מיקרופדיה תלמודית:הדחה

הגדרה^[1] - הדחת בשר קודם מליחתו או צלייתו ולאחריה

קודם המליחה

הדין וטעמו

צריך להדיח את הבשר קודם המליחה (חולין קיג א; רמב"ם מאכלות אסורות ו י; טוש"ע יו"ד סט א).

בטעם הדבר נחלקו הראשונים:

• יש אומרים שההדחה היא כדי להעביר את הדם שנתייבש על הבשר, ויש לחוש שמא ישתהה הבשר הרבה במלחו עד אחר שינוח מלפלוט כל דמו וצירו - באופן שלא נוכל לומר אידי-דטריד-למפלט-לא-בלע (ראה ערכו) - ואז יהיה ניתך הדם ויבלע הבשר (הרא"ה בבדק הבית ג ג ד"ה עוד כתוב; ר"ן חולין קיג א, בשמו), שאין המלח מפליט אלא דם לח, אבל לא מה שנתייבש (ר"ן שם, בדעת הרא"ה).

• יש אומרים שהטעם הוא כדי להעביר את הדם שעל פני הבשר, ודם זה נחשב לדם שיש בו ממשות, שהמלח מבליעו ואינו פולטו (סמ"ג לאוין קלז; סמ"ק רה: שערי דורא שער ג ה סק"א), ואפילו תוך שיעור מליחה (פרי מגדים פתיחה להלכות מליחה), ולכן צריך הדחה להעבירו.

• יש אומרים שהטעם הוא שאם לא יעשה הדחה כדי להעביר את הדם שעל פני הבשר, המלח יתמלא מהדם, ולא יהיה בו כח להוציא הדם שבתוך הבשר (ראב"ן א כד; מרדכי חולין רמז תשכא, בפירוש א).

• יש אומרים שהטעם הוא שפעולת ההדחה היא לרכך את הבשר, שאם יהיה נקרש על פניו לא יהא כח במלח להוציא דמו (ר"ן חולין קיג א; ריטב"א שם, בשם יש אומרים; מאירי שם; מרדכי חולין רמז תשכא, בשם יש אומרים), וכשידיחנו יתלחלח הבשר, ויהיה נוח יותר לפלוט את דמו, וגם ידבק בו המלח (משמרת הבית להרשב"א ג ג).

ויש מהאחרונים שכתב שיש מבעלי שיטה זו שסוברים שאין הריכוך של ההדחה אלא לשטח העליון של הבשר (פרי מגדים פתיחה להלכות מליחה, בדעת הר"ן); ויש מהם שסוברים שהריכוך הוא לכל עובי הבשר, שהמלח יוכל להפליט משם (פרי מגדים שם, בדעת היש אומרים במרדכי).

• יש אומרים שטעם ההדחה הוא שאם לא הודח, אין כח במלח להפליט כל כך, והמליחה תפריש רק מקצת מהדם, ואותו הדם עצמו שפירש חוזר ונבלע בבשר, ואינו מחליק מעל הבשר כיון שלא נמלח כהוגן (רא"ש חולין ח מו).

החיוב

הדחה זו כתבו אחרונים שאינה אלא מדרבנן, אפילו לדעת הסוברים שעיקר המליחה היא מן התורה (ראה ערוגת הבושם פתיחה למליחה ד).

ההדחה ושיעורה

ישנם שלשה שיעורים בהדחה שלפני המליחה: הדחה מועטת, הדחה מרובה, ושרייה בתוך המים במשך זמן מסויים.

הדחה מועטת

לדעת הסוברים שטעם ההדחה הוא כדי להעביר את הדם שעל פני הבשר (ראה לעיל: קודם המליחה) די בהדחה מועטת להעביר הדם (הגהות שערי דורא ג ה ס"ק יב, והובא בדרכי משה יו"ד סט סק"ג; תורת חטאת ה א,ג; ט"ז יו"ד סט סק"י; ש"ך שם ס"ק יד; באור הגר"א שם ס"ק יג).

