מיקרופדיה תלמודית:הגהה

הגדרה^[1] - תיקון ספרים מן הטעויות שבהם; הבדיקה בספרים לברר אם יש בהם טעויות

הטעון תיקון

ספר שאינו מוגה

ספר שאינו מוגה מן הטעויות שבו, עד שלשים יום מותר להשהותו, מכאן ואילך אסור להשהותו אלא יתקן, או יגנוז, משום שנאמר: וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה (איוב יא יד. כתובות יט ב ורש"י; רמב"ם ספר תורה ז יב; טוש"ע יורה דעה רעט א).

ספר שאמרו, יש מפרשים שהוא ספר תורה (רי"ף הלכות ספר תורה; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ויש מפרשים תורה נביאים וכתובים (רש"י כתובות יט ב ד"ה ספר). ואף בזו נחלקו: יש סוברים דוקא ספר שנכתב כהלכתו שקוראים בו, או שראוי לקרות בו בציבור, אבל ספר של יחיד הנקרא חומש אין מדקדקים בו כל כך (שיטה מקובצת כתובות שם ד"ה ספר, בשם הר"י מיגש); ויש סוברים הן חומשים והן נביאים והן כתובים, אף על פי שלא נעשה אלא לקרות בו בינו לבין עצמו - אסור להשהותו (קרית ספר ב ג).

ויש מוסיפים שאף גמרא וספרי פוסקים בכלל האיסור, שאם נמצאת בהם טעות יבואו להתיר את האסור, ולאסור את המותר, ולזכות את החייב, ולחייב את הזכאי, ואין לך עולה גדולה מזו (רא"ש כתובות ב יא), וכל שכן הוא, שהעיקר מה שאנו פוסקים הוא מהתלמוד ושאר ספרי המחברים, ואם יהיה הספר מוטעה בקל יכול לטעות בדין (שו"ת הרמ"א י).

ספר תורה שיש בו שלש טעויות בכל דף – יתקן, ואם יש בו ארבע – יגנז; רב אמר שתים – יתקן, ושלש - יגנז. הלכה ארבע יגנז (מנחות כט ב; רמב"ם ספר תורה ז יב; טוש"ע יורה דעה רעט ד)^[2].

ואם יש בו דף אחד שלם, שאין בו ארבע טעויות, הואיל וניתן דף זה לתקן, מציל אף על שאר הדפים שיש בהם ארבע טעויות (שם ושם).

בירושלמי אמרו שבספר גדול, שיש בו הרבה דפים, ויש בו יותר משמונים וחמש טעויות, אף על פי שאין מגיע לכל דף ארבע טעויות - יגנז (ירושלמי מגילה א ט). וכתבו ראשונים שמכיון שבבבלי לא הוזכר חילוק זה, אין הלכה כן (האשכול א עמ' 166. וראה נחל אשכול שם אות ו).

ובספרי (זוטא בהעלותך) אמרו כל ספר שיש בו שמונים וחמש טעויות לא יקרא בו עד שיוגה אפילו בקריאת יחיד (זית רענן על הספרי שם)^[3].

הטעון בדיקה

ספר תורה שנמצאו בו שלש טעויות, כתבו ראשונים שאסור לקרות בו עד שיבדוק את כל הספר אם אין בו טעויות (שו"ת הרשב"א ז רפז; שו"ע יו"ד רעט ג), אלא שנחלקו אחרונים אם צריך לבדוק כל ספר התורה (לבוש יו"ד שם), או שאין צריך לבדוק אלא אותו החומש שבו נמצאו הטעויות (אליהו רבה או"ח קמג ס"ק י)^[4].

המגיהים

סופר שהגיה, או שכתב, שלשה ספרים, ונמצאו בכל אחד מהם שלש טעויות, כתבו אחרונים שהורעה חזקתו של אותו סופר, וצריך להגיה כל הספרים שכתב או שהגיה סופר זה (מלאכת שמים כלל טז, בשם דבר שמואל).

הגהה מסברא בספרים שלנו

חומר איסור הגהה מסברא

בהגהת ספרי תלמוד ופוסקים כתבו ראשונים שעבירה גמורה היא להגיה מסברא, וראוי לנדות על כך (רמב"ן בבא בתרא קלד א ד"ה ה"ג בסופו), ורבנו גרשום קילל מגיהי ספרים, ואמר כך וכך יהיה להם (ספר הישר לרבנו תם בהקדמה, ובתשובותיו מהדורת מקיצי נרדמים עמ' 84). ואמרו: יד המגהת – תיקצץ, שמוחקי ספרים כשורפי תורה (ראב"ד, הובא בברכי יוסף יורה דעה רעט).

ואפילו במקום שהסברא נותנת שהיה כאן קשה לסופרים הקודמים ותיקנוהו (שו"ת הרד"ך יג א, והביאו שו"ע ורמ"א רעט א. וראה ב"ח אורח חיים רפו), אלא בראיה ברורה שיש כאן טעות (רמ"א שם).

ואף האחרונים קבלו הרבה על חכמים שנראה להם מתוך קושיא ודקדוק מה להגיה בגמרא וראשונים, ולשבש נוסחאות הישנות לפי דעתם, ולפעמים המעיין היטב בהגהות אלו ימצא בהן טעות גמורה ושיבוש, ונוסחאות הישנות ישרות הן בלי הגהה (מהרש"א בהקדמתו לברכות, ראה קובץ אגרות חזון איש ג מ בסופו, ג ב).

תיקון בצידי הגליון

אין האיסור אלא כשמוחק הנוסח הישן וכותב נוסח אחר במקומו על פי סברתו, אבל כשכותב שתי הנוסחאות, היינו בפנים הנוסח הישן, ומן הצד מגיה הנוסח שלו - מותר (ברכי יוסף יורה דעה רעט ג; פתחי תשובה יו"ד שם), ואף שיש מן האחרונים שאוסרים גם בזה, כבר נהגו גדולי עולם לכתוב הנראה לדעתם הגהות באין שום חשש (שדי חמד אסיפת דינים מערכת ה אות א).

בספרים המודפסים

• יש שכתבו שהאיסור אינו אלא בספרים שבימיהם שהיו בכתב, שהמעתיקים היו משגיחים היטב בהעתקתם, אבל לא בספרים הנדפסים שהקלקולים שכיחים (רבי ישעיה פיק בהגהותיו לט"ז או"ח רפז, וכן כתב בפחד יצחק ערך כלאי בגדים בתשובתו, אבל שם תשובת שכנגדו החלוק עליו וסובר שאין הבדל).

• ויש שאינם מחלקים בכך, אלא למחוק בפנים אסור אף בדפוס, אם לא שהטעות ברורה על פי ספרים אחרים, אלא יגיהו מן הצד (ראה תשובה הנ"ל בפחד יצחק, ובשדי חמד אסיפת דינים שם הוכיח כן מהרמ"א וכמה אחרונים שאף בדפוס האיסור).

דעת החזון איש

מהאחרונים יש שכתב בכלל, כנגד הרצים אחרי הבלשנות ותרגום המילים, שכן עבודתם אינה מביאה תועלת לעמלי התורה פרט לעתים רחוקות ובדברים קלי ערך, וכתב שאינו רגיל בחיפושים ובחקר קדמוניות, ואף מתנגד לדרך זו כי איננה בטוחה (חזון איש, קובץ אגרות ג יט).

הערות שוליים