מיקרופדיה תלמודית:הבראה

הגדרה^[1] - סעודה שאחרים מאכילים לאבל, בשעה שאסור לו לאכול משלו

גדרה וחובתה

האיסור לאכול משלו

אבל אסור לאכול משלו ביום הראשון, שנאמר ליחזקאל: וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל (יחזקאל כד יז^[2]. מועד קטן שם; רמב"ם אבל ד ט; טוש"ע יו"ד שעח א), מכאן ששאר אבלים צריכים לאכול משל אחרים (רי"ץ גיאת אבל עמ' רכט; רבנו ירוחם כח ב; רמב"ם שם).

משל שכניו

ומצוה על שכניו שיאכילוהו משלהם, כדי שלא יאכל משלו (טוש"ע יו"ד שעח א), שכן אמרו: תבוא מארה לשכניו שהצריכוהו לאכול משלו (רא"ש מועד קטן ג פט, בשם ירושלמי). וסעודה זו שאחרים מביאים לו נקראת הבראה (תורת האדם לרמב"ן ענין האבלות; רבנו ירוחם כח ב. וראה סנהדרין יח א, ושם כ א, ובמועד קטן בכמה מקומות). וכן נהגו בימים קדומים (ראה שמואל ב ג לה, ירמיה מז ז).

טעם לסעודת הבראה

• יש מהראשונים שכתבו, שמפני שהאבל דואג על מתו ואינו חושב לאכול, לכן ציווהו לאכול משל אחרים (רבנו ירוחם כח ב; אורחות חיים אבל יג; בית יוסף יו"ד שעח י), שיביאו לו שכניו וקרוביו (ארחות חיים שם), ומטעם זה נעשית מצוה, ואף אם רוצה לאכול משלו נצטוינו להאכילו (דרישה יו"ד שעח א).

• ויש שכתבו שסעודת הבראה באה כדי לנחמו (אור זרוע ב תל), שמראים לאבל שמשימים אותו על לבם (לבוש יו"ד שעח א).

אבלים להחליף סעודתם

• יכול להאכיל את חברו באבלו, והוא יאכילנו באבל שלו (טוש"ע יו"ד שעח א, על פי מועד קטן כז ב), ואפילו שניהם אבלים, מותרים להחליף סעודתם (פרישה שם וש"ך סק"ב), ובלבד שלא יתנו מתחילה על כך (רא"ש מועד קטן ג פד, ומרדכי מועד קטן תתקלא, בשם רבינו מאיר; טוש"ע שם).

• ויש מהראשונים מפרשים שאבל מותר להחליף סעודתו עם חברו שאינו אבל, ונמצא שאין הם חסרים כלום, והאבל אינו אוכל משלו (ר"ן מועד קטן שם ד"ה רבה).

אשה משל בעלה

הסתפקו ראשונים אם אשה יכולה לאכול משל בעלה, או כיון שחייב במזונותיה, הרי זו כאוכלת משל עצמה, והכריעו שכיון שאוכלת עמו תמיד אינו נראה כשל אחרים; וכן מי שיש לו שכיר שאוכל עם בעל הבית בשכרו, אינו אוכל משל בעל הבית; אבל מי שזן את העני או היתום, יכולים לאכול משל בעל הבית (רא"ש שם; מרדכי שם; טוש"ע שם).

רצה להתענות

• רצה האבל להתענות - רשאי (תורת האדם ענין אבלות; מאירי מועד קטן כז ב ד"ה אבל; טור יו"ד שעח, וש"ך שם סק"ד), ויש מהראשונים שהיו צמים עד הלילה, מפני שלא רצו לקבל הבראה מאחרים (בית יוסף שם, על פי מרדכי מועד קטן תתפ; הגהות מיימוניות אבל ד ט. וראה להלן: זמנה). ויש שהסמיכו לפסוק: לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם (ויקרא יט כו. הגהות מיימוניות שם).

• ויש סוברים שאסור להתענות באותו יום, ואפילו בתענית שיש נוהגים להתענות לפני ראש השנה, שאין תענית זו חובה (אור זרוע תל, הובא בהגהות אשר"י מועד קטן ג פט).

לא שלחו לו

אם לא שלחו לו אחרים, או שהוא יחידי בעיר, אינו חייב לצער עצמו שלא לאכול כלל (מאירי מועד קטן כז א ד"ה אבל; ט"ז יו"ד שעח סק"א).