ולדעת הסוברים שהטעם הוא כדי לרכך הבשר (ראה לעיל, שם), לא די בהדחה מועטת (הגהות שערי דורא שם; תורת חטאת וט"ז וש"ך שם), שהבשר אינו מתרכך בזה (ש"ך שם), וצריך להדיחו היטב (באור הגר"א שם).

שרייה מועטת

כתבו האחרונים שבאופן זה עצמו יש לחלק בין הסוברים שהדחה היא לרכך השטח העליון של הבשר (ראה לעיל: קודם המליחה), שלדעתם אין צריך שרייה בתוך הכלי זמן רב; ולדעת הסוברים שההדחה היא כדי לרכך את כל עובי הבשר (ראה לעיל: שם), צריך שרייה במים משך זמן שיתרכך כל עובי הבשר (פרי מגדים בפתיחה להלכות מליחה).

פסק ההלכה

כתבו הפוסקים שלכתחילה יזהר לשרותו בערך חצי שעה ולהדיחו היטב במי השרייה (איסור והיתר א א; רמ"א יו"ד סט א), ואם לא שראו, רק הדיחו היטב, די לו בכך (רמ"א שם), ואף אם לא מלחו עדיין, אין צריך לחזור ולשרותו (ש"ך שם סק"ה).

וכן לצורך גדול שאין לו פנאי לשרות חצי שעה ידיחנו היטב במים, וישפשף היטב, ויחזור וידיח במים שניים עד שישארו המים לבנים (חכמת אדם ל ג)^[2].

אבל אם הדיחו הדחה מועטת, אם לא נמלח הבשר עדיין, צריך לחזור ולשרותו במים (ש"ך שם), כי לרוב הפוסקים אין הדחה מועטת כלום (ערוך השלחן שם יד).

בדיעבד, שכבר נמלח הבשר בהדחה מועטת קודם המליחה, הבשר מותר (רמ"א יו"ד סט ב), ואפילו אם לא נתבשל עדיין, אין צריך להדיחו ולמלחו שנית (ש"ך שם ס"ק יד); שבדיעבד אנו סומכים על הטעם של הדחה שהוא מפני הדם שעל גבי הבשר, שהדחה מועטת מעבירתו (ט"ז שם סק"י; ש"ך שם ס"ק יד).

ויש מהאחרונים שסוברים שלא אמרו להתיר בדיעבד בהדחה מועטת אלא קודם שנתבשל, ועל ידי הדחה ומליחה פעם שניה, שאז ממה נפשך מותר: לטעם של ריכוך הבשר מועילה המליחה השניה, אפילו לא הדיח קודם (ראה להלן: כשלא הדיח); ולטעם של דם שעל פניו, שאין המליחה השניה מועילה (ראה להלן, שם), הרי הדחה מועטת מועילה (חידושי רבי עקיבא איגר על הש"ך יו"ד סט ס"ק יד, בשם מסקנת אחרונים).

במקומות הקרים

במקומות הקרים ובזמן שהקור גדול יש לשים את המים באור עד שתפוג צינתן, ואחר כך ידיחו בו הבשר, שמים קרים מקשים ואינם מרככים (בית יוסף יו"ד סט א). ואם הבשר מלא קרח וכפור, אינו ראוי להדיחו כך, עד שיפול ממנו הקרח תחילה (איסור והיתר א ג), ואפילו בדיעבד יש לאסור (חוות דעת יו"ד סט באורים סק"ה וחידושים סק"י)^[3].

אחר השרייה

אחרי השרייה יניח את הבשר על דף, או בכלי מנוקב, כדי שיזובו מימיו (הגהות אשרי חולין ח מג; איסור והיתר א ה; הגהות שערי דורא ח טו סק"ו; רמ"א יו"ד סט א), קודם שימלחנו, שלא ימס המלח מן המים, ולא יוציא דם (איסור והיתר ורמ"א שם).

