מיקרופדיה תלמודית:הברכה

הגדרה^[1] - כפיפת ענף מהאילן או גוף האילן בקרקע, כדי שישתרש ויוציא אילן חדש

מהותה

שמה

שם הברכה הוא מלשון ברך, כמו וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים (בראשית כד יא), שכופף זמורות האילן - או האילן עצמו (ראה להלן) - ומבריך בקרקע (רש"י בבא בתרא יט ב ד"ה מבריך) כאדם הכורע על ברכיו (תוספות שם פג א ד"ה הרכובה).

עניינה

שני מיני הברכה הם: המבריך זמורה מהגפן, והמבריך הגפן עצמה (מראה הפנים לירושלמי כלאים תחילת פרק ז). הברכת הזמורה היא שעושים גומא ליד האילן, ולוקחים ענף אחד מענפי האילן וטומנים באותה גומא, וראש הענף יוצא מצד אחר ונעשה אילן (רבינו חננאל שבת עג ב; ערוך ערך ברך ב; פירוש המשניות לרמב"ם ערלה א ה, ור"ש וברטנורא שם; טוש"ע יורה דעה רצד טז), וההטמנה בגומא היא באמצעיתו של הענף (טוש"ע שם).

יש שקוצצים הענף מן האילן קודם שהטמין בקרקע (רמב"ם מעשר שני י יד, וטוש"ע יו"ד שם), או לאחר שהטמין והשריש (ראה רא"ש קדושין א סב. וראה חזון איש ערלה יב ד); ויש שאינם קוצצים (ראה תוספות ראש השנה ט ב ד"ה מרכיב, ורמב"ם מעשר שני שם).

בצורת הברכת הגפן עצמה יש כמה אופנים:

• שמטמין גוף האילן כולו בארץ (ראה רמב"ם כלאים ו ז-ח, וראה רשב"ם בבא בתרא פג א ד"ה המבריך, ותוספות שם ד"ה הרכובה), שכופף אמצעית הגפן בקרקע ומכסה אותה באמצעיתה, וכשנשרש באמצעיתה חותכים עיקר הראשון ונעשו שתי גפנים (רשב"ם בבא בתרא שם).

• שמשכיבים האילן בארץ על ארכו, ומחזירים העפר עליו כדי שיצמחו בו אילנות רבים (פירוש המשניות לרמב"ם שביעית ב ו).

• שנועץ רק ראש הגפן בארץ, וחותכו אחר שהשריש (רא"ש קדושין שם), או קודם שהשריש (ראה רא"ש ותוספות הרא"ש שם לז א ד"ה חוץ).

בערלה

דינו

המבריך פטור מן הערלה, שנאמר: וּנְטַעְתֶּם (ויקרא יט כג) - פרט למבריך (תורת כהנים קדושים ג), במה דברים אמורים כשעדיין הענף - או ראש הגפן - שהבריך מן האילן, מחובר בו, אבל אם נפסק מגוף האילן - חייב בערלה, שכן שנינו: אחד הנוטע ואחד המבריך שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה למנין שני הערלה (תוספתא שביעית ב), הרי שישנה בדין ערלה, לפי שהדברים אמורים שם כשכבר נפסק מהאילן (תוספות ראש השנה ט ב ד"ה מרכיב בנוגע להרכבה; פירוש המשניות לרמב"ם ערלה א ה; רמב"ם מעשר שני י יד; טוש"ע יו"ד רצד טז).

וחייב בין שחתך בד אחד מן האילן והבריכו בארץ (רמב"ם מעשר שני שם), ובין שחתך אותו מהאילן אחר שכבר השריש בארץ (ראה רא"ש קדושין א סב, וסמ"ג לאוין קמו, וכן כתב הבית יוסף יו"ד שם), ואפילו לא הפסיקו כלל מהאילן אלא שאינו יונק עוד מהאילן - חייב בערלה (ר"ן ראש השנה ב א ד"ה ואיכא, על פי ירושלמי ערלה א ג; מאירי ראש השנה י א; שו"ע יו"ד שם).

החולק על כך וההלכה

כתבו ראשונים שרבי אליעזר בן יעקב שחולק בחזרה מעורכי המלחמה (ראה להלן: בעורכי המלחמה), וסובר שהמבריך אינו בכלל נוטע (ראה סוטה מג ב), אף בערלה חולק וסובר שאין המבריך בכלל ונטעתם, ופטור מהערלה (רא"ש קדושין שם, והלכות ערלה ו; בית יוסף יו"ד רצד, וראה שו"ע שם טז), ואפילו כשחתך את הענף שהבריך מן העיקר (חזון איש ערלה יב ד).

