מיקרופדיה תלמודית:הבאת שלום

הגדרה^[1] - מצות עשיית שלום בין בני אדם

הבאת שלום יש בין איש לאיש, בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין אומה לאומה, ובין ממשלה לממשלה (מכילתא בחדש יא).

ומידות צדיקים לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ובין ישראל תלמיד חכם לעם הארץ, ובין חכם לחכם, ובין אדם לחברו ובין איש לאשתו, ומידות רשעים לעשות מחלוקות ביניהם (תנא דבי אליהו יח). - חיובה וחשיבותה

חיובה

לעולם ידבק אדם בהבאת שלום, שנאמר: בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (תהלים לד טו. יבמות קט א), ויהיה אדם מתלמידיו של אהרן (אבות א יב), שיהא אדם אוהב שלום ורודף שלום בישראל בין כל אחד ואחד, כדרך שהיה אהרן אוהב שלום ורודף שלום (אבות דרבי נתן יב, על פי אבות שם), שהיה עושה שלום בין אדם לחברו, שנאמר - עליו (רש"י סנהדרין ו ב ד"ה תורת אמת) - בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי (מלאכי ב ו. אבות דרבי נתן שם; תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) א ב). כיון שהיה שומע מחלוקת ביניהם, קודם שיבואו לפניו לדין היה רודף אחריהם ומטיל שלום ביניהם (רש"י סנהדרין שם ד"ה אבל אהרן).

חיזור אחריה

אם יושב אדם במקומו ושותק היאך רודף שלום בישראל בין כל אחד ואחד, אלא יצא ממקומו ויחזור בעולם וירדוף שלום בישראל, שנאמר: בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (תהלים שם), בקשהו במקומך, רדפהו למקום אחר (רבי שמעון בן אלעזר באבות דרבי נתן שם).

והוא אחד מן הדברים שמנו חכמים במעלות השלום, שכל מצוה שבתורה כתוב בה: כִּי תִרְאֶה (שמות כג ה), כִּי תִפְגַּע (שם ד), כִּי יִקָּרֵא (דברים כב ו), כִּי תִבְנֶה (שם ח), כשבאה המצוה לידך אתה זקוק לעשות, אבל השלום כתוב בו: בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (תהלים שם. דרך ארץ זוטא, השלום).

אהרן כשהיה רואה שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הלך אצל אחד מהם ואמר לו: למה אתה שונא את פלוני, כבר בא אלי לביתי ונשתטח לפני ואמר לי חטאתי לפלוני לך ופייס עליו, ומניח זה לזה והולך אצל השני ואומר לו כראשון, והיה משים שלום ואהבה ורעות בין אדם לחברו (דרך ארץ זוטא שם).

לדון לכף זכות

נחלקו ראשונים האם המידה לדון את האדם לכף זכות (ראה ערך דרך ארץ) היא בכלל הבאת שלום, שמתוך שהוא מכריעו לכף זכות ואומר לא חטא לי בזאת, אנוס הוא, לטובה נתכוין, יש שלום ביניהם (רש"י שבת קכז ב ד"ה ה"ג הני נמי, על פי הגמ' שם, לגירסתנו); או שהמידה לדון לכף זכות שייכת בגמילות חסדים, ולא בהבאת שלום (מאירי שם, על פי הגמ' שם, לגירסתו).

שכר הבאת שלום

אמרו חכמים שלא תבוא פורענות על מי שמטיל שלום, שלמדים קל וחומר מאבני מזבח שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, ועל שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר בהן: אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת (דברים כז ו) - אבנים שמטילות שלום, אמר הקדוש ברוך הוא לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום על אחת כמה וכמה (רבן יוחנן בן זכאי במכילתא בחדש יא).

וכן מנו הבאת שלום בין הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא (פאה א א), ונחלקו אמוראים בצורת הלימוד:

• יש אומרים שלמדים בגזרה שוה "רדיפה" "רדיפה" מגמילות חסדים, כתוב כאן: בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (תהלים שם), וכתוב שם: רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד (משלי כא כא. רבי אבהו ביבמות קט א-ב; רבי טביומי בירושלמי פאה א א), מה רדיפה שנאמרה להלן כבוד בעולם הזה וחיים לעולם הבא, אף כאן כן (ירושלמי שם), שתשלום שכר גדול להבאת שלום כגמילות חסדים (רש"י יבמות שם ב ד"ה אתיא).

• ויש אומרים שלמדים דבר זה ממה שנאמר: כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה (דברים לב מז), "על האדמה" זה הבאת שלום בין אדם לחברו (רבי מנא בירושלמי שם), לפי שבשלום הם מתיישבים ומתקיימים על האדמה (פני משה שם), כי אין הארץ מתקיימת בלא שלום, שנאמר: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ (ויקרא כו ו. שנות אליהו פאה שם)^[2].

בין איש לאשתו

גדול השלום שבין איש ואשתו, שהרי שמו של הקדוש ברוך הוא שנכתב בקדושה, נמחה על המים לעשות שלום בין איש לאשתו (חולין קמא א), שהמים בודקים את הסוטה (ראה ערכו), ואם טהורה היא יהא שלום ביניהם (רש"י סוכה נג ב ד"ה לעשות).

ואמרו חכמים: הוי מתלמידיו של אהרן משים שלום בין איש לאשתו, שכמה אלפים היו בישראל שנקראו שמם אהרן, שאלמלא אהרן לא בא זה לעולם, שהיה משים שלום בין איש לאשתו, ומזדווגים זה עם זו, והיו קוראים שם הילוד על שמו (אבות דרבי נתן יב).