אבל לא ימתין עד שיתנגב לגמרי, שאז לא ימס המלח, ולא יוציא הדם היטב (איסור והיתר שם; ט"ז יו"ד סט סק"ד; ש"ך שם סק"ו), אלא בעוד שהוא לח הרבה ימלחנו; וזה אינו אלא לכתחילה (איסור והיתר שם), אבל בדיעבד אם נתייבש אחר ההדחה יש להתיר (פרי מגדים משבצות יו"ד סט סק"ד).

הכלי ששורים בו

נהגו שלא להשתמש בדברים אחרים בכלי ששורים בו בשר (איסור והיתר ב ז; רמ"א יו"ד סט א). ואף על פי שמן הדין מותר, שכיון שאין שורים בו הבשר מעת לעת צונן הוא ולא בלע, מכל מקום לכתחילה חוששים שמא נדבק בו מהדם (ט"ז שם סק"ה; ש"ך שם סק"ז).

אבל בדיעבד מותר אפילו אם נשתמש בו דבר רותח (ט"ז וש"ך שם), אם שרו בו את הבשר מעת לעת. ואף על פי שהבשר וגם הכלי אסורים (ראה ערך כבוש), מכל מקום מותר לחזור ולשרות בו בשר, שהרי אין שורים בו הבשר השני מעת לעת, ואינו בולע (איסור והיתר ורמ"א שם; ש"ך שם סק"ה)^[4].

כשלא הדיח בתחילה

דעות הראשונים

אם מלח את הבשר, ולא הדיחו תחילה, נחלקו הראשונים בדינו:

• יש סוברים שלא הצריכו חכמים הדחה קודם המליחה אלא לכתחילה, אבל בדיעבד מותר ללא הדחה, שאנו אומרים שהדם שעל פניו, שההדחה באה להעבירו, כדי שהמלח לא יבליעו מיד (ראה לעיל: קודם המליחה), מחליק ואינו נבלע (שו"ת מהר"ם בר ברוך תתקצב, והביאו בשו"ת הרשב"א א תתע).

וכן יש מהראשונים שמתירים בדיעבד אף לדעת הסוברים שטעם ההדחה הוא כדי לרכך הבשר, אלא שמצריכים להשהותו יותר עם מלחו (מאירי חולין קיג א, בשם יש מתירין).

• ויש חולקים וסוברים שאם מלח בלא הדחה אין תקנה לבשר זה, ואף אם ידיחנו וימלחנו שנית - הבשר אסור (רא"ש חולין ח מו, בשם יש אומרים; סמ"ק רה; איסור והיתר ד ב; טור יו"ד סט, בשם יש אומרים; המחבר בשו"ע שם ב, בדעה ב; רמ"א שם).

והטעם הוא מפני שעל ידי מליחה הראשונה פירש מקצת הדם, ולא היה כח במלח להפליט כל הדם מאחר שלא הודח הבשר, ואותו הדם עצמו שפירש - חוזר ונבלע בבשר, ואינו נשרק כיון שלא נמלח כהוגן, ומלח השני אינו מפליטו כיון שכבר פירש וחזר לתוכו (רא"ש שם, וראה ערך מליחה); או משום הדם שעל פני הבשר, שנחשב לדם בעין, והמלח מבליע ואינו מפליט דם בעין (סמ"ק ואיסור והיתר שם); או שאפילו שאינו נחשב לדם בעין, מכל מקום לדעת הסוברים שבפליטת ציר אין אומרים איידי דטריד למיפלט לא בלע, ולא כבולעו כך פולטו (ראה ערכים: אידי דטריד למפלט לא בלע; כבולעו כך פולטו; מליחה, דעת הסוברים כן), יש לחוש שמיד אחר פליטת דמו בלע מדם הקרוש על פניו, ושוב אינו יוצא (ראה משבצות יו"ד סט סק"א, וחוות דעת שם סק"א בדעת הט"ז).