ברחובה של עיר

• נוהגים היו להברות האבל ברחובה של עיר (ראה מועד קטן כה א, רמב"ם אבל יא ב, טוש"ע יו"ד תא ד)^[3], והיו מברכים שם ברכת אבלים (כתובות ח ב, ורש"י ד"ה ברחבה. וראה ערך ברכת אבלים).

• יש מפרשים שלאחר מכן כשבא לביתו, היו שוב מברכים ברכת אבלים, ומברים אותו שוב בביתו (מאירי מועד קטן כד ב ד"ה אמר).

• ויש מפרשים שברחבה רק היו מברכים ברכת אבלים, והולכים לביתו להברותו (מאירי שם, בשם יש מפרשים. וראה ערך ברכת אבלים שברכת רחבה בטלה היום).

קודם למשתה חתן

נחלקו תנאים:

• יש סוברים הבראת האבל קודמת למשתה חתן, שנאמר טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה (קהלת ז ב. רבי ישמעאל בתוספתא מגילה ג טו; חסידים הראשונים במסכת שמחות יב ה)^[4].

• ויש סוברים בית המשתה קודם (תנא קמא בתוספתא מגילה שם, ובשמחות שם).

הלכה כדעה ראשונה (רמב"ן בתורת האדם ענין ההוצאה; טוש"ע יו"ד שעח א). אבל אם אין בידו כדי שניהם - משתה החתן קודם (מכילתא אחריתי ברמב"ן שם; טוש"ע שם), שכבוד החיים קודם (רמב"ן שם. וראה ערך הכנסת כלה וערך תנחומי אבלים).

הסעודה

עשרה כוסות

עשרה כוסות התקינו חכמים (כתובות ח ב; שמחות יד יד; ירושלמי ברכות ג א; טור יו"ד שעח) בסעודת הבראה, להרבות לאבל בשתיה (רש"י שם ומאירי שם ד"ה עשרה), אף על פי שאינו רוצה (מאירי שם), כמו שנאמר: תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ (משלי לא ו. רש"י שם): שלשה קודם האכילה, כדי לפתוח את בני מעיו; שלשה בתוך האכילה, כדי לשרות אכילה שבמעיו; וארבעה לאחר האכילה - כנגד ברכת הזן וברכת הארץ ובונה ירושלים והטוב והמטיב (כתובות שם^[5], וראה ערך ברכת המזון).

ויש אומרים שנים קודם המזון; חמשה בתוך המזון; ושלשה לאחר המזון - לברכת אבלים, לתנחומי אבלים ולגמילת חסדים (מסכת שמחות שם; ירושלמי ברכות שם).

ארבעה כוסות נוספים

• הוסיפו עליהם עוד ארבעה, כנגד חזני העיר, שהיו שמשי העיר להתעסק במתים ובצרכי ציבור, וכנגד פרנסי העיר, שהיו מבזבזים ממונם לקבורת עניים, וכנגד בית המקדש, שינחמנו המקום בבנינו, וכנגד רבן גמליאל, שתיקן להוציא את המת בכלי פשתן (כתובות ח ב ורש"י. וראה ערך קבורה על תקנת רבן גמליאל).

• ויש אומרים שהוסיפו שלשה, אחד לראש הכנסת, ואחד לחזן הכנסת, ואחד לרבן גמליאל (שמחות יד יד; ירושלמי שם).

ביטול התקנה

התחילו שותים ומשתכרים, החזירו הדבר ליושנו (כתובות שם; שמחות שם). יש מפרשים, לתקנה הראשונה שישתו עשרה כוסות (רש"י שם ד"ה ליושנה); ויש מפרשים שביטלו כל התקנות, ולא ישתו אלא בתוך הסעודה (רמב"ן כתובות שם ד"ה החזירו, ובתורת האדם ענין האבלות; ריטב"א כתובות שם ד"ה החזירו, בשם התוספות; שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ה והרשב"א. ב' הדעות הובאו בטור יו"ד שעח).

ויש פוסקים שאין שותים בבית האבל יתר על עשרה כוסות (רמב"ם אבל יג ח, וראה שם בכסף משנה), ויש מפרשים דבריהם שמסופקים אם החזירו לתקנה ראשונה, או שביטלו כל התקנה, ולכן לכתחילה ישתו בתוך הסעודה, ובדיעבד אם שתו עד עשרה אין בכך כלום (לחם משנה ד ו: ועדיין צריך עיון).