ונחלקו הפוסקים כדעת מי ההלכה:

• יש שכתבו שהלכה כחכמים (רמב"ם מעשר שני י יד; טוש"ע שם).

• יש שכתבו שבחוץ לארץ, שכלל הוא כל המקיל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ (ראה ברכות לו א. וראה ערך ערלה), יש לסמוך על רבי אליעזר בן יעקב, וכל הברכה בחוצה לארץ פטורה מערלה (רא"ש קדושין א סב, והלכות ערלה ה; מרדכי שם תקג).

• ויש מהראשונים שפוסק כרבי אליעזר בן יעקב אף בארץ ישראל (מרדכי ראש השנה תשד, מטעם משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי).

מהאחרונים יש שסובר שאין רבי אליעזר בן יעקב חולק כלל בדין ערלה, ולא אמר שההרכבה אינה בכלל נטיעה אלא לענין חזרה מעורכי המלחמה בלבד, אבל לגבי ערלה מודה לחכמים, ולכן אף בחוץ לארץ אין מקום לדעתו להקל בהברכה (שו"ת שאגת אריה החדשות יד, ובטורי אבן ראש השנה ט ב).

מאימתי מונים שני הערלה

הבד שהבריך, ופסקו מעיקרו לאחר זמן, שחייב בערלה (ראה לעיל: דינו), מונים לו שני הערלה משעה שנפסק (רמב"ם מעשר שני י טו, על פי משנה ערלה א ה בהבריכה שנה אחר שנה, ראה להלן), וכן אם פסקה יניקתו מהעיקר (ראה לעיל שם) מונים לו משעה שנפסקה יניקתו (ר"ן ראש השנה ב א ד"ה ואיכא).

ויש שסובר שמונים משעה שנברכה (הגר"א בשנות אליהו ערלה א ה, וגורס כן במשנה שם, וכן כתב בבאורו לירושלמי ערלה א ג^[2]).

כשלא נפסקו הבדים מהעיקר

הבריך בד בארץ וצמח, והבריך בד אחר ממה שצמח בארץ וצמח, וחזר והבריך מן השלישי, הואיל ולא נפסקו מן העיקר הראשון - הכל מותר (רמב"ם מעשר שני י יח, על פי משנה ערלה א ה שדוקא שנפסקה מונה כו'; טוש"ע יו"ד רצד טז), ואם נפסק העיקר הראשון - כולם חייבים, ומונה לכולם משעה שנפסק (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם); ויש שסובר שמונה משעת ההברכה (הגר"א בשנות אליהו ערלה א ה).

נעקר האילן וחי מהבד שהבריך

אילן שהבריך ממנו בד בארץ, ואחר כך נעקר האילן כולו, והרי הוא חי מן הבד שהבריך בארץ, חזרה הזקנה להיות כבריכה (משנה ערלה א ה), היינו שחוזר האילן להיות טפל לענף שהבריך, כיון שהוא חי ממנו ותלוי בו, והרי הוא כאילו ניטע עתה, וחייב בערלה, ומונה שני ערלה בין לאילן ובין לענף משעה שנעקר (רמב"ם מעשר שני י יז, וטוש"ע יו"ד רצד טז, וראה במפרשי המשנה שם), ולא אמרו שאילן שנעקר ונשתייר בו שורש פטור מן הערלה (ראה משנה שם ד, וראה ערך ערלה) אלא כשהשורש שנשתייר יונק מהקרקע הקודמת, אבל בריכה זו אינה יונקת כל כך כמו השורש (משנה ראשונה שם).

ויש שחולק וסובר שאף כאן האילן פטור מערלה, כיון שנשתיירה הבריכה שהיא פטורה כל זמן שלא נפסקה (מלאכת שלמה שם בשם ה"ר יהוסף, וראה ביאורו שם בדברי המשנה: חזרה הזקנה להיות כבריכה, והשאיר בצריך עיון).

דין הפירות שגדלו בענף

עשה הענף פירות בעודו מחובר באילן, ואחר כך פסק עיקרו, אותם הפירות מותרים, מפני שגדלו בהיתר, ואם הניחם אחר שנפסק העיקר עד שהוסיפו אחד במאתים (ראה ערך בטול איסורים, שערלה בטלה במאתים, וראה ערך ערלה), הרי אלו אסורים (משנה ערלה א ה: בריכה שנפסקה כו'. וראה במפרשי המשנה שם; רמב"ם מעשר שני י טו; טוש"ע יו"ד רצד כב), והוא הדין אילן שנעקר וחי מן הענף שהבריך בארץ, שפירותיו מותרים עד שיוסיפו אחד במאתים משנעקר (ירושלמי שם ג).