• ויש מתירים הבשר רק על ידי הדחה ומליחה שנית (רא"ש חולין ח מו; טור יו"ד סט, בשמו; דעה א במחבר יו"ד סט ב, וראה ש"ך שם ס"ק יב, שכן דעתו בבית יוסף).

ההלכה

להלכה נוהגים להחמיר שאין תקנה לבשר אפילו לא נמלח רק מעט, כדרך שמולחים לצלי (ראה ערך מליחה), ואפילו לא שהה במלחו שיעור מליחה (רמ"א יו"ד סט ב). הטעם: מפני שאין אנו בקיאים להבחין בין מליחה לצלי, ובין מליחה לקדרה; או מפני שאפילו במליחה לצלי אי אפשר שלא יפלוט כל שהוא מן הדם וחוזר ואוסרו (ט"ז שם סק"ח).

ויש מתירים אם היו שני הדברים יחד: מליחה מועטת, ולא שהה במלחו (ב"ח יו"ד סט א, וראה ט"ז שם שהשיג עליו).

ובמקום הפסד מרובה יש להתיר על ידי הדחה ומליחה שנית (בית יוסף ורמ"א יו"ד סט ב; ש"ך שם ס"ק יב), ואפילו שהה במלחו (ט"ז סק"ט). וכן לצורך שבת יש להתיר (בית יוסף שם).

ואם היה ששים בחתיכה נגד הדם שעליו - מותר בדיעבד (רמ"א יו"ד סט ב), אף על פי שלא נתבשל עדיין, ואין צריך לחזור ולהדיחו ולמלחו (ש"ך שם ס"ק יד); שבדיעבד יש לסמוך על הסוברים שההדחה היא משום דם שעל גבי הבשר, ונתבטל בששים (ט"ז שם ס"ק י; ש"ך שם).

ויש מצריכים להדיחו ולמלחו שנית, שיהיה מותר גם לפי הטעם של ריכוך הבשר (חידושי רבי עקיבא איגר על הש"ך שם, בשם האחרונים).

נמלחה עם חתיכות אחרות

חתיכה שנמלחה בלא הדחה ראשונה עם חתיכות אחרות - שאר החתיכות מותרות, והיא אסורה (איסור והיתר ד ה; רמ"א יו"ד סט ב).

אחר המליחה

מספר ההדחות

אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מדיחו יפה יפה אחר שמלחו יפה יפה (חולין קיג א; רמב"ם מאכלות אסורות ו י). ונחלקו הראשונים בפירושו:

• רוב הראשונים כתבו שלשון הגמרא "יפה יפה" משמעו שצריך שתי הדחות (רמב"ן חולין שם; ר"ן שם, בשמו; סמ"ג לאוין קלז; מרדכי חולין רמז תשיט; טוש"ע יו"ד סט ז).

הדחה אחת היא בכלי מנוקב כדי להעביר המלח, ואחת בכלי שאינו מנוקב כדי להעביר טיפות דם שעליו (רמב"ן ור"ן שם); או שאחת היא להעביר המלח והדם, ושניה להעביר לחלוחית המים הראשונים שנשאר (רא"ש חולין ח מד; סמ"ג ומרדכי שם).

ובין רחיצה לרחיצה ישטוף את הכלי (טוש"ע יו"ד סט ז), כדי להעביר מקצת דם ומלח שנדבק בכלי מהרחיצה ראשונה (ב"ח שם; באור הגר"א ס"ק לב).

• יש מהראשונים שמצריכים הדחה שלישית, כדי לטהר את המים השניים שנגעו בראשונים (אור זרוע א תעד; סמ"ק רה; איסור והיתר א טז; רמ"א שם, בשם יש אומרים).

• ויש מהראשונים שלא הזכירו כמה פעמים ידיח, אלא כתבו שמדיחו יפה יפה עד שיצאו המים זכים (רמב"ם מאכלות אסורות ו י; מרדכי חולין תשכט).

