מיקרופדיה תלמודית:הגשה

הגדרה^[1] - מצות קירוב מנחות מסויימות אל המזבח

מצותה

המצוה

מצוה להגיש המנחות הטעונות הגשה אל המזבח (משנה מנחות ס א; רמב"ם מעשה הקרבנות יב ו) באופן שתהיינה נוגעות במזבח^[2], שנאמר: וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה וגו' וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ב ח), ונאמר: וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה' אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ו ז), וזוהי הגשה (ראה סוטה יד ב, ורש"י ויקרא שם).

כל המנחה כולה טעונה הגשה, ולא הקומץ בלבד (מנחות שם ורש"י).

יש מהראשונים מנו אותה למצוה מיוחדת במנין המצות (בעל הלכות גדולות בהקדמתו; יראים השלם תנג); ויש סוברים שאינה נמנית במנין המצות (ספר המצוות לרמב"ם שורש יב; רמב"ן שם).

הברכה

יש מהראשונים סוברים שמברכים על ההגשה (רמב"ן בספר המצוות שם; משנה למלך מעשה הקרבנות א א), ונוסח הברכה: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציונו וגו' (משנה למלך שם); ויש סוברים שמכיון שאינה אלא חלק מחלקי המצוה אין מברכים עליה, אלא על העבודה הגדולה (תמים דעים לראב"ד קעט, שאין מברכים על הגשה. וראה ערך ברכת המצות).

אינה מעכבת

ההגשה אינה מעכבת, שאם לא הגיש - המנחה כשרה (מנחות יח א; רמב"ם מעשה הקרבנות יג יא).

בבמה

לסוברים יש מנחה בבמה (ראה ערך במה כרך ג עמ' שמג) - אין הגשה בבמה קטנה, אבל בבמת ציבור יש הגשה (משנה זבחים קיג א).

המנחות

הטעונות הגשה

המנחות הטעונות הגשה הן: מנחת סולת, מחבת, מרחשת, חלות ורקיקים, מנחת נשים, ומנחת נכרים^[3], וכן מנחת חוטא, מנחת סוטה, ומנחת העומר (ראה ערך מנחות. מנחות ס א; רמב"ם מעשה הקרבנות יב ד,ו).

שאינן טעונות הגשה

• שתי-הלחם ולחם-הפנים (ראה ערכיהם) אינם טעונים הגשה (משנה מנחות סא א, וראה רמב"ם מעשה הקרבנות יב ג,ו). וכן מנחת נסכים (ראה ערכו) אינה טעונה הגשה (מנחות ס ב).

• מנחת כהנים ומנחת כהן משיח נחלקו בהן תנאים (משנה מנחות ס א), והלכה שטעונות הגשה (רמב"ם מעשה הקרבנות יב ו).

• מנחה פסולה אינה טעונה הגשה (תורת כהנים צו פרשה ב).

• המתנדב עצים למזבח, נחלקו תנאים אם טעונים הגשה (מנחות כ ב. ראה ראב"ד לתורת כהנים ויקרא דבורא דנדבא ח). הלכה שאינם טעונים הגשה (ראה רמב"ם מעשה הקרבנות טז יג, וראה זבח תודה מנחות שם).

לוג שמן של מצורע ואשמו (ראה ערך אשם מצורע), והבכורים^[4], ואימורי שלמים, וחזה ושוק שלהם, אינם טעונים הגשה (משנה מנחות סא א).

מקומה

הגשת המנחה היא בקרן מערבית דרומית של המזבח (משנה זבחים סג א; רמב"ם מעשה הקרבנות יב ו, יג יב). ונחלקו תנאים: חכמים סוברים כנגד חודה של קרן, ולר' אליעזר אומר שמגישה לדרומה של קרן (סוטה יד ב, זבחים סג ב). הלכה כחכמים (רמב"ם שם).

ההגשה היתה למטה (משנה זבחים סג א; רמב"ם מעשה הקרבנות ז י) כנגד היסוד (תוספות מנחות סא א ד"ה ה"מ); אל המזבח עצמו, ולא אל הכבש (תוספות מנחות יט ב ד"ה ההוא).

אין ההגשה אלא בכלי, ולא במנחה עצמה, שאין צריך לכוף הכלי שתהא נוגעת הסולת למזבח ,או להסיר הסולת מן הכלי ויגישה למזבח (סוטה יד ב ורש"י, תוספות מנחות יט ב ד"ה כנגד)^[5].

זמנה וסדרה

כל היום כשר להגשה (משנה מגילה כ ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ד ו).

אחר יציקת שמן ולבונה על המנחה מוליכה אצל כהן, וכהן מוליכה אצל המזבח ומגישה (סוטה יד ב; רמב"ם מעשה הקרבנות יג יב)^[6].

הכשרים והפסולים להגשה

הגשה נעשית בכהן (סוטה יד ב; רמב"ם מעשה הקרבנות יג יב)^[7]. ואם הגיש זר - העבודה פסולה (ריטב"א קדושין לו א), וצריך כהן לחזור ולהגיש, אבל אם לא חזר הכהן והגיש - המנחה כשרה (רמב"ם פסולי המוקדשין יא ז).

נשים אינן כשרות להגשה (משנה קדושין לו א ורש"י).

הגשה בפסול

חשב מחשבת פסול בשעת הגשה, אין אותה מחשבה פוסלת, בין שהיתה מחשבת שינוי השם, בין מחשבת חוץ למקומו, ובין מחשבת חוץ לזמנו (רמב"ם פסולי המוקדשין יג ז).

הגשה היא אחת מהעבודות שאין חייבים עליהן בחוץ (משנה זבחים קיב ב; רמב"ם מעשה קרבנות יט ו).

הערות שוליים