וגדולי החכמים נתנו לאשה לרוק בעיניהם, כדי לתת שלום בין איש לאשתו (אהרן הכהן ברש"י אבות א יב; רבי מאיר בירושלמי סוטה א ד).

בשינוי מהאמת

מותר לשנות מהאמת עבור השלום, ומספר מקומות מצינו שנעשה כן:

• שינה הקב"ה מהאמת כדי להטיל שלום בין אברהם לשרה, שנאמר: וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן (בראשית יח יב), ולאברהם אינו אומר כן, אלא: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי (שם יג), "ואדני זקן" לא כתוב כאן, אלא "ואני זקנתי" (יבמות סה ב; ירושלמי פאה א א).

• וציוה הקב"ה לשנות מהאמת כדי להטיל שלום, שנאמר: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי (שמואל א טז ב), ונאמר אחר זה: וַיֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי (שם), הרי שהקב"ה ציוה לו לשנות (יבמות שם).

• ושינו אחי יוסף מהאמת כדי להטיל שלום בין יוסף לאחיו, שנאמר: וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף וגו' אָבִיךָ צִוָּה וגו' (בראשית נ טז), ולא מצינו שציוה כלום (יבמות שם; ירושלמי שם).

• ושינה הכתוב מהאמת כדי להטיל שלום בין מנוח לאשתו, שמתחילה כתוב: הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וגו' וְהָרִית (שופטים יג ג), ולבסוף כתוב: הִנָּךְ הָרָה (שם ז), ולא הוזכר שם עקרה (דרך ארץ זוטא, השלום).

דיני ההיתר

ונחלקו תנאים אם דבר זה הוא היתר (רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון ביבמות שם); או מצוה (רבי נתן שם), וכן הלכה (רי"ף בבא מציעא יג א מדפי הרי"ף, ונמוקי יוסף שם)^[3].

ומכל מקום ישתדל בכל יכלתו שלא לשקר, ורק אם מבין שחברו לא יקבל ממנו תשובה אם לא ישנה מפני דרכי השלום, אז ישנה מהאמת (חפץ חיים, רכילות א ח).

ואין ההיתר לשנות אלא בסיפור דברים שכבר עברו, אבל אסור לשנות ולומר שקר על ההווה (ספר חסידים (מרגליות) תכו; מגן אברהם קנו סק"ב; שלחן ערוך הרב שם ב); ויש מהאחרונים שפקפקו בזה וכתבו שיתכן שמותר אף על ההווה (שלחן ערוך הרב שם, בהגהה; משנה ברורה שם סק"ד).

ויש מהפוסקים שכתב שמותר אף להוציא שם רע על אחרים כדי לעשות שלום (שו"ת הרמ"א יא).

שינוי האמת לחולה

בדין אמירת האמת לחולה אנוש, נחלקו רבני דורנו:

• יש אומרים שאין לגלות כלל לחולה אנוש את מצבו, שלא להעכיר את רוחו ותכבד רפואתו (משנת אברהם על ספר חסידים קנד; אגרות משה חו"מ ב עג ב), ואפילו אם ציוהו אביו לגלות מחלתו שהיא אנושה והוא סובל יסורים קשים, אסרו על הבן לגלות לו (באר משה א ס יא; שערים המצוינים בהלכה, קצג ב; בצל החכמה ב נה).

• יש אומרים שבדרך כלל עדיפה השתיקה והעלמת האמת, אלא אם אנו יודעים בוודאות שהדבר לא יזיק לחולה (הרב יצחק זילברשטיין בעמק הלכה – אסיא תשמ"ו עמ' 163), אבל אם יש חשש שגילוי המידע יזיק לחולה, אין לגלות, ואם החולה משביע את הרופא לומר את האמת, לא ישבע לשקר, אלא אם ברור לרופא שבלא שבועתו יגיע החולה לידי סכנת נפשות (הרב יצחק זילברשטיין בהפרדס נו ו עמ' 14-15).

• יש אומרים שאם חולה הנוטה למות מבקש מהרופא שיאמר לו האמת כדי שלא תיטרף דעתו, יגידו לו את האמת, ויש להכין החולה הנוטה למות לאפשרות שלא יקום ממיטת חוליו, ולצוות על נכסיו ולהתוודות, אבל יש לכלכל הדברים ולהגיד רק מה שצריך לדעת, ולא לשבור את לבו (הרב גדליה רבינוביץ בהלכה ורפואה, ג תשמ"ג עמ' קב-קה).

• ויש מחלקים בין סוגים שונים של חולים: אלו שיש סיכויים לרפא את מחלתם, וההערכה היא שגילוי האמת יסייע להם להתמודד טוב יותר עם מצבם, ולשתף פעולה בדרכי הריפוי, יש לגלות להם האמת, ויש לגלות קודם לבני משפחת החולה הקרובים, ואחר כך, עמם ובידיעתם, לגלות לחולה את מצבו, תוך עידוד והפחת תקווה; אלו שמצבם הוא סופני, ואין מקום לטיפול במחלה עצמה פרט לשיכוך כאבים, אין לגלות לחולה אלא רק למשפחתו הקרובה; אלו שאין הרפואה המודרנית יכולה להציע להם טיפול כלשהו, אלא שיש לחוש שימותו פתאום בכל רגע, להם יש לומר להתוודות, ומכל מקום לא נוהגים כן כיום (נשמת אברהם יו"ד שלח ג).

• ויש אומרים שלא ניתן לומר בזה דבר מוחלט ומוגדר, אלא יש לשקול כל מקרה לגופו, מה טוב לאותו חולה (הרב יגאל שפרן באסיא מב-מג תשמ"ז עמ' 16-23)^[4].

הערות שוליים