בשבת ושביעית

בשבת

המבריך בשבת, חייב משום זורע (שבת עג ב). בגדרו של איסור הברכה בשבת נחלקו הראשונים:

• יש סוברים שהברכה היא אב מלאכה כזורע (רש"י שם ד"ה כולן; רמב"ם שבת ז ג; אור זרוע ב נב), וענין אחד הוא עם זורע, שכל אחד מהם לצמח דבר הוא מתכוין (רמב"ם שבת שם), אלא שזה בזרעים וזה באילנות (רש"י שבת שם).

• יש סוברים שאינה אלא תולדה של זורע (מאירי שם עג א ד"ה אחד הזורע; יראים השלם רעד; הרמ"ך בכסף משנה שבת ז ב).

• ויש סוברים שהברכה היא תולדה לתולדה, שהברכה תולדת נוטע, והנוטע תולדת זורע (רבינו חננאל שבת שם. וראה ערך אבות מלאכות).

המבריך חייב גם משום נוטע (שבת שם), היינו שאם התרו בו (ראה ערך התראה) בין משום נוטע ובין משום זורע - חייב (ראה תוספות שם ד"ה משום).

בשביעית

הברכה כנטיעה לענין שביעית (ראה שביעית ב ו, וברייתא בראש השנה ט ב, ורמב"ם שמיטה ויובל א ד).

האם לוקה מהתורה

המבריך בשביעית מכים אותו מכת-מרדות (ראה ערכו) מדבריהם (רמב"ם שמיטה ויובל א ד), שהרי זו תולדת עבודת הארץ בשביעית, כמו נוטע (שם)^[3], אלא שיש שנראה מדבריהם שאף נוטע בשביעית לוקה מן התורה (ראה ר"ש שביעית א א, וראה ערך הנ"ל).

בערב שביעית

המבריך ערב שביעית, הרי זה תלוי במחלוקת הראשונים אם נטיעה בתוספת שביעית אסורה מן התורה, שלדעתם אם הבריך ערב שביעית פחות מארבעים וארבעה ימים קודם ראש השנה - ארבעה עשר יום לקליטה (וראה ערך ערלה וערך תוספת שביעית שכך הלכה, אבל יש מהתנאים חולקים בזמן של הקליטה), ושלשים יום לתוספת שביעית - יעקור (ראה רש"י ראש השנה י ב ד"ה צריך ורמב"ם שמיטה ויובל ג יא), או שנטיעה בתוספת שביעית מותרת, ובלבד שלא תהיה הקליטה בשביעית, שלדעתם די אם הבריך כדי שיעור קליטה קודם ראש השנה (ראה דעת רבינו תם בתוספות ראש השנה י ב ד"ה שלשים, ובר"ש שביעית ב ו. וראה ערך תוספת שביעית באור השיטות).

בכלאים

המבריך גפן יחידית

הארכובה שבגפן, אין מודדים לה - ששה הטפחים שצריכים להרחיק מגפן יחידית כדי לזרוע (ראה ערך כלאי הכרם) - אלא מן העיקר השני (כלאים ז א).

ארכובה זו פירשו ראשונים שהיא הברכה, שכפף את הגפן עצמה בארץ, וכיסה אותה בקרקע באמצעיתה כדי שתשתרש (תוספות בבא בתרא פג א ד"ה הרכובה); ויש מפרשים גפן שעלה העץ שלה מן הארץ מעט, ואחר כך נעקם ונמשך על הארץ, וחזר ועלה כמו ארכובה, ואין מודדים אלא מסוף הארכובה, ולא מעיקר הגפן הראשון (רמב"ם כלאים ח י; ברטנורא במשנה שם)^[4].

במה דברים אמורים שאין העיקר הראשון של הגפן נראה - אלא דומה כאילו היא נטועה במקום כפיפתה (ברטנורא שם) - אבל אם העיקר הראשון נראה, נותן ששה טפחים לכאן, וששה טפחים לכאן (ירושלמי שם ז א). ונחלקו המפרשים מהיכן מודדים:

• יש שכתב שמודדים מן שניהם (באור הגר"א לירושלמי שם).

• יש שפירשו שאין מודדים אלא מן העיקר הראשון בלבד (פירוש המשניות לרמב"ם שם; ברטנורא שם. וראה מלאכת שלמה שם).

• ויש שסתמו דבריהם שמודדים מן העיקר השני, ולא חילקו בין נראה לאינו נראה (רמב"ם כלאים ח י, וראה מלאכת שלמה ומשנה ראשונה שתמהו^[5]).