מיני האוכל בסעודה

הכל מעלים לבית האבל, גלוסקאות ובשר ודגים, ובחבר עיר ירק וקטניות ודגים, רבן שמעון בן גמליאל אומר במקום שנהגו אפילו מעשה קדרה (שמחות יד יג), ויש גורסים: מקום שנהגו לנחם אבלים בביצים ועדשים - מאכילים, מקום שנהגו בבשר ויין - מאכילים, הכל לפי המנהג (תורת האדם לרמב"ן ענין האבלות, בשם רי"ץ גיאת; טור יו"ד שעח, בשמו; שו"ע שם ט. וראה ירושלמי ברכות ג א).

ויש סוברים שחייב האבל לאכול בשר ולשתות יין בסעודת הבראה (הגהות מיימוניות אבל ז ו, על פי נדרים נו א), ועיקר תנחומי אבלות ביין, כמו שנאמר: תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ (משלי לא ו. רא"ש מועד קטן ג נח).

ביצים ועדשים

מברים תחילה בביצים או בתבשיל עדשים, זכר לאבלות, ואחר כך אוכלים כל צרכם (רמב"ן בתורת האדם ענין האבלות, על פי בבא בתרא טז ב; טוש"ע יו"ד שעח ט), שכן עשה יעקב תבשיל עדשים לנחם את יצחק אביו על פטירת אברהם אביו, שכמו שעדשים אין להן פה, כך האבל אין לו פה, או כשם שעדשה זו מגולגלת, אף אבלות מגלגלת ומחזרת על כל באי עולם, וההבדל בין הטעמים הוא בביצים, שפה אין להן, אבל אינן מגולגלות כגלגל (בבא בתרא שם, ורש"י ד"ה לנחומי. וראה חמדת ימים תולדות, שמכאן למדים גם לעיקר הבראה).

האוכלים עמו

אוכלים ושותים עמו כל בני המשפחה, ושצר להם בצרתו, והעוסקים עמו בהספד (רמב"ן בתורת האדם שם; טור יו"ד שעח בשמו, וראה פרישה שם אות יד), ואף הכוסות שתיקנו (ראה לעיל), לכל אחד ואחד תיקנו (ראה רמב"ם אבל יג ח).

ומכל מקום אין לאכול עם האבל הרבה בני אדם עד שיתחלקו לשני מקומות (הגהות מיימוניות אבל יג ט, בשם ראבי"ה; שו"ע שם י), לפי שהוא כסעודת מרעות (ש"ך שם סק"ט).

סלי נצרים וזכוכית צבועה

בראשונה היו מוליכים לבית האבל עשירים בזהב וכסף ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה, התקינו שיהיו הכל מוליכים בסלי נצרים, מפני כבוד העניים.

בראשונה היו משקים בבית האבל עשירים בזכוכית לבנה ועניים בזכוכית צבועה, התקינו שיהיו הכל משקים בזכוכית צבועה, מפני כבוד העניים (מועד קטן כז א; רמב"ם אבל יג ז; רמב"ן בתורת האדם שם; טור יו"ד תא).

כפיית המיטה

ההולך לבית האבל, אם לבו גס בו, יברוהו על מיטות כפויות (מועד קטן כו ב; רי"ף שם טז ב; רא"ש שם ג עו; טור יו"ד שעח). יש מפרשים לבו גס בו, היינו קרובו אוהבו ושושבינו (ר"ן שם כז א ד"ה אם, ושאר ראשונים); ויש מפרשים כשרואים שאינו מתנהג כדרך האבלים אלא שמח, יושבים המנחמים על מיטות כפויות כדי שירך לבו (פירוש א ברש"י על הרי"ף; ר"ן שם, בשם רש"י).

ואם אין לבו גס בו, יברוהו על מיטות זקופות (מועד קטן שם; רי"ף ורא"ש שם; טור שם). ונחלקו ראשונים: יש סוברים שהמברה יושב על מיטה זקופה, והאבל על מיטה כפויה (רמב"ן בתורת האדם שם, בשם רי"ץ גיאת; טור שם, בשם הר"י); ויש סוברים שאף האבל אוכל על מיטה זקופה מפני כבוד המברה (רמב"ן שם, בשם אחרים; רא"ש שם, בשם הראב"ד; טור שם, בשמם).