ניפוץ המלח

בגמרא מובא שרב דימי היה מולח במלח גס, ואחר המליחה היה מנפצו ומסיר את המלח (חולין קיג א). ונחלקו הראשונים בפירושו:

• יש מפרשים שהניפוץ הוא במקום הדחה, ולא היה מדיחו אלא מנפץ בלבד, אלא שאין זה מועיל אלא במלח גס בלבד, שמתנפץ יפה, ולא במלח דק (הרא"ה בבדק הבית ג ג; ר"ן חולין שם, בשם יש מפרשים; אור זרוע א תעד).

• ורוב הראשונים חולקים וסוברים שאין הניפוץ מועיל במקום הדחה אלא צריך לנפץ הבשר מן המלח, ואחר כך להדיחו (רמב"ם מאכלות אסורות ו יא; רשב"א בתורת הבית הארוך ג ג; ר"ן ומאירי חולין שם; מגיד משנה שם, בשם הרבה מפרשים; אור זרוע א תעד, בדעת רש"י), מפני שאחרי הניפוץ נשארה טיחת דם על פני הבשר שאין להעבירה כי אם על ידי הדחה (תורת הבית הארוך שם); וניפוץ המלח הוא מפני שהמלח נאסר לפי שהוא נבלע מהדם (מגיד משנה שם).

במלח דק

במלח דק, נחלקו הראשונים:

• יש סוברים שאין צריך ניפוץ, לפי שהוא ניתך מעצמו (רש"י חולין קיג א ד"ה ומנפיץ; טור יו"ד סט, בשמו; בית יוסף שם, בדעת המרדכי חולין רמז תשכא).

• ויש סוברים שבמלח דק אין הניפוץ מועיל, לפי שהוא נדבק בבשר הרבה, וצריך לשפשף היטב כדי להסיר מן הבשר את המלח שנדבק בו (רשב"א בתורת הבית הקצר ג ג; מגיד משנה מאכלות אסורות ו יא, בשמו; טור שם, בשמו).

ולפיכך כתבו הפוסקים בסדר ההדחה שלפני שיתן הבשר בכלי שמדיחו בו ינפץ המלח שעליו, או ישטפנו במים, ואחר כך יתן הבשר בכלי שמדיחים בו, וידיחנו פעמיים (טור והמחבר יו"ד סט ז; ש"ך שם ס"ק כח בפירוש ב, בדעת הרמ"א).

ואף לדעת המצריכים הדחה שלש פעמים (ראה לעיל), הניפוץ או השטיפה הם במקום הדחה אחת (ש"ך שם, בדעת הרמ"א); ויש מצריכים לדעה זו, ניפוץ וגם שטיפה, ואחר כך הדחה פעמיים, ואז הוא כהדחה שלש פעמים (ט"ז שם ס"ק יז, בפירוש דברי הרמ"א שם).

בדיעבד

בדיעבד, אם לא ניפץ את המלח ולא שטפו, אין לאסור, כי המים שבכלי מבטלים כח המלח (טור יו"ד סט; שו"ע שם ח). ואפילו אם המים מועטים הם מבטלים כח הציר (רמ"א שם).

ויש מתירים אפילו אם לא היו מים כלל בכלי, ונתנו בו את הבשר, ואחר כך נתן המים, כיון שכבר שהה שיעור מליחה ואין נשאר רק הבלוע במלח שסביב הבשר (ספר התרומה סב; הגהות אשרי חולין ח מג), ואין לחשוש בשעה מועטת כזו שעוסקים בהדחת הבשר (רמ"א יו"ד סט ח).

וכן בהדחה, אף למנהג שצריך להדיח שלש פעמים, בדיעבד אם הדיחו שתי פעמים די בכך (אור זרוע א תעד; הגהות אשרי שם).