יש מהראשונים מפרשים הארכובה שבגפן לא על הברכה כלל, אלא על הרכבה באילן אחר (רשב"ם בבא בתרא פג א. וראה על פירוש זה בערך הרכבה).

על המבריך את הגפן בארץ בנוגע לדין זריעה על גבה, ראה ערך הרכבה וערך כלאי אילן.

בבכורים

הבריך לתוך של יחיד או רבים

הנוטע אילן בתוך שלו, והבריך לתוך של יחיד או לתוך של רבים - שחפר גומא וכפף יחור אחד מן האילן, וטמנו בארץ והוציא ראש היחור לרשות חברו או לרשות הרבים (ר"ש וברטנורא בכורים א א) - וכן המבריך מתוך של יחיד או מתוך של רבים לתוך שלו, אינו מביא בכורים שנאמר: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ (שמות לד כו) - עד שיהיו כל הגידולים מאדמתך (ספרי כי תבוא פיסקא רצז; בכורים א א; רמב"ם בכורים ב י).

ונחלקו אמוראים בטעם הדבר: רבי יוחנן אמר שכיון שיונק מרשות חברו הוא גזלן, שאינו מביא בכורים; ורבי יוסי אמר מפני שאין כל הגידולים מאדמתך, אפילו שאינו גזלן (ירושלמי בכורים א א, לפירוש הגר"א והרידב"ז ירושלמי שם, וראה פני משה שם שרבי יוסי אינו חולק על רבי יוחנן. וראה ערך ביכורים; הקרקע).

נטע והבריך בשלו, דרך רשות אחרת

הנוטע בתוך שלו, והבריך לתוך שלו ודרך היחיד או דרך הרבים באמצע - כגון שיש לו שתי גינות משני צדי הדרכים, והבריך מזה לזה (ר"ש וברטנורא ביכורים א א) - נחלקו תנאים: לחכמים אינו מביא ביכורים, ולרבי יהודה מביא (ספרי כי תבוא פיסקא רצז; משנה שם), כשרשות היחיד באמצע מביא, מפני שהקונה דרך אין לו אלא מקום דריסה בלבד, ויש לו רשות שהשרשים יעברו למטה (ירושלמי שם א א^[6]. וראה ערך דרך), וכשרשות הרבים באמצע מביא, מפני שסובר שיש רשות לעשות חלל תחת רשות הרבים, שאינו מפסידם כלום (ירושלמי שם, וראה ערך רשות הרבים). הלכה כחכמים (רמב"ם בכורים ב י).

הבריך בשל חברו על דעת חברו

נתן לו חברו רשות להבריך, הרי זה מביא ביכורים (ברייתא בירושלמי ביכורים א א), ונחלקו אמוראים: רבי יוסי בשם רבי אימי אמר והוא שנתן לו רשות לעולם, אבל לשעה לא; ורבי יונה בשם רבי אימי אמר אפילו לשעה, שכיון שנתן לו רשות להבריך אפילו לשעה אין זה גזלן (ירושלמי שם, וראה שיטה מקובצת בבא בתרא פא א בשם רשב"א). הלכה כרבי יונה (רמב"ם ביכורים ב יא), וראשונים הסבירו הטעם, שכיון שעיקר האילן עומד ברשות עצמו, אלא שיניקת אחרים מועטת של ההברכה מעורבת בה, לכן די לו בנתינת הרשות לשעה (ראב"ד בהשגות שם הלכה יג. וראה ערך בכורים; הקרקע).

בעורכי המלחמה

כשם שהנוטע כרם חוזר עליו מעורכי המלחמה (ראה ערך מלחמה), כך המבריך חמשה אילנות חוזר (משנה סוטה מג א); רבי אליעזר בן יעקב - לדעת רבי יוחנן (סוטה שם ב^[7]) - חולק וסובר ש"אשר נטע" האמור בחזרה מעורכי המלחמה (דברים כ ו) הוא כמשמעו, נטע דוקא ולא מבריך (ברייתא בסוטה שם ב).

הלכה כחכמים (רמב"ם מלכים ז ו, וראה שם בכסף משנה ולחם משנה), והוא שתהא הברכה החייבת בערלה (רמב"ם שם), שכיון שחייבת בערלה הרי זו כנטיעה מחדש (כסף משנה שם), ולכן אינו חוזר אלא אם כן נפסקה ההברכה מהעיקר (מאירי סוטה שם), או שידוע שאינה יונקת מן האם (מאירי שם).

הערות שוליים