יש מהראשונים כתבו שלא אמרו שהמברים על מיטות זקופות אלא בפנים חדשות שבאו אחר יום ראשון, אבל ביום ראשון - אסור (מאירי מועד קטן כו ב ד"ה ההולך, בשם יש מפרשים)^[6].

זמנה

ביום הראשון

• רוב הראשונים סוברים שאינו אלא ביום ראשון, אבל למחרת או בלילה מותר לאכול משלו, אפילו היא לו סעודה ראשונה (מרדכי מועד קטן תתפ, בשם רבינו תם; טור שם, על פי הרמב"ן בתורת האדם שמותר להתענות; רמ"א יו"ד שעח ג), אפילו כשלא היה פנאי להברות מבעוד יום, כגון שנמשך עסק הקבורה עד הלילה (שו"ת נודע ביהודה מהדורה קמא יו"ד צח, לדעה זו), ומהאחרונים נתנו טעם שהמרירות עיקרה ביום ראשון (ראה ערך אבלות. חכמת אדם קסג ז).

• ויש סוברים שכשם שליל שני חשוב לענין אבלות כיום ראשון (ראה ערך הנ"ל), כך לענין הבראה, אם חזרו אחר בין השמשות (נמוקי יוסף על הרי"ף בבא בתרא מט א, בשם ריטב"א), ומברים בלילה (דרכי משה שם בדעתו).

• ויש סוברים שאין מחלוקת בדבר, וכשחזרו מבית הקברות אחר בין השמשות, הכל מודים שמברים בלילה כיון שלא חל עדיין חיוב הבראה ביום, ולדברי הכל אין מברים בלילה כשנדחה יום הראשון מפני שלא אכל, אבל קברו בלילה, מברים אותו בלילה, או ביום שאחריו (נודע ביהודה שם).

בסעודה ראשונה

באותו היום, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאין סעודת הבראה אלא סעודה ראשונה בלבד (רש"י סנהדרין יח א ד"ה וכשמברין; רא"ש מועד קטן ג פט; סמ"ג עשין דרבנן ב; אור זרוע תל; רבנו ירוחם כח ב; מרדכי מועד קטן תתקלא).

• ויש סוברים שכל היום אסור לאכול משלו (תוספות מועד קטן כ א ד"ה שכבר, ושם כז ב ד"ה יום).

כל שבעה

יש נוהגים לאכול כל שבעה משל אחרים, מפני עניי ישראל שאינם יכולים לעשות מלאכה ולא יתביישו (רבנו ירוחם שם, בשם הרא"ש. וראה חכמת אדם קסג ה שכן נוהגים בקצת קהלות), ויש נוהגים לשלוח לאבל מ"חברא קדישא" גמ"ח מעות די מחסורו לכל שבעה, והכל כדי שלא יתביישו עניים (חכמת אדם שם).

בשבת

בשבת, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאין מברים, שמדברים של פרהסיא הוא (ריטב"א בבא בתרא ק ב; נמוקי יוסף על הרי"ף בבא בתרא מט א בשמו, והביאו בית יוסף יו"ד שצג).

• ויש סוברים שאף בשבת מברים, שהרי עשויים להביא מאכל למי שלא היה לו להכין מערב שבת אף שאינו אבל, ועוד שלא אסרו מנהגי אבלות בשבת אלא לאבל עצמו, אבל לאחרים אין טעם לאסור, וכתבו שכן המנהג (בית יוסף שם; דרכי משה יו"ד שעח, וראה ש"ך שם ס"ק יא).

סמוך לשבת

נקבר מתו ערב שבת עם חשכה, קודם בין השמשות:

• יש מהראשונים סוברים שמברים אותו מבעוד יום (מרדכי מועד קטן ג תתקלג; שו"ע יו"ד שעח ה, בשם יש מי שאומר), אף שלא יכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול, הרי מן הדין זה מותר (מרדכי שם)^[7], ועוד שאף סעודת הבראה מצוה היא כמו סעודת שבת (חכמת אדם קסג ט).

• ויש סוברים כיון שאם רצה שלא לאכול רשאי (ראה לעיל) טוב שלא להברותו אז, וכן נוהגים (שו"ע שם).