אם לא הדיח אלא פעם אחת, נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שהרי זה כאילו לא הודח, שהרי אמרו להדיח יפה יפה (אגור הלכות מליחה אלף קצא, והובא בבית יוסף יו"ד סט ט).

• ויש מתירים בדיעבד אף אם לא הדיח אלא פעם אחת (סמ"ק רה; בית יוסף ורמ"א יו"ד סט ט), שהדחה אחת מעבירה כל הדם והמלח שעל גבי הבשר, ולא נשארו עליו אלא צחצוחי דם שאין בהם כדי לאסור (בית יוסף שם).

בכלי טריפה

אין חילוק בין אם הדיחו בכלי כשר, או טרפה, או של חלב, שכל שאין הכלי מלוכלך אין כאן איסור אפילו שאין שם מים בכלי, ואם היה מעט מים בכלי, שמבטל כח המלח, אין איסור אפילו כשהכלי של חלב או טרפה היה מלוכלך עדיין באיסור (איסור והיתר יא ח; רמ"א סט ח וט"ז ס"ק יח, וש"ך ס"ק לג).

במי פירות

מותר להדיח הדחה שאחר המליחה במי פירות (שו"ת הרמ"א קלב ובשו"ע יו"ד סט ז); ויש מחמירים לכתחילה (פר"ח שם ס"ק לא).

כשחותך הבשר

אפילו אם רוצה לחתוך את הבשר לאחר מליחתו מכל הצדדים, צריך להדיח את הבשר, לחוש לדעת הסוברים שציר היוצא מהבשר קודם שהודח, אפילו אחר ששהה כדי מליחה, נחשב לדם (ראה ערך מליחה), וכשמדיח - ההדחה סותמת נקבי הפליטה (ש"ך יו"ד סט ס"ק פה)^[5].

כשלא הדיח באחרונה

נתבשל ללא הדחה

בשר שנמלח ונתבשל בלא הדחה אחרונה, נחלקו הראשונים בדינו:

• יש סוברים שהמלח אוסר את כל הקדרה, ואינו בטל אפילו באלף, שהמלח עשוי לטעם, וכל שעשוי לטעם אפילו באלף לא בטל (ראה ערך מילתא דעבידא לטעמא. סמ"ק רה, בשם יש אוסרים).

• וחלקו עליהם הפוסקים וכתבו שהוא בטל בששים ככל האיסורים (סמ"ק שם; טור יו"ד סט; שערי דורא א א; שו"ע יו"ד סט ט), שלא אמרו שדבר העשוי לטעם לא בטל אלא כשהוא אסור מחמת עצמו, אבל כאן הרי כל איסורו של המלח הוא מפני הדם שנבלע בו, והדם עצמו הרי בטל בששים, ואין דבר הבלוע אוסר יותר מהאיסור שנבלע בו (סמ"ק ושערי דורא שם).

ונחלקו הפוסקים באיזה אופן הקדירה מותרת:

• יש מקילים להתיר בדיעבד בכל ענין, כי אין לך חתיכה שנמלחה ושהתה כדי מליחה שלא יהא בה ששים נגד הדם שעליה (מרדכי חולין רמז תשכו בהגהה, בשם אור זרוע; איסור והיתר יא ד, בשם קצת גאונים).

• ויש מחלקים בין חתיכה עבה לחתיכה דקה, שבחתיכה שאינה עבה, שדמה מועט והמלח מרובה, יש ששים בחתיכה נגד הדם שעליה, שכיון שהדם מועט נשאר המלח בחזקו, ונמס הדם ונופל לארץ, ולא נשאר במלח כי אם מעט דם; ובחתיכה עבה הוא להיפך - שריבוי הדם מתיש כח המלח (הגהות שערי דורא א א סק"א).

• אבל רוב הפוסקים סוברים שאין להתיר את הבשר עד שיהיו עוד דברים בקדרה המצטרפים לבטל (דרכי משה יו"ד סט ס"ק יד, בשם שאר הפוסקים; ב"ח יו"ד סט ט, שכן הוא בדברי האחרונים והכי נקטינן)^[6].

ואם יש במאכל שבקדרה כמו החתיכה שנמלחה ולא הודחה - הכל מותר, שבודאי יש בחתיכה עצמה שלשים נגד המלח שעליה (איסור והיתר יא ד; רמ"א יו"ד סט ט).

שיעור ששים

צריך שיהא במאכל ששים נגד כל המלח, שרואים כאילו היה כולו דם (סמ"ק רה; טוש"ע יו"ד סט ט). והטעם מפני שהחתיכה עצמה, דהיינו המלח, נעשית נבלה (סמ"ק שם. וראה ערך חתיכה נעשית נבילה); או מפני שאין אנו יודעים כמה דם נבלע במלח (פרישה יו"ד סט ח; ש"ך שם ס"ק לה).

אבל אין צריך ששים נגד כל החתיכה לבטלה (טור שם), והחתיכה עצמה מצטרפת עם הרוטב ושאר הדברים שבקדרה לבטל את האיסור (אור זרוע תעד); ואין אומרים שכל חתיכת הבשר נעשית נבלה, כדרך שאומרים באסור דבוק (ראה ערכו), שכאן לא נקרא איסור דבוק, משום שמיד כשבאה החתיכה למים נמס כל המלח ודם שעליה, ונופלים לקדרה (ראב"ן א כד; איסור והיתר יא ד; תורת חטאת א ב; ט"ז יו"ד סט ס"ק יט; ש"ך שם ס"ק לה).

ויש מי שמחמיר ומצריך ששים כנגד כל החתיכה, ומחשיב את הדם שעל פני הבשר כאיסור דבוק (ים של שלמה חולין ח ל).

שומן

אין הבדל בין בשר לשומן, שאף בשומן מחזיקים דם, ואם נמלח ולא הודח באחרונה – אסור, אם אין בו ששים (תורת חטאת א ו)

לצלי

הדחה

בשר שצולהו על האש, נחלקו הראשונים אם צריך הדחה ראשונה קודם צלייתו:

• יש סוברים שאין צריך הדחה, לפי שהאש שואבת את כל הדם (רשב"א חולין ח ב, בשם יש מפרשים; רא"ש חולין א יט; ר"ן חולין שם, בשם יש מי שתירץ; ש"ך יו"ד עו סק"א, בדעת הטוש"ע שם).

• ויש חולקים וסוברים שאף לצלי צריך הדחה בתחילה, לפי שהדם שעל פני הבשר אינו יורד על ידי האש אלא נקרש ונתייבש ונשאר על הבשר (רשב"א חולין שם; ר"ן שם, בשם הרמב"ן; רמ"א יו"ד עו א, בשם יש אומרים), ואפילו צלאו בלי מליחה צריך הדחה (רשב"א שם).

• ויש שכתבו שהסוברים שלצלי אין צריך הדחה ראשונה, הרי זה מפני שלדעתם צלי אין צריך מליחה (ראה ערך מליחה); אבל למנהגנו שלכתחילה מולחים אף לצלי, הוא הדין שצריך גם הדחה (הגהות שערי דורא ה ט סק"ג, בשם מהרא"י, והביאו בדרכי משה יו"ד עה סק"א).

וכן המנהג להדיחו תחילה ולמלחו קצת, ובדיעבד אם לא הדיחו - כשר (הגהות שערי דורא ורמ"א שם).

נמלח בלא הדחה

בשר שנמלח בלא הדחה ראשונה, שבהפסד מרובה יש לו תקנה בהדחה ומליחה שנית (ראה לעיל: כשלא הדיח) - מותר לצלותו, שכל שמותר בהדחה ומליחה כל שכן שמותר לצלי (ש"ך יו"ד סט ס"ק יב).

ואם לא שהה במלחו שיעור מליחה - יש מתירים לצלותו אפילו בלא הפסד מרובה (איסור והיתר ד ד; רמ"א יו"ד עו ב); ויש אוסרים אף אם לא שהה (ים של שלמה חולין ב יח; ט"ז יו"ד עו סק"ה).

הדחה אחר הצליה

אף בהדחה אחרונה, אחר צלייתו, נחלקו הפוסקים:

• יש סוברים שכל צלי צריך הדחה אחר צלייתו, משום הדם הדבוק בו (אגודה פסחים ז סו; רמ"א יו"ד עו ב, בשם יש אומרים), ואם נצלה בלא מליחה, צריך להדיחו שלש פעמים אחר הצלייה (אגודה שם; איסור והיתר ח ט; תורת חטאת י יב; ש"ך יו"ד עו ס"ק טו). והוא הדין אם נמלח ולא שהה שיעור מליחה, או אפילו שהה ולא הודח אחר המליחה, שצריך אחר צלייתו הדחה שלש פעמים (ש"ך שם).

• ויש סוברים שלעולם אין צריך אחר הצלייה אלא הדחה אחת (ש"ך יו"ד עו ס"ק טו, בשם מהרש"ל; פר"ח שם ס"ק יד; מנחת יעקב ט ס"ק טז).

ונוהגים לכתחילה להדיחו אחר הצלייה, אבל בדיעבד שלא הדיחו ובישלו כך - מותר (רמ"א יו"ד עו ב).

ויש שכתב שאם רוצה לאכלו כמות שהוא צלי, אף לכתחילה אין צריך להדיחו אחר צלייתו, אם נצלה כל צרכו דהיינו חצי צלייתו (ראה ערך מליחה), שהדם שיצא לחוץ מחליק החוצה והאש שואבתו, ומה שנשאר על פני הבשר אינו אלא יין וציר של הבשר, ומותר (פר"ח יו"ד עו ס"ק טז).

מליחת צלי

מותר למלוח צלי ולאכלו בלא הדחה אחר המליחה, ואין לחשוש לדם שעל המלח, מפני שהאש שואבת ומונעת המלח מלבלוע דם (תורת הבית הארוך לרשב"א ג ג, בשם הרמב"ן; מגיד משנה מאכלות אסורות ו ב; טור יו"ד עו; דעה א בשו"ע שם ב). ונחלקו הפוסקים בדבר:

• יש סוברים שאין הדברים אמורים אלא כשמולחו וצולהו מיד, אבל אם שהה במלחו אפילו קצת, ולא שהה שיעור מליחה (ט"ז ס"ק ג), המלח בולע ונאסר. ולפיכך צריך להדיחו יפה קודם הצלייה (תורת הבית הקצר לרשב"א ג ג; מגיד משנה מאכלות אסורות שם, בשמו; טור יו"ד עו; שו"ע שם ב, בשם יש מי שאומר); ואם לא הדיחו קודם צלייה - נכשר על ידי הדחה שאחר הצלייה (בית יוסף שם; ט"ז שם סק"ד, וש"ך סק"ז וס"ק טו).

• ויש חולקים וסוברים שאף לכתחילה אין צריך להדיחו אחר מליחה, ואף אם שהה שיעור מליחה (פרי מגדים בשפתי דעת יו"ד עו סק"ט, בדעת ספר התרומה).

בדיעבד

בדיעבד, אפילו אם לא הדיחו אחר המליחה ולא אחר הצלייה - מותר, ואין חוששים לדם ומלח שעליו, כיון שהאש שואבתם (תרומת הדשן קסט; איסור והיתר ט ד; רמ"א יו"ד עו ב), ואפילו אם בישלו כך (רמ"א שם).

והאחרונים מצדדים לומר שכל זה דוקא בלא שהה במלחו, אבל אם שהה ולא הדיח אחר המליחה ולא אחר הצלייה ובישלו כך, צריך ששים נגד המלח (פרי מגדים שפתי דעת יו"ד עו סק"ט)^[7].

הערות שוליים