורה נתכוונה לענף הדקל קודם שנתעבה עצו ואפשר לכפות ענפיו, לפי שהם עשויים כקוצים, ויוצאים מהם עוקצים הרבה ומסרטים את הידים, והתורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (סוכה לב א, ורש"י שם. וראה ערך לולב).

וכן מה שכתבה התורה וַעֲנַף עֵץ עָבֹת (ויקרא שם), שמשמעו שענפיו חופים את עצו, אמרו שאינו אלא הדס, ואי אפשר לומר שהוא הירדוף - אילן הגדל על שפת הנהר ועושה פרחים דומים לשושנים והם מרים ביותר והוא סם המות לבהמה (ערוך ע' הרדף. ועי' תוס' סוכה לב ב ד"ה האמת שאין זה הרדופני שהוא סם המות לבהמה) - שאין בו דרכיה דרכי נועם (אביי בסוכה שם ב. וראה ערך הדס), לפי שהוא מסרט את הידים כקוצים, שראשי עליו עשויים חדים כמחט (רש"י שם)^[2]. וכתבו אחרונים שהדס עצמו אם אירע שיש בו קוצים וכדומה, לא נפסל משום כך למצוה, שלא אמרו דרכי נועם אלא לסימן שהתורה לא נתכוונה למין זה, ובודאי נתכוונה להדס, אבל כשכבר ידוע לנו שלכך נתכוונה התורה, שוב לא נפסל משום שאינו דרכי נועם (שפת אמת סוכה לב ב).

• אשה שמת בעלה, ויש לו אח קטן שהיא זקוקה ליבום (ראה ערך יבום), אי אפשר לומר שעכשיו בקטנותו היא אסורה לו, ולא תהיה מותרת לו אלא אחר שיגדיל, שאין זה דרכי נועם אם תצטרך להמתין עד שיגדיל (תוספות יבמות ב א ד"ה ואחות).

• אשה שמת בעלה ויש לו בן, ואחר שהבעל מת – מת גם בנו, אינה חייבת ביבום שאין זה דרכי נועם (יבמות פז ב, וראה רש"י שם).

בתקנות חכמים

מצינו שחכמים נמנעו מלתקן תקנה משום 'דרכי נעם'.

ולכן אחת מן העריות, כגון אחות אשתו, שנפלה ליבום, שנחלקו בית שמאי ובית הלל אם גם צרתה פטורה מן החליצה ומן היבום, והלכה כבית הלל שפטורה (ראה ערך יבום), רצו חכמים לתקן שיהיו מותרות גם לבית שמאי אותן הצרות שכבר נישאו לשוק על פי בית הלל, ואמרו שאי אפשר לתקן, שאם נאמר שיחלצו ימאסו לבעליהן, ודרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (יבמות טו א).

יש מהראשונים שהשתמש בפסוק זה של דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום לדינים שתיקנו חכמים מפני דרכי שלום (ראה רמב"ם מלכים י יב. וראה ערך דרכי שלום).

במשפטי התורה

יש מן האחרונים שהשתמשו בדרכיה דרכי נועם במובן זה ש"משפטי תורתנו יהיו מסכימים אל השכל והסברא".

• והוכיחו מתוך כך שאי אפשר להעלות על הדעת שצריך אדם להניח לסמא את עינו, או לחתוך את ידו ורגלו, כדי שלא ימיתו את חברו (שו"ת הרדב"ז ג אלף נב (תרכז), וראה שם גם ראיות אחרות)^[3].

• וכן יש מי שכתב בגר שמת ואין לו יורשים שנכסיו הפקר (ראה ערך גר), שהזוכים בנכסיו חייבים בקבורתו, שאין זה דרכי נועם שאלו יבזבזו ואחרים יקברוהו (ב"ח חושן משפט רעה)^[4].

הערות שוליים