שמע בשבת או מת לו ברגל

שמע שמועה בשבת - יש אומרים שצריך להברותו הבראה ראשונה שבימי אבלות (מרדכי מועד קטן תתפ, והביאו הבית יוסף; שו"ע יו"ד שעח יא); ויש אומרים שכיון שנדחה יום ראשון שוב אין מברים אותו (מרדכי שם, בשם חולקין; רמ"א שם, בשם יש אומרים), וכן נוהגים (רמ"א שם).

וכן במי שצריך למנות שבעה אחר הרגל - כגון שמת ביום טוב האחרון (ראה ערך אבלות. באור הגר"א שם ס"ק טו) - נחלקו אם צריך להברותו אחר הרגל (מרדכי שם; שו"ע ורמ"א שם).

במועדים

אין מברים ביום טוב, ואפילו ביום טוב שני של גלויות (רמב"ם אבל יא א; טוש"ע יו"ד תא ד).

בחול המועד נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שמברים אף על פי שאין אבלות במועד (רמב"ם אבל יא א; עוד ראשונים מועד קטן כד ב; רמב"ן בתורת האדם ענין האבלות; טוש"ע או"ח תקמז ח, ויו"ד תא ד).

• ויש חולקים (סמ"ג לאוין עה חול המועד, בשם רש"י, וראה תוספות מועד קטן כ א ד"ה שכבר שרש"י הסתפק בדבר;

ריטב"א מועד קטן שם ד"ה מתני')^[8].

בחנוכה, פורים, וראש חודש - מברים (סמ"ג שם; בית יוסף ושו"ע יו"ד תא ד. וראה שבלי הלקט קצב שחולק בחנוכה).

המברים והאבלים

כהן גדול ומלך

כהן גדול כשמברים אותו, כל העם מיסב על הארץ, והוא יושב על הספסל (סנהדרין יח א; רמב"ם אבל ז ו); והמלך יושב על הדרגש, וכל העם מסובים על הארץ (שם כ א; רמב"ם שם ח).

אנשים ונשים

אשה שאירעה אבל, אין לאנשים להברותה (ראה מסכת שמחות יא ב; טוש"ע יו"ד שעח ב), משום הרגל עברה, אבל נשים מברות אותה, שאף הנשים אסורות לאכול משלהן (רא"ש מועד קטן ג פד, בשם הר"מ; מרדכי שם תתקלא; טוש"ע שם).

היו לה בנים קטנים - רבי יהודה אומר מברים אותה (שמחות שם), שנראה שעושים בשביל בניה, ואין קרבת דעת אליה (מרדכי שם). ואין הלכה כמותו (מרדכי שם. וראה נחלת יעקב שמחות שם, בדעת השו"ע), ויש פוסקים כרבי יהודה (טור שם), שלדעתם אין מחלוקת בדבר (בית יוסף שם).

מנודה

מנודה - נשאלו הגאונים אם להברותו, ולא פשטו (תורת האדם לרמב"ן ענין ההתחלה, בשם רב יהודאי; טור יו"ד שעז בשמו), וכתבו הפוסקים שאין מברים אותו (שו"ע שם ב).

על קטן שמת

הקטן שמת - אין מברים עליו, אלא אם כן הוא בן שלשים יום שלמים, שאינו נפל, או שידוע שכלו לו חדשיו (טוש"ע יו"ד שעח ו. וראה ערך נפל).

חכם

חכם שמת - הכל כקרוביו, וכולם מברים עליו אפילו במועד, אף על פי שעל מת אחר אין מברים במועד אלא קרוביו (רמב"ם אבל יא ב, על פי מועד קטן כה א; טוש"ע יו"ד תא ד).

הרוגי בית דין

על הרוגי בית דין אין מברים, שנאמר: לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם (ויקרא יט כו. סנהדרין סג א; שמחות ב ו; רמב"ם סנהדרין יג ד). ואין לוקים עליו, לפי שהוא לאו שבכללות (סנהדרין שם; רמב"ם שם. וראה ערך אכילה על הדם וערך לאו שבכללות).

שמועה קרובה ורחוקה

השומע שמועה קרובה, שנוהג שבעה ושלשים (ראה ערך שמועה קרובה), נוהגת בה גם הבראה (רא"ש מועד קטן ג כט; נמוקי יוסף על הרי"ף שם יב א ד"ה ת"ר; טור יו"ד תב), אבל על שמועה רחוקה אין מברים (תוספות מועד קטן כד ב ד"ה אלא; נמוקי יוסף שם ד"ה אלא; טוש"ע יו"ד שעח יב, ושם תכ ג).

הערות